המעין

סבי הרב צבי יהודה מלצר זצ"ל

הרב יואל עמיטל

סבי הרב צבי יהודה מלצר זצ"ל

במלאת ארבעים שנה לפטירתו, ט"ו תמוז תשכ"ט

 

הרב צבי יהודה מלצר זצ"ל, בנו של הגאון רבי איסר זלמן מלצר זצ"ל שהיה ראש ישיבת 'עץ חיים' בירושלים, נולד בעיר מיר שבליטא בשנת תרנ"ט. את עיקר חינוכו קיבל מאביו, וכן מרבי יוסף יוזל הורביץ זצ"ל, ה'סבא' מנובהרדוק, תלמידו של רבי ישראל סלנטר זצ"ל ומייסדה של רשת ישיבות נובהרדוק. על טביעת עינו החדה של רבי יוסף הורביץ מן הראוי לספר: ימים רבים היה ר' יוזל משוחח בכל בוקר לאחר תפילת שחרית עם תלמידו צבי יהודה מלצר במשך כשלושת רבעי שעה. היו מבני הישיבה שפנו לרבי יוסף יוזל בטענה על כך שהוא מקדיש זמן כה רב לבחור אחד, כשבזמן זה היה יכול לשוחח עם מספר בחורים! השיב להם רבי יוסף יוזל שבזמן זה הוא אינו מדבר עם יחיד - אלא עם רבים: "בשיחותיי עמו הנני בונה ישיבות"! דבריו של ה'סבא' מנובהרדוק התקיימו במלואם במוסדות השונים שהרב מלצר ייסד בארץ ישראל.

הרב צבי יהודה מלצר עלה לארץ עם אביו בשנת תרפ"ה. זמן מה לימד בישיבה הקטנה של ישיבת 'עץ חיים' בירושלים, ולאחר מכן לימד בישיבת תל אביב ובישיבת הישוב החדש בראשות הרב ראובן טרופ זצ"ל (שאביו ר' נפתלי היה ר"מ בראדין אצל החפץ חיים).

לפרדס חנה הגיע הרצי"מ בשנת תרצ"ו, לאחר שנבחר לרבה של המושבה. בבואו למושבה לא היה בכל בוקר מנין לתפילת שחרית, וכן לא היתה כל פעילות דתית מיוחדת במשך ימי השבוע. מיד עם בואו ארגן מנין קבוע לתפילת שחרית, וכן שעורי תורה לגברים ונשים. בפרדס חנה היה באותם שנים בית ספר משותף אחד לכל הזרמים במושבה, שבו למדו גם הילדים הדתיים. היתה הסכמה שבבית הספר תהיה תפילה קצרה בבוקר שבה ישתתפו כל הילדים, וכן תיאמר ע"י כל התלמידים ברכת המזון לאחר האוכל. לצורך זה היתה חובה על כל הבנים להביא כיפה לבית הספר, וכן היתה התחייבות למנות אחוז מסויים של מורים דתיים.

באחד הימים לחצו עליו הורים לפתוח בית ספר דתי נפרד. הרב הבין שהדבר עלול להעכיר את האווירה במושבה, והפירוד גם ישאיר את בית הספר הוותיק ללא כל סממן דתי. משגברו הלחצים פנה הרב מלצר יחד עם משה פרוינד (מעסקני היהדות הדתית בפרדס חנה) לחזון איש בשאלה האם לפתוח בית ספר דתי נפרד, כאשר ברור שכתוצאה ממנו ילדי הפועלים לא יקבלו בבית הספר שום דבר ביהדות. הרב מלצר סיפר שהחזון איש קם, הסתובב בחדרו הלוך וחזור, ואח"כ פנה אליו ואמר לו שזו שאלה שהוא אינו יכול להכריע בה, ורק לרב המקומי יש את הסיעתא דשמיא להכריע בשאלה קשה כזו. הרב ראה בתשובה זו חיזוק לדעתו שלא להפריד את בית הספר, וכך היה[1].

