המעין

[1]   רמ"מ גרליץ עסק בפרשת החרם לראשונה ב'מרא דארעא ישראל' חלק א (ירושלים תשכ"ט) עמ' רסה-רסט, ושוב בשינויים מעטים בחלק ב (ירושלים תשס"ג) עמ' קכב-קכו; הוא התבסס רבות על ספרו של חותנו ר' יוסף שיינברגר, 'עמוד אש' (ירושלים תשי"ד) עמ' קיד-קיח, ואחריהם נמשך ר' שלמה זלמן זוננפלד בספרו 'האיש על החומה' (ירושלים תשל"ה) עמ' 189-201, שהוסיף גם כמה פרטים וקביעות משלו. רמ"מ גרליץ (כחותנו לפניו) סמך את ידיו על תיאור רימ"פ עצמו את אירועי החרם, בהעתיקו פיסקאות שלמות מתוך מכתבו 'שמעו הרים ריבי' (ראה 'מרא דארעא ישראל' ח"ב עמ' קכב) תוך שינוי והשמטת מה שאינו נוח לו (צילום המקור נדפס בספרו של בנימין קלוגר 'מן המקור' חלק ה [ירושלים תשמ"ז] עמ' 17-18; נוסח כתב היד המקורי, הארוך יותר מזה שהתפרסם בפועל, נדפס ע"י אלתר דרויאנוב ב'כתבים לתולדות חיבת ציון' כרך ג [ת"א תרצ"ב] טור 366-382), ואכמ"ל.

[2]  ראה: אליעזר רפאל מלאכי, "משפחת ברלין והישוב", תלפיות שנה ה' גליון ג-ד [ניו יורק, טבת תשי"ב] עמ' 399. נוסיף כאן פרט חשוב ובלתי ידוע: ממכתבו של הרמ"ג יפה לרימ"פ בכ"א אייר תרמ"ב (שיודפס במאמר אחר, ראה להלן הערה 23), עולה שרימ"פ מינה את הרא"ז שחור למגיד שיעור בבית מדרשו – הוא בית המדרש שהוחרם על ידי הקנאים!

[3]  מכתב מי"ד ניסן תרמ"ב, נדפס לראשונה ב'כתבים לתולדות חיב"צ' שם  טור 382-386; העורך מעיר בראש המכתב שכנראה מדובר בטיוטה או בהעתק, שכן המכתב חסר חתימה.

[4]  מצויות עמי דוגמאות רבות מסוג זה, ומקוצר המצע אציין אחת משמעותית: ב'מרא דארעא ישראל' (ח"א עמ' רנח-רנט, ח"ב עמ' קיד-קטו) נדפס מכתבו של הרי"ח זוננפלד לרב חיים הירשנזון, עורך הירחון 'המסדרונה', מסוף תרמ"ו, בו יצא בחריפות כנגד "האפיקורס פינעס", בגלל דברים שנכתבו בעילום-שם בגליון הקודם של הירחון, וכותבם זוהה על ידו כרימ"פ. רמ"מ גרליץ יודע לציין שהמכתב נדפס בהשמטות ב'המסדרונה' (שנה א חוברת ח, ירושלים תרמ"ז, דף רמ). ממילא ברור שהוא ידע שבאותו גליון נדפסה גם תגובה מאת הר"ח הירשנזון, שהבהיר שמי שכתב את הדברים שבגליון הקודם איננו רימ"פ ("אשר לא ידע כלל מהמאמר הזה"), אלא הוא עצמו! אם כן, כשרמ"מ גרליץ כותב: "גם מיכל פינס, אם כי בעלום שם, כבר במחברתו השביעית [=של 'המסדרונה'] זכה לביקורתו של רבנו על מאמרו ומחקרו בשורש המלה 'אפיקורס'..."  ('מרא דארעא ישראל' שם), הריהו מטעה את קוראיו במזיד.

[5]  כדוגמת מאמרה של גאולה בת יהודה, "ר' יחיאל מיכל פינס", בתוך 'נוטרי מורשת' (ירושלים תשכ"ח) עמ' ריא-ריט; יצוין שתיאורה מוטה לעיתים, וזוקק התייחסות ביקורתית. מאוזן יותר מאמרו של הרב יעקב פילבר, "החינוך במשנת הרב", בתוך 'מתתיה - ספר העשור לישיבת בני עקיבא בנתניה' (הרצליה תשל"א) עמ' 176-186 – הגם שתיאורו כללי בהרבה. ראו גם במאמרו של א"ר מלאכי, "אגרות רי"מ פינס לרי"מ סאלומאן", 'תלפיות' שנה ו חוברת ג-ד [נ"י, אייר תשט"ו] עמ' 753-757 (אחד משלל מאמרים שכתב חוקר וביבליוגרף פורה זה על תולדות רימ"פ).

[6]  שהרי בתחילת רוב ההערות רשום "נ"ב", "נכתב בצדו", וכדומה, ובהערה השניה אף נכתב "עיין במה שרשמתי למעלה" – כלומר על הגיליון.

