המעין

עוד על פולמוס וייזל ומנדלסון

עוד על פולמוס וייזל ומנדלסון

בלהט הוויכוח והפולמוס מיהו רשע ומי אינו רשע, הופיע ב'המעין' תשרי תשס"ט [מט, א] מאמר מאת הרב ד"ר רפאל בנימין פוזן, ובו קטע בהאי לישנא (עמוד 56-57): "כמנדלסון שאף גם רש"ר לתת משמעות חדשה ליהדות... וכוייזל יצא גם הוא בביקורת על עולם הלמדנים מן הטיפוס הישן". השוואה זו מקוממת, וחובה למחות עליה. עוד שם בתוך הערה 8 מצויין בשם ההיסטוריון והחוקר יעקב כ"ץ שרשר"ה הסתייג מלימוד הקבלה, וביקר את לימוד הנגלה בדרך המסורתית "שיש בו רוח של חקרנות - אבל התבוננות חיה בעולם נעדרת". כמו כן מובא בהמשך (עמ' 63 הע' 24) בשם אחד מצאצאיו של הרב הירש, עו"ד במקצועו: "אם מגמת קהילתנו היא שכל בנינו ובנותינו יסיימו בלייקווד - כי אז אנו סוטים ממגמת זקננו הרש"ר הירש".

ארשה לעצמי להביא כאן ציטוט מתוך ספרו של אותו יעקב כ"ץ ("מסורת ומשבר" עמ' 303): "הוצעה הצעת תוכנית של המשכילים... בחוברת התעמולה של נפתלי הרץ וייזל 'דברי שלום ואמת' שנכתבה, כידוע, לרגל פרסום כתב הסובלנות של יוסף השני בארצות אוסטריה[1]. הצעתו של הקיסר היתה עילה נאותה כדי להרצות את התוכנית החינוכית שנתרקמה מכבר בחוגי המשכילים. ההזדהות עם ערכי החברה הנייטראלית גלויה לעין בכלל התוכנית ובפרטיה. בסיס החינוך הוא 'תורת האדם', היינו: ערכי חינוך משותפים לבריות כולם. 'תורת האלקים', היא תוכן המסורת הדתית היהודית, אינה אלא תוספת מיוחדת לחינוך היהודי, שערכה מותנה ברכישת היסודות הכלל-אנושיים תחילה... בתוכן הלימודים היהודיים עצמם ניתן יתרון ליסודות שאפשר היה לראות בהם ערכים משותפים עם בני החברה הלא-יהודית - ידיעת התנ"ך, דקדוק, הלשון העברית - אך לא התלמוד, שההגות בו הוגדרה כהתעסקות המרחיקה את האדם מן הבריות. הצעת תוכנית זו לא עלתה ובאה לשם סיפוק צרכים שהזמן גרמם; משמעותה האמיתית של התוכנית היא במתן מעמד-של-ערך ללימודים ולהתעסקויות שלא היו נסבלים עד עתה אלא כאמצעים וכהכנות, לכל היותר. ואמנם, לא תמך וייזל את תוכניתו בעיקר בנימוקי תועלת, כי אם הִרצה אותה כתוכנית הרצויה להשגת שלמות האדם היהודי ותשועתו. כפאתוֹס המוסרי של מנדלסון בהרצאת תוכניתו המדינית, כן הפּאתוֹס המוסרי של וייזל בהרצאת תוכניתו החינוכית".

כ"ץ ממשיך וכותב: "משמעותה האמיתית של תוכנית החינוך החדשה הובנה על ידי מייצגי מערכת הערכים הישנה יותר משהובנה על ידי הוגי התוכנית עצמם. הופעת ספרו של וייזל היתה הגורם העיקרי לכך שהשמרנים הרימו קולם להזהיר מפני הסכנה להתערערות יסודות החברה כולה. וייזל עצמו נוטה היה לטשטש את המסקנות המתבקשות מדבריו מאליהן. אולם התפתחות הדברים מעידה, כי תוכנית זו לא היתה בחינת הגות-יחיד, אלא ביטוי לשינוי-ערכין שחל בתודעה של ציבור שלם. הלכו וקמו מוסדות להגשמת תכניות קרובות לזו של וייזל, והם זכו לאהדה ולתמיכה ציבורית, והיו משום כך גורם מתחרה למוסדות החינוך של החברה המסורתית[2]... ובהיעלם מוסדות החינוך המסורתיים ניטל מן החברה היהודית המסורתית המכשיר היסודי להבטחת קיומה ההיסטורי".

