המעין

עמק עכור

עמק עכור*

עיון במאמרו של הרב איתם הנקין אינו מספק סיבה מניחה את הדעת לשם מה נחוץ היה לאחזר את פרשת רי"מ פינס. לא מצאתי בו מסמך אחד שטרם פורסם, כזה השופך אור חדש על רי"מ פינס האיש או על מתנגדיו[1]. ואילו קונטרס 'לוחות העדות' המוצג במאמר כמסמך כמעט בלתי ידוע, מתואר בהרחבה, בפירוט רב וחריג, בספרה הידוע של שושנה הלוי 'ספרי ירושלים הראשונים'[2], ותמהני על הכותב שלא הבחין בכך.

בראשית הדברים לא אתאפק מלהעיר, כי לענ"ד עוון פלילי הוא העתקת דברים אשר נכתבו שלא בכבוד הראוי על הגאון הקדוש, אשר משאתו יגורו אלים, ה"ה מהרי"ל דיסקין זלה"ה[3]; ואם גבה טורא בינייהו דרבנן - מה לזבוב קצוץ כנפיים אצל הנשר בשמים? האם הערות סתמיות מן הסוג 'הדברים זוקקים עיון' מתירות את הרצועה? אתמהה.

ועוד, הנקין אינו מסתפק בתיאור העובדות הידועות לכשעצמן, אלא מוליך את הקורא לנקיטת עמדה מיהו ישר דרך ומיהו מעוות מסילה, מיהו רודף ומיהו נרדף. הנסיון לשפוט ממרחק של זמן ומקום, תוך כדי התעלמות מהווי החיים הייחודי של בני הישוב הישן והסכנות והאיומים אשר ארבו לפתחם, אינו רציני, והוא אף חסר סיכוי. עוד בזמן המחלוקת כתב הגאון הנצי"ב, במכתבו הידוע בו הטיל את האשמה כולה על ראשו של פינס: 'והלא העומד מרחוק לבת אש המחלוקת אינו אלא כרואה עשן אשר סביב אש מתלקחת ר"ל, אשר לבד שאינו רואה יפה, עוד הוא עלול לכלות עיניו בעשן'. ואם היו הדברים יפים בשעתם, ואצל גדול כהנצי"ב, מה נענה למול מי ששואב את ידיעותיו מדקדוקי לשונות תארים בכתבי פלסתר ובאיגרות שלומים?

 

***

 

חלק ניכר מן המאמר נועד להשיג על מה שכתבתי בכתב העת 'בית אהרן וישראל', אחזור משום כך על דברי בקיצור: כתבתי כי יחסו של הגאון רבי דוד פרידמן לגיסו רימ"פ אינו נהיר כלל, מחד עינינו הרואות כי יצא לישע גיסו בפרסום קונטרס 'עמק ברכה' בו האריך כי אין תוקף לחרם אשר הוטל עליו, ומאידך גיסא ראינו כי הכיר בטיבו של גיסו כאשר כתב לו במקום אחר: 'וצר לי מאד לראות איך מים הרעים ששתית בימי נעורך בספרי החיצונים הרבים אשר קראת, באו בקרבך למרורות פתנים'. התבטאות חריפה זו של הגאון רבי דוד פרידמן על גיסו רי"מ פינס באה בשל דעות זרות ונפסדות שמצא אצלו, וכמו שכתב במכתבו שם[4]. ובכן חידה היא, ותהי לחידה, אם זו היתה דעתו של הגרד"פ על פינס, ואם עמד על דעותיו החריגות של גיסו - שלא נמצא דוגמא להם אצל שלומי אמוני ישראל - מפני מה ראה לנכון לעמוד לימינו כאשר הוחרם ע"י מהריל"ד?

עוד הוספתי שם שאין לפתור שניוּת זו בחילוק הזמנים, וזאת משום שעל מבואו של פינס הנספח לקונטרס עמק ברכה כתב הגרד"פ בכת"י השגות חריפות ביותר, בלשון בלתי מצויה, כשהבולטת ביניהם היא: 'והכותב ברוב דברים לא חדל מפשע', מלבד השגות רבות רצופות וחריפות, אשר נכתבו על מבואו – הלא-ארוך יחסית - של פינס, וכבוד לא נמצא בהם[5].

בשעת פרסום הדברים בקובץ בית אהרן וישראל לא היה לפני אלא תצלום עותק אחד של 'עמק ברכה'[6], כשעל גיליונותיו היו ההערות כתובות בכתב יד סופר (וקרוב לודאי שהוא כת"י רש"נ גוטליב, מזכירו הנאמן של הגרד"פ); אך בעקבות פרסום הדברים הובא לידיעתי עובדת קיומם של עותקים רבים כשבגליונותיהם נרשמו הגהות אלו[7], ואחדים מהם הגיעו לידי: בעותק אחד[8] ראיתי כי מצויים בו רוב ההגהות שהיו בטופס שהיה לפני[9], וגם המה באותו כתב סופר, אבל נוספו בו ארבע הגהות חדשות בעצם כתב יד הגרד"פ[10]. עותק נוסף, ממנו ראיתי תצלום עמוד השער ודף אחד מוגה[11], חשיבותו בכך שעל שערו נרשמה הקדשה בכת"י הגרד"פ[12].

