המעין

לחזור לתלם!

לחזור לתלם!

רשימתי "אם תלמידי חכמים מנצחים זה את זה בהלכה - אתם מה טיבכם?" ('המעין' תשרי תשס"ט [מט, א] עמ' 53-64), גררה - כצפוי - כמה תגובות מלומדות בגליון שאחריו ובגליון זה. אזכיר לקוראים שרשימתי לא באה "לישע החכם יצחק סטאנוב", ומגמתה גם לא היתה "תיאור חיובי" של מנדלסון, כלשון שניים מהמבקרים הנכבדים[1]; מטרתה המוצהרת היתה למחות על הסגנון המתלהם במאמר "האם תיתכן התיחסות מכובדת ל'מתקני' נוסח התפילה?" ('המעין' תמוז תשס"ח [מח, ד] עמ' 70 ואילך), ולבקר את תוכנו של אותו מאמר עקב התייחסותו החד צדדית כלפי רז"ה ויצחק סטנוב, וזאת מטעם עקרוני: סברתי שתנאי מוקדם לכל דיון באישים הנ"ל מחייב הצגה מהימנה של העובדות ותיאור מאוזן של הדמויות הנדונות. זכותו המלאה של כותב לדון לחובה ולבקר בחריפות אישים ומעשים (תוך שמירה על סגנון נאות), אבל כל זה כאשר התמונה ההיסטורית נמסרת במלואה. כל כתיבה סלקטיבית מאבדת מאמינותה, ויש בה עלבון לאינטליגנציה של הקורא. ומכיוון שמעבר לסגנונו הבוטה המאמר הנ"ל היה, להבנתי, נגוע בחד-צדדיות - מצאתי לנכון לאזן את התמונה (ולכך אחזור להלן). ואולם מכיוון שבפתח מאמרי הפניתי תהייה-טענה למערכת "המעין" על עצם פירסום המאמר, אפתח בנושא זה, שהוא עקרוני.

הבה נדבר גלויות: "המעין" נוסד ע"י יראים ושלמים מיוצאי גרמניה חניכי "תורה עם דרך ארץ", שאצלם, בשונה מבמזרח אירופה, רווח יחס חיובי לערכי התרבות הכללית. ולא רק אצל יוצאי פפד"מ, קהילתו של של רש"ר הירש זצ"ל, שעליהם כתבתי בגליון הקודם[2]; ברוח זו התחנכו כל רבני אשכנז האורתודוקסיים מאז הרבע האחרון של המאה הי"ט. בית המדרש (=הסמינר) לרבנים בברלין מיסודו של ר"ע הילדסהיימר זצ"ל הכשיר רבנים בעלי סמיכה ותואר דוקטור גם יחד, שבזכות פתיחותם לעולם המודרני הוכרו כרבנים ומחנכים שהשפעתם ברוכה[3].

ואמנם לאחר מותו של הרב ד"ר עזריאל הילדסהיימר עמדו בראש המוסד הרב פרופ' דוד צבי הופמן בעל שו"ת "מלמד להועיל", הרב אברהם אליהו קפלן שנפטר בדמי ימיו[4], ואחריו הרב ד"ר יחיאל יעקב וויינברג בעל שו"ת "שרידי אש", שֶמחה בהתרגשות ובעלבון באוזני הגרח"ע גרודזינסקי זצ"ל על יחסו לסמינר בכלל - ובמיוחד על התבטאותו "בית חרושת לרבנים"[5].

סביב חניכי אסכולה זו - בהם רבים הקרובים בנפשם למפעל הציוני[6] - נוסד גם "המעין": חוגים אלה שייסדו את ביה"ס 'חורב' בירושלים תוך מאבקים לא פשוטים[7], כללו מצד אחד חניכי "עזרא" שבעיר ובהתיישבות - היינו אינטליגנציה תורנית ירושלמית מחד וחקלאים-חלוצים נאמני תורה מאידך, כולם שותפים מלאים בבנין הארץ ומלחמות ישראל - לצד אישים תורניים דגולים מתלמידי ביהמ"ד בברלין, כהרב ד"ר קלמן כהנא זצ"ל ואחרים, שהשפיעו מאישיותם ותורתם על הראשונים.