מבלי להיכנס כאן לוויכוח אם בתמימות חתר וייזל לשינוי ערכין, או בזדון זמם להפיל את המחיצות בין בני הדתות השונות - זילזולו בחכמי התורה אינו מוטל בספק. יחסו זה של וייזל מתאים למסופר בסנהדרין צט, ב: 'רבא אמר: כגון הני דבי בנימין אסיא [= הרופא] דאמרי מאי אהנו לן רבנן, מעולם לא שרו לן עורבא ולא אסרו לן יונה. רבא, כי הוו מייתי טריפתא דבי בנימין קמיה - כי הוה חזי בה טעמא להיתירא, אמר להו: תחזו דקא שרינא לכו עורבא, כי הוה חזי לה טעמא לאיסורא, אמר להו: תחזו דקא אסרנא לכו יונה'. הרי לנו משפחה 'משכילית', משפחת בנימין הרופא, המקפידה שלא לאכול טריפות, ורבא מביאה כדוגמא למי שחז"ל חורצים דינם ל"אפיקורוס". זוהי גם כן דמותו של וייזל ב"ביקורת על עולם הלמדנים מן הטיפוס הישן".

מנגד הבה נשרטט במקצת את דמותו של האי צדיק, חסידא ופרישא, הרשר"ה זצ"ל, שהתמסר כולו לאהבת ד', לאהבת עמו ולאהבת התורה, בבחינת קוב"ה אורייתא וישראל חד הוא. נביא מדברי נכדו, אשר רוחו אמורה לרחף על גליונות "המעין". וז"ל ד"ר יצחק ברויאר ('ציוני דרך' עמ' 136 ואילך): "כי לא בהכרזה על תורה חדשה יסוד גדולתו של רש"ר הירש, גם לא במה שהחדיר מחדש את התורה אל תודעת הרבים. יסוד גדולתו הוא בראייתו ההיסטורית... יסוד גדולתו הוא באהבת ד' וביראת שמים שמילאו את לבו עד לאין שיעור, באמונת-חכמים הגדולה שהיה כולו חדור בה. מכל אלה הוא ינק את הכוח... לא יחסו אל חכמות "חיצוניות" כשהן לעצמן, לא עמדתו כלפי בעיה זו, שימיה כימי עם ישראל כמעט, היא המוסרת בידינו את המפתח להבנת מהותו ההיסטורית של רש"ר הירש. מלבד זה הלוא ידועה עמדתו השלילית בהחלט במה שנוגע להתעסקות בחכמות חיצוניות לשמן, בהסתמכו על אותו מאמר ידוע שבתורת כהנים...". המתיימר להשפיל את אהבתו של הירש לאהבתו של הירץ מעכיר את "המעין", ועל כך אני קורא "מעיין נרפש ומקור משחת - צדיק מט לפני רשע" (משלי כה, כו).

אחר מחאה זו מתבקש דיון בגופם של הדברים שכתב הרב ד"ר פוזן.

