המעין
קשרי הרב מרדכי גימפל יפה ותלמידו רי"מ פינס באספקלריית פרשת החרם בירושלים
הורדת קובץ PDFאיתם הנקין
קשרי
הידידות בין רימ"פ והרמ"ג יפה
מכתבי הרמ"ג יפה בפרשת החרם
מעמדו של רימ"פ לאחר החרם
סיכום: דרכיהם השונות של גדולי ירושלים
הידידות בין רימ"פ והרמ"ג יפה[1]
רי"מ פינס גדל כידוע ברוז'ינוי, עירו של הרמ"ג יפה; בהמשך התקרב אליו עד שראהו כרבו המובהק, וגם הלה החשיב אותו כתלמידו, וקשר בלתי-רגיל של הערכה הדדית התרקם ביניהם[2]. בעזבון כתביו של רימ"פ, נמצאים קרוב לשלוש מאות עמודי מחברת המכילים כמעט שבעים (!) מכתבים שקיבל מהרמ"ג על פני תקופה של למעלה מתריסר שנים – למִן עזיבתו של הראשון את מדינת מושבם, ועד הצטרפותו של האחרון אליו בארץ ישראל[3]. מכתבים אלה מהווים אוצר בלום של ידיעות על תקופתם, סביבתם, חוגם ומכריהם של שני המכותבים, בפרט בכל הנוגע לחיבת ציון, יישוב הארץ והאישים שעסקו בכך, והם כוללים גם חומר תורני מגוון, החל מדיון באתרוגי ארץ ישראל, המצוות התלויות בארץ ודין קטניות בפסח, וכלֵה בענייני עגונות.
אולם מעל הכל ממחישים המכתבים את הקשר המיוחד שהתרקם בין השניים, עד שלפעמים מפציר הרמ"ג ברימ"פ בלשון כדוגמת "הודעתיו מכא"א [=מכל אשר איתי] אף בשעה שהנני טרוד מאד, ולו יעשה כן גם כ' שי', להודיעני מכא"א, ולפחות מענין מציאותו ומצבו הפרטי..."[4], או "הנני חפץ ומשתוקק לדעת מכל המתחדש לטובתו..."[5], ולא פעם הדגיש שידידותו של רימ"פ אינה מילתא זוטרתא עבורו: "ידידי, אם כי ת"ל [=תודה לא-ל] אינני מרגיש באהבתינו שיהי' אהבה התלויה בשום דבר ולא שום תועלת לאחד משנינו, ואשר לא אחוש גם אם בלב כבודו עלי, אבל הנני חס על אהבה טהורה כזאת אשר תמס תהלוך..." – ומתרעם לפיכך על כך שאינו כותב לו די מכתבים[6]. קשר המכתבים ההדדי היה כה חשוב לשניהם, עד שבחורף תרל"ט, מספר חודשים לאחר עליית רימ"פ לארץ ישראל, סיכמו השניים להחליף מכתבים בתדירות קבועה, לכל הפחות אחת לחודש, כדברי הרמ"ג: "הנני מתחיל ע"פ ההצעה, אשר בערך משבועיים עד ארבע שבועות ולא יותר אכתוב מכתבי' זל"ז [=זה לזה], ברצות ד' ית"ש דרכינו ויכלתינו. ואבטח גם בכ' ידידי כי כן ישמר לקיים..."[7].
נלבבים במיוחד הם מכתבי הברכה ששלח הרמ"ג לרגל אירוסי או נישואי ילדיו של רימ"פ: "ברכתא טבא לגברא רחימא דליבא, ידידי בחירי רצתה נפשי, הרב החריף, החכם השלם, ספיר ויהלם, איש חמודות במדות נכבדות, יקר ונכבד, מ' יחיאל מיכל פינס נ"י..."[8]. ופנייה נוספת בסגנון דומה ממכתב בעניינים שונים:
"המחי' חיים יתן חיים, ברוכים משמים וברכה מלא חפנים, בכוח"ט לכבוד ידי"נ הרה"ח המפואר איש האשכול[ות], מ' יחיאל מיכל פינס נ"י, לו ולביתו ולזרעו שלו'. אחדשה"ט, ידידי, ימים רבים עברו בדומי', כי תחת אשר עד כה דברו הפיות והידים, עתה אך הלבבות מרחשות אהבה, ואנחנו מרחוק נקרא איש מעל לוחות לבב רעהו..."[9]
ביטויי חיבה שכאלה מוצאים את מקומם לא רק במכתבים שכתב הרמ"ג ישירות לרימ"פ, אלא גם במכתביו לאנשים אחרים. כך למשל כתב בשולי מכתב למחותנו, ר' פישל הכהן לפין מירושלים:
"לידידינו ואו"נ [=ואהוב נפשנו] הרה"ח המפורסם מ' מיכל פינס נ"י הנני דו"ש באה"ר [=דורש שלומו באהבה רבה], והנני מתפלא על מה נפסק הדיבור של חיבה בינינו, והנני דו"ש באה"ר ומברכו בברכת השנים בגמח"ט. כבר כתבתי לו [=לרימ"פ] ברכת מז"ט על נשואי בתו תחי', אף כי עוד לא נתבשרתי מנשואי', והנני נכסף לדעת מכא"א [=מכל אשר אתו] לטובה"[10].
מכתבי הרמ"ג יפה בפרשת החרם
לאחר סקירת יחסי הידידות שהתקיימו בין הרמ"ג לרימ"פ, נשוב ונתמקד בפרשת החרם, ונציג כמה ממכתביו של הראשון הנוגעים לפרשה זו[11]. עולה מהם, שלדעת הרמ"ג התגובה הטובה ביותר להתקפות היא ההתעלמות מהן, "וה' יריב ריבו"[12]; לפיכך הוא מציע לרימ"פ להימנע ככל האפשר מלעורר רעש, שהרי רבים מאנשי ירושלים תומכים בו:
"ידידי, ע"ד ענינו יצר לי מאד אשר שמו מנואץ בחנם, אשר יחרפוהו והוציאו עליו ש"ר. אבל ידידי, הלא רבים אשר עִמָדוֹ, ואם הגאון הרש"ס מחזיק בימינו, ובל"ס [=ובלי ספק] עוד רבים וכן שלמים עמו, כבר יוכל לקבל חִצֵי מחרפיו ולומר 'ג"ז [=גם זו] לטובה', ויהיה חלקו עם מי שחושדין אותו ואין בו, ובל"ס האמת תצהיר אורה ויראו כולם צִדקו. וע"כ ידידי, נא יַחְזִק ויְחַזֵק כח סבלנותו, ישא ויסבול בקור רוחו, וזה דרך נקם למחרפיו באופן יותר נעלה"[13].