דבר נוסף שעשה הרב צבי יהודה מלצר, ולו הוא זכה להסכמת אביו הגאון רבי איסר זלמן, הוא סדר התפילות שהנהיג. על מנת למנוע מחלוקת בשעת התפילה בין המתפללים תיקן הרצי"מ שבליל שבת לאחר אמירת פרק 'במה מדליקין' יוסיפו ויאמר גם 'כגוונא', ובסוף התפילה יאמרו גם מזמור לדוד וברכו. בתפילת מוסף הוא קבע שיאמרו בקביעות קדושת 'כתר' כמנהג ספרד, וכן תיקן שיאמרו את הפיוט 'אנעים זמירות' בסוף תפילת שחרית ולא בסוף תפילת מוסף כמקובל. על כל השינויים האלו שאל את דעתו של אביו, וזה ענה לו במכתב שבו הסכים לשינויים, וסיים: "הכלל כי פשרות בענינים אלו – ושלום הוא שמו של הקב"ה - ישר מאוד. וד' ינחה אותך בעצה טובה בכל דרכיך, ובכל אשר תפנה תשכיל ותצליח"[2].

על מנת לחזק את היהדות במושבה ייסד הרב מלצר את ישיבת קלצק[3], שאליה אסף כשלושים בחורים, ביניהם מן המעולים שקרב בני הישיבות באותם ימים. בצוות הישיבה היה גם אחיינו הרב שניאור קוטלר זצ"ל, שלימים מילא את מקום אביו הרב אהרן קוטלר זצ"ל בראשות ישיבת ליקווד בארה"ב.

באותם ימים בוגרי בתי הספר הדתיים עזבו ברובם את אורח החיים הדתי, והפסיקו לשמור תורה ומצוות. הרב צבי יהודה מלצר הגיע למסקנה שעל מנת למשוך יותר צעירים לעולמה של תורה יש לפתוח ישיבה המשלבת בתוכה אף לימודים תיכוניים, שכן רבים ילכו לישיבה מסוג זה, בעוד שבאותו זמן רק מעטים הולכים לישיבה אשר בה אין כלל לימודים כלליים. בנוסף לזה סבר הרצי"מ שכל בחור, אף זה שרוצה להקדיש את עצמו לתורה, עליו לדעת לקרוא ולהבין את השפה האנגלית, ולהתמצא ביסודות מדעי הטבע, בהיסטוריה ובכללי הדקדוק העברי. מטרתו העיקרית של המוסד שרצה להקים הייתה לשנות את המצב בו הייתה נתונה החברה הדתית באותם ימים, כשהצעירים התביישו ללכת כשכיפה לראשם.

הרב צבי יהודה מלצר פנה לרב משה צבי נריה זצ"ל, שהקים בשנת ת"ש את ישיבת 'בני עקיבא' בכפר הרא"ה, והציע לו לשלב לימודי תיכון בישיבתו; תשובת הרב נריה לרב מלצר היתה ש'יצמחו לו שערות על כף ידו' לפני שיכניס לימודי תיכון לישיבת כפר הרא"ה[4]. בעקבות סירובו של הרב נריה פנה הרב מלצר לארגון המתחרה 'נוער מזרחי'[5], ולאחר דיונים ובירורים חתם איתו על הסכם להקמת ישיבה שתיקרא "מדרשית דרכי נע"ם". הצדדים החתומים על ההסכם שנחתם בחודש אב תש"ה היו הרב צבי יהודה מלצר והרב שניאור קוטלר באי כח ישיבת פרדס חנה מחד, וההנהגה הארצית של ארגון 'נוער מזרחי', על ידי בא כוחה ישראל קוז'ניצקי[6], מאידך. מטרת המוסד לפי הכתוב במסמך: "לגדל בני תורה ולהאציל מרוחה על כל אורח חייהם האישיים הציבוריים והלאומיים, ע"י: 1. למוד התורה לענפיה (בהדגשה מיוחדת על מצוות התלויות בארץ, הלכות ציבור ומדינה וכו'). 2. יצירת חברה חדורה אהבת תורה וישראל, הקשורה קשר חי לארץ ישראל"...

באותו חודש נחתם הסכם בין הרב צ"י מלצר וישראל קוז'נצקי לבין הרב יהושע יגל זצ"ל שהוא יהיה ראש המדרשיה, וינהל אותה מבחינה תורנית וחינוכית[7]. המדרשיה גדלה והתפתחה, וזכתה לכך שבין השאר הרבה תלמידי חכמים, ראשי ישיבות, רבנים ודיינים למדו בה בתחילת דרכם[8].