[7]  לגבי 'קרני ראם' הדבר מפורש בראש הערות הרד"פ: "אמר המחבר: זה לי ראשונה בימי חיי שזכיתי לראות קונטרס 'קרני ראם', אחר שנדפס על ידי המסדר, ואמרתי אעיר עליו דברים מועטים". ולגבי 'עמק ברכה' עי' בהערה הבאה.

[8]  תוספות אלה נדפסו לאורך הקונטרס, בכותרת "הגהות המחבר" – ומוכיחות שרימ"פ אכן שלח לו עותק של 'עמק ברכה' לפני ההדפסה הסופית, וקיבלו בחזרה עם הערותיו. יש להבחין גם שרבות מ"השגות המסדר" מופיעות בתוך "הגהות המחבר", כלומר שרימ"פ כתב את הערותיו רק לאחר שהחזיר לו גיסו את עותק הקונטרס הראשוני.

[9]  המבוא נדפס בעילום שם, אך את זהות מחברו למד דרויאנוב ממידע שרשם אלכסנדר זיסקינד רבינוביץ (אז"ר) על אחד מעותקי הקונטרס ('כתבים לתולדות חיבת ציון' כרך ג טור 367), וגם גאולה בת יהודה במאמרה (לעיל, הערה 5) עמ' ריד נזקקה לרישום זה כדי לקבוע מיהו מחבר המבוא. שניהם החמיצו את עדותו של רימ"פ עצמו במכתב לרש"י פין (נדפס ב'כתבים לתולדות חיב"צ' כרך א [אודסה תרע"ט] מכתב מס' 37): "אקוה כי כבר קרא מעלתו את הספר 'עמק ברכה', והמבוא הנספח אליו אשר מעטי יצא. בבקשה מכתר"ה להגיד לי דעתו עליו". מקור זה אוּתר על ידי יוסף קלויזנר ('היסטוריה של הספרות העברית החדשה', כרך ו, ירושלים תשי"ט, עמ' 86), ואחריו הרב בצלאל דבליצקי (ראה להלן), אך גם מעיניהם נשמט שכבר בתרע"ב פורסמה זהות מחבר המבוא על ידי ר' שמואל נח גוטליב, מזכירו של הרד"פ, שבָּערך שכתב על רד"פ בספרו 'אהלי שם' (פינסק תרע"ב, עמ' 179) הזכיר את קונטרס 'עמק ברכה', וציין שנלווה אליו "מבוא גדול ערוך בטוב טעם ודעת מאת גיסו הרה"ג החכם הכולל הר' יחיאל מיכל פינס שליט"א" (אגב, במכתב ששלח רשנ"ג לרימ"פ בט"ו כסלו תרע"א, הוא בִּיקשוֹ לשלוח אליו חומר ביוגרפי אודות הרד"פ, עבור הערך שיוקדש לו ב'אהלי שם'! ראה הארכיון הציוני המרכזי [להלן: אצ"מ] תיק מס' A109/117 – וכן במכתב נוסף שם, מא' טבת תרע"א).

[10]  שנה כא גליון ב [ירושלים, כסליו-טבת תשס"ו], עמ' כ-כח.

[11]  ולפיכך הוא טרח להדגיש את כל המשפטים היכולים – לדעתו – ללמד על יחס שלילי, כגון "והכותב כתב ללא עיון בש"ס ופוסקים" (סוף ההערה על דף 5ב), "והכותב לא הבחין בכל זה" (סוף ההערה על דף 7א), "בזה ג"כ שגה הכותב" (תחילת ההערה על דף 7ב), וכך הלאה.

[12]  'סיני' כרך נח [ירושלים תשכ"ו] עמ' קמח. הרקע לדבריו מתברר מרשימותיו האוטוביוגרפיות של רימ"פ, בהן סיפר שבהיותו כבן תשע התגלגלו לידיו ספרי 'השכלה' וספרות יפה, והוא קרא בהם בסתר ('כתבי יחיאל מיכל פינס' כרך ב ספר א [ת"א תרצ"ט] עמ' 10). כיצד ידע על כך הרד"פ? רימ"פ מספר שבהיותו כבן 12 באו שליחים של גבירים שהתעניינו בו כחתן, ואחד הבודקים היה "איש צעיר לימים, פחות מבן שלשים, בעל מצח גבוה וחושב, משוטט בתוך החדר אנה ואנה בידים מקופלות לאחוריו ונוהם איזו נגינה נוגה – הוא העילוי המפורסם ר' דוידל קאמניצר... היום הרב הגאון המצוין, סבא דרבנן שבכל הגולה, מוה' דוד פרידמן שליט"א..." (שם עמ' 12). בשנים הבאות ישב רימ"פ בבית חותנו במוהילוב, שם ישב גם הרד"פ, וכך הועמקה ההיכרות ביניהם; מסתבר שבאותה תקופה התוודע הלה לעניין הספרים החיצוניים.

[13]  דף ד ע"ב, בהערה.