אמנם, לצד הבעת צערו על ההתקפות שספג רימ"פ, שטח הרמ"ג את עמדתו בעניין שעמד על הפרק (בחרם הראשון) – לימודי שפות בבית היתומים בירושלים. כאן הוא חולק על רימ"פ, שטען כנראה שהלימודים נועדו לסייע לנערים לצאת ממצוקת הפרנסה, וכותב: "...כי ירושלים לא תעזר בזה להצילה מעני' ולחצה... גם הלשונות ערבי ודוגמתם לא יועילו ולא יצילו לעניים, דלית אִיסָר במה לקנות ובמה לסחור עם הערבים"[14]. כמו כן הביע הרמ"ג חשש שלימודים כאלה עלולים להביא לפגיעה ביראת השמים של התלמידים, וכתב שלבו אומר לו שהדבר מסוכן, ולכן רצוי להימנע מכך (עמ' 147). מאידך הוסיף רמ"ג למתוח ביקורת על מעשי הקנאים, ואף תמה מדוע הפעם איבד רמ"פ את שלוותו, בעוד בחרם הראשון הוא קיבל את עצתו ונמנע מתגובה: "וגם על כה"ר [=רימ"פ] מת
הדים משמעותיים לפרשה זו נמצאים גם במכתבים ששלח הרמ"ג לרבנים ידועים. כך למשל כתב לרב מרדכי עליאשברג מבויסק מכתב העוסק בענייני ארץ ישראל ויישובה, בו ביקש ממנו להתערב לטובת רימ"פ הנרדף:
"ומצורף לזה גרם המחלוקת בזה מחדש עם ידידנו הרימ"פ שי', אשר לולא חשתי להשתיק הענין בטרם התפרץ הריב כי עתה היה חה"ש [=חילול השם] עד לאין שיעור. ואם ירצה כה"ר להִוָדע, יכתוב לידידינו הרימ"פ וישלח לו המחברות, לוחות העדות והיתר הנדפסים שם. ולא אפונה שגם כתר"ה שי' אם יצא בתשובה לבקש את הנרדף חנם, כי אז יודפסו גם דבריו היקרים בעיני ידידינו הנ"ל"[16].
במקביל שלח הרמ"ג מכתב גם לרב חיים ברלין, בן הנצי"ב, שהיה אז רב במוסקבה. מכתב זה עוסק כולו בפרשת החרם, ומלבד דיבור בשבחו של רימ"פ וביקורת חריפה על הקנאים – בדומה לתוכן מכתבו לר"ש סלנט – עולים ממנו פרטים נוספים אודות הפרשה, כמו גם התייחסות למכתביו אל רימ"פ שהובאו לעיל, וכן לתכתובתו עם הר"ש סלנט. המכתב רואה כאן לראשונה את אור הדפוס[17]:
בע"ה ית"ש, [יום] ב', בחמשה עשר באדר תרמ"ב, ראזינאי
שלום הוד והדר, יקבל ה' ידידי באדר, והידורה של תורה בחברי*, הוא ידידי ואו"נ הרב הגאון המפורסם ונודע במעלת היחוסים, חו"ב סוע"ה מוכתר בנימוסים וקלוסים, כש"ת מו"ה חיים ברלין נ"י, שלום לו ולכא"א וכטו"ס [=וכל טוב סלה].
אחדשה"ט. הנה לשלום מר לי מר, אשר נצטרך להחליף מכתבים בענינים כאלה המדאיבים נפש כל חי ומרגיש בדעת ישרה, אשר מיום קבלו אנשי ירושלים תוב"ב את הרה"ח רי"מ פינס שי' בשערי', קמו אנשי מרי נפש, המה חסידים ואנשי מעשה מאונגארין, פולין וקצת מרייסין, ולקחו, בעֲדוֹתם להם עטרת קנאים, לקנא לציון קנאה גדולה לכל איש אשר ידמו שאין דעתו כדעתם, וכל חמתם ישא ויסבול עתה הרב החריף החכם רימ"פ שיחי', כאשר שמע וראה בקול קורא במאמרו 'שמעו הרים ריבי'.
אנכי בשמעי תומ"י [=תיכף ומיד] מעשה הריב ונבלה מה"ח [=מהחסידים?] אשר דנו לאיש כמוהו שלא בפניו ושלא בפני כל חכמי ירושלים, וגם הרבה מאילו ההיו [?] היו מנגדים, ודמיתי שגם הגאון רש"ס הי' לו יד ושם בזה מעט או הרבה, הזדרזתי תומ"י לכתוב להגאון הרש"ס שי', אשר גם הוא מכירינו וידידינו מנוער, ולהעירו על הפרץ הגדול אשר כתב [=?] ונסב* למעלה ראש וע"פ [=ועל פני] הארץ יצא קול חללם השם ית"ש. ומכתב תשובתו פקדתי להעתיקה, והנֶהָ לוטה בזה.
לידידינו הרימ"פ שי' כתבתי מכתב באופן אחר, להשתיקו שלא יצא מגדר סבלנותו עד כה, ישא ויסבול בדומי' האפשרית כל אשר עליו. ואולם אלה בני צרוי' הקשים יוסיפו אש ועצים בכל טצדיקי דמצי למיעבד בכתבי עָוֶל ו
אנכי תארתי לפני ידידינו הגאון הרש"ס שי' את ר' מיכל פינס נ"י, לא בתור צדיק יושב אֹהל כל היום מעוטף בטו"ת [=בטלית ותפילין] יושב בתעניתו, אבל כאשר הוא, איש אוהב גם תורה גם חכמה, מעודו למד ולימד לתלמידים בגפ"ת, גם בעשרו הי' משגיח גם על הישיבה דפה"ק ועל ראשי', והיה חבר ריע ומודע לכל המופלגים חברי ש"ס בבלי וירושלמי דפה, אשר גם הוא שׂם לילות כימים בביהמ"ד הגדול דפה, אשר גם הי' גדול בתורה, ושם הי' מקום התפילה [שלו], אף כי בהמ"ד של אבותיו סמוך לשכונתו, ורק באשר שמה קבעו חברי הש"ס ענינם.
הרבה עסק גם בחכמה מדעית, אבל הי' רק חכם ומבין מדעתו, מעודו לא ראה פני הבית משקאלע או בית הספר. דעותיו בעניני דת ודין מעין חותנו הרה"ג מוהר"ש לוריא ז"ל, שהי' נודע לטעם ודעת הגאון ר"מ מאילייא ז"ל שהי' מחזיקו על שולחנו, וזה קבלו גם חתניו הדרך הזה. ובאשר ראה גם הרבה ספרי החדשים הי' נוטה מאד לדרך הר"מ אילייער הנ"ל, אבל הנני מעיד שמעודו לא עשה מעשה להלכה גם לפסוק כביעותא בכותחא בלי הוראה ממני, ובהתראותי עִמו דבר עִמי דעתו אחר העיון. ומובן שדרכינו, שנודע לדרך אבותינו הולכי באורחות זקני הגה"ח מוהר"ח ז"ל מוואלאזין, לא היו מתאימים עם דעותיו, והייתי מתווכח עמו, אבל גם ישר נוכחתי עמו. ועד"ז [=ועל דרך/דבר זה] הי' אהוב וריע קרוב לתורה ולומדי'. אצלו היו מאוכלי שולחנו גדולי התורה והיראה בשבת ובחול.