א. בעמ' 55, ממשכן הכותב את נפשו לברר אם מנדלסון וחוגו הקרוב התכוונו להקים תנועה לוחמת בקדשי ישראל, או שכוונתם היתה זהה לכוונתו של הרש"ר הירש, והם רק הקדימו אותו בכשישים שנה. ובכן, הואיל ובשנת תקמ"ט (1789) פרצה המהפכה הצרפתית, ובלשון הכותב (עמ' 56) "תנועה זו [=ההשכלה] צמחה מן המפגש המואץ עם המודרנה כתוצאה מהאמנציפציה, היינו שינוי מעמדם של היהודים באירופה בעקבות המהפכה הצרפתית", שהביא בעקבותיו התרחקות צעירי יהודי גרמניה מידיעת לשון הקודש, ולסחף של טמיעה; כדי למנוע את החורבן הגדול הזה פעל מנדלסון בשני מישורים - "העמדת מצע פילוסופי חדש ליהדות", ותרגום התורה לגרמנית עם ביאור בעברית "כמפעל שנועד לקרב את בניו וצעירי גרמניה לתורה". הואיל ובאותו קטע בתוך דבריו כתב הרב פוזן שמנדלסון חי רק עד שנת תקמ"ו, נמצא בחישוב קל שרק שלוש שנים לאחר מותו של מנדלסון אירעה המהפכה הצרפתית. האם הרב פוזן התכוון לומר שאת כל אלה חזה מנדלסון שנים רבות לפני התרחשותם, וחיבר את הביאור ואת התרגום כבר בשנת תקמ"א כדי שהדורות העתידיים שיתרחקו יתקרבו ליהדות?

הבה נעתיק שוב מדבריו של כ"ץ ('מסורת ומשבר' עמ' 309): "מנדלסון וּוייזל משתדלים לדחוק את השפה היהודית המיוחדת מן המגע הבין-יהודי, ולשפה העברית מניחים הם תפקיד של מקור מקודש גרידא... הרצון להסתגל לתרבות הסביבה פונה, בדרך עקיבה, נגד היסוד הלשוני שהיה עד עתה הבסיס לאחדותה של החברה היהודית המסורתית בתחום היהדות האשכנזית הרחבה. האפשרות לחילופי אישים בין המזרח ולמערב נעלמת והולכת. יהדות המערב שואפת מעתה לאוֹטוֹנוֹמיה תרבותית, המפלה אותה מיהדות מזרח-אירופה הפליה מכוּונת". הרי לך שההיפך הוא הנכון — בגלל רצונו של מנדלסון להפיל את החומה שחצצה בין היהודים לגויי הארצות, היא שפתם המיוחדת, אידיש, ומאידך גיסא לתקוע טריז בין יהודי המערב ליהודי המזרח, תירגם את התורה לגרמנית, כדי להרגיל את הנוער לשפה המשותפת לכל שוחרי התרבות הגרמנית. והרי בפועל שימשו התרגום והביאור לאלפי צעירים מישראל בכל הארצות אמצעי ללימוד השפה הגרמנית, ומתוך כך דרך מעבר לספרות הגרמנית. מנדלסון, בוודאי, לא היה מצטער על כך, ובכלל הביע בבירור את שאיפתו לתת ליהודים דוברי האידיש גרמנית ברורה וספרותית במקום ה"יידיש טייטש" המשובשת. מנדלסון לא כיבה את אש הטמיעה, אלא להיפך: הוא שהצית אותה וליבה אותה, עד ששריפת הטמיעה כילתה אף את זרעו שלו, ולא נשאר לו זכר בזרע ישראל[3].  למתרגם זה משווה הרב פוזן את המתרגם הגדול שרוח ד' פיעמה בו ובא להציל, הרש"ר הירש! הוֵי 'צדיק מט לפני רשע'.