מכל זה למדנו כי הגרד"פ לא הסתפק ברישום השגות חריפות אלו על העותק שברשותו, אלא אף שיגר לידידיו את קונטרס 'עמק ברכה' כשהוא מעוטר בהגהות אלו. נראה איפוא שהקפיד הגרד"פ שלא תצא עוולה מתחת ידו – דבריו של פינס שנוספו לקונטרסו ללא תיקוניו.

חידה זו על האמביוולנטיות ביחסו של הגרד"פ לגיסו, יתכן שיש לפותרה, כי על אף כל מה שידע הגרד"פ על גיסו, דעתו היתה כי לא היתה הצדקה לצעד חריף כחרם. יתכנו סיבות נוספות, ואני לא באתי בסוד קדושים. אכן, ברור כי ליקוט לשונות נוספים המלמדים על מידת ההערכה של הגרד"פ לגיסו לא יפיצו אור על התעלומה, ואילו הפתרון אשר מציע הנקין, ועיקרו: כי כל הלשונות החריפים הנזכרים אינם אלא 'לישנא שגרתית דרבנן', אינו מתקבל לענ"ד, והמעיין יבחר. מה עוד, שהוא אינו פותר את עיקר התמיהה, מפני מה היה ראוי אדם המחזיק בדעות נפסדות שכאלו להגנה כה תקיפה.

לא הייתי משים עצמי כקטיגור לפינס, לולי שהכותב בא לשבחו, ומתוך כך לגנותם של מרחיקיו ומנדיו, וכיון שכך אטול רשות להוסיף דבר מה. לענ"ד חובה עלינו להעריך את דמותו של פינס בראש ובראשונה מתוך הידיעות המבוררות שיש לנו אודותיו, וזאת טרם שאנו מעמידים את דעות החכמים למנין. כשם שלא נסיק בשבח בתי הספר של 'אליאנס' (חברת 'כל ישראל חברים') מתוך המלצות רבנים שניתנו להם בשפע בתום ובתמימות אלא ע"פ מעשיהם ומגמתם, כך הוא בכל מקום בו זכינו לידיעות מוצקות המלמדות על מהות בעל הענין, שחובה עלינו לפשפש בהם אם באנו לחרוץ משפט.

אם נבור בידיעות שיש בידינו על רי"מ פינס עצמו, נבוא למסקנה כי המחלוקת שהתעוררה סביבו מצד הגה"ק מהריל"ד וסיעתו היתה קרוב לוודאי בלתי נמנעת. רי"מ פינס, אפילו אם מינות לא נזרקה בו כדברי מתנגדיו, חריג ומנוכר לחלוטין לנופה של ירושלים היה, הוא וביתו[13]. חומר עשיר על אורחות ביתו של רי"מ פינס בגולה ובעיקר בירושלים מצוי בספר זיכרונותיה של בתו (איטה ילין, 'לצאצאי', ירושלים תרצ"ח), והנה מעט מאשר כותלי ביתו מעידים עליו: 'בלילות הארוכים של החורף היינו משחקות בקלפים בחברת צעיר אחד שבא מווילנא והיה יוצא ונכנס בביתנו, לפעמים גם אבא היה משתתף במשחקינו, אך גם הדבר הזה היה אסור בעיני הירושלמים שהיו באים לביתנו'[14]; 'תלבושת משפחתינו היתה שונה לגמרי מהתלבושות הירושלמיות וכו', משפחתינו היתה היחידה שלא שינתה את תלבושתה האירופית'[15]; גם האומנת אשר נשכרה לגדל את בנות המשפחה היתה רחוקה מלהיות יהודיה ירושלמית מהישוב הישן: 'היתה לנו אומנת רוסיה... והיתה לוקחת אותנו אל תוך העיר ואל המנזר הרוסי כדי להראותינו את יופיו'[16].