הבהמ"ד אשר קבע [=רימ"פ בירושלים] הי' גם שארו הרב ר' זיסל [=אלכסנדר זיסקינד] שחור שי', אשר רצה להטיב עמו וקבע לו רו"כ [=רובל כסף] וחצי לשבוע שיגיד שיעור שמה – ואלה דברי מינות אשר חששו שיצא מזה[18]. והמה עתה יוסיפו כזב על כזב ושקר על שקר לחזק זדונם, וגדול החה"ש [=החילול השם] הנעשה בירושלים עה"ק, בעת שישראל עמו וארצו נתונים בדין על המחי' ועל הכלכלה, ועיניהם של ישראל נשואות על ארצם, מה ידאב איש ישר מרגיש לדעת עד היכן פרצה השוק*. ותחת שהי' בכחו להטיב באפשרות אם יפקדוהו כראוי לו, כן יש לחוש להיפוך חו"ש [=חס ושלום].
ע"כ ידיד ד' יקח נא למנה זאת המצוה לעשות כל מה שיוכל בזה, והי' זה שלום כנפשו ונפש ידידו עוז הדושו"ט כה"י [=הדורש שלומו וטובתו כל הימים], מ.ג
אין לדעת בבירור מה היתה עמדתו של הר"ח ברלין בפרשת החרם. דבריו הביקורתיים של אביו הנצי"ב בנושא, במכתבו לקרוב משפחתם הרא"ז שחור, ידועים אמנם, אך כמובן אין הכרח שדעת בנו היתה זהה[19]. יתרה מכך, ישנה בידינו עדות לכך שהר"ח ברלין אכן מילא את בקשת הרמ"ג, וכתב לרימ"פ מכתב תמיכה; דבר זה מפורש במכתב נוסף ורב-עניין של הרמ"ג לרימ"פ שנכתב לאחר הדפסת 'לוחות העדות', ובין השאר ממליץ בו הרמ"ג לרימ"פ להוציא קונטרס נוסף בו ייכללו המכתבים שלא נכנסו לקונטרס הראשון[20]. בשל חשיבות הדברים, נצטט בשלמות את חציו הראשון של המכתב, הנוגע לענייני הפרשה[21]:
בעזהית"ש, [יום] ד', ל"ו יברכו ב"י כברכ"ת השנה [=כ"א אייר תרמ"ב], ראזינאי
ידידי היקר והחביב ר' מיכל פינס שיחי' ולכא"א שלו' וכט"ס.
זה משך רב לא קבלתי מכבודו מכתבים, וגם אנכי לא הרבתי חזון מאפס כח עמדי הנוגע אליו, ורק צוק העתים ובהלות הבאים יום יום, ד' ירחם עמו, העירוני זה כשלש שבועות לכתוב לו אגרות, כי הנני מחפש עצות איך שאוכל לנסע אל הקודש, היינו לפרוע החובות וסידור הוצאות המסע והמחי' שם, וכבר החילותי לעסוק בזה בדברים עם בני שי', וד' ית"ש יהי' עוזר לי.
וכבר כתבתי לכ' עד"ז [=על דבר זה], לא ידעתי אם הגיעהו, שכפה"נ [=שכפי הנראה] נפקד במות [?] מכתביו אליו: מכתב מאסקווא אליו, וכן מהפאסקעווילין שתח"י [=שתחת ידי], מכתב שנשלח לי תודה מאיזה נכבדים על מכתבי להגרש"ס שי'[22]. ולי לא הגיע שום מכתב – מובן שהכת לקחוהו מהפאסט, וכן אדמה באיזה מכתבים שיגיעו על שמו. וע"כ יקר לי עתה לשלוח ע"י ה' ר"א קאפלמאן שי'. כן לא ידעתי איזו הדרך הגיעו אליו פאסקוויליהם, וכפה"נ אשר הרבה שלחו גם בלעדי. ואין צורך לכ' להשיבם, כי צורתם ולשונם יעידו על שקרותם ושטותם, ולא ידע עול בושת(י)[23].
לא ידעתי מי הרבנים ששתקו ולא תבעו עלבונו, ולפ"ד [=ולפי דברי] מכתבו ת"ל [=תודה לא-ל] רבים אשר אתו מאשר לצריו. אנכי מצדי שלחתי מכתבים רבים למקומות שלפ"ד [=שלפי דעתי] היו נחוצים: למאסקווא[24] הי' מכתב עוד נמרץ יותר מלהגרש"ס שי', ועפ"ד [=ועל פי דִברֵי] מכתבִי כתבוּ הם מכתבם. בזה לא אוכל הסכים עמו שלא ירצה להדפיס כל המכתבים, ולפ"ד כולם כא'[חד] טובים: גם רי"ח ראטנר, [ר' עזריאל?] הילדסהיימר, פקוא"מ אמ"ד [=פקידים ואמרכלים אמסטרדם], ווילנא, גראדנא, בויסק.
ואשר כתב לו אחיו רפ"פ שי' [=ר' ירוחם פישל פינס] על קצפי, כמדומני שכבר הודעתיו שהי' לשוני רק ממיטב השיר והמליצה, כי הי' לי רק איזה תרעומות על מכתב השני שנדפס, שלא יועיל מא' ב' מכתבים[25], ואולי יזיק בהכניסם זה לבע"ד. ומש"כ ידידי למען תהי' לו לעדה שאינני מסכים להאיסור, תמה אני: ומכתבי הא', שכתבתי על האי'[סור] "שהוא נבלה ותקלה יצאה מהם בדתא מהחצפא" וכי"ב – האין זה (ו)מחאה גמורה, היתר והעדר הקודם להיות האיסור. ואלמלי ידע ידידי עד כמה הי'[ו] מהמתרעמי' עלי בעירנו ושלא בפ"ק, ומ"מ לא שמתי לב לחלומותם לדבריהם בכל מה שראיתי נחוץ לטובת הענין, הבין ג"כ קצת תרעומתי. ואין כדאי לדבר בזה, ורק עצתי להדפיס כל המכתבים כי ע"כ החל להדפיס, ולא יחוס על מיעוט ההוצאה הנוספת.
ועצת ידידינו הרש"ס להדפיס נגד הפסקווילין אינני מסכים, כי למה נפרסם שהיו פאסקווילין. ואם היו - הי' רק לאיזה יחידים, ישתקעו הדברים במקומם. ובפה לא הראיתים רק לאחיו הר"פ ולידידינו ר"א קאפ"מ [=קאפלמאן], ולמה נעורר את ה[י]שן, ובזה חס אני ג"כ על הוצאות הדפוס.
