'לא תטע לך אשרה כל עץ' – שיטת הרמב"ם

איתן מרקוביץ

'לא תטע לך אשרה כל עץ' – שיטת הרמב"ם

בפרשת שופטים, מיד אחרי מצוות מינוי השופטים, פותחת התורה באיסורי עבודה זרה[1]; האיסור הראשון הוא נטיעת אשרה אצל המזבח[2]: 'לֹא תִטַּע לְךָ אֲשֵׁרָה כָּל עֵץ אֵצֶל מִזְבַּח ה' אֱלֹקֶיךָ אֲשֶׁר תַּעֲשֶׂה לָּךְ'. הביטוי "אשרה כל עץ" עמום: האם "כל עץ" הוא פירוש לאשרה - או שזהו איסור נוסף? ומדוע נאסרה אשרה דוקא אצל המזבח, הרי לעיל בפרשת ראה (יב, ג) נצטווינו לשרוף אשרות בכל מקום!

על עצם הגדרת אשרה נחלקו תנאים (עבודה זרה מח, א). לכל הדעות אילן הנעבד נחשב אשרה ואסור בהנאה, אלא שנחלקו חכמים ור' שמעון אם גם אילן שמעמידים תחתיו ע"ז והוא עצמו אינו נעבד – האם גם הוא אשרה ואסור בהנאה (חכמים), או לא (ר' שמעון). לגבי פירושי הפסוקים, רש"י כתב בפרשת ראה (שם) שאשרה היא אילן הנעבד, ואילו הרמב"ן בפסוקנו נטה לפרש שמדובר על עץ בפתח בית ע"ז, לנוי לה או לסימון מיקומה. כך או כך, עדיין לא התפרש לנו מהו "אשרה כל עץ".

שנינו בספרי:

לא תטע לך אשרה. מלמד שכל הנוטע אשרה עובר בלא תעשה. ומנין לנוטע אילן (וי"ג: ובונה בית) בהר הבית שעובר בלא תעשה, ת"ל כל עץ אצל מזבח ה' אלוקיך. ר' אליעזר בן יעקב אומר, מנין שאין עושין אכסדראות בעזרה? תלמוד לומר כל עץ אצל מזבח ה' אלוקיך, כשהוא אומר אשר תעשה לך לרבות במה.

 

לפי חכמים יש כאן שתי מצוות: "לא תטע לך אשרה בכל מקום", "לא תטע כל עץ אצל המזבח"[3], ולפי הגירסא "נוטע אילן ובונה בית"[4] צריך לומר שלא רק נטיעת עץ אסורה בהר הבית אלא "כל עץ אצל המזבח" אסור, אפילו לבנות בנין של עץ. לפי ראב"י הלאו השני "כל עץ אצל המזבח" אוסר לבנות בעזרה אפילו אכסדראות של עץ, שהם גגות לצל ללא קירות (מעין פרגולות שלנו). אולם ייתכן שהאיסור לבנות בנין עץ ואכסדרא לפי ראב"י הוא הרחקה מדרבנן, והלימוד מהפסוק הוא אסמכתא בלבד[5]. מחלוקת נוספת היא מהו "אצל המזבח": חכמים דיברו על כל הר הבית, ואילו ראב"י דיבר על העזרה בלבד.

פירוש אחר אפשרי בפסוק הוא "לא תטע לך אשרה [ו]כל עץ אצל מזבח ה' אלוקיך", כלומר – לא רק עץ הנעבד אסור לנטוע אצל המזבח, אלא גם עץ שאינו נעבד, שמא יבואו לעובדו (רשב"ם), או כיון שכך הוא מנהג עובדי עבודה זרה לנטוע עץ לנוי אצל המזבח (רמב"ן), או כדי שיתקבצו שם העם (רמב"ם, ראה להלן). יתכן שהתורה דיברה דווקא על אשרה אצל המזבח כיון שכך היתה דרך עובדי עבורה זרה.

מה ההלכה במחלוקות חכמים ור' אליעזר בן יעקב? האם האיסור הוא על נטיעת עץ (ואולי גם בנין בית) או אף על אכסדראות? והאם בכל הר הבית או רק בעזרה?