שבחו של "המעין" מאז היווסדו היה בשניים: ביושרה ופתיחות שאיפיינה את מאמריו, ובפנייתו במוצהר לקהל קוראים שחיברו שני עולמות, הישיבתי מחד והתרבותי-כללי מאידך. כיוון זה, שהותווה בידי פרופ' מרדכי ברויאר ז"ל (המייסד והעורך הראשון, שגם נסמך בזמנו לרבנות) ניכר כבר בגליון הראשון של "המעין" (תשרי תשי"ג). ולא רק בכותרות המאמרים, כגון "ישראל - האומה וארצה באור ההיסטוריה" (מאת ד"ר יצחק ברייער זצ"ל), "הרב עזריאל הילדסהיימר זצ"ל על ר' זכריה פרנקל ז"ל ובית-המדרש לרבנים מברסלאו" (מאת ד"ר עזריאל הילדסהיימר), "המדינה ודמותה על פי התורה" (מאת הרב רפאל קצנלבוגן) או "בין חרדה לתקוה - השפעתנו על צביון המדינה ותפקידנו בקירוב רחוקים" (מאת יעקב ברונר), אלא גם מתוכנם[8]. ומשפרץ ה'אוטובוס' ששמו "המעין" את התלם הייחודי והתחבב על הציבור, הצטרפו אל חוג קוראיו וכותביו חוקרים אקדמאיים תורניים וקהל ישיבתי לא מבוטל, וכולם התקבלו בברכה.

ר' יונה עמנואל ז"ל, העורך השני של "המעין" במשך כמעט ארבעים שנה (תשכ"ד–תשס"ב), הקפיד לשַמר אותה פתיחות ויושרה שהותוותה בראשיתו. כאיש אמת וירא אלוקים, וככל שהיטיב להתפלמס עם 'משמאילים', הוא לא נרתע מעימות גם עם חוגים 'ימניים' קנאיים ולוחמניים, כמשתקף במאמרו "על דרכו של 'המעין'": "בשנים האחרונות הופיעו ב"המעין" מאמרים רבים בנושאים רפואיים וטכניים... וכן בבעיות אמונה והשקפה... הגדרת "תורה עם דרך ארץ" ובעיותיה... כאן מגלים כותבי המאמרים הי"ו אומץ לב ומקיימים "לא תגורו מפני איש", כאשר מטרת המאמר להציע תקון לקלקולים שנעשו מתוך חפזון או מתוך שמרנות מופרזת. ודי לחכימא ברמיזא, אף שיש להודות שלא לכל אחד שנקרא בזמננו חכימא, די ברמיזא"[9].

כנגד מי כתב ר' יונה את המשפט הרועם המודגש? דבר זה מתברר מהמשך מאמרו: לדבריו "המעין" מתרחק מנושאים שבהם "יש ליהדות 'התורתית' טבחים רבים המבשלים דייסות שונות ומשונות, ואילו השתיקה המכובדת של 'המעין' מהווה מחאה שקטה ומכובדת נגד כל אלה המשפילים את כבוד התורה ומחללים שם שמים ברבים"[10].

להוותנו דווקא בבמות של חוגים חרדיים אתה מוצא בזמננו מאמרים מחקריים רבים, בעיקר בתחום ההיסטוריוגרפי, שריח חריף של "כתיבה מגוייסת" נודף מהם; הם משופעים בחצאי אמיתות ובסילופים מכוונים, ומאופיינים בדרך כלל גם בלשון לוחמנית[11]. ןאולם ר' יונה ז"ל עצמו לחם בעוז בתופעות כאלה, ואף העמיד את "המעין" כבמה למחאות כנגד שיכתובים היסטוריים.

