המעין

כיבוש ארץ ישראל ויישובה

 

הרב שבתי א' הכהן רפפורט

כיבוש ארץ ישראל ויישובה

שיטת הרמב"ם כפי שנתבארה על ידי מרן בעל "אבני נזר" זצ"ל*

 

א. לדעת הרמב"ן יש למנות מצוות עשה שעיקרה כיבוש ארץ ישראל

ב. ביאור ה"אבני נזר" מדוע הרמב"ם לא מנה מצוה לשבת בארץ ישראל

ג. הקשר בין בנין המזבח לישיבת ארץ ישראל

ד. לדעת הרמב"ם הארון הוא עיקר המקדש

ה. ההקבלה לדעת ה"אבני נזר" בין עשיית הארון לבין ישיבת ארץ ישראל

 

א. לדעת הרמב"ן יש למנות מצוות עשה שעיקרה כיבוש ארץ ישראל

הרמב"ן בסוף השגותיו לספר המצוות מונה את המצוות ש'שכחן' הרמב"ם. המצוה הרביעית ממצוות העשה האלו היא כיבוש ארץ ישראל, שמכללה גם מצות ישיבת הארץ, שעיקרה לדעת הרמב"ן הוא הכיבוש והירושה: "שנצטוינו לרשת הארץ אשר נתן האל יתברך ויתעלה לאבותינו לאברהם ליצחק וליעקב, ולא נעזבה ביד זולתינו מן האומות או לשממה... וזו היא שהחכמים קורין אותה מלחמת מצוה... נצטוינו אנחנו לבוא בארץ ולכבוש המדינות ולהושיב בה שבטינו. וכן אחרי הכריתנו את העממים הנזכרים אם רצו אחר כן שבטינו לעזוב את הארץ ולכבוש להם את ארץ שנער או את ארץ אשור וזולתם מן המקומות אינם רשאין, שנצטוינו בכיבושה ובישיבתה. וממאמרם מלחמת יהושע לכבש תבין כי המצוה הזו היא בכיבוש... ואומר אני כי המצוה שהחכמים מפליגין בה והיא דירת ארץ ישראל, עד שאמרו שכל היוצא ממנה ודר בחוצה לארץ יהא בעיניך כעובד עבודה זרה שנאמר כי גרשוני היום מהסתפח בנחלת ה' לאמר לך עבוד אלהים אחרים, וזולת זה הפלגות גדולות שאמרו בה - הכל הוא ממצות עשה הזה שנצטוינו לרשת הארץ ולשבת בה". מפורש בדברי הרמב"ן שעיקר המצוה הוא הכיבוש, והישיבה בארץ היא מפרטי המצוה.

וכך נתבאר בשו"ת "ישועות מלכו"[1]: "אמנם גם לפי דעת הרמב"ן שחשב זאת למ"ע, מ"מ בעיקר המצוה אינו אלא הירושה והישיבה כאדם העושה בתוך שלו לכבוש א"י שתהיה תחת ירושתינו, לא על ביאה ריקנית של עתה".

 

ב. ביאור ה"אבני נזר" מדוע הרמב"ם לא מנה מצוה לשבת בארץ ישראל

בעל "מגילת אסתר"[2] ניסה ליישב את השגות הרמב"ן על הרמב"ם. לגבי מצות כיבוש הארץ ביאר בעל מגילת אסתר שהטעם שהרמב"ם לא מנה מצוה זו במנין מצוות העשה הוא "לפי שמצות ירושת הארץ וישיבתה לא נהגה רק בימי משה ויהושע ודוד וכל זמן שלא גלו מארצם, אבל אחר שגלו מעל אדמתם אין מצוה זו נוהגת לדורות עד עת בא המשיח... ומה שאמר עוד שהחכמים הפליגו בשבח דירת הארץ - זהו דוקא בזמן שבית המקדש קיים, אבל עכשיו אין מצוה לדור בה". ובשו"ת "אבני נזר"[3] כתב שנעלמה מבעל "מגילת אסתר" ההלכה שכתב הרמב"ם[4] "עבד שאמר לעלות לארץ ישראל כופין את רבו לעלות עמו או ימכור אותו למי שיעלוהו לשם, רצה האדון לצאת לחוצה לארץ אינו יכול להוציא את עבדו עד שירצה, ודין זה בכל זמן אפילו בזמן הזה שהארץ ביד גוים"; והרי אין ספק שכפיית האדון לעלות לארץ ישראל עם עבדו היא כדי שהעבד יוכל לקיים את מצות ישיבת ארץ ישראל! הרי שמצוה זו נוהגת גם בזמן הזה, שלא כדברי "מגילת אסתר".