לבנותיו לקח פינס אנשים אשר מידת דתיותם ושלימות אמונתם ידועה למדי, ביניהם: דוד ילין ויוסף מיוחס[17]; פינס נמנה על אגודות שבני ירושלים שמו להם פדות ביניהם: לשכת בני ברית[18] ואגודת בני משה[19]; בין ידידיו נמנו אנשים אשר חרדי ירושלים לא עמדו בד' אמותיהם: אליעזר בן יהודה למשל היה מידידיו היותר קרובים של פינס. בבואו לירושלים עם רעייתו בשנת תרמ"ב נתאכסן בביתו כחודש ימים, 'כי כולנו אהבנו את הזוג הזה, אבי מצד השכלתו של בן יהודה' וכו'[20]. ויש בידנו גם תיאור דרמטי על הברית אשר כרת פינס עם אליעזר בן יהודה, בליל הושענא רבא, אודות השימוש בשפה העברית[21]. וראה גם מ"ש הבילוי"י מנשה מאירוביץ[22]: 'דוקא האיש הדתי האדוק וכו' הוא שהתקרב אל הבילויים החופשיים וכו', ביתו היה פתוח לרווחה לפני החלוצים הבילויים מדי עלותם ירושלימה וזרועותיו פשוטות לקבלם באהבה ובחיבה'.

ספרות החולין בה מצוי היה פינס גם היא לא היתה מורגלת בין אנשי ירושלים[23]. וכבר למדנו לעיל פרק בהלכות דעותיו של פינס ביחסו לחז"ל אשר כדוגמתו לא נמצאו אצל שלומי אמוני ישראל, ואצ"ל שהשקפותיו על בעלי אסכולת 'חדש אסור מן התורה' היתה שלילית ועוינת[24].

פינס ידוע גם בלשונו הנאה והעשירה, ואכן אף מחידושיו הלשוניים ניתן לעמוד על טיבו: הגרש"ד מונק ז"ל[25] בבואו למנות את הקלקולים והעיוותים שנתהוו בלשוה"ק 'בעטיו של נחש המחלל קדושת לשוה"ק' כותב: 'וכן פרי האדמה שקורין לו טומאט"א בלשון אשכנז, נבלו את פיהם לכנותו עגבניה'. אכן, חידוש זה אינו שייך לאותו 'נחש' הנזכר בדברי הגרש"ד, ה"ה אב"י, שבביתו אף החרימו כינוי בזוי זה; ממציאו היה לא אחר מאשר רי"מ פינס מיודענו[26].

אמת, כל הדברים המנויים מעלה עדיין אין בהם בכדי להוציא את רי"מ פינס מכלל ישראל או להתיר את דמו, כמובן; אלא שזאת יש לזכור, רי"מ פינס לא הופיע בשערי ירושלים כאיש פרטי - אלא כאיש ועד 'מזכרת משה', ותיקונים וסדרים חדשים היו באמתחתו. הכל יודעים כי בפועל הגה"ק מהרי"ל דיסקין נהג בירושלים ברבנות-מה[27], עינו הטהורה היתה פקוחה ולבו הגדול היה ער על הנעשה בפלטרין של מלך. מכיון שכך, הפרש זה שנפל בין פינס לבין מהריל"ד וסייעתו היה מוכרח המציאות, ולא ניתן לתלותו רק באוכלי קורצא ובעלי מדון.

חשוב גם לשלול כאן טעות נפוצה אשר תולים בשוללי החרם והגרש"ס בראשם, כמי שהסכימה דעתם לתוכניותיו של פינס. המצוי בתולדות מהרש"ס, ובהנהגתו המזהירה והמחוכמת את עדת ירושלים, יודע גודל החרדה אשר חרד מתקנות וסדרים חדשים, ואפילו יהיו המה מועילים וישרים[28], מה גם שיודעים אנו דעתו של הגרש"ס אודות בתי הספר מן הסוג שפינס רצה להקים, כאשר ראינו את חתימת יד קודשו יחד עם המהריל"ד בגזירת בתי הספר, אף שכנודע יחסו לרי"מ פינס היה חיובי בהחלט.

אולי לא למותר לציין בקצרה, כי בשנים שלאחר מכן זנח רי"מ פינס את רוב תוכניותיו, והיה מן האנשים היותר בולטים בחוגי הישוב הישן ובהנהלת מוסדותיו (בית החולים 'ביקור חולים', מושב זקנים המאוחד ועוד), רימ"פ הגן בעוז בכשרונו הרב על עמדותיו של הישוב הישן מפני הזוממים לבולעו, ונידון משום כך לביקורת חריפה מאת משכילי ירושלים; כל אלה עומדים בוודאי לזכותו, וראוי להרחיב על כך במיוחד.

כך או כך, עד כמה שידיעותי מגיעות אין בנמצא 'מורשת פינס' אשר למענה יש להתאמץ ולהצדיק את פועלו ואישיותו. מסופקני אם רי"מ פינס עצמו, מנוחתו עדן, ממתין לאיזכור שמו שוב בנסיבות אלו, ואילו לגבי צאצאיו גלויי הראש, בטוחני כי אינם נצרכים לאפולוגטיקה מן הסוג הזה.

בצלאל דבליצקי