הנה שתי דוגמאות, הראשונה מצויה במאמרו האחרון והמעולה של ר' יונה ז"ל "מורשת אשכנז" שהתפרסם כחודש לפני פטירתו, בו הוא כותב בין היתר:

"לא אמירת פיוטים או אי-אמירת 'בריך שמיה' מאפיינות את מורשת אשכנז. קווים רבים היו למורשת אבותינו באשכנז: קיום התורה בכל תופעות החיים, לימוד תנ"ך תוך אמונת חכמים, לימוד פשוטו של מקרא ומדרשי חז"ל גם יחד, הבנה בטעמי המקרא ['נגינות'] וחשיבותם בלימוד המקרא, ידיעה בחכמות כלליות מתוך אמונה איתנה בעליונות התורה על כל מדע ['תורה עם דרך ארץ'], הקפדה על יושר בין אדם לחברו"; ומתוך כאב הוא גם מוסיף ומשחיל הערה נועזת: "לפי זה יש לדון בכשרות הדיינים המאחרים באופן קבוע לבית הדין"[12].

דוגמה שניה היא הבירור האמיתי והנוקב על שיטת "תורה עם דרך ארץ" מעל דפי "המעין" לפני ט"ו שנים, כשראש משפחתנו הפרופ' רבי זאב ב"ר נחום הלוי לב ז"ל הגן עליה בלהט בפולמוסו עם ידידו הרב שלמה וולבה זצ"ל, משיירי אישי תנועת המוסר, שראה בה שיטה ש"בדיעבד". במאמר שפורסם תחת הכותרת "תשובה לבקורת" כתב פרופ' לב בין היתר: "מסכים אני שאיו טעם לדון מחדש בשיטת תורה עם דרך ארץ, אבל לא מן הנימוקים שהרב וולבה העלה אלא מטעם שונה: רוב המאמרים הדנים ב"תורה עם דרך ארץ" אינם תואמים את השקפתו של רש"ר הירש זצ"ל. הוא דגל גם בידיעה רחבה במה שמכונה "תרבות אירופית" (קרי: גרמנית) ושותפות בחיי אותה תרבות. ואמנם בהשראת שיטתו, חלקים מן האינטליגנציה הדתית באשכנז, כולל גם רבניה, למדו באוניברסיטאות והשיגו דוקטורט בפילוסופיה או במשפטים. ואולם שיטה זו של הגרש"ר הירש שוב אינה מקובלת על החלק הארי של אנשי המדע שומרי התורה, ובוודאי לא על הציבור הישיבתי. בחלק גדול ממאמריהם של אנשי המדע החרדים משתקף שינוי בתפיסתם את שיטת תורה עם דרך ארץ; פרשנותם מחודשת, וכתיבתם, ברובה, אפולוגטית. אין אלה מאמרים הבאים להשפיע על עולם התורה ללכת בדרכי תורה עם דרך ארץ; אדרבה, רוב המאמרים נכתבים מתוך רגשי נחיתות, ומצורך בהגנה עצמית על מנת שאותם אנשי מדע חרדים יהיו מקובלים על עולם התורה ודעתם תהא נשמעת. טעות בידם. מאמריהם לא יועילו, וישכנעו לכל היותר את המשוכנעים מכבר".