לכן כתב ב"אבני נזר"[5] ביאור אחר למה הרמב"ם לא מנה את מצות ישיבת ארץ ישראל בין מצוות העשה. לדבריו הרמב"ם לשיטתו במצות בניין המקדש[6] שלא מנה עשיית ארון וכפורת למצוה בפני עצמה אלא כללן במצות בנין ההיכל; כך כאן כלל את מצות ישיבת הארץ, שעיקרה הוא כיבושה, במצוות הריגת שבעת העממין, וכדלהלן.

ה"אבני נזר" הביא כתרוץ נכון לדעת הרמב"ם שלא מנה את עשיית הארון כמצוה נפרדת, את דברי "מעיין החכמה"[7]: "ולי נראה להליץ בעד הרמב"ם, שתכלית עשיית המקדש הוא שיהיה ארון הברית קבוע במקומו להשרות שכינתו בתוכינו, כצוואת דוד לשלמה בנו (דהי"א כב, יט) עַתָּה תְּנוּ לְבַבְכֶם וכו' וְקוּמוּ וּבְנוּ אֶת מִקְדַּשׁ ה' הָאֱלֹקִים לְהָבִיא אֶת אֲרוֹן בְּרִית ה' וּכְלֵי קֹדֶשׁ הָאֱלֹקִים לַבַּיִת הַנִּבְנֶה לְשֵׁם ה', ועוד (שם כח) לִבְנוֹת בֵּית מְנוּחָה לַאֲרוֹן בְּרִית ה' וְלַהֲדֹם רַגְלֵי אֱלֹקֵינוּ, וכן בעיקר הציווי ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם תכלית העשייה להשכין כבודו בתוכינו, וכבר אמרו (סוכה ה, א) מעולם לא ירדה שכינה למטה מעשרה טפחים ולסיבת זה ארון ט' טפחים וכפורת טפח, וכתיב ונועדתי לך ודברתי אתך מעל הכפורת. ולכן אין למנות בנין ועשיית ארון לשתי מצוות". והסיק ה"אבני נזר", שכשם שהרמב"ם מנה את מצות בניין המקדש שהיא לצורך הארון ולא מנה את מצות עשיית הארון בפני עצמה, כך מנה הרמב"ם את מצות איבוד שבעה עממין⁸ שהיא צורך ישיבת הארץ בין מצוות העשה, ולא מנה את מצות ישיבת הארץ בפני עצמה. והראיה לכך שהחרמת שבעה עממין היא רק לצורך ישיבת ארץ ישראל היא מדברי חז"ל: "שלש פרסטיגיות שילח יהושע לארץ ישראל עד שלא יכנסו לארץ, מי שהוא רוצה להיפנות יפנה, להשלים ישלים, לעשות מלחמה יעשה. גרגשי פינה והאמין לו להקב"ה והלך לו לאפריקי"[8]. ולפי זה ברור שדווקא הרמב"ן שמונה גם את התכלית למצוה בפני עצמה, שהרי מנה את עשיית הארון למצוה בפני עצמה, חשב גם את מצות ישיבת הארץ בפני עצמה.