מעמדו של רימ"פ לאחר החרם
לאור הנתונים שנתפרטו במאמר זה ובקודמו, על סמך מגוון רחב של עדויות ומסמכים בני התקופה, אין פלא בעובדה שהשפעת החרמות שהוטלו כנגד רימ"פ כמעט שלא חרגה מעבר לחוג השפעתם של אנשי המהרי"ל דיסקין, וגם לאחר פרשת החרם נותר רימ"פ עד מותו דמות מקובלת הרצויה על רוב אחיה ביישוב הישן[26]. הדבר התבטא לא רק בהמשך קשרים ידידותיים עם רבים מגדולי ישראל במזרח אירופה[27] ובפרסום מאמרים בכתבי-עת תורניים בארץ ובחו"ל[28], אלא גם במעמד מבוסס היטב בירושלים עצמה; לא היתה כל מניעה לרימ"פ "המוחרם" להתמנות לתפקידים ציבוריים בכמה מן המוסדות המרכזיים ביישוב הישן, כדוגמת 'ביקור חולים, 'הועד הכללי' ו'מושב זקנים'[29].
עובדה הממחישה היטב את מעמדו של רימ"פ בישוב הירושלמי הישן, כמו גם בחו"ל, היא מעורבותו הפעילה לצד חבריו ראשי 'הועד הכללי' בהבאתו של רבי
עובדה נוספת המדגימה את מעמדו הלגיטימי של רימ"פ בעיני רוב רבני דורו אף לאחר החרם, היא פרשת מינויו לנציג 'חובבי ציון' בארץ ישראל ו"משגיח רוחני" על הביל"ויים יושבי גדרה. עם הגעת הדיווחים הראשונים על פרצות בקיום המצוות בגדרה, התעורר בהנהגת 'חובבי ציון' דיון עֵר על קיום התופעה והאופן בו יש להילחם בה. במקביל, במכתב ששלח הרב שמואל מוהליבר לרמ"ג ביקשו להשתדל אצל הברון רוטשילד למינוי רימ"פ לרב באחת המושבות, בעקבות קטיעת עבודתו של רימ"פ ב'מזכרת משה'; הר"ש מוהליבר לא היה יכול לעשות זאת, אך כתב: "יהי' כת"ר בטוח כי כל מה שיהי' ביכולתי לא אמנע לעשות לטובת הרי"מ פינס נ"י"[36]. כך עלה שמו של רימ"פ, בתחילת תרמ"ח, כמועמד לתפקיד פיקוח על אנשי גדרה והכוונת הליכותיהם. במכתב ליושב-ראש 'חובבי ציון', יהודה ליב פינסקר, מסר
במקביל לטיפול בבעיית גדרה התעורר הצורך למנות נציג ואיש-קשר מטעם 'חובבי ציון' על כלל המושבות. בשלב זה נכנס לתמונה הנצי"ב מוולוז'ין, שמאז התמנותו באלול תרמ"ז לאחד משלושת ה"גבאים-יועצים" של 'חובבי ציון' (לצד הר"ש מוהליבר והר"מ עליאשברג), ולמעשה הבכיר שבהם, היה פינסקר מוסר לו דיווחים שוטפים על פעילות התנועה[39]. הנצי"ב סבר שיש למנות רב במלוא מובן המילה לעסוק בענייני המושבות, ולצד זאת הביע תמיכה במינוי רימ"פ לנציג 'חובבי ציון' בארץ. כך כתב לפינסקר:
"נראה ישר ונוכח להרים את הרב ר' נפתלי הערץ נ"י מביאלוסטאק, אשר הוא רב כעת ביפו, שיהא מבעלי הועד המטכסים עצה בדבר צרכי הישוב, יחד עם הרב החכם רי"מ פינס נ"י, והוא, הרב ר' הערץ נ"י, יקבל עליו משרה זו של ההשגחה... [ו]אשר דרש מעכ"ה נ"י ע"ד התמנותו של הרב החכם רי"מ פינס נ"י להיות סופר לחו"צ ויושב ביפו מקום הועד – דעתי הדלה מסכמת לזה, כי ידענו אותו לחכם וסופר, ויודע לעוּת דבר בעִתו ובעֵטו על אפניו, וגם יודע רחשי לב אחינו ברוסלאנד, וגם דעות שונות אחינו בצרפת, וחכמתו תכון להשוות הדעות בעזר ה'..."[40]
אכן, אפילו הרב נפתלי הרץ הלוי, ממקורבי המהרי"ל דיסקין, לא נמנע מלהשתתף עם רימ"פ בבניין היישוב החדש. הצעתו של הנצי"ב לגביו אמנם לא יצאה אל הפועל, אך מאוחר יותר ישבו הרנ"ה הלוי ורימ"פ יחד בועד העיר של יפו, וכדברי מזכיר הועד, יעקב גולדמן: "בח' סיון תר"ן נבחר ביפו הועד הראשון להנהלת העדה, וה' הצליח דרכה, והבחירה עלתה יפה מאד. בין הנבחרים היה הרה"ג הח' המפורסם הרי"מ פינס ז"ל... והרב דמתא, הגאון הצדיק מורנו ר' נפתלי הירץ הלוי זצוק"ל, נשיא הועד ויושב בראש. ויתקן הרי"מ פינס תקנות להנהלת הועד, תקנות פרלמנטריות, ויהיה הועד לשם ולתהלה..."[41].
סיכום: דרכיהם השונות של גדולי ירושלים
כאן אנו שבים למוקד עיסוקנו – דרכי ההנהגה השונות שאחזו בהן גדולי ירושלים דאז, ולהשפעותיה של פרשת החרם על היישוב הישן מאז ואילך. בעקבות אירועי הפרשה נוצר מצב, לראשונה בתולדות היישוב האשכנזי בירושלים, שבו ההנהגה התורנית מפוצלת בקביעות לשני ראשים מנוגדים, אשר קיימת ביניהם מחלוקת עקרונית בשאלת דרכי ההנהגה וההתנהלות. מצד אחד הר"ש סלנט, הנחשב באופן מסורתי לממשיכו ויורשו של קודמו הרב מאיר אויערבך, ואשר רוב אנשי ירושלים, המוסדות והכוללים רואים עצמם כפופים לו – ומצד שני המהרי"ל דיסקין הנערץ, המקיים הנהגה עצמאית ובית דין נפרד, ואשר חלק מאנשי ירושלים ומוסדותיה מנתקים עצמם מכאן ואילך מן 'הועד הכללי' ומחסות הר"ש סלנט, ונעשים מחוייבים אליו בלבד[42].
