המעין

לפירוש הפיוט "אומץ גבורותיך הפלאת בפסח"

הורדת קובץ PDF

פרופ' נחום מ' ברונזניק

לפירוש הפיוט "אומץ גבורותיך הפלאת בפסח"

על הפיוט

'אומץ' לשון ריבוי

הבשורה על לידת יצחק

'זועמו סדומיים ולוהטו באש'

'מסוגרת סוגרה בעיתותי פסח'

'ראש מבית רשע מחצת בעץ חמישים'

 

על הפיוט

פיוט זה הנאמר בקהילות אשכנז בסדר ליל פסח לקוח מן הקרובה של הקליר "אסירים אשר בכושר שעשעת" (במחזור אשכנז לשחרית יום שני של פסח). נראה שבפיוט הנדון מתוארים עשרה מעשים נפלאים שה' עשה במשך הדורות בחג הפסח: א. ברית בין הבתרים[1]. ב. הבשורה לאברהם על לידת יצחק[2]. ג. הפיכת סדום והצלת לוט[3]. ד. מכת בכורות. ה. כיבוש יריחו[4]. ו. השמדת מדין על ידי גדעון[5]. ז. שריפת צבא סנחריב בימי חזקיהו[6]. ח. הכתובת על הקיר במשתה של בלשאצר[7]. ט. הריגת בלשאצר[8]. י. תליית המן[9].

 

אֹמֶץ גְּבוּרוֹתֶיךָ הִפְלֵאתָ בַּפֶּסַח. בְּרֹאשׁ כָּל מוֹעֲדוֹת נִשֵּׂאתָ פֶּסַח.

(א) גִּלִּיתָ לְאֶזְרָחִי חֲצוֹת לֵיל פֶּסַח. וַאֲמַרְתֶּם זֶבַח פֶּסַח. (ב) דְּלָתָיו דָּפַקְתָּ כְּחֹם הַיּוֹם בַּפֶּסַח. הִסְעִיד נוֹצְצִים עוּגוֹת מַצּוֹת בַּפֶּסַח. וְאֶל הַבָּקָר רָץ זֵכֶר לְשׁוֹר עֶרֶךְ פֶּסַח. ואז"פ. (ג) זֹעֲמוּ סְדוֹמִיּים וְלֹהֲטוּ בְּאֵשׁ פֶּסַח. חֻלַּץ לוֹט מֵהֶם וּמַצּוֹת אָפָה בְּקֵץ פֶּסַח. (ד) טִאטֵאתָ אַדְמַת מוֹף וְנוֹף בְּעָבְרְךָ בַּפֶּסַח. ואז"פ. יָהּ רֹאשׁ כָּל אוֹן מָחַצְתָּ בְּלֵיל שִׁמּוּר פֶּסַח. כַּבִּיר עַל בֵּן בְּכוֹר פָּסַחְתָּ בְּדַם פֶּסַח. לְבִלְתִּי תֵּת מַשְׁחִית לָבֹא בִּפְתָחַי בַּפֶּסַח. ואז"פ. (ה) מְסֻגֶּרֶת סֻגְּרָה בְּעִתּוֹתֵי פֶּסַח. (ו) נִשְׁמְדָה מִדְיָן בִּצְלִיל שְׂעוֹרֵי עֹמֶר פֶּסַח. (ז) שֹוֹרְפוּ מַשְׁמַנֵּי פוּל וְלוּד בִּיקַד יְקוֹד פֶּסַח. ואז"פ. עוֹד הַיּוֹם בְּנוֹב לַעֲמוֹד עַד גָּעָה עוֹנַת פֶּסַח. (ח) פַּס יָד כָּתְבָה לְקַעֲקֵעַ צוּל בַּפֶּסַח. (ט) צָפֹה הַצָּפִית עָרוֹךְ הַשֻּׁלְחָן בַּפֶּסַח. ואז"פ. (י) קָהָל כִּנְּסָה הֲדַסָּה לְשַׁלֵּשׁ צוֹם בַּפֶּסַח. רֹאשׁ מִבֵּית רָשָׁע מָחַצְתָּ בְּעֵץ חֲמִשִּׁים בַּפֶּסַח.