 

ג. הקשר בין בנין המזבח לישיבת ארץ ישראל

ולכאורה הדברים תמוהים מאוד. מה יש להסתפק מדוע לא מנה הרמב"ם את הארון כמצוה נפרדת, הרי הרמב"ם כתב בפירוש[9]: "השורש השנים עשר, שאין ראוי למנות חלקי מלאכה מן המלאכות שבא הציווי בעשייתה כל חלק וחלק בפני עצמו. ידוע שאנחנו פעמים נצטוינו על מעשה אחד מן המעשים, ואחר כן יתחיל הכתוב לבאר איכות המעשה ההוא, ויבאר השם שזכר ויאמר על מה הוא כולל. אם כן אין ראוי שיימנה כל ציווי שבא באותו הבאור מצוה בפני עצמה, כמו אומרו ועשו לי מקדש, שזה מצות עשה אחת מכלל המצוות והוא שיהיה לנו בית מוכן יבואו אליו ויחוגו, ובו תהיה ההקרבה ובו יהיה הקבוץ במועדים, ואחר כן בא לתאר חלקיו ואיך ייעשו, ואין ראוי שיימנה כל מה שאמר בו ’ועשית‘ ’ועשית‘ מצוה בפני עצמה". וכתב עוד[10]: "וכבר ביארנו (ריש שורש יב) שזה הכלל הוא כולל חלקים, ושהמנורה והשלחן והמזבח וזולתם - כולם הם מחלקי המקדש, והכל ייקרא מקדש, וכבר ייחד הציווי בכל חלק וחלק". דהיינו שמה שנאמר מיד לאחר "וְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹכָם[11]" (הפסוק שהוא מקור המצווה לבניית המקדש) "וְעָשׂוּ אֲרוֹן עֲצֵי שִׁטִּים[12]" הוא חלק חשוב ועיקרי בעשיית המקדש, ואין מקום כלל למנותו כמצוה. לכן אין כאן כל השמטה או שכחה, כביכול, של הרמב"ם, של מצוה שהייתה צריכה להימנות בין מצוות העשה!

ודווקא הרמב"ן שחלק על הרמב"ם ביחס שבין כלי המקדש למקדש[13], הוא שטען, לשיטתו, שצריך למנות את עשיית הארון למצוה. לדעתו אמנם אין למנות את מצוות לבישת בגדי הכהונה למצוה, והוא מסכים עם הכלל שקבע הרמב"ם שאין למנות את חלקי המצוה למצוה בפני עצמה, אבל לדעתו אין עשיית כלי המקדש חלק מבניין המקדש, כיוון שאינם מחלקי הבית אלא הם חלק מן העבודה שנצטוותה להיעשות בהם, שהרי אי אפשר לעשות את העבודה ללא הכלי שבה היא צריכה להיעשות. ודווקא לשיטה זו עשיית הארון היא מצוה בפני עצמה כיוון שאין כל עבודה נעשית בארון, ומה שהוא מכלי המקדש – כלי המקדש אינם חלק מן הבית.

זוהי שיטת הרמב"ן, אבל לכאורה לא היה מקום לרבותינו להתלבט כלל בשיטת הרמב"ם מדוע לא מנה לשיטתו את עשיית הארון למצוה! ואם נאמר שזה בדיוק מה שהתכווין לבאר בספר "מעיין החכמה" והסכים אתו ה"אבני נזר", תמוה מדוע לא כתב בפשיטות שאלו הם דברי הרמב"ם עצמו ושהוא נהג בזה לשיטתו!

וביותר קשה על ה"אבני נזר": אם אמנם הרמב"ם לא מנה את עשיית הארון למצוה משום שהיא כלולה בבנין המקדש, איך שייך לומר שמצות ישיבת הארץ כלולה במצוות החרמת שבעה עממין? אדרבא, אם נרצה לקשור בין המצוות שייך לומר להיפך, שהחרמת שבעה עממין היא פרט חשוב בתוך הכלל של מצות ישיבת ארץ ישראל; אך דווקא מצות ישיבת הארץ לא מנויה, ומצות שבעה עממין מנויה!