החיכוך בין הרש"ס והנהגתו לבין סיעת המהרי"ל דיסקין נוצר אמנם כמעט מרגע הגעתו של המהריל"ד לירושלים, אולם עד פרשת החרם והאירועים שנלוו אליה לא קיבל פילוג זה גושפנקה רשמית ופומבית. כך תיאר בשעתו רי"ד פרומקין: "בבית מדרשו של פינס נתחדשה שאלת רב ואב"ד למקהלות הפרושים בעירנו... התיסדות בית המדרש הזה [והחרם עליו היתה] הסבה לעורר השאלה הזאת מתרדמתה ולהחיש פתרונה"[43]. המהלך אליו הביאה התעוררות זו, כתוצאה ישירה של התנהלות המהרי"ל דיסקין וסיעתו בפרשת החרם, תועד לימים בידי א"מ לונץ:
"בשנה ההיא [=תרמ"ב], כאשר ראו טובי עדת האשכנזים-פרושים כי הגאון כמוהריל"ד זצ"ל חפץ לגזור גזרות ותקנות חדשות שאין הצבור יכל לעמוד בהן, ומחלֹקות ומריבות יתפרצו עי"ז בעדת האשכנזים, נתאספו יחד מספר רב מנכבדי עדת האשכנזים-פרושים בבית אחד מנכבדי עדתם, ויכתבו ויחתמו לחֹק ולא יעבר: כי כל התקנות והסכמות שיתקן ויעשה הגאון כמהוריל"ד מבלי הסכמת הגאון כמוהרש"ס והגאון כמוהרמ"נ כהניו (ראש ישיבת עץ חיים), או להיפך, אינן מקובלות על הצבור. ועוד, כי מושב הבד"צ יהי' תמיד בבית הועד שבחורבת ר' יהודא החסיד. והסכמה הזאת עשתה בבחינה ידועה את הגאון ר' שמואל סלאנט לרב לעדת האשכנזים..."[44]
אם כן, מפרשת החרם ואילך נחלק הציבור האשכנזי בירושלים במידה מסויימת לשתי סיעות, האוחזות בדרכי הנהגה שונות באופן מהותי. ההיסטוריוג
"עיקרו של הדבר אשר הביאני לבקש לי חבר נאמן וממלא מקום, הלא הוא דאגתי לשלום עדתי קהל קדש יצ"ו – כי יגורתי פן במלאת ימי תבא חס ושלום ההנהגה בידי אנשים, אשר עם כל גדולתם וחכמתם בתורה לא תמָצֵאנָה בהם כדי ספוק אותן המעלות הפרטיות הנחוצות ביתר עז לפרנס הצבור בעיר של בעלי דעות שונות, כעירנו הקדושה ת"ו, למען שמור על שלומה ושלותה..."[46]
הניסיון המאומץ להעלים את העובדה שרוב רבני ירושלים והגולה (שנדרשו לעניין) התנגדו בתוקף לחרם על רימ"פ, ועמדו כנגד עמדת המהרי"ל דיסקין וסיעתו, לא נועד אלא כדי למנוע הענקת אישור היסטורי לדרך ההנהגה המתונה, הדוחה בשמאל ומקרבת בימין, ומנוגדת ומתנגדת לאלה שאחזו בקנאות כדרך חיים.
נספחים
נספח 1: סיום מכתב הרמ"ג יפה לרימ"פ מכ"א אייר תרמ"ב; בשולי המכתב נזכרת שוב כוונת רא"ז שחור להגיד שיעור בבית מדרשו של רימ"פ (אצ"מ A109/143).
נספח 2: סיום מכתב הר"ח ברלין לרימ"פ מי"ד כסלו תרמ"א (אצ"מ A109/141).
נספח 3: כרוז שפורסם בירושלים כשלושה חודשים לפני החרם הראשון, ובו מחאה על פרסום כתבי
ב"ה. נוסח הכרוז שנמסר מאת הרבנים הג' שליט"א ביום י"ד אייר תר"מ לשמשי בד"צ להכריזו בבתי כנסיות ובבתי מדרשות
ידוע מכבר פעה"ק כי הרבנים הגאונים בימים הקדמונים ז"ל אסרו איסור חמור לבלי הדביק כתבי
והנה בימים האלה נמצאו מחבלי כרם ה"צ [=ה' צבא-ות] שהדביקו כתבי פלסתר פאסקווילין, ומבזים בהם כבוד איש יקר ונכבד הרב המפורסם מו"ה מיכל פינס נ"י. ועוד הוסיפו סרה בדברי שקר לאמר כי עשו זאת בידיעת הרבנים ובד"צ. ע"כ מודיעים הרבנים הג' והבד"צ כי שלא בידיעתם נעשתה התועבה הזאת, ומי שעשה זאת יחוש לנפשו. ומי שיראת ה' נגע בלבבו יחוש לנפשו מלהתחבר אל האנשים החטאים עושי הפאסקווילין, כי איסור חמור רובץ על זה.
גם מודיעים הרבנים הג' לכל איש ואשה מכוללות האשכנזים הי"ו עוד הפעם את גודל האיסור של לימוד לשונות זרות בכנופיא בבתי לימוד המיוחדים לכך, כי חמור הוא מאד, ושומר נפשו ונפש בניו ירחק מהם. ולהשומעים יונעם ותבא עליהם ברכת טוב.
ואנחנו בד"צ דכוללות אשכנזים הי"ו, מודיעים בייחוד כי שלא בידיעתנו נעשו הפאסקווילין הנז', וכאמור לעיל. ובאנו עה"ח יום א' י"ד אייר תר"מ, פעה"ק ירושלים ת"ו
נאם יעקב יהודא לעווי נאם יעקב במו"ה משה ד"ץ ונאם מרדכי במו"ה ארי' ליב ד"ץ
כל זה נעשה בהתאסף יחד גדולי ורבני וראשי כוללות הפרושים הי"ו בבית הועד הכללי. ואלו הם הנאספים הנכבדים, בקנאם קנאת האמת והצדק: הגאון מו"ה שמואל סלאנט נ"י. הרבנים הגאונים מו"ה משה נחמי' כהניו, מו"ה בנימין [ב"ר שמואל] משטויבץ, מו"ה יהושע בצלאל [קנטרוביץ, ממאלטש], מו"ה יעקב יהודא לעווי, מו"ה יעקב במו"ה משה ממאטעלע, מו"ה מרדכי [במו"ה ארי' ליב] מ"ץ מלופעלאוו.
והרבנים הגאונים
[1] במאמר קודם, "החרם על רי"מ פינס בירושלים וקשריו עם גיסו רבי דוד פרידמן" ('המעין' מט, ב [טבת תשס"ט] עמ' 19-38), התייחסתי בין השאר ליציאתו של
[2] נציין שתי עובדות אופייניות: כשהוקמה חברת 'מזכרת משה' (מונטיפיורי) ורימ"פ נתמנה כנציגה בירושלים, שלח הרמ"ג מכתב לרב נתן פרידלנד, בו כתב בין השאר: "ודבר יקר ונחמד הוא אשר הזמין להם הנ"ל לנושא דגלם ועומד על משרתם ג"כ איש המורם מעם, המצויין בתורה וחכמה ומפואר במעלות ומדות, הוא ידידי הרה"ח השלם מוהרר"י פינס שי'. את ידידי זה ידעתי מנוער..." – ומאריך בשבח אהבתו לארץ ישראל (נדפס בספרו של הר"נ פרידלנד, 'יוסף חן' [חלק ראשון], וורשה תרל"ח, עמ' 156-157). לימים סיפר ר' יעקב ליפשיץ, שהרמ"ג היה הראשון שהמליץ על מינוי רימ"פ לתפקיד זה ('זכרון יעקב' ח"ב, קובנה תרפ"ד, עמ' 180-181). עובדה שניה: כשהגיע הרמ"ג לארץ ישראל בסוף תרמ"ח, היה זה רימ"פ שעמד בראש מקבלי פניו, כפי שתיאר הראשון: "...כי בעלותי מן הספינה בנמל יפו יצאו לקראתי לקבלני הרב החכם הרי"ם פינעס נ"י, וגיסו הרב החכם הרז"ו [=זאב וולף] יעבץ, ובני הקולוניא 'עקרון'..." (מכתב מז' ניסן תרמ"ט לחתנו הרצ"ה וולק, 'כתר כהונה' מהדורת מ"י, ירושלים תשס"ד, עמ' 56). בהמשך עסק רימ"פ במציאת דירה לרמ"ג ביהודיה (ראה מכתבי הרמ"ג לאדר"ת, 'אגרות לראי"ה', מהדורת ירושלים תש"ן, עמ' תקמג, תקמט). נציין עוד למכתב הספד של רימ"פ על פטירת הרמ"ג, שהועתק "אות באות" על ידי בן הרמ"ג, ר' צבי הירש יפה, במכתבו לגיסו הרצ"ה וולק, מכ' כסלו תרנ"ב (אצ"מ AK189/2).