והוא ממשיך: "ירשה לי הרב וולבה לבוא בתביעות אליו: בעולם התורה השתרשה לאחרונה צרות אופק, הכופה על ציבור לומדי התורה "ללכת בתלם" (כשכלל לא ברור מי קובע את התלם). מי שסוטה ולו במקצת, ומעז למצוא לעצמו דרך משלו – ואף אם ישרה וטובה - מושמץ במלים שאסור להשתמש בהן, או שהוא מסולק מן החברה החרדית. אף אין זו דרך הראויה לבני תורה ובעלי מידות טובות, וזו גם לא היתה דרכן של הישיבות הליטאיות המסורתיות, האליטיסטיות. הן דגלו בפיתוח הגאוניות ובעידוד העילוי היוצא דופן. מכל מקום, חוסר סובלנות גורר מחלוקת שלא לשם שמים באצטלה של יראת שמים, ומחלוקת זו מסוכנת יותר משאר מחלוקות הפוקדות אותנו. תופעת לווי היא כפיית דעת הציבור על היחיד כדי לצנזר את דברי התורה שלו. ידועה התופעה של השמטת הסכמות שהצדיק הגאון הראי"ה קוק זצוק"ל כתב בזמנו למחברים מן המהדורות החדשות של אותם ספרים, או גם החרמת דברי תורה שלו או גם של רבנים אחרים שאינם מקובלים על ציבור מסוים... כיום שוב אין דנים דברי תורה של גאונים לגופם, אלא לפי השקפותיהם. במידה שהשקפותיו של הגאון אינן תואמות ל"דעת הקהל" - תורתו מוחרמת!"[13].

ואכן את הדיון, שגם אחרים נטלו בו חלק, סיכם ר' יונה ז"ל כך: "בגליונות האחרונים (טבת, ניסן ותמוז ש"ז) הופיעו תגובות שונות על דברי הרב שלמה וולבה שליט"א "בענין תורה עם דרך ארץ"... לדאבוננו קיימות תופעות בלתי רצויות ביהדות הנאמנה"[14].

לסיום פרק זה: אם "המעין" אינו חפץ לאבד חלק ניכר מקהל קוראיו עליו להישמר ממאמרים מהסוג שכנגדו התרעתי, כשם שנשמר מכמותם בעבר. הדברים אמורים גם כלפי מאמרים של צאצאי מורשת תועד"א בארץ ובגולה ששינו כיוון – וזו זכותם המלאה! - שבאמצעות "המעין" הם מנסים "לשפץ" את העולם של אבותיהם ולתאר אותו באופן סלקטיבי בהתאמה להשקפותיהם העכשוויות. בהסתמך על הציור המטפורי שלעיל, יש להבהיר לשכמותם שהם עלו על אוטובוס לא נכון, באשר הוא נוסע לכיוון אחר[15].

 

****************

 

מעתה, ובהתייחס למה שנכתב עד כה, אשיב בקצרה לתגובות שהופיעו בגליון הקודם.

א. במאמרו של הרב יוסף שלמה מאיר " 'תורה עם דרך ארץ' - ריבונות התורה על 'דרך ארץ'", יש נסיון לרבע את המעגל: אין ויכוח על עליונות התורה ביחס לכל שטחי החיים והמדע והתרבות הכללית בכלל. אבל מהמאמר משתמע שכביכול גם חניכי תועד"א בגרמניה שללו את החיבור שבין לימוד תורה והשכלה כללית – והתיאור הזה, במחילה, אינו נכון. אכן היו גדולי תורה שלאחר שרכשו השכלה חילונית שוב לא חזרו אליה לעולם, כעדות ד"ר יצחק ברויאר ז"ל על אביו הגדול; אבל זו לא היתה הדרך המקובלת על כלל הרבנים מאסכולת תועד"א[16]. ק"ו שהחלת עמדה זו גם על ד"ר יצחק ברויאר עצמו רחוקה מהמציאות; כל ימיו הוא עשה שימוש רחב בהשכלתו המשפטית והתרבותית וכלל לא התכחש לה, והדברים ידועים[17].