 

ד. לדעת הרמב"ם הארון הוא עיקר המקדש

ולכן נראה לומר שהיה קשה לרבותינו אלו שהרמב"ם לא הזכיר את הארון בין הכלים הכלולים בבנין המקדש, והזכיר רק את השולחן, המנורה ומזבח הקטורת, ובהמשך הדברים עסק בייחודו של מזבח העולה; והרי באמת אין הארון לצורך המקדש כמו כלים אלו, אלא אדרבא – המקדש כולו הוא לצורך הארון, והיה צריך למנות את עשיית הארון למצוה ואולי אף לכלול בה גם את בניין המקדש שהוא מקום לארון, אך לא להיפך! שכן ביאר הרמב"ם בספר המורה: "ידוע שהללו (עובדי העבודה זרה) היו בונים מקדשים לכוכבים ומציבים באותו מקדש את הצורה שהוסכם לעובדה, כלומר, צורה המיוחסת לכוכב כלשהו או לחלק מגלגל. לכן נצטווינו אנו לבנות לו יתעלה מקדש, ולהפקיד בו את הארון אשר בו שני הלוחות הכוללים אנכי ולא יהיה לך[14]". הרי שעיקר בניין המקדש הוא להיות מקום לארון, ואי אפשר לומר שהארון הוא חלק מחלקי המקדש כמו הכלים. ולפי דברי הרמב"ם בספר המורה הכלים הם צורך הבית "כדי לרומם ולכבד את הבית", בעוד שהבית הוא מקום עבור הארון! לכן התלבטו רבותינו בתירוץ אחר.