[3] כתבים אלו שמורים בארכיון הציוני המרכזי בירושלים (אצ"מ). מדובר בהעתקי המכתבים המקוריים, שהוחזקו באוספו הפרטי של חוקר תולדות רימ"פ אליעזר רפאל מלאכי (ראה המבוא לספר '
[4] מכתב מד' תשרי תרמ"ה, אצ"מ A109/186 עמ' 250.
[5] מכתב מכ"ה סיוון תרמ"ה, אצ"מ A109/186 עמ' 257.
[6] מכתב מי"ד ניסן תרמ"א, אצ"מ A109/184, עמ' 168.
[7] מכתב מג' שבט תרל"ט, אצ"מ A109/182, עמ' 59.
[8] מכתב מט"ז כסלו תרמ"ד, אצ"מ A109/185, עמ' 211 – לרגל אירוסי בתו. מכתב דומה מי"ד אלול תרמ"ה, לרגל חתונת בת נוספת: אצ"מ A109/186 עמ' 261-263. מכתבי ברכה נוספים, לבביים אף הם – האחד מט"ז כסלו תרמ"ב, לרגל אירוסי בתו הראשונה, והשני מכ"ז תשרי תרמ"ב, לרגל לידת בנו (?!): אצ"מ A109/184.
[9] מכתב מח' תשרי תרמ"ד, אצ"מ A109/185, עמ' 220-223. יודגש: איננו מצטטים את הפתיחה אלא כתמצית המעידה על רוח המכתב כולו.
[10] מכתב מו' תשרי תרמ"ג, אצ"מ AK189/1.
[11] נראה שרוב המכתבים המרכזיים ששלח לרימ"פ בעניין לא זכו להשתמר – אולי מפני שהלה עשה בהם שימוש רב יותר – אך גם המכתבים שלפנינו הינם בעלי חשיבות. ראה לדוגמא מכתבו מב' אלול תר"מ (אצ"מ A109/183), העוסק בענייני החרם בצורה כללית בלבד, ומזכיר מכתב קודם וחשוב ששלח – ואינו באוסף שלפנינו. עם זאת, לפחות אחד מהמכתבים החשובים נשמר בידינו, בתיק אחר (ראה להלן סביב הערה 21).
[12] מכתב מו' שבט תרמ"ב, אצ"מ A109/184, עמ' 184.
[13] מכתב מז' תשרי תרמ"א (לאחר החרם הראשון), אצ"מ A109/183, עמ' 148.
[14] עמ' 146. למעשה, דעתו של רימ"פ בשאלה זו היתה דומה למדי לדעת הרמ"ג, כפי שכתב לגיסו ר"ז יעבץ שלושה ימים בלבד קודם לכן, במכתב ארוך שבו בין השאר התנער מההאשמות על חלקו בהקמת 'שקאלעס': "...ההשכלה של היהודים העניים לא תרים בכאן קרן עבודת האדמה המגולל בעפר, לא תבנה פבריקאות ולא תשלח אוניותיה על פני המים... גם אני, כמו הקנאים, אין רוחי נוחה מבתי הספר, אם [כי] לא מטעמם" (מכתב מד' תשרי תרמ"א, אצ"מ A109/120). גישה דומה עולה מדברים שכתב ביומנו אודות בית היתומים של הרצברג, שהלומדים בו "לא הצליחו יען מעטו בלִמוד המעשה והרבו בלִמוד הטהעאראטי [=תיאורטי], ולא בלמוד הטהעארעטי לעבודת האדמה אך בלמוד הטהעארעטי על לשון צרפת אשר לא תועיל להם מאומה לעבודתם", ובהמשך כותב כמסקנה: "הלשון הצרפתי תרחק מבית ספרה לגמרי, ולא תלמוד להנערים כ"א שפת עברית ושפת ערבית" ('ספר היובל למלאת חמשים שנה ליסוד פתח תקוה' [להלן: ספר היובל], ת"א תרפ"ט, עמ' ש"י).
[15] מכתב מט"ז שבט תרמ"ב, אצ"מ A109/184, עמ' 185 (נדפס מקצתו ב'מבחר כתבים' עמ' 92); בין השאר נזכר בו המכתב ששלח לרש"ס, מכתב נוסף ששלח לרב מאיר אניקסטר, וכן מחאה כלפי הרב ישעיה אורנשטיין. ראה גם מכתבו מט"ז אדר תרמ"ב (אצ"מ שם), בו המליץ שנית לרימ"פ להשקיט את העניין.
[16] מכתב מכ"ו אייר תרמ"ב, נדפס ב'המליץ' ד' אדר תרנ"ב (שנה 32 גליון 43) ושוב ב'מבחר כתבים' עמ' 84. מעניין במיוחד הוא אזכור קונטרס 'לוחות העדות' – המוכיח שקונטרס זה נדפס כבר באביב תרמ"ב, ועמד לפני עיני הרמ"ג. בעניין דומה, נציין מכתב של אדם לא ידוע מוורשה, מ-30.1.1882 (תרמ"ב), שכתב לרימ"פ: "היתה לי הזדמנות לראות ולדבר עם הרב מאהיליבער מראדאם, והיצעתי לפניו גם עגמת נפשך, כי קמו עליך אנשי זדון להוריד כבודך. והוא השתתף בצערך, והבטיח לי לעזור בכל שיהיה בידו, ויחשוב מחשבות מה לעשות..." (אצ"מ A109/143).
[17] אצ"מ A109/142; עובדת קיומו של המכתב אוזכרה על ידי הרב משה זעירא ('ישורון' כרך ט' [תשס"א] עמ' תשפח, הערה 15), ולאחרונה על ידי
[18] המשפט האחרון נכתב כמובן באירוניה: דברי ה'מינות' מהם חוששים המתנגדים שיאמרו בבית המדרש החדש של רימ"פ הם שיעוריו של רא"ז שחור...