בשנת תש"ז נפטר הרב צבי שטיינמן זצ"ל, רבה הראשי של רחובות וחותנו של הרב מלצר, והרב נבחר לכהן כרבה הראשי של רחובות תחתיו. הרב העדיף להישאר בפרדס חנה, אך בעקבות הפצרות של אביו הגאון קיבל הרב צבי יהודה מלצר את המשרה, ובד בבד העביר לרחובות את ישיבת קלצק. מן הרמי"ם שהיו בישיבה אז ידועים הרב אליעזר מנחם שך זצ"ל, הרב יצחק קוליץ זצ"ל רבה של ירושלים, הרב יואל קלופט זצ"ל אב"ד חיפה, הרב זבולון גרז זצ"ל אב"ד רחובות, הרב משה שמעון וינטרוב זצ"ל והרב אלימלך בר שאול זצ"ל. הישיבה הגבוהה התקיימה עד שנת תשי"ז, ואז התמזגה עם ישיבת הדרום (ראה להלן).

בנוסף ייסד הרב ברחובות גם בית דין, שבו שימש כאב"ד שנים רבות. הממונה על נושא זה בסוכנות היהודית (בימי טרום מדינה) התנגד באופן נחרץ להקמת בית דין ברחובות, אבל הרב מלצר בתקיפותו אילץ אותו לאשר את הקמתו. לאחר מכן, בראותו שלבית הדין ברחובות באים אנשים מכל דרום הארץ, כולל אילת ובאר שבע, יזם והקים את בית הדין בבאר שבע. הרב מלצר לקח איתו דיין נוסף ועמו נסע לבאר שבע מדי פעם, ושם הם ישבו כבית דין עם הרב הראשי של באר שבע הרב טנא זצ"ל, בניגוד לדעתו של הרב מיימון, שהיה אז שר הדתות. כך נקבעה עובדת קיומו של בית דין בבאר שבע.

יותר מאוחר ייסד ברחובות את 'ישיבת הדרום' שלאחר מכן התמזגה עם ישיבת קלצק, ממנה יצאו הרבה רבנים ואנשי תורה. בין הרמי"ם בישיבה היו הרב אלימלך בר שאול זצ"ל שלאחר מכן מונה לרבה של רחובות, הרב מרדכי ברויאר ז"ל שהתפרסם כגדול חכמי המסורה בימינו, ויבלח"א חתנו של הרב מלצר, אבי מורי הרב יהודה עמיטל שליט"א, ראש ישיבת הר עציון. הרב מלצר פיתח את המודעות והנכונות של בני הישיבה להיות מורים בישראל, ענין שראה בו חשיבות עליונה, בכך שהיה הראשון שהקים במסגרת הישיבה סמינר למורים (בשמו היום "מורשת יעקב"). זמן קצר לפני פטירתו הצליח להשיג את אישור משרד החינוך לפתוח בישיבת הדרום מכללה למורים לבתי הספר העל יסודיים. בנוסף הגה עם חתנו הרב עמיטל את רעיון "ההסדר", ותלמידי הסמינר ברחובות היו הראשונים ששירתו בצבא לפי ה"הסדר" הזה, שאליו הצטרפו מאוחר יותר תלמידי ישיבת 'כרם ביבנה' ואחרים.

בראותו שבשכונת שעריים ברחובות, השכונה הוותיקה והגדולה של עולי תימן, רבים מבני הנוער עוזבים את שמירת המצוות, פתח עבורם כתה בישיבת הדרום. הרב הבטיח להם שהם יהיו חלק מן הסמינר לכל דבר אף אל פי שלא היתה בידם תעודת בגרות, ואמנם הצליח להשיג לבוגרים תעודת הוראה. כמה מתלמידים אלה הפכו להיות מחשובי הרבנים הצעירים בעדה התימנית.