ובביאור דברי "מעיין החכמה" וה"אבני נזר" נראה, שאילו כל מטרת בנין המקדש היא להיות מקום לארון לא היתה מצוה זו נוהגת בזמן בית שני שלא היה בו ארון. מכאן שלא גוף הארון הוא העיקר, אלא השכינה היא העיקר, ובית המקדש הוא בראש ובראשונה מקום להשראת השכינה. וכך כתב הרמב"ם: "ולמה אני אומר במקדש וירושלים קדושה ראשונה קדשה לעתיד לבוא, ובקדושת שאר א"י לענין שביעית ומעשרות וכיוצא בהן לא קדשה לעתיד לבוא, לפי שקדושת המקדש וירושלים מפני השכינה, ושכינה אינה בטלה[15]". ומה שכתב "שצונו לבנות בּית עבודה[16]", יתבאר על פי מה שכתב "מצות עשה לעשות בית לה' מוכן להיות מקריבים בו הקרבנות[17]". והעניין הוא שהתמדת השראת השכינה בעם ישראל בבית המקדש באה לידי ביטוי בעבודת ה' יתברך על ידי עם ישראל וכינוס עם ישראל אליו "ואליו יהיה ההליכה והעליה לרגל והקבוץ בכל שנה"²⁰ "וחוגגין אליו שלש פעמים בשנה"²¹. אם כן המקדש מראה ומעיד שהשכינה שורה בישראל עַם קרובו, ולצורך זה הוא נבנה, כמו שנאמר[18] "וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹכָם", וכמאמר רבי ישמעאל[19] "זה סימן לכל באי עולם שאין סליחה אלא לישראל בלבד, שנאמר ’משכן העדות' עדות היא לכל באי עולם שהקב"ה נתרצה לישראל", ורבי שמואל בר נחמני בשם רבי יונתן[20] "'מחוץ לפרכת העדות' - עדות היא לכל באי עולם שהשכינה שורה בישראל". אלא שבארון הברית ניכרת השראת השכינה ביותר, הן מצד לוחות העדות שבתוכו והן מצד הכרובים שעליו, כמו שביאר הרמב"ם בספר המורה[21] "וידוע שהיסוד של אמונה בנבואה קודם לאמונת התורה, לולא היה נביא לא היתה תורה, אל הנביא אין ההתגלות באה אלא באמצעות המלאך... לכן, לחיזוק האמונה בעיקר זה ציווה יתעלה שיעשו על הארון צורת שני מלאכים, כדי שמציאות המלאכים תהיה איתנה באמונת ההמון, שזאת דעה נכונה..." לכן בין הכרובים הוא מקור גילוי השראת השכינה הברור ביותר – נבואת משה רבנו ע"ה שהיא התורה עצמה. ותכלית עשיית הארון הן כתובה בפירוש מיד אחרי מצוות עשייתו - "וְנוֹעַדְתִּי לְךָ שָׁם וְדִבַּרְתִּי אִתְּךָ מֵעַל הַכַּפֹּרֶת מִבֵּין שְׁנֵי הַכְּרֻבִים[22]". כך שהשראת השכינה שבארון היא בבחינת הנבואה והתורה, ולא רק בבחינת העבודה שבבית המקדש בכללו. ומשום שהשראת השכינה בעם ישראל, שהיא עיקרו של המקדש, ניכרת ביותר ומתמקדת בארון בבחינת הנבואה והתורה, לכן נחשב בית המקדש להיות בית מנוחה לארון ברית ה', כדברי דוד המלך ע"ה. והיינו שבית המקדש הנבנה לצורך עבודת ה' שבקרבנות הוא הסביבה הנכונה, בחינת מנוחה, לארון ברית ה' שבו מתגלית הנבואה. אבל אין עבודת ה' שבקרבנות תלויה בארון הברית בעצם, וגם כאשר נגנז ארון הברית ואינו במקדש עדיין מצווים אנו לבנות מקדש שיהיה בּית עבודה לה', ומיוחד להשראת השכינה הקיימת בבית. ומאחר שבניית המקדש ועשיית הארון נועדו שניהם להשראת השכינה בעם ישראל, כל אחד מהם לפי מדרגתו שנתבארה, הנה המקדש הוא היסוד וההתחלה להשראת השכינה המיוחדת שבארון. ועד שהוקם המשכן לא נתגלתה השראת השכינה שבארון ולא נדבר ה' עם משה מבין הכרובים, שכן נאמר לאחר חנוכת המשכן "וּבְבֹא מֹשֶׁה אֶל אֹהֶל מוֹעֵד לְדַבֵּר אִתּוֹ וַיִּשְׁמַע אֶת הַקּוֹל מִדַּבֵּר אֵלָיו מֵעַל הַכַּפֹּרֶת אֲשֶׁר עַל אֲרֹן הָעֵדֻת מִבֵּין שְׁנֵי הַכְּרֻבִים וַיְדַבֵּר אֵלָיו[23]", ודרשו חז"ל: "עד שלא עמד אהל מועד דבר עמו בסנה שנאמר ויקרא אליו ה' אלהים מתוך הסנה, ואח"כ ויאמר ה' אל משה ואל אהרן בארץ מצרים לאמר, ודיבר עמו במדין שנאמר ויאמר ה' אל משה במדין, ודיבר עמו בסיני שנא' וידבר ה' אל משה במדבר סיני לאמר, וכיון שעמד אהל מועד אמר יפה הוא הצניעות שנא' והצנע לכת עם אלהיך, הרי הוא מדבר עמו באהל מועד[24]".

וכיוון שהשראת השכינה שבמקדש היא היסוד להשראת השכינה שבארון, נכללת עשיית הארון במצוות בניית המקדש אף שאין הארון חלק מחלקי המקדש. הכללה זו אינה כהכללת חלקי המצוה בציווי הכולל, כהכללת עשיית כלי המקדש בציווי עשיית המקדש, אלא היא הכללה אחרת: כשיש ציווי היוצר תשתית להישג גבוה יותר, וההישג לא ייתכן בלי יצירת אותה תשתית, מנויה במנין המצוות המצוה היוצרת את היסוד, וההישג אינו מנוי כמצוה בפני עצמה כיוון שמחד התשתית עשויה עבורו, ומאידך ההישג לא יתכן בלי מצות היסוד. כך השראת השכינה בארון היא רק באהל מועד, כאמור, ויצירת אהל מועד היא הנחת התשתית להשראת השכינה באוהל, ששיאה הוא בארון ובין הכרובים. לכן אין עשיית הארון מנויה כמצוה בפני עצמה.