[14]  סימן השאלה המוסגר נדפס במקור, וכנראה נוסף על ידי רימ"פ. מסתבר שהרד"פ רומז בדבריו אלה לידיעות שהגיעו מירושלים על כך שהחרם על בית המדרש של גיסו נתמך בידי "קע"ה רבנים שבירושלים" (לשון ר' אליעזר מרדכי אלטשולר ברשימותיו, שפורסמו בירחונו של דרויאנוב ''מימים ראשונים' כרך א חוברת ו [ת"א, נובמבר 1934], עמ' 164-168) – כשהכוונה כנראה למספר משתתפי אסיפת החרם.

[15]  "תשובת המחבר", דף טו ע"ב, אות א. ראה גם דף ט ע"א: "...ובפרט באה"ק..." וכו'.

[16]  "הגהות המחבר", דף ד ע"א. אמירה קשה זו זוקקת עיון, ובוודאי שאין היא מייצגת את גישתם כלפי המהריל"ד של שאר הגדולים שהיו מעורבים בפרשה (ראה להלן). למול יחסו של הרד"פ, נציין ידיעה מעניינת וכמעט בלתי-ידועה: אחיו הבכור, הרב יוסף ישראל פרידמן מקמניץ, שאצלו למד הרד"פ בהיותו ילד (כמובא בערכו ב'אהלי שם' עמ' 178), עלה בערוב ימיו לירושלים, ושימש כדיין בבית דינו של המהריל"ד! עובדה זאת זוהתה על ידי יוסף-יואל ריבלין (בספרו 'מאה שערים', ירושלים תש"ז, עמ' 165), שהפנה להסכמת הרב הנ"ל על ספרו של הרב זבולון חרל"פ, 'מאור החיים' על ספר משלי (ירושלים תרנ"א), ולנוסח מצבתו שהועתק על ידי אשר ליב בריסק ('חלקת מחוקק' חוברת ז, ירושלים תרס"ב, דף לד ע"ב); דא עקא, שם המשפחה שהועתק מן המצבה הוא "בערגוויין" (וכך הובא על ידי יעקב גליס ב'אנציקלופדיה לתולדות חכמי ארץ ישראל' חלק ב, ירושלים תשל"ז, טור סז), אם כי אכן רשום שהיה מ"צ בקמניץ, וגם שם אביו תואם – שמואל. לא ברור איפוא מהו "בערגוויין", אך זיהוי הרב הנ"ל כאחיו של הרד"פ אושר חד-משמעית על ידי הרב יעקב משה חרל"פ ('בית זבול' חלק א [ירושלים תש"ב] עמ' ז), שהיה נשוי לנכדתו ושאביו הנ"ל כיהן לצידו כדיין.

[17]  בסוף המבוא מופיעה החתימה "פה ירושת שלום, בירח שמזל כסיל שוקע ביום, שנת 'כי אין צוחה ואין פרץ בגבולנו'" (דף 12א). ה"ירח שמזל כסיל שוקע ביום" הוא תשרי (עי' רש"י משלי כו, י, והיפוכו במזל כימה [=אייר] – עי' ר"ה יא, ב); ואמנם לחשבון השנה "כי אין צוחה ואין פרץ בגבולנו" לא הצלחתי למצוא שום חישוב סביר (אף אם נוריד לסירוגין כל אחת מהמילים), וכנראה חלק מהאותיות היו אמורות להיות קטנות ולא להיכלל במניין – אך הדעת נותנת שמדובר בתרמ"ב, בתוך תקופת ההמתנה לסיום ההדפסה, ולא בתשרי תרמ"א, חודשיים בלבד לאחר החרם הראשון. וראיה לכך, שבשער הקונטרס (שכאמור נסדר בתרמ"א) אין כל איזכור לקיומו של המבוא.

[18]  בעמ' 1 מוזכר המכתב 'שמעו הרים ריבי', שנדפס "זה לא כביר" – ומכתב זה נדפס בסוף חורף תרמ"ב. כן קרוב לוודאי שאף 'לוחות העדות', כמו 'עמק ברכה' ו'שמעו הרים ריבי', נדפס בבית הדפוס הירושלמי של ידידו ר' יואל משה סלומון.