ב. כמה מהמגיבים ביקרו את דבריי ביחס לרמבמ"ן ורנה"ו, ונמצא גם מי שחבט בי בכעס על שתארתי אותם כצדיקים[18]. גם במחאות ראוי לדייק: לא קבעתי שהיו צדיקים - אלא שללתי את הקלות בה מתייגים אותם כרשעים. עתה חוזרים המגיבים ומנופפים בציטוטים מחמירים של כמה מגדולי ישראל כנגד האישים הנ"ל. והנה גם אם נקבל שרוב הרבנים הגדולים נטו נגדם – דבר שכלל אינו מוכח – אין בכך לבטל את דעת החולקים - גדולים אף הם - מפני שאינם מתאימים עם השקפת הכותב[19]. מה עוד שבשונה מהלכה, בענייני השקפה אין אומרים "הלכה כפלוני", דבר שהרמב"ם הטעים שלוש פעמים ובהדגשה רבה[20].

ג. לפיכך איני מתפעל כלל מדברי הרי"ט פורגס לעיל המכתיר את רנה"ו 'אפיקורוס', ועוד פחות מדברי הרב דויד יצחקי המשווה אותו לטיטוס הרשע(!), ומצפה ממני להתיישר עמו בכך[21]. כבר הזכרתי במאמרי שגאון מפורסם כר' יעקב יוקב עטלינגר בעל "ערוך לנר" מעטר בהסכמה רצופת שבחים את ספרו של רנה"ו "עוללות נפתלי" שנדפס בהמבורג תר"ד כמעט 40 שנה אחר פטירת רנה"ו, ופותח: "לכו וראו מפעלות בארץ אשר פעל ועשה המשורר החוקר והמליץ הנודע לשם ותהלה בכל מחנות העברים עד קצוי ארץ כבוד מו"ה נפתלי הירץ ויזל זצ"ל בחבוריו המפוארים מיוסדים על אדני הקבלה ונדברים על יופי המליצה אין בהם נפתל", ולי די בכך[22].

ד. הוא הדין ביחס לרמבמ"ן, שאצל כמה מהמגיבים הוא נתפס כ"כולו חייב". מה לעשות ואחרים חלקו על כך? הנה דברים שכתב עליו הראי"ה קוק זצ"ל (שבוודאי אינו זקוק ל"הסכמה" מהמגיבים), המסיים את דבריו הקשים על שפינוזה בזה הלשון: "אמנם מתוך שהיה מזרע ישראל, על כן יש בפנימיות שלו עיקר יסודי, שאחר צרוף מרובה הוא נכנס אל תוך המחנה. המתחיל לצרפו הרמבמ"ן, ולא גמר את תיקונו [ההדגשה שלי – רב"פ]. אבל הבעש"ט צרפו בלא ידיעה את מי הוא מצרף, מפני שלא היה לו צורך למקורו, כי הוא שאב את הידיעה ממקורה הפנימי וצרפה"[23]. ואילו הרב פורגס לעיל מבקש לשכנע על פי סברה דמיונית, שכל גדולי ישראל שללו את רמבמ"ן, אבל "במלחמה יש לנצח ולא להיות צודק", ולכן "לו היו גדולי ישראל מתייחסים אישית אל מנדלסון לא היו דבריהם נשמעים אצל אנשי דורם". עם סברות כאלה אין טעם להתווכח; הן משקפות את אופנת התאמת העבר למאוויו של המגיב. ואולם במבט אובייקטיבי מסתבר שהדברים שונים: שלא כבהונגריה, רבים מגדולי ישראל בליטא ובגרמניה שנמנו במאמרי הקודם לא החרימו את "הביאור" אלא עשו בו שימוש לכתחילה, אלא שהמגיבים מבכרים להתעלם מכך[24].

ה. וכן הם הדברים ביחס לסטאנוב. אכן רש"ב המבורגר הירבה להוכיח שהאיש נטה לפְּלַגְיָט (גניבה ספרותית), והיו שביקרוהו בחריפות על חידושיו, כתביו ואישיותו. אבל גם אצלו התמונה חלקית: רשב"ה לא הזכיר למשל את הקונטרס [עם 'מכתב ברכה' מאת הרב שלום יוסף אלישיב שליט"א!] של שר שלום מרזל, חסיד ברסלב צעיר, שיצא להגנת "התורני המופלא כמוהר"ר יצחק מסטאנב" כנגד "מלאכי חבלה אלו שכתבו עליו דברי פלסתר בכדי לעורר עליו מחלוקת ובלבולים"[25].