שְׁתֵּי אֵלֶּה רֶגַע תָּבִיא[10] לְעוּצִית[11] בַּפֶּסַח. תָּעֹז יָדְךָ תָּרוּם יְמִינְךָ כְּלֵיל הִתְקַדֵּשׁ חַג פֶּסַח. וַאֲמַרְתֶּם זֶבַח פֶּסַח.

 

נדון כאן בחמש נקודות בפיוט זה, בארוכה ובקצרה.

 

'אומץ' לשון ריבוי

מפרשי הפיוט מבארים את השם 'אומץ' בפיוט הנדון במשמע חוזק. אולם בהנחה שהקליר מנה עשרה מעשי גבורה של ה' שנעשו בחג הפסח במשך הדורות, מספר המשמש פעמים רבות במובן ריבוי[12], יתכן מאוד שהקליר נתכוון בתיבה 'אומץ' לריבוי הגבורות שנעשו בפסח. כך גם נראה מן העובדה המקובלת על המפרשים שהקליר הושפע בפיוטו זה מן הפיוט הדומה לו "אז רוב נסים הפלאת בלילה" של קודמו הפייטן יניי, ושם משמעו של 'רוב' הוא ריבוי, כבביטוי 'המהולל ברוב התשבחות' (בתפילת 'נשמת כל חי').

בפיוט נוסף של הקליר מתפרש כך ביתר נוחות לשון 'אומץ': אומץ אדירי כל חפץ / בהתבקרם לדין חויבו לנפץ (מוסף ליום א של ראש השנה), והקליר הולך ומפרט את האדירים האלה, החל מאדם הראשון ועד המלך יאשיהו; רק בדוחק ניתן להלום כאן מבחינה סגנונית את הוראת החוזק במילה 'אומץ'. גם יניי משתמש כנראה בשם 'אומץ' במובן של ריבוי בפיוטו על עשרת הדברים שנבראו בערב שבת בין השמשות (אבות ה, ו): אומץ פעולת עולם משמשות / ברא בין השמשות (מחזור פיוטי רבי יניי, מהד' רצ"מ רבינוביץ, א, עמ' 361). וכן בפיוטו על פריחת מטה אהרן: אומץ פלאות / זכר לנפלאות / עשיתה מטה (שם, ב, עמ' 72), ושם בפיוט מתוארים הפלאים הרבים שנעשו במטה. וכזאת נמצא גם אצל פייטנים אחרים: אומץ חסדיך זכור (מחזור ליו"כ, מהד' גולדשמידט עמ' 219), שהלשון מבוסס כנראה על הביטוי לא זכרו את רוב חסדיך (תהלים קו, ז); האדיר באומץ אלפים / הבחור באלפי שרפים (שם עמ' 352), בו מופיע 'אומץ' בטור הראשון כנגד 'אלפי' שבטור המקביל (התיבה 'אלפים' שבטור הראשון כוונתה אלפי מלאכים).

לא רחוק גם לשער שבפסוק 'הצילני מרודפי כי אמצו ממני' (תהלים קמב, ז) הפירוש הוא 'אמצו ממני' - רבו ממני, היות ודוד מתייחס לאויביו בדרך כלל כרבים במספר: רבים רודפי וצרי (שם קיט, קנז ); ה' מה רבו צרי (שם ג, ב, וכדומה עוד במזמור שם); רבו משערות ראשי שונאי חינם (שם סט, ה).