זו נראית דעת "מעיין החכמה," וה"אבני נזר" שהסכים אתו, וכך יישבו את דעת הרמב"ם שלא מנה את עשיית הארון כמצוה בפני עצמה - מפני שתכליתה היא השראת השכינה בדרך הנבואה והתורה, שיסודה הוא בבניין המקדש עצמו.

 

ה. ההקבלה לדעת ה"אבני נזר" בין עשיית הארון לבין ישיבת ארץ ישראל

כך העניין ממש ביחס שבין מצות החרם תחרימם למצוות ישיבת ארץ ישראל. הרמב"ם מבאר את מצוות החרם תחרימם: "שציונו להרוג שבעה עממין ולאבדם, שהם היו שורש עבודה זרה ויסודה הראשון. והוא אמרו יתעלה (דברים כ, יז) החרם תחרימם. ובאר לנו בהרבה כתובים (שם יח, שמות כג, לג ודברים ז, ד) שסיבת זה כדי שלא נלמד מכפירתם[25]". איבוד שבעה עממין, שורש העבודה הזרה, הוא בבחינת ה"סור מרע" המכוון ל"עשה טוב" של ייחוד השי"ת בעולם. הרמב"ם פותח את הלכות עבודה זרה בביאור נרחב של "הטעות הגדולה והנבערה[26]" של בני האדם שהביאה לעולם את העבודה זרה, ואת הופעתו של אברהם אבינו בעולם שעיקרה היתה מלחמה בעבודה זרה, לייחוד שמו של השי"ת. ובסוף הדברים הוא כותב: "ומאהבת ה' אותנו, ומשמרו את השבועה לאברהם אבינו, עשה משה רבינו רבן של כל הנביאים, ושלחו. כיון שנתנבא משה רבינו ובחר ה' בישראל לנחלה הכתירן במצוות והודיעם דרך עבודתו, ומה יהיה משפט עבודה זרה וכל הטועים אחריה[27]". הרי ש"משפט עבודה זרה" קשור בקשר מהותי לכל המצוות ולעצם עבודת השי"ת, ובמיוחד – כמובן – ל"יסוד היסודות ועמוד החכמות לידע שיש שם מצוי ראשון, והוא ממציא כל נמצא, וכל הנמצאים משמים וארץ ומה שביניהם לא נמצאו אלא מאמתת המצאו[28]".

גם ישיבת ארץ ישראל קשורה בעניין זה ממש, והיא מיצויו השלם, לא רק בבחינת ה"סור מרע" שלו, שכן אמר רבי עקיבא "אל תצא חוצה לארץ שמא תעבוד עבודה זרה. שכן דוד הוא אומר ’כי גרשוני היום מהסתפח בנחלת ה' לאמר לך עבוד אלהים אחרים'[29], וכי תעלה על דעתך שדוד המלך עובד עבודה זרה היה. אלא כך אמר דוד, כל המניח ארץ ישראל ויוצא חוץ לארץ מעלה עליו הכתוב כאלו עובד עבודה זרה[30]". מאחר שעבודה זרה היא שאול התחתית שאליה מביאות הטעויות בתפיסת העולם והאלוקות, כפי שביאר הרמב"ם[31], הרי שעצם ישיבת ארץ ישראל בהיותה ההרחקה השלמה מעבודה זרה היא המביאה לתפיסה אמיתית ומוטמעת היטב של האלוקות.