[19] כרמז ולא כראיה נציין שבמכתב ששלח הר"ח ברלין לרימ"פ בי"ד כסלו תרמ"א (שנת "חיי רויחי ליחיאל מיכל פִּנֶס" לפ"ק) – כמה חודשים לאחר החרם הראשון – העוסק באבל על ידיד-נעורים שנפטר בירושלים ודאגה לבניו ולעזבונו, הוא פונה אליו בצורה ידידותית ומכובדת: "ישאו הרים שלום כנהרים מכל עברים לסגֻלת ישרים, כבוד הרב החכם השלם בתורה ובמדעים, ויראתו הקודמת לחכמתו מעטרתו, והיא גאונו ותהלתו, כש"ת מ' יחיאל מיכל פינס הי"ו, אתה ה' תשמרהו ואורך ימים תשביעהו וכצנה רצון תעטרהו סלה..." (אצ"מ A109/141; תצלום סיום המכתב יובא להלן, נספח מס' 2).
[20] דברים דומים כתב רימ"פ עצמו, במכתב מכ"ב אדר תרמ"ב לעורך 'המליץ': "...כאשר עיניך תחזינה ב'לוחות העדות' אשר הנני מדפיס בם המכתבים הבאים לידי ראשון ראשון, ועוד ידי נטויה לפרסם אי"ה מכתבי שאר אנשי שם, גאונים ורבנים מרוסיה, פולניה ואשכנז בנידון זה, אשר יצאו חוצץ כולם לתבוע עלבוני. ולא אך בחו"ל נמצאו תובעים לעלבוני, כי גם בירושלים עצמה כמעט כל העדה, רוב בנינה ורוב מנינה..." ('המליץ' כ"ט ניסן תרמ"ב [שנה 18 גליון 13], ושוב ב'כתבי יחיאל מיכל פינס' כרך ב ספר ב, ירושלים תרצ"ט, עמ' 140-141).
[21] אצ"מ A109/143; החצי השני עוסק בעניינים אחרים, ותצלום סיומו יובא להלן, נספח מס' 1.
[22] הוא המכתב שנדפס ב'לוחות העדות', ושם כנראה ראוהו הנכבדים הנ"ל.
[23] ע"פ צפניה ג, ה.
[24] היינו, מכתבו אל הר"ח ברלין שבמוסקבה – שהובא לעיל; ולפיכך "מכתב מאסקווא אליו" שהוזכר קודם לכן, פירושו מכתב ששלח הרח"ב לרימ"פ, וכפי שיוזכר מייד.
[25] הכוונה כנראה למכתבו השני לרש"ס ('לוחות העדות' מכתב ח) שרמ"ג חשב שלא היה צורך להדפיסו, ושני מכתבים אינם מועילים לדעתו יותר מאחד, ושמא אף להפך.
[26] זאת למרות שבדרכיו והשקפותיו היה רימ"פ מזוהה לרוב עם היישוב החדש דווקא, ובצדק; הוא אכן נבדל מרוב אנשי היישוב הישן, בפרט בשנותיו הראשונות בירושלים, הן בעמדותיו הייחודיות, מיעוטן חריגות, הן בהופעתו ובידיעותיו הכלליות, ובעיקר בנכונותו ליצור קשרים חברתיים עם אנשים שסטו מדרך התורה. על כל זאת, ראה תגובת הרב בצלאל דבליצקי למאמרי הראשון, ותשובתי לו ('המעין' מט, ג [ניסן תשס"ט] עמ' 69-78).
[27] מלבד המובא כאן ובמאמר הקודם, אציין את מכתבו הארוך של הרב חיים אלעזר וואקס מי"ז אדר תרמ"ה, בענייני ישוב א"י (נדפס ב'כתבים לתולדות חיבת ציון' כרך ג, ת"א תרצ"ב, טור 934-938, ושוב בספר 'שם ושארית לנפש חיה', ירושלים תשכ"א, עמ' 73-76), את מכתבו של הרב עזריאל הילדסהיימר מכ"ו תמוז תרנ"ה, אחד מני רבים, בענייני גדרה ('
[28] ראה 'ה
[29] ראה: א"ר מלאכי, 'תלפיות' כרך ו חוברת ג-ד [ניו יורק, אייר תשט"ו], עמ' 754. רוב ראשי 'הועד הכללי' נמנו על ידידיו הקרובים, ונזכיר בייחוד את ר' יוסף ריבלין ור' יואל משה סלומון (ראה א"ר מלאכי שם, עמ' 753; י"י ריבלין, 'מאה שערים', ירושלים תש"ז, עמ' 59-60; 'ספר היובל' עמ' קעה-קעז, שיד-שטו, ועוד). כהמחשה נציין ידיעה עיתונאית שכתב מזכירו של הרש"ס, ר' חיים מיכל מיכלין, בעת ביקור הרב שמואל מוהליבר בירושלים: "ביום הששי נכנסו כל האורחים לאספה בבית הועד הכללי, יחד עם רוב
[30] עדות ר' גדליה נחמן ברודר, 'איש ירושלים', ירושלים תרצ"ח, עמ' 49-50. נסיבות הפרשה ופרטיה מתוארות שם היטב, אך ישנו מקור חשוב נוסף: ר' שמואל נח גוטליב, נאמן ביתו של הר"ד פרידמן, שריכז את קשרי המכתבים בנושא במזרח-אירופה, וממכתביו לרימ"פ – שטרם נדפסו עד כה – עולים פרטים רבים החופפים ומשלימים את תיאור הרג"נ ברודר; ראה להלן.
[31] בנוסף על פירוט הרג"נ ברודר, ראה מכתב רש"נ גוטליב לרימ"פ מי"ח אדר תר"ס, כשהמועמד המרכזי היה עדיין הרב
[32] וכך כתב רש"נ גוטליב לרימ"פ, בי"ד תשרי תרס"א: "זה פעמים כתבתי לווילנא כי מרן שליט"א נכון לתת ידו לחתום על מכתב החוזר על עניני הרבנות בעיר קדשנו יצ"ו, וטרם קבלתי תשובת הגרח"ע נ"י. בשבוע הזאת קבלתי מכתב מאת הגר"א מפרוזין, ובו מגלה לפני כי רק מפחדו שהפחידוהו כי החסידים יתנגדו לבחירתו, לכן משך ידו מזאת, ואולם עתה נודע לו כי פחד שוא הוא, ובחפצו למלאת דבריו כפי הגמר. אנכי השבתי לו תיכף כי לפי מצב הדברים עתה, כבר איחר את המועד..." (אצ"מ שם). בצמוד לכך רצופה העתקת מכתב קודם של רש"נ גוטליב לרח"ע גרודזינסקי, בו סיפר שביקר אצל הר"א פיינשטיין, שהסכים לקבל עליו את תפקיד "ראש בית דין, עזר וסיוע להגאון מרא דא"י רש"ס שליט"א, מנהיג וראש ועד כל הכוללים, ר"מ בישיבת עץ חיים" – אך התנה זאת בהסכמתו ורצונו המלאים של הרש"ס, ובעניינים כמשכורת, כתב הרבנות ועוד (שם).