[19] הרי פירוטם: מכתב א – מרימ"פ למהריל"ד, מזמינו להתדיין בעניין החרם בביד"צ הספרדים בירושלים. בשולי המכתב חתומים כמה עדים ודיינים ספרדים, המאשרים את תוכנו. מכתב ב – מהרמ"ג יפה לרש"ס. מכתב ג – תשובת הרש"ס לרמ"ג יפה. מכתב ד – מהרד"פ לרש"ס. מכתב ה – תשובת הרש"ס לרד"פ. מכתב ו – מגדולי ירושלים האשכנזים למהריל"ד. מכתב ז – נוסח כתב היתר-החרם, מגדולי ירושלים. מכתב ח – מכתב נוסף מהרמ"ג יפה לרש"ס. מכתב ט – הצטרפות הרב ר"מ פאניז'יל והר"י אלישר להיתר החרם נגד רימ"פ. מכתב י – מאת רב אנונימי (לדברי המו"ל מדובר ברב גדול ומפורסם). מכתב יא – מאת ר' הלל משקלוב. מכתב יב – מאת ממוני כולל מינסק-פינסק-קרלין בירושלים, לרד"פ. מכתב יג – מנכבדי מוהילוב לרב משה נחמיה כהנוב (נותנים עדות אופי נלהבת בעד רימ"פ). מכתב יד – מכתב לרימ"פ מאת 37 מבני ומשפחת כולל רייסין, למעט הרב אליעזר דן רלב"ג (שהתייצב לימין קרובו המהריל"ד, כדברי המו"ל שם, וכן ב'שמעו הרים ריבי': "הגאון רש"ס וממוני כוללות ווילנא, זאמוט, מינסק, פינסק, גרודנא, ורוב מנין ורוב בנין של ממוני כולל רייסין עומדים לימיני; ממוני כולל ווארשא, הונגריא ואוסטריא והרב ר' אליעזר דן רלב"ג – שאר בשר קרוב להרב מבריסק – ידם עם הקנאים לשטני; ושאר העם נבוכים"). בשולי המכתב הצטרף גם הרמ"נ כהנוב. מכתב טו – הצטרפות הרד"פ להיתר החרם. ציטוטים וסקירות מרוב המכתבים יובאו להלן.

[20]  ראשית מפני שהקונטרס נדפס בזמנם ומקומם של רוב הרבנים שמכתביהם נדפסו בו (ואלה שהיו בריחוק מקום היו גיסו ורבו המובהק של המו"ל, כשהאחרון הזכיר במפורש את הקונטרס באחד ממכתביו), ואין לך 'מילתא דעבידא לאיגלויי' יותר מזו. שנית, רימ"פ מעולם לא נחשד בזיופים כלשהם, וגם בפרשה זו התנהל ביושר מופתי (ראה להלן הערה 37), ואפילו רמ"מ גרליץ ודומיו סמכו את ידיהם על דבריו (ראה לעיל הערה 1). שלישית, בעצם העניין, אין בנמצא כל ראיה (לשון, סגנון, תוכן, נסיבות) העלולה להעיד על זיוף. רביעית, ישנן מקבילות רבות בעיתוני וכתבי התקופה (ראה להלן הערות 28, 33 ועוד), המאשרות את קיומם ותכניהם של רוב המכתבים. ולבסוף, בארכיונים השונים נשמרו כתבי-היד של כמה מן המכתבים (חלקם מקור וחלקם העתק), ושלא במפתיע, מתברר שלשונם זהה במדוייק לנוסח שב'לוחות העדות'. וכל זאת אך למותר.

[21] קונטרס זה היה כה נדיר, עד שדרויאנוב מציין שלא עלה בידיו להשיגו (כתבים לתולדות חיב"צ כרך ג', טור 367 בהערה); ואמנם רוב העוסקים בפרשה מאוחר יותר הכירו את הקונטרס והזכירוהו בקצרה (קלויזנר, קרסל ועוד), אך איש מהם לא הקדיש לו מקום בהרחבה הראויה, מלבד אולי גאולה בת יהודה (ראה במאמרה [לעיל הערה 5] עמ' ריח-ריט). עותק מקורי בודד ממנו נמצא בבית הספרים הלאומי והאוניברסיטאי בגבעת רם.

[22]  מספר על ישיבת רימ"פ ברוז'ינוי בה נתגדל בתורה, ונשתדך וישב בבית חותנו והמשיך להתגדל, ולא רק בתורה עסק אלא גם בחכמות, והלך "בדרך הגאון המפורסם מוהר"ר מנשה אילייער ז"ל, אשר היה חביב אצל הר"ש לוריא ז"ל [=חותן רימ"פ]" (עמ' 3), שהיה צדיק בדרכיו "ורק דעתו [=של הרב מנשה מאיליא] היתה חפשית באיזה מנהגים התלויים ביסודות המקובלים" (עמ' 4). ומוסיף הרמ"ג יפה שאף על פי שהוא עצמו אינו מסכים לדרך זו, בכל זאת "היה הרימ"פ תמיד בעיני יקר ותמים באשר הי' דרכו ישרה, שקד על התורה תמיד..." (שם), ומוסיף להאריך בשבחי תורתו, מידותיו ויראתו, ו"בשגם לא הסכמתי עמו בדיעות פרטיות, והנהִגוֹתִי מעודי בדרכי הגאוני' דוולאזין אשר כל מנהג ישראל תורה ואסור להרהר ע"ז ברוח חפשי כל עוד איננו נגד הדינים, מ"מ לא סרתי מאהבת הרמ"פ הנ"ל מאז ומקדם, בראותי הנהגותיו הישרים..." (עמ' 4). בסוף הדברים ביקש מהרש"ס שיראה את המכתב לרימ"פ.

[23]  שני מכתביו של הרמ"ג יפה לרש"ס, וכן תשובת הרש"ס, נדפסו שנית על ידי בנימין יפה בספר 'הרב מרדכי גימפל יפה – מבחר כתבים' [ירושלים תשל"ח] עמ' 88-92. על היחסים ההדוקים והמיוחדים ששררו בין הרמ"ג יפה לרימ"פ לאורך כל השנים, ובאו לידי ביטוי גם בפרשת החרם, הרחבתי בנפרד, והדברים יתפרסמו בע"ה במאמר אחר.