ו. כאן מקום להוסיף דבר עקרוני: מעמד היהודים שהשתנה במרכז אירופה ומערבה במאה ה-18 (בעקבות היציאה מהגטו) גרר תהליך מהיר ומואץ של התקרבות לסביבה הנוכרית. סימניו הראשונים היו במראה חיצוני (גילוח זקן), בלבוש, בנימוסי ציבור ובמעבר ללשון המדינה (גרמנית), ואלה הובילו להתקרבות חברתית ובעקבותיה לריבוי נישואי תערובת[26]. לשון אחר, לא מנדלסון איתגר את היהדות המסורתית במפגש עם המודרנה; מפגש זה בא לעולם גם בלעדיו. ואולם הוא היה היהודי המפורסם הראשון שכבש מסלול חדש של "יהדות ומודרנה". ובעוד שבמזרח אירופה ובעיקר בהונגריה רווחה התנגדות גורפת לרעיון הסינטזה ("חדש אסור מן התורה"), משנכבשה המסילה דרכו בה רבים; מהם שהחמיצו (כמקולקלי המשכילים, ובעקבותם הרפורמים) ומהם ששיפרו (כרש"ר הירש בשיטת תועד"א)[27]. אכן בימינו, בשים לב לתמורות הכבירות שעברו על עמנו (בראשן השואה והקמת המדינה), וכשהמודרנה היא מציאות נתונה המעצבת את אורח החיים של כל בית ישראל בארץ ובגולה - טיעונים מסוג "חדש אסור", גם אם היו מובנים בשעתם, שוב אינם רלונטיים.

על רקע המציאות המסובכת של קיומנו היהודי בדורנו, ובמיוחד לנוכח האתגרים האדירים שמדינת ישראל מעמידה בפני האורתודוקסיה - חינוכיים, כלכליים ושותפות הגורל עם אחינו היושבים בציון – נדרש שידוד מערכות ביחס שבין קידמה ומסורת. ואמנם בשני העשורים האחרונים נשמע יותר ויותר קולה של מנהיגות אחראית בחברה החרדית, המכשירה – גם אם בנסיונות שקטים וזהירים – את הכיוון של "תורה עם דרך ארץ", גם אם מבלי "לקרוא לילד בשמו". כנגד זאת, המגיבים הנכבדים נאחזים בטיעונים מעולם טרום-מודרני, בה בשעה שהם עצמם נטועים עמוק בעולם המודרנה שכנגדו התריע בזמנו החתם סופר[28]! לדעתי עמדתם תמוהה ופרדוקסלית, וממנה לא תבוא תשועה.

 

****************

 

אחתום במכתב שבעקבות מאמרי כתב אלי בן משפחתי יצ"ו, תלמיד חכם ונבון דבר, היושב באהלי תורה באחת הישיבות המפורסמות:

דוקא הפעם אני מסכים עם עיקרי טענותיך; כלל לא מנסים להבין ולדייק בתופעות רבות שבהיסטוריה היהודית המודרנית. זה שנים שאני טוען שישנם דמויות שסימנו עליהן X ואחרות שסימנו לידן V. אלא שאני – לא כמוך – יושב בתוך "חוגי המסלפים" ונמנע מלהשיב מלחמת האמת השערה, מתוך החשבון הפשוט שעדיף לי שילדיי ונכדיי יזדהו עם האמת התורנית וההשקפתית שבתוך כותלי בית המדרש, למרות שתחסר להם הדייקנות ההיסטורית. זהו שורש העניין במשפט אחד!

 

קרובי אכן קלע למטרה; אולם השאלה האם בדורנו יש בהיעדר "דייקנות היסטורית" ערובה לחינוך איתן - נותרת פתוחה[29].

רפאל בנימין פוזן