ב. בדברי הסנגוריה על וייזל הוא כותב: "ר' נפתלי הירץ וייזל קרא לשנות את סדרי החינוך היהודי, ובאופן כללי דרש להרחיב בהשכלה כללית גם אם על חשבון צמצום בהשכלה יהודית". אמנם לאורך כל ספרו 'יין לבנון' מדגיש וייזל ש"לא המדרש הוא העיקר אלא המעשה", ובתוכנית הלימודים שלו השמיט לחלוטין לימוד גמרא לבני נוער – וזו היא עקירת התורה שבעל פה מפי התלמידים, פשוטו כמשמעו. כל זה הוסתר כאן במילים "על חשבון צמצום בהשכלה יהודית"! לעומתו, מה היא שיטתו של הרש"ר הירש? בספר חורב (תשל"ג, עמ' 346) כתב: "האיש אשר באמת היה יכול ללמוד תורה ואינו לומד, או האיש אשר למד תורה ועזב את הלימוד — שנה ופירש למען התמכר אל חיי שעה והבלי העולם, עליו נאמר 'כי דבר ד' בזה' וכו'. עת ישפוט ד' את חייך בעולמך הנצחי, אז עליך יהיה לתת דין וחשבון - ראשונה, על אשר התרפית בלימוד התורה, ואח"כ על אשר לא קיימת אותה בפועל ובמעשה, כי התלמוד מביא לידי מעשה". הרי לנו זה לעומת זה – רק התלמוד מביא לידי מעשה, וללא תלמוד אפילו לכלל מעשה לא הגיעו. אצטט כאן מדברי בנֵי הגאון רבי שלמה זלמן ברויאר, חתנו הגדול של הרש"ר הירש, המתארים את ימי בחרותו של אביהם: 'איך רכש לו שלמה ברייער את ידיעותיו החיצוניות? כמעט לא יאומן כי יסופר באיזו מהירות קנה לו את החומר הנחוץ... הבחור בעל התרבות ההומניסטית חזר להיות בחור הישיבה כאשר היה מקודם... אחרי עבור חמשים שנה הכתירה המחלקה הפילוסופית בהיידלברג מחדש את תלמידה הגדול בתואר של דוקטור — האם עלה על לבה שמיום עמוד תלמידה בבחינה לא לקח לידו ספר חיצוני"? הרי לנו בבהירות ובאמת נוקבת שיטתו של הרש"ר הירש, תורה ורק אח"כ דרך ארץ.

ג. טענה חזקה לכאורה מעלה הכותב על כשרות מחברי הביאור מנדלסון ורנה"ו, ממה שהיו מגדולי ישראל שהתייחסו אל החיבור כחיבור כשר ואף ציטטו ממנו, וכמו כן נתנו הסכמות להדפסתו; ובהיקש הגיוני הוא טוען: אם הספר כשר, הוי אומר שגם המחבר כשר. [ייאמר כאן לשבחו שאין הוא מטשטש כאן את ברית הידידות בין מנדלסון ווייזל, בניגוד ל'חיים ליפשיץ' המובא בהערה 19 בדבריו, שעשה כמיטב יכולתו בהקדמה שם לטהר את שמו של וייזל, אך הסכים להשפיל את שמו של מנדלסון - וכן לא ייעשה]. אך לפי זה עלינו להוסיף לרשימת ה'צדיקים' את הירץ הומבורג ודוד פרידלנדר, ה'משכילים' הקיצוניים, שחלקם רב ביצירת הביאור; נדמה לי שגם הרב פוזן יבין את משמעות הדברים.

במהדורה החדשה של שו"ת בנין ציון (כרך ב עמוד שלו איגרת ד) כותב המחבר [בעל 'ערוך לנר'] שיש להילחם נגד עוקרי התורה בטכסיסי מלחמה ובעזרת אנשים מלומדי מלחמה; במלחמה יש לנצח, ולא רק להיות צודק. בנסיבות אותם הימים, לו היו גדולי ישראל מתנגדים למנדלסון אישית לא היו מתקבלים דבריהם אצל אנשי דורם, אשר לדעתם רק עקב פעילותם של מנדלסון וחבר מרעיו זכו לאמנציפציה. אכן, רבים מגדולי ישראל בדור המאבק לא אסרו על החומש עם הביאור לבוא בקהל. אך כל זה היה טוב ונכון וחשוב בדורם, אבל מכאן ועד הצבת יד ושם להם בבית המדרש על ידי ליקוט אמרותיהם בספר לא יעלה על דעת שום ירא שמים.

ד. הדברים שהביא הרב פוזן בהערה 22 שבעמ' 62, מהעיתון "המגיד" בשם הצדיק רבי שמעון סופר, כאילו שבצוואת החת"ס היה כתוב 'בספרי חמד' ולא 'בספרי רמ"ד', הוכחשו נמרצות על ידי בנו, עי' 'מוריה' שבט תשמ"ט [קפז-קפח] עמ' צא ואילך.

יום טוב פורגס