ה"אבני נזר" ביאר שהיבט זה של ישיבת ארץ ישראל הוא עיקרי ומהותי במצווה: "דהנה ישיבת ישראל בא"י הוא כי ישראל הם חלק ד' ולא נמסרו ביד שום שר. הגם דכתיב 'מיכאל שרכם'[32], היינו שהוא מליץ על ישראל, כמו שפי' הרמב"ן[33], לא שיהי' הוא מושל עליהם. וכן א"י לא נמסר לשליח, כדכתיב 'עיני ד' אלקיך בה'[34], ובתענית (י, א) 'א"י משקה אותה הקב"ה בעצמו'. וציוה הקב"ה שישבו ישראל בא"י, שאם יהי' בחוץ לארץ על כרחם יהיה פרנסתם באמצעות שר הארץ. ועל כן אמרו חכז"ל הדר בחוץ לארץ כאלו עובד עבודה זרה, וזה ידוע"[35]. מטעם זה פסק שאדם הדר בארץ ישראל, אבל פרנסתו באה מחוץ לארץ "עדיין השפעת מזונותיו ע"י השר שמחוץ לארץ"[36], ואינו מקיים בשלמות מצוה זו.

הרי שמצוות איבוד שבעה עממים וישיבת ארץ ישראל שתיהן מכוונות לעקירת כל שמץ של עבודה זרה מלבותיהם של ישראל, ולהביאם למצב שפרנסתם היא בהשגחה פרטית גלויה מאתו יתברך, אפילו לא באמצעות שרים – שהפרנסה הבאה מהם היתה תחילת טעות עבודה זרה בעולם. מצות איבוד שבעה עממים היא היסוד למשיכת הידיים[37] מעבודה זרה, וישיבת ארץ ישראל היא הדחייה המוחלטת של כל השפעה אחרת בלתי מה' לבדו. כך שמצוות איבוד שבעה עממים היא היסוד המהותי למצוות ישיבת ארץ ישראל, היוצרת את הסביבה והאפשרות לקיום מצוה זו. לכן כפי שמנה הרמב"ם רק את מצות עשיית המקדש שהיא היסוד להשראת השכינה ששיאה הוא בארון ובכפורת, כך מנה הרמב"ם את מצות איבוד שבעה עממים ששיאה הוא בישיבת ארץ ישראל.

ואף שישיבת ארץ ישראל עצמה קדמה מבחינת סדר הזמנים לגמר איבוד שבעה עממים שהיה רק בזמן דוד המלך ע"ה[38], אין העניין של יסוד ומטרה עניין של סדר זמנים - אלא עניין של מהות. גם אילו מצות עשיית הארון היתה מקוימת קודם המשכן, כפי מחשבת משה רבנו ע"ה[39], מכל מקום היתה עשיית המשכן מצוה יסודית לעשיית הארון, משום שהיא מניחה את היסוד להשראת השכינה על הארון והכרובים. והרי באמת מצות עשיית המקדש היא מצוה השייכת בכל זמן שאין מקדש בנוי[40], ושלמה המלך קיים מצוה זו והכניס אל תוך המקדש את הארון שהיה עשוי מכבר על ידי משה, ומכל מקום נחשב שהמקדש שבנה הוא יסודי להשראת השכינה שעל הארון והכרובים. לכן מצוות עשיית המקדש היא תמיד יסודית לעניין השראת השכינה, ולכן היא הנמנית למניין תרי"ג.

כן הדבר באיבוד שבעה עממין. כניסת עם ישראל לארץ ישראל וישיבתם שם קודמת לא רק לקיום החרמת שבעה עממין, אלא גם לעצם חובתם להחרים את עמי כנען. צא ולמד שמה שישראל לא החרימו מייד את כל עמי כנען לא נחשב להם לעבירה כל ימי יהושע, שכן העיד הכתוב "וַיַּעֲבֹד יִשְׂרָאֵל אֶת ה' כֹּל יְמֵי יְהוֹשֻׁעַ וְכֹל יְמֵי הַזְּקֵנִים אֲשֶׁר הֶאֱרִיכוּ יָמִים אַחֲרֵי יְהוֹשֻׁעַ וַאֲשֶׁר יָדְעוּ אֵת כָּל מַעֲשֵׂה ה' אֲשֶׁר עָשָׂה לְיִשְׂרָאֵל[41]" ועדיין לא כלו הכנענים עד ימי דוד. ומכל מקום החרמת שבעת עממין, מצד מהות החיוב, היא היסוד למצוות ישיבת ארץ ישראל, בהשגחת הבורא יתברך, כפי שביאר בעל ה"אבני נזר".