[24]  הנקודות במקום התיבה המושמטת – כך במקור.

[25] אחד ממקורבי המהריל"ד, בו הטיח הרש"ס לפני כן מילים קשות מאוד מבלי לפרש את שמו. במכתבו ב'הצפירה' (ראה להלן הערה 34) התייחס שוב הרש"ס לאדם זה, והוסיף כמה פרטים: כעשרים וחמש שנה לפני כן הוא הפיץ פשקווילים כנגד "הרב הגאון הצדיק ר' ישעיה [=ברדקי] זצ"ל בדברים שקרים וכזבים כדרכו, ואחר כמה שנים עשה כזאת להרב הגאון הצדיק המפורסם ר' מאיר אויערבך זצ"ל רב דק"ק קאליש, וכן מנהגו תמיד...", ומוסיף לתאר את מעשיו.

[26]  עמ' 5-6. מכתב זה הועתק בשעתו פעמים רבות, ונשלח לכמה וכמה אנשים: הרש"ס שלח אותו גם לרד"פ (ראה להלן הערה 38), והרמ"ג יפה שלח אותו לרבי חיים ברלין (כנזכר במכתבו אליו שיתפרסם במאמר אחר – ראה לעיל הערה 23), הרימ"פ שלח אותו לר' זאב יעבץ – גיס נוסף שלו מכיוון אחר (ראה מכתבו אליו מכ"א שבט תרמ"ב, אצ"מ A109/120), וכן לחתנו של הרמ"ג יפה, הרב יוסף זכריה שטרן משאוול, כשבשולי הדברים הוא מוסיף: "כבוד ידידי ואלופי הרב הגאון הגדול המפורסם וכו' וכו' מו"ה יוסף זכרי' שטערן נ"י אב"ד דק"ק שאויל! עיניו לנוכח יביטו הכתוב במודפס (ו)למעלה, והנני משביעהו בשם אהבתינו הישנה שלא העלתה חלודה, ובשם כבוד הקב"ה וכבוד תורתו וחבת ארצו ואהבת עמו, כי יכניס כתר"ה ראשו בזה להצילני מיד עושקי הממררים חיי עד בלי די. ובזה הנני אומר שלום, ידידו מאז יחיאל מיכל פינס" (מכתב זה, שנתגלגל אצל יורשי הריז"ש, נמצא כיום בידי ר' חיים סטפנסקי, שברוב אדיבותו העמיד לרשותי את תצלומו – שסופו יובא בסיום המאמר, נספח מס' 3 עמ' 38 – התודה נתונה לו). העתק שישי של המכתב נמצא כיום בארכיון בית הספרים הלאומי והאוניברסיטאי (המכתב טרם קוטלג, וצילומו נמצא בידי – אני מודה לגב' רבקה פלסר על סיועה באיתורו).

[27]  דבריו הולמים את תיאורו של רימ"פ, במכתב 'שמעו הרים ריבי': "...והרב הגאון שמואל סאלאנט נ"י חִזֵק ידי גם הוא, והרב הגדול ר' עקיבא יוסף שלעזינגער נ"י, הידוע בארצנו ע"פ ספרו 'לב העברי', אמר להיות אחד מן הבאים להתפלל בבית מדרשי, ואולם בעיני חרשי המשחית אשר בתוך הקנאים היה הדבר לצנינים... ויקהילו קהלה בירושלם... ולהאנשים אשר ידעו בם כי עת בלבבם ולא יגורו מפני איש לא קראו, בלתי להרב הגאון הרש"ס נ"י אשר אמרו לבטלו ברובם – אך גם הוא חכם ראה את הנולד וימאן ללכת...".

[28]  בהקשר זה יש לציין מכתב שפרסם באותם ימים ר' צבי הירש סלנט, נכדו של הרש"ס (ששהה אז בירושלים), בו דחה דברים שהושמעו במאמר אחר, וכתב בין השאר: "וכל מה שכתב בזה כי יש פירוד לבבות ח"ו בין הגאון דבריסק שי' ובין אבי זקני הרב הגאון מוהרש"ס שי', שאב זאת ממעין נכזב ללא אמת אף כל שהוא", והוסיף ששניהם שווים בהתנגדותם ללימודי שפות זרות וכיו"ב בירושלים, אלא ש"בהאמצעים למטרת החפץ הזה יפרד מעט הגאון דיסקין שי' ממר זקני הגאון סלאנט שי' – כי איזה נערים (ו)יוצאים ונכנסים בבית הגאון דיסקין שי' צרפו אליהם עוד איזה מנוערים מכולל חב"ד אונגארן חסידים וורשא, ומפגינים בלילה בקולות ותוקעים ומריעים באישון לילה ומחרידים את העם בקללות כו' כו' על אנשים אשר יחשבו כי דעתם נוחה ח"ו מזה (להצית אש זרה [=השכלה] בירושלים)... ובודים עליהם חטאים ועונות ומפרסמים בכתבי עתים להבאיש ריחם – בחשבם כי עי"ז יגדרו את הפרצה הזאת חלילה – והמה תולים את עצמם באילן גדול, לאמר שהגאון דבריסק שי' מסכים למעשיהם בזה..." ('הלבנון' י"ג אלול תרמ"א [מיינץ, שנה 18 גליון 7] עמ' 55).