[33] הרש"ס עצמו, במכתב מכ"ח אב תר"ס לרב יעקב מאיר קמנצקי (רגולר) מווילנה, שפעל בנושא יחד עם הרח"ע גרודזינסקי, כתב ש"כבר מסרתי דברים לידידַי הרי"מ סלומאן והרי"מ פינס שיחיו להשיב למעכ"ת..." ('אדרת
[34] נדפס ב'איש ירושלים' עמ' 75. ראה גם שם עמ' 51-52, תיאור אסיפה מוקדמת של באי כח החסידים והפרושים, ובתוכם רימ"פ, שנועדה ליישב חילוקי דעות בעניין הרבנות. עוד מוזכרת שם חוברת שייצגה את דעת הרש"ס בנושא, ונכתבה ע"י רימ"פ, שהכין גם את הכרוזים על בוא האדר"ת. נציין גם למכתב נוסף של רש"נ גוטליב אליו, מי"ט אדר תרס"א: "הגרח"ע נ"י הבטיחני אשר ביום שיסע האדר"ת לדרכו צלחה, יודיעני בדופעשע...", ומדבר על פרסומים בעיתונות בנושא זה (אצ"מ שם).
[35] 'איש ירושלים' עמ' 82-84. עובדה בולטת היא שבין עשרים החתומים – ראשי 'הועד הכללי', ישיבת 'עץ חיים', 'ביקור חולים' ובד"צ הפרושים – איננו מוצאים אפילו אחד ממקורביו המובהקים של המהרי"ל דיסקין (כדוגמת הרב יוסף חיים זוננפלד,
[36] מכתב מי"ט תמוז תרמ"ז, אצ"מ A109/141.
[37] מכתב מי"ט חשוון תרמ"ח, 'כתבים לתולדות חיבת ציון' (להלן: כתבים), ח"ב, ת"א תרפ"ה, טור 358. על פועלו של רימ"פ בחיזוק ענייני הדת בגדרה ראה מכתבו לפינסקר מכ"ח שבט תרמ"ח, שם טור 488.
[38] מכתב מט' כסלו תרמ"ח, 'כתבים' ח"ב, טור 384. זמן קצר לאחר מכן, מסר הר"ש מוהליבר לר"מ עליאשברג: "כאשר הודיעני [ד"ר פינסקר] כי כבר מינה את הרב החכם מהר"י פינס נ"י למשגיח ומנהל בגדרה, ובייחוד על הנהגתם ברוחניות..." (מכתב מא' חנוכה תרמ"ח, פורסם ב'העולם' י"ב סיון תרצ"ה [לונדון, שנה 24] עמ' 386). ראה עוד ב'כתבים' שם מכתבו של פינסקר, ושם בטור 386 מכתבו לנצי"ב באותו עניין, ובטור 394 מכתב נוסף מהר"ש מוהליבר לפינסקר, ברכה על מינוי רימ"פ "למשגיח בענייני הדת" בגדרה.
[39] כך עסק הנצי"ב רבות גם בבעיית גדרה, וראה מכתבו לפינסקר מר"ח כסלו תרמ"ח: "הגיעני מכתב מא' מגדולי ירו' [=אחיינו, הרא"ז שחור], אשר הוא ידוע היטב לידידינו ה"ר פינס נ"י, אשר אינו קנאי ומדבר טוב על המושבות – ובכ"ז מפליג בגנות יושבי גדרה..." ('כתבים' ח"ב, טור 377). ראה גם מכתבו לפינסקר מי"ט כסלו: "הן ידידנו הר' פינס נ"י בקש להעמיד שו"ב ליושבי גדרה..." (שם טור 390-391).
[40] מכתב מו' חשוון תרמ"ח, 'כתבים' ח"ב, טור 341-342. להבהרת משמעות תמיכתו של הנצי"ב במינוי רימ"פ, נציין שמייד בהמשך המכתב הסתייג הנצי"ב ממינויו של אדם אחר, מפני שאינו מכיר "אותו ואת שיחו" ואם הוא הולך ישר "עם אלקים ועם אנשים". ראה גם מכתבו לפינסקר מכ' טבת תרמ"ח (שם טור 442), בו ביקש לתקצב גם
[41] 'בני אשר', יפו תרפ"ד, עמ' קח-קט. ראה גם 'המליץ' כ' ניסן תרנ"ג [שנה 33 גליון 69] עמ' 7, שם נדפס מכתב הרנ"ה הלוי הקורא לתמוך בת"ת ביפו, ובשוליו הצטרף רימ"פ: "מסכים אנכי בכל לבי לדברי פי חכם חן, הוא מורנו הרב הגאון האב"ד דמחננו...". יתרה מכך, ראה מכתבו של הרנ"ה הלוי אל "כבוד הרה"ח מהרימ"פ נ"י" מכ"ט תמוז תרנ"ה, בו חולק לו יחס מכובד, ומייעץ שלא לעסוק במלחמה פומבית כנגד אויבי היישוב הישן, שכן הדבר רק יוסיף להם כח ('
[42] אין כאן המקום להאריך אודות היחסים בין הרש"ס והמהריל"ד; נדגיש רק שלמרות ה
[43] '
[44] נוספות לספר 'תבואות הארץ', ירושלים תר"ס, עמ' תקב (אזכור לכך ראה גם במכתב רימ"פ מכ"ב אדר תרמ"ב, נסמן לעיל הערה 20). הנוסח המקורי של החלטה זו, מי"ז טבת תרמ"ב, לצד תיאור נסיבותיה, פורסם ב'הצבי' ה' כסלו תרמ"ו [ירושלים, שנה ב גליון ז] עמ' כו: "לשמירת כבוד התורה וכבוד כוללות הפרושים... הסכמנו ברצון גמור ושלם לשׂוּם את מקום ישיבת הבד"צ דכוללות הפרושים הי"ו בתוך חצר ר'
[45] ר' יוסף שיינברגר, למשל, מספר שכשגבאי בית הכנסת "החורבה" חלה במחלה אנושה ביקשוּ מהמהריל"ד שיתפלל בעדו, אך הוא סירב לבקשה מפני שאותו גבאי מנע בעבר מלהכריז ב"חורבה" את חרם "אלות הברית" ('עמוד אש', ירושלים תשי"ד, עמ' קכט – ללא סימוכין כלשהם, כמובן). עובדה שולית היא, כנראה, שהגבאי פעל בהוראתו הישירה של הרש"ס (כעדות הקונסול הבריטי מתרל"ט, ראה: רש"ז זוננפלד, 'האיש על החומה' ח"א, ירושלים תשל"א, עמ' 167-168). עוד מספר שם ר"י שיינברגר על רב מפורסם מברלין שכתב מאמר כנגד קנאֵי ירושלים עקב רדיפת הר"ח הירשנזון. בעקבות זאת הדפיס אחד הקנאים תגובה שהיתה, כלשון ר"י שיינברגר, "מסוגננת במשפטים חריפים". לא נתקררה דעתו של אותו קנאי, עד שזייף את שמו של אחד מרבני ירושלים על המודעה. כשהגיעה המודעה לידי הרב מברלין, פנה אל הרב מירושלים ששמו הופיע בה, והלה כמובן התרעם על הזיוף וביקש להגיב בפומבי. אולם