בפשטות יש כאן שני כללי פסיקה שמתנגשים זה בזה: מצד אחד "יחיד ורבים הלכה כרבים", מצד שני "משנת ר' אליעזר בן יעקב קב ונקי"[6], כלומר "במקומות מועטים מוזכר במשנה, אבל נקי הוא, דהלכה כמותו בכל מקום" (רש"י). אם כי יש להסתפק, כיון שהלשון היא "משנת ראב"י" האם דוקא במשנה הדין כך - או אף בברייתא?

כתב הרמב"ם (הל' עבודה זרה ו, ט-י):

הנוטע אילן אצל המזבח, או בכל העזרה, בין אילן סרק בין אילן מאכל, אע"פ שעשה אותו נוי למקדש ויופי לו – הרי זה לוקה, שנאמר לא תטע לך אשרה כל עץ אצל מזבח ה' אלוקיך אשר תעשה לך, מפני שזה היה דרך עבודה זרה, נוטעין אילנות בצד המזבח שלה כדי שיתקבצו שם העם. ואסור לעשות אכסדראות של עץ במקדש כדרך שעושים בחצרות, אע"פ שהוא בבנין ואינו עץ נטוע, הרחקה יתירה, שנאמר כל עץ, אלא כל האכסדראות והסככות היוצאות מן הכתלים שהיו במקדש של אבן היו, לא של עץ.

 

הרמב"ם פסק בשתי המחלוקות כראב"י, דהיינו שתחום האיסור הוא בעזרה ולא בכל הר הבית, ושאסור מדרבנן לבנות כל בנין עץ ואפילו אכסדרא[7]. מדוע פסק כדעת יחיד? האם משום שהלכה כראב"י אף בברייתא, או שמא היתה לו סיבה אחרת? ואיך יפסוק הרמב"ם במחלוקות אחרות בברייתות בהן מעורב ראב"י[8]?

ונלע"ד שיש רמז ברור ברמב"ם עצמו מהי שיטתו[9]. וכך כתב הרמב"ם בספר המצוות:

והמצוה הי"ג היא שהזהירנו שלא לטעת אילן במקדש או בצד המזבח על דרך הנוי לו והכבוד, ואפילו כיוון בזה עבודה הא-ל יתעלה, כי כך גם כן היו מגדלים עבודה זרה שהיו נוטעים לפניה אילנות יפים ונחמדים בבתי עבודתם, והוא אמרו יתעלה לא תטע לך אשרה כל עץ אצל מזבח ה' אלוקיך. והעובר על לאו זה חייב מלקות. וכבר התבארו משפטי מצוה זו בגמר' תמיד, ושם התבאר שהנטיעה אסורה בכל המקדש.

 

הסוגיא במסכת תמיד מתארת את סדר עבודת התמיד לעבודת בית אלוקינו[10], והמשנה אומרת שהכהנים נכנסים בבוקר לעזרה בשתי כיתות, 'אלו מהלכים באכסדרא דרך מזרח, ואלו מהלכים באכסדרה דרך מערב'. ועל כך שואלת הגמרא איך יתכן שהיו אכסדראות בעזרה, 'והתניא ראב"י מנין שאין עושים אכסדראות בעזרה ת"ל לא תטע לך אשרה כל עץ... אמר רב חסדא באכסדראות של בנין'. משמע שהסוגיא בתמיד סוברת שהלכה כראב"י.

בהנחה שעל סוגיא זו כותב הרמב"ם "וכבר התבארו משפטי מצווה זו בגמרא תמיד"[11], נראה לומר שהרמב"ם רצה לרמוז כאן שמוכח בבירור מסוגיא זו שההלכה במחלוקת שבספרי היא כראב"י לגבי פרט מסוים אחד (שאין עושין אכסדראות מעץ), וממנו יתבררו שאר פרטי הדין. ומזה שהרמב"ם פסק כראב"י רק בגלל שהסוגיא כמותו, ולא בגלל עצם הבאת דבריו בספרי - מכאן נלמד שלדעת הרמב"ם "משנת ראב"י קב ונקי" הוא כלל שנאמר רק במשנה, ולא בברייתא.