את היסוד לשימוש ב'אומץ' בהוראת ריבוי יש לראות בהוראותיהם של השורשים המקבילים לשורש 'אמץ' המשמשים הן בהוראת גודל באיכות, דהיינו חוזק, והן בגודל בכמות, דהיינו ריבוי במספר. 'א-ל כביר' (איוב, לו, ה) משמעו א-ל חזק, אבל בביטוי 'מלין יכביר' (שם לה, טז) משמש שורש זה בהוראת הריבוי[13]. גם השורש 'עצם' משמש הן בהוראת חוזק, כבביטוי 'ועצם כוחו' (דניאל ח, כד), והן בהוראת ריבוי, כבביטוי 'עצמו משערות ראשי' (תהלים מו, יג). כזאת גם בשורש 'רבב': 'רב' משמש במשמע גדול בשררה, דהיינו בכוח, כגון בביטוי 'שרים רבים ונכבדים מאלה' (במדבר כב, טו, ואבן עזרא שם), ובביטוי 'קרית מלך רב' (תהלים מח, ג), אבל הוא גם משמש במשמע גדול במספר, הרבה בכמות, כבביטוי 'ימים רבים' (במדבר ט, יט). וזהו היסוד לפירושו של רש"י לדברי ר' יוחנן על הזקנים אשר האריכו ימים אחרי יהושע (שופטים ב, ז): "ימים האריכו, שנים לא האריכו" (שבת קה, ב), שרש"י מפרש: "ימים האריכו, שכלו ימיהם בטוב, דחשיב אריכות ימים" (ראה מהדורא בתרא למהרש"א שם). זאת אומרת, שערכו של גודל באיכות הוא כערכו של גודל בכמות. בכך יש ביסוס לפירוש הידוע לנאמר בהגדה של פסח "שהקב"ה חישב את הקץ לעשות כמה שאמר" וכו', לפיו בגלל קושי השיעבוד בעבודות פרך במצרים חישב הקב"ה באופן מיוחד וקיצר את הגלות מארבע מאות שנה למאתים ועשר שנה, כי עוצם איכותי של שיעבוד מפרך משך מאתים ועשר שנים דומה בערכו לגודל כמותי של שיעבוד רגיל במשך ארבע מאות שנה. מעתק סימנטי זה מגודל באיכות לגודל בכמות, מבוסס על העובדה שמבחינה מסויימת יש לריבוי משמעותי גם ערך של חוזק איכותי. בכן, אין לשלול שימושו של לשון אומץ גם בהוראת ריבוי במספר.

מעתק סימנטי זה פועל גם בכיוון ההפוך - מגודל בכמות לגודל באיכות, כגון הריבוי 'אונים' בביטוי 'רוב אונים' (ישעיה מ, כו) שמשמעו כוח חזק, וכגון הריבוי 'אמונות' בניב 'איש אמונות' (משלי כח, כ; עי' דעת מקרא שם ושם), שמשמעו איש שיש לו אמונה חזקה ואמיתית. ריבוי ממין זה נקרא בפי המדקדקים הקדמונים 'ריבוי הכוחות', ובפי המדקדקים החדשים 'ריבוי של עצימות', דהיינו של חוזק. דומה לדלעיל הוא הריבוי 'אדונים' בביטוים 'האיש אדוני הארץ' (בראשית מב, ל); 'אדונים קשה' (ישעיה יט, ד), וכזאת הריבוי 'בעלים', כבביטויים וגם בעליו יומת (שמות כא, כט), ידע שור קונהו וחמור אבוס בעליו (ישעיה א, ג); והיינו שיש לאדון הארץ ולבעל החמור שליטה מלאה ותקיפה בהם. סוף דבר, קיימת זיקה סימנטית הדדית בין גודל כמותי לבין גודל איכותי.

יש לציין שלענין זה יש התייחסות גם בתחום ההלכה, בנושא של 'רובא' ו'חזקה' איזה מהם עדיף, רובא שהוא גדול בכמות - או חזקה שהיא גדולה באיכות. נושא זה מסתעף לסעיפי סעיפים רבים שלא כאן המקום להעלותם לדיון, ולא באתי אלא להעיר שיש לדבר זה שורשים בסימנטיקה של הלשון העברית.

 

הבשורה על לידת יצחק

תשעה מתוך עשרת מעשי גבורות ה' מתוארים בפיוט מי במפורש ומי ברמז ברור, מה שאין כן ענין לידת יצחק שלא נזכר לכאורה אף לא ברמז קל, ולא מצאתי למפרשי הפיוט שעמדו על זאת. ונראה להציע שהקליר מתייחס לכך בביטוי 'דלתיו דפקת'; לפי פשוטו פירושו שה' דפק על דלתות אהלו של אברהם כדי לבקרו, ומה שנאמר 'דלתיו' בלשון רבים הוא משום שלביתו של אברהם היו פתחים מכל צד כדי שלא להטריח את האורחים והעניים לחפש את הכניסה לבית[14]. ברם, יש בביטוי הנדון גם משום משנה-הוראה[15]: האחת, ביקור ה' אצל אבהם כאמור, והיא הנגלית; והשניה הנסתרת, ובה צפונה התייחסות ללידת יצחק.