מסיבות רפואיות ואישיות החליט הרב מלצר בשנת תשי"א לפרוש מרבנות העיר. הרב אלימלך בר שאול מילא את מקומו, והרב המשיך לכהן כאב בית הדין וכראש ישיבת הדרום. כשפרש מראשות בית הדין מינה את הרב זבולון גרז לאב"ד. הרב אלימלך בר שאול נפטר בפתאומיות בגיל 52 בשנת תשכ"ה, ובזמן הלווייתו הכריז הרב מלצר בלשון חז"ל: "מלמד שהושיבו ישיבה על קברו"! ומיד התחיל לטפל בהקמת ה'כולל' ברחובות שנקרא על שם הרב בר שאול, שהוא היום מן הכוללים המפוארים בארץ. כמו כן פתח הרב מלצר ישיבה מקצועית בישוב גן יבנה הסמוך לרחובות.

באחד הימים נסע הרב מלצר לסידורים במשרד הדתות בירושלים. בהיותו שם נכנס אברך צעיר בעל הדרת פנים, אשר הרשים אותו במיוחד. הרב מלצר שאלו מי הוא, ותשובתו היתה שהוא הרבי מקרטשניף. הרב מלצר, אשר היה ידוע בכך שהשתדל להשיג פרנסה לתלמידי חכמים רבים, שאלו מיד: "ומה עם הפרנסה?", והרבי הצעיר השיב שמצב פרנסתו אינו פשוט. הרב הזמינו לביתו ברחובות, ושם בקשו להקים בית מדרש בעיר, ונתן לו ולמשפחתו מקום מגורים זמני בפנימיית ישיבת הדרום, למרות שצר היה המקום בבנין הפנימייה אף עבור תלמידי הישיבה. לימים גדלה חסידות זו, והיא כוללת היום קריה חסידית ומוסדות חינוך רבים בעיר רחובות.

את הרב מלצר ניתן למנות גם כראשון לרבני הקיבוץ הדתי. בעת רבנותו בפרדס חנה שכנה בתחומי המושבה קבוצת בארות יצחק. הרב מלצר ביקר בה לעיתים קרובות, נתן לבני הקיבוץ הרצאות ושיעורים וכן פסק להם וענה לשאלותיהם. חברי הקיבוץ קבלוהו כמורם ורבם, והיו קרובים אליו מאוד. הקשרים נמשכו גם לאחר שעזבה הקבוצה בשנת תש"ג את פרדס חנה ועברה למקום הקבע דרומית מזרחית לעזה[9]. הרב מלצר היה נוסע לערוך חופות לבני הקבוצה, ומכיוון שהרב מלצר לא לקח תמורה כספית בעבור החופות שערך לחברי הקיבוץ ראו הקיבוצניקים בחתונתה של בתו הזדמנות לגמול לו על פועלו. בחודש מנחם אב תש"ז, כאשר בתו מרים (אמי מורתי) התחתנה עם הבחור ניצול השואה יהודה קליין, היום הרב יהודה עמיטל, ערכו להם חברי בארות יצחק את החתונה בקיבוץ. למרות הדרכים שהיו חסומות בגלל עוצר שהוכרז על ידי השלטון הבריטי בעקבות חטיפת שני הסרג'נטים הבריטיים על ידי אנשי הלח"י, הצליחו להגיע לחתונה מירושלים גם סב הכלה הגאון רבי איסר זלמן מלצר עם הסבתא הרבנית ביילא הינדא, יחד עם סבא וסבתא של החתן שהגיעו לארץ לפני השואה. לאחר מכן הרב יהודה עמיטל, שהתיישב גם הוא ברחובות, המשיך להעביר שיעורים בבארות יצחק.

על אצילות רוחו של הרב מלצר יעיד סיפור אחד מני רבים: במשך תקופה מסויימת לפני שהגיע לפרדס חנה היה הרב מלצר ר"מ בחיפה בישיבת 'תפארת ישראל'. באחד הימים סיפר לו בשמחה ראש הישיבה הרב דב מאיר רובמן זצ"ל שאחותו התארסה. הרב מלצר איחל לו ברכת מזל טוב, ומיד אמר לו שהוא מתפטר ממשרתו. הרב רובמן הנדהם שאל אותו מדוע? השיב הרב מלצר: "אין לי ספק שהתחייבת לחתן, שהינו ת"ח, שתתן לו משרה בישיבה; אבל הרי עכשיו אין לך צורך במגיד שיעור נוסף, וגם מצבה הכספי של הישיבה אינו פשוט, ולכן לא אמשיך ללמד כאן". אמר ועשה!