[29]  בהקשר זה: בעמ' 16 מספר רימ"פ שהרב יהושע מקוטנא אמר לחתנו הרב חיים אלעזר וואקס, במעמד רבים, שאין בספר 'ילדי רוחי' שום מינות, ונהפוך הוא, "דבריו טובים וערבים", אלא שדרושה רמה גבוהה של ידיעת עברית כדי להבינם (ואכמ"ל ברקע הדברים).

[30]  כנראה מחשש לזיוף. אמנם, מבוקשם לא נתמלא: המו"ל מציין שם בהערה שהמכתב נשלח למהריל"ד, ובאותו יום השיב הלה על ידי שליח והודיע "כי אין להתיר האיסור".

[31]  כפי שמציין המו"ל (בעמ' 11), האחרון היה אחד משלושת הדיינים שחתמו על החרם - וכעת חזר בו. אודותיו ראה מידע מועט ב'אנציקלופדיה לתולדות חכמי א"י' כרך ב טור רעז; גם אודות הרב בנימין וולף מקויידאן קיים רק מידע מועט (שם כרך א [ירושלים תשל"ה] טור רמג). מידע רחב בהרבה קיים אודות הרב אברהם אייזנשטיין, שהיה אז זקן הדיינים בירושלים (שם טור כד-כה, וראה גם בספר נוסף של גליס, 'מגדולי ירושלים', ירושלים תשכ"ז, עמ' סה-ע). תצלום כתב היד המקורי של המכתב ששלחו הרבנים למהריל"ד יובא בסיום המאמר, נספח מספר 1 (עמ' 36).

[32]  נוסח כתב ביטול החרם, מאת רבני ירושלים בראשות הרש"ס, מובא במכתב ז; כתב זה, בצירוף מכתביהם של הרב ר"מ פאניז'יל והר"י אלישר, אף נדפס בשעתו ככרוז פומבי, שכנראה הופץ בירושלים לפני הדפסת 'לוחות העדות'; עותק נדיר ממנו שרד בארכיון פינס, ותצלומו יובא בסיום המאמר, נספח מס' 2 (עמ' 37; כמו כן, נשמר בארכיון העתק כת"י של נוסח ההיתר, על נייר חברת 'מזכרת משה', וכן העתק כת"י של המכתב ששלחו הרבנים למהריל"ד בבקשה שיצטרף להיתרם).

[33]  ידיעה על מכתביהם של הרמ"ג יפה והרד"פ לרש"ס התפרסמה עוד באותם ימים, ב'הלבנון' כ"ב אדר תרמ"ב [מיינץ, שנה 19 גליון 10] עמ' 76-77, שם גם צוטט חלק ניכר ממכתבו של האחרון (עוד בטרם נדפס ב'לוחות העדות'); כמו כן דווח שם על אסיפת עשרת הרבנים להתיר את החרם, ועל השליח שנשלח למהריל"ד שיצטרף עמהם, ועל התשובה השלילית שקיבלו ממנו (ושם נתפרש שמו של השליח: אברהם טעלזער). הפרטים האחרונים נתפרסמו עוד קודם לכן, אך בקצרה, ב'חבצלת' י"ב אדר תרמ"ב [ירושלים, שנה 12 גליון 20] עמ' 154-155. מידע דומה מופיע בתמצות בקונטרס 'עמק ברכה' עצמו, בהתייחסות הרד"פ לחרם השני: "...וחברו עליו מקצת מחכמי ירושלם מהאשכנזים ויאסרוהו... וחכם הקבוע שבהעיר [=הרש"ס] ועמו כעשרה תלמידי חכמים מהמצוינים חזרו והתירוהו, והסכימה עמם דעת חכמי הספרדים ורבניהם הי"ו, והסכימה עמם גם דעת הקהל ורוב הצבור" ("תשובת המחבר", דף טו ע"ב).

[34]  המכתב נדפס ב'הצפירה' י"ב סיון תרמ"ב [וורשה, שנה 9 גליון 19] עמ' 147-148; ואוזכר על ידי גאולה בת יהודה במאמרה [לעיל הערה 5] עמ' ריט. העתק כת"י ממכתב זה נשמר בארכיונו של רימ"פ, אצ"מ A109/74. מעניין לציין שלפי עדות מסויימת, יחסו של הרש"ס למהריל"ד – אותו העריך מאד ועם זאת סבר שהוא הושפע מלשונות רעות, כדבריו במכתב זה ובקודמו –  באה לידי ביטוי גם בהלווייתו של האחרון; יהודה אהרן ווייס, שכילד נכח בהלוויה עם אביו, סיפר שלפני יציאת מסע ההלוויה "אמר [=הרש"ס] איזה מילים של פרידה ופיוס, להוציא מדעת החושדים שהיתה בינו לבין הגרי"ל דיסקין מחלוקת שלא לשם שמים". והוסיף: "שמעתי שהגרש"ס אמר בערך בלשון כזו: 'עכשיו הרי מעלת כבוד הרב מבריסק בעולם האמת, ויודע הוא כמה פעמים הביאו רכילות ולשון הרע לפניו'" ('בשערייך ירושלים', ירושלים תש"ט, עמ' 90).