ונראה שזו היא מחלוקת רש"י עם הרמב"ן בפירוש המקרא, שהוא המקור לדעת הרמב"ן למצוות כיבוש ארץ ישראל ויישובה: "וְהוֹרַשְׁתֶּם אֶת כָּל יֹשְׁבֵי הָאָרֶץ מִפְּנֵיכֶם וְאִבַּדְתֶּם אֵת כָּל מַשְׂכִּיֹּתָם וְאֵת כָּל צַלְמֵי מַסֵּכֹתָם תְּאַבֵּדוּ וְאֵת כָּל בָּמֹתָם תַּשְׁמִידוּ. וְהוֹרַשְׁתֶּם אֶת הָאָרֶץ וִישַׁבְתֶּם בָּהּ כִּי לָכֶם נָתַתִּי אֶת הָאָרֶץ לָרֶשֶׁת אֹתָהּ[42]". רש"י פירש: "והורשתם אותה מיושביה ואז וישבתם בה, תוכלו להתקיים בה, ואם לאו לא תוכלו להתקיים בה" – הורשת הגויים היא תנאי לישיבת הארץ. והרמב"ן חלק על רש"י וכתב: "על דעתי זו מצות עשה היא, יצוה אותם שישבו בארץ ויירשו אותה כי הוא נתנה להם, ולא ימאסו בנחלת ה'... כי הכתוב הזה היא מצות עשה... אבל רש"י פירש... והורשתם אותה מיושביה אז וישבתם בה, תוכלו להתקיים בה, ואם לאו לא תוכלו להתקיים בה. ומה שפירשנו הוא העיקר".

לכאורה קשה להלום את שיטת רש"י על פי הפשט. כפי שהראינו המצווה להחרים ולהוריש את יושבי הארץ אינה קודמת לעצם ישיבת הארץ, וממילא אינה תנאי לה; לכן הוסיף רש"י וכתב ש"וישבתם בה" פירושו "תוכלו להתקיים בה", שהכוונה לא לעצם הישיבה, אלא לקיום המתמיד בארץ ישראל. אבל "ישיבה" בעלמא בתורה אין פירושה דווקא קיום מתמיד ובלתי פוסק, אלא מגורי קבע בלבד[43]. לכן יותר היה נראה לפרש כדברי הרמב"ן ש"וישבתם בה" הוא עניין בפני עצמו, ולא תוצאה של תנאי הורשת יושבי הארץ!

אבל ניתן לבאר שרש"י סובר כדעת הרמב"ם, כפי שנתבארה על ידי ה"אבני נזר", שאין ישיבת הארץ עניין של מגורים בה בלבד, אלא של חיים מתוך הכרת ההשגחה האלקית המתמדת על עם ישראל. לכן הורשת יושבי הארץ היא באמת תנאי לישיבה זו, במלוא עניינה, שהרי לא ייתכן לדעת בידיעה ברורה שאין השפע המושפע על עם ישראל מגיע משרי מעלה, אלא מאת הקב"ה לבדו, כאשר יש מקום להשפעה של טעות עבודה זרה בארץ. לכן אין ביאור דברי רש"י ש"וישבתם בה" היא הבטחה מאת השי"ת לקיום מתמיד בארץ ישראל, אלא שהורשת יושביה היא התנאי לישיבה שלמה ומקוימת בארץ. ואף שעצם ההאחזות בארץ התחילה עוד קודם הורשת יושביה, עם זאת לא היתה ישיבת עם ישראל בארץ ישיבה כוללת ומקיפה את כל הווייתם, עד שהורישו את יושבי הארץ.