הרב מלצר היה ידוע במידת הבטחון, באהבת חסד ובעזרה לרבים, במיוחד לתלמידי חכמים שעלו לארץ בשנים הראשונות למדינה ללא פרנסה. כמו כן היה ידוע בתקיפותו הרבה בדברים שחשב שהם נכונים וצודקים. סיפור ידוע על תקיפותו קשור לטקס חנוכת בנין "היכל שלמה" בירושלים בשנת תשי"ח, ששודר ברדיו בשידור חי: בסיום הטקס שרו את ההמנון "התקוה", ואילו הרב מלצר קם ושר לבדו מול המיקרופון במנגינת התקוה את "שיר המעלות בשוב ה' את שיבת ציון היינו כחולמים". הוא סיים לשיר את שיר המעלות עד תומו גם אחרי שהמיקרופון סולק ממנו...

הרב צבי יהודה מלצר נמנה על רבני הפועל המזרחי, אולם היה אדם לגמרי בלתי שגרתי. כחניך שיטת המוסר של נובהרדוק אחז במנהגים חריגים, לא נכנע למוסכמות, ולא שעה למה שיאמרו עליו ברחוב, הן במילי דשמיא והן במילי דעלמא. כך למשל נהג בימות הקיץ לחבוש מגבעת קש לבנה עם המעיל הארוך הרבני, אף בשנים בהן שימש אב בית הדין ברחובות; כך נהג לעלות כטרמפיסט גם על עגלה המונהגת על ידי סוס, ולא חס על מעמדו המכובד כרב העיר. מעשה שסיפר עליו אחד הרבנים: לאחר קום המדינה הוזמנו כל דייני בתי הדין בארץ אל נשיא המדינה. כשנכנס הנשיא לחדר עמדו בפניו כולם ביראת כבוד ותוך התבטלות עצמית. אז פתח הרב מלצר זצ"ל ואמר: "אדוני הנשיא, היום יום שלישי בשבת, והשיר של היום הוא 'מזמור לאסף אלוהים ניצב בעדת אל בקרב אלוהים ישפוט'; אין אלוהים אלא דיינים, יראה כבוד הנשיא במחיצת מי הוא עומד!"...

תלמידיו עמדו לא פעם נפעמים מול כוחות הנפש הכבירים שלו, אולם הוא היה אומר להם שכוחות הנפש אינם ענין לשבועות או חודשים, אלא הם תוצאה של עבודה עצמית במשך עשרות שנים. על כוחות הנפש שלו סיפר גם רופא השיניים שלו: באחד הימים הרב החליט שמקורו של הכאב הוא הפחד, ולפחֵד צריך רק מהקב"ה; מאז ביקש לעבור את טיפולי השיניים ללא הרדמה!

בשנת תשי"ד, לאחר פטירת אביו הגאון רבי איסר זלמן זצ"ל, אושפז הרב צבי יהודה בבית החולים ביקור חולים עקב אירוע בלב. לאחר שבחדרו נפטרו שלושה חולים בזה אחר זה קיבל הרב מלצר שלושה התקפי לב בזה אחר זה. רבי אריה לוין זצ"ל שביקרו מידי יום בבית החולים הציע לו לעשות את גורל הגר"א הידוע. הרב אריה לוין חזר לביתו להביא את ספר התנ"ך שאיתו היה עושה את גורל הגר"א[10], והפסוק שעלה בגורל היה הפסוק שנאמר לחזקיהו המלך בחוליו: "וְהֹסַפְתִּי עַל יָמֶיךָ חֲמֵשׁ עֶשְׂרֵה שָׁנָה" (מל"ב כ, ו). ואכן, הרב צבי יהודה מלצר נפטר לאחר חמש עשרה שנים בשיא כוחו, לקראת שנתו הע"א, בט"ו תמוז תשכ"ט[11], ונקבר בהר המנוחות בירושלים לצידו של מורו הרב יוסף יוזל הורוביץ שעצמותיו הועלו לארץ. הרב צבי יהודה מלצר השאיר אחריו מפעלים רבים שהטביעו את רישומם על כלל הציבור הדתי בארץ. תנצב"ה.