[35]  "הכתבים שנדפסו" וכו' הם כנראה כרוז ההיתר שהופץ בירושלים (ראה לעיל הערה 32), ו\או 'לוחות העדות' כולו. בשאר המכתב מאריך הרש"ס להפריך את הטענות כנגד רימ"פ, נקודה אחר נקודה: הטענה שמאז בואו לירושלים הוא התחבר עם אנשים ריקים "זה שקר שאין לו רגלים, ובאמת מאז בואו לפה התחבר ברוב עניניו לאנשים יראי ה' חכמים ונבונים...", והטענה שהוא מפיץ את 'ילדי רוחי' בקרב בני הנוער אף זה שקר, ואף ש"מהות מחברתו נעלם ממני ולא עיינתי בו (יען אשר אין לי ידיעה בצחות לשון הגיון ובדרכי חקירה, אשר לא הורגלתי בזה)", מכל מקום ברי לו שהספר לא הופץ בירושלים, והקנאים עמלו הרבה עד שהשיגוהו, "ואולי המה לא הבינו את האמור בו, ואנכי גליתי דעתי הישרה כי ישאלו את הרימ"פ נ"י בעצמו מי אשר יקשה לו איזה פרטים...". וכך הלאה.

[36]  ביטוי קשה זה מופנה כנראה כלפי הרבנית שרה (סוניה) דיסקין, אשתו של המהריל"ד, שנודעה בכינוי "הרבנית מבריסק", ואשר רבים – והרד"פ בתוכם, כמתברר – ייחסו לה חלק נכבד מהפולמוסים והמריבות שסבבו את המהריל"ד, בשקלוב, בריסק וירושלים (ואכמ"ל).

[37]  יודגש שרימ"פ עצמו התנער מן ההאשמות שהופנו לגופו של המהריל"ד, וביושר בלתי-רגיל פרסם מכתב מחאה כנגד אדם מסוים שכתב עליו בבוטות: "מוכרח אנכי להגיד כי מאוד מאוד רע בעיני הסגנון אשר בחר בו לשפוך בוז וקלון על איש גדול מורם מעם ודגול מרבבות חכמי ישראל גם בתורתו וגם בתוך לבו. האמנם כי הרבה סבלתי ממנו, וסובל אני גם היום כי עוד לא חדל מלרדפני, ובפקודתו שוכרים עלי מלשינים וכותבי פלסתר... בכ"ז נצטערתי מאוד בראותי כבודו ושמו מחולל במדה כזו. כי כל אשר מצאתני מידו לא עוְרָה עיני, וחלילה לי לחשדו בצביעות רח"ל, ידעתי בו כי ידמה בנפשו לעשות כל מעשיו לשם שמים, ואך שוגה יאמר לו, כי מרוב קנאה [=לה'] טחו עיניו מראות... ובראותנו כל אלה אין לנו אלא להצטער בצערה של התורה, אבל חלילה לנו לשמוע בגידופי של ת"ח ונחשה!" ('המליץ' י"ט סיוון תרמ"ב [פטרבורג, שנה 18 גליון 20] עמ' 388. אף מכתב זה צויין על ידי גאולה בת יהודה [לעיל הערה 5] עמ' ריט, וכדבריה, "מכתב זה תעודת כבוד הוא בעיקר לפינס האדם, ומראה על גדולת נפשו וזכותה". ניתן להזכיר גם את מכתבו לאלכסנדר צדרבוים (אר"ז) עורך 'המליץ', בו מחה על קריאתו של הלה להימנע מלתרום לקופת החלוקה כדי להרתיע את הקנאים: 'המליץ' כ"ט ניסן [גליון 13] עמ' 241).

[38]  בהמשך הקונטרס מובאת תשובת הרש"ס לרד"פ מי' אדר תרמ"ב (מכתב ה). דבריו קצרים, הוא מתעלם מן התלונות הרמוזות והמפורשות כלפי המהריל"ד, אך הוא חוזר ומביע את תמיכתו ברימ"פ, ומספר שוב בקצרה את מה שכתב לרמ"ג יפה בארוכה (שהקנאים רצו שישתתף עמם אך הוא דחאם); את העתק תשובתו לרמ"ג יפה צירף למכתב זה, יחד עם כתב היתר החרם. כן הוא כותב שאין זה נכון שנידו את רימ"פ עצמו באופן אישי, אלא רק הכריזו איסור על בית מדרשו (עמ' 9); עובדה זו מאוששת גם מידיעה שהתפרסמה ב'הלבנון' כ"א טבת תרמ"ב [מיינץ, שנה 19 גליון 2] עמ' 15-16.

[39]  בארכיונו של רימ"פ נשמר למשל העתק מכתב ששלח לרד"פ בא' ניסן תרנ"ה, העוסק בענייני הלכה, ובתחילתו מוזכר מכתב שקיבל ממנו בכ"ו שבט (אצ"מ A109/153). מכתב נוסף ששלח רימ"פ לגיסו, ללא תאריך, נמצא באצ"מ A109/118 (בענייני ביה"ח 'ביקור חולים'). ראה גם המכתבים בהערה הבאה. כמו כן, במכתבי רש"נ גוטליב לרימ"פ נזכרים מכתבים רבים נוספים שהלה החליף עם גיסו, ולמשל במכתב מט"ו כסלו תרע"א הזכיר רשנ"ג מכתב ששלח רימ"פ לרד"פ בכ"ט חשוון, "וכבוד גיסו מרן שליט"א שמח מאד ממכתב כבודו" ומבקש לקבל ממנו מכתבים תכופים יותר, שכן הוא מודאג ממצב בריאותו (אצ"מ A109/117). עוד נציין שבחורף תרנ"ט ביקר רימ"פ אצל גיסו בקרלין, כחלק ממסע במזרח אירופה לטובת 'ביקור חולים', וכתב משם מכתב בר"ח כסלו לגבאי המוסד (אצ"מ A109/118). יש להוסיף שבערך המוקדש לרד"פ בספר 'אהלי שם', מוזכר רימ"פ בצורה מכובדת (ראה לעיל הערה 9) – עובדה בעלת משמעות, שכן ספר זה נעשה במידה רבה תחת עיניו של הרד"פ (מחבר הספר, רשנ"ג, היה מזכירו, נאמן-ביתו ומדפיס ספריו), וחלק מן העבודה אף נעשתה בביתו (במודעות שנתפרסמו בשלב עריכת הספר, תחת "אדריסתנו למשלוח מכתבים וכספים", צויינה כתובתו של רשנ"ג – ולצידה כתובתו של הרד"פ עצמו; ראה למשל קובץ 'המצפה' גליון 6 [ניו יורק, סיוון תרע"א] עמ' 16). אין ספק שרשנ"ג הניח שהרד"פ יקרא את הערך המוקדש לו, ולפיכך ברור שהתייחסות זו משקפת במידת-מה את יחסו של הלה לגיסו.

[40]  אצ"מ A109/153; מילה שפענוחה מסופק תסומן בכוכבית (*), ומילה שלא פוענחה תסומן בקווים (---). תצלום פתיחת וסיום המכתב יובאו להלן, נספח מס' 4 (עמ' 38, ובקטעים המופיעים בתצלום, נפתחו ראשי התיבות. יצוין שחלק ממנו כבר צוטט, בפענוח לקוי, ב'ישורון' כרך ט [תשס"א] עמ' תשצד-תשצה). רושם דומה בדבר היחסים בין השניים, עולה ממכתב נוסף ששלח הרד"פ לגיסו בר"ח ניסן תרס"ט – 15 שנה לאחר התוכחה בתרנ"ד. זהו מכתב ידידותי-משפחתי העוסק בבריאותו של הרד"פ לאור רצונו לעלות לארץ ישראל: "כבוד גיסי הרב החו"ב נ"י השלם כו' יא"מ כ"ש מ' י' מיכל פינס נ"י, ברכה ואושר ישיגו בכל ענינו כחפצו, וע"י יתברכו כל צאצאיו ונו"ב גיסתי השלמית מ' חי' ציפא תחי'. אתי בכלל אין חדש. ימי החורף פעלו עלי פעולה עזה לא טובה בכלל, בכל בריאות גופי ונפשי... מאד אחפץ שיושיעני הי"ת לעלות בקיץ הבע"ל לאה"ק, ומלא תיקוה אנכי בזה... ואקוה לעזרת השי"ת שיושיעני להתראות אתך בקיץ הבע"ל באה"ק. קבל ברכתי שיסכים הי"ת לברך אותך בכל אושר ברוח ובחומר כחפצך, כברכת גיסך ידידך בלב ונפש..." ('שנות דור ודור' ח"א, ירושלים תש"ס, עמ' שא).

[41] הכוונה לבית החולים 'ביקור חולים', שבאותן שנים כיהן בו רימ"פ כמזכיר. הרד"פ, ומזכירו רשנ"ג, היו מעורים מאוד בענייני מוסד זה, וריכזו את גיוס הכספים עבורו ברוסיה; נצטט להמחשה ממכתב שנשלח על ידי רש"נ גוטליב באותה שנה, בי"ד תשרי תרס"א: "הנני בא בפקודת מרן גיסו שליט"א, המאיץ בי שאכתוב ואוסיף לזרז לכבודו שישלח החשבון השנתי מהבק"ח, כי בחפצו לדעת את כל פרטי מעשה הצדקה הזאת..." (אצ"מ A109/117, ואכ"מ).