בזאת הקליר מפייט בלשון קודמו, הפייטן יניי. בקשר לקץ עקרותה של רחל יניי מפייט במלים אלה: וידפוק (ה') מנעול טורד דלתה (מחזור פיוטי רבי יניי, מהד' רצ"מ רבינוביץ, א, עמ' 177). ופירושן: ה' דחק ופתח מנעול הסוגר את דלת רחמה. לפועל דפק יש המשמעות של דחק כפי ת"א ות"י לתיבה ודפקום (בראשית לג, יג), וכן בת"י לתיבה מתדפקים (שופטים יט, כב). ועל פי דרך המטונימיה, שניתן להחליף את התכלית של פעולה באמצעי שלה, ניתן להשתמש בלשון דחק במובן פתח, דהיינו החלפת התכלית (פתיחה) באמצעי (דחיקה). יש לציין שמטונימיה ממין זה מופיע בהגדה של פסח בדרש ואת עמלנו אלו הבנים, כמו שמפרש אבודרהם "שהם גדלים מעמל האדם ויגיעת ידיו" (אבודרהם השלם, עמ' רכז), דהיינו החלפת התכלית (בנים) באמצעי (עמל ההורים)[16].

מעתה ההוראה המשנית הנסתרת של לשון הפייטן 'דפק דלתיו' היא שה' פתח את דלתי עקרותה של שרה אשתו, ועל פי הכלל אשתו כגופו (ברכות כד, א; כתובות סו, א) ניתן ליחס את דלתי שרה לאברהם. בדומה לכך אמר איוב כי לא סגר דלתי בטני (איוב ג,י), ושם הכוונה לדלתי הבטן של אמו, כבדרש לפסוק זה: כשם שהדלתות לבית כך דלתות לאשה, הה"ד כי לא סגר דלתי בטני (ויק"ר יד, ד). והטעם: כי בעת היות הבן עובר בבטן אמו היה נחשב כירך אמו (חולין לח, א וש"נ) ומאז הקשר הביולוגי הזה נמשך מבחינה נפשית לאורך כל חיי הבן.

לאור כל האמור עולה, שבו ביום שה' ביקר את אברהם החולה בצהריים הוא פתח את מנעולי עקרותה של שרה, והכשיר אותה להריון שממנו נולד יצחק. ולפי דעת ר' מאיר האומר ששרה פרסה נידה באותו יום בשעה שהכינה את האוכל למלאכים (ב"ר מח, יד), לאחר שחדל להיות לה אורח כנשים, נמצא שהיא קיבלה סימן גלוי לפתיחת שאר מנעולי עקרותה.

 

'זועמו סדומיים ולוהטו באש'

הפירוש: אנשי סדום נזעמו מאת ה', כלומר נפגעו מכעסו וחמתו, ולכן הם נשרפו באש מאת ה' מן השמים (בראשית יט, כד), כי חמת ה' היא כאש (ירמיה ד,ד; מד, ו).

 

'מסוגרת סוגרה בעיתותי פסח'

הפירוש: יריחו שהיתה מסוגרת (יהושע ו, א) נמסרה [=סוגרה] לישראל בזמני פסח. הקליר נקט בלשון 'סוגרה' לא רק בגלל לשון נופל על לשון 'מסוגרת' ככינוי ליריחו, אלא גם מטעם נוסף: יריחו לא נכבשה בדרך מלחמה אלא בדרך נס גלוי מה', בטקס הקפות מסביב לחומה ובתקיעת שופרות, ולכן הרי זה כאילו שהיא נמסרה לישראל ישר מיד ה'.

 

'ראש מבית רשע מחצת בעץ חמישים'

בחבקוק ג, יג נמצא הביטוי מחצת ראש מבית רשע; אולם הקליר השתמש בביטוי זה במובן מושאל, והיינו: מחשבת (ראש) המן מזרע אגג הרשע לאבד את היהודים הפרת (מחצת) על ידי תלייה בעץ גבוה חמישים אמה. תפיסה זו מרומזת בפסוק ישוב מחשבתו אשר חשב על היהודים על ראשו ותלו אותו ואת בניו על העץ (אסתר ט, כה).

 

תָּעֹז יָדְךָ תָּרוּם יְמִינְךָ כְּלֵיל הִתְקַדֵּשׁ חַג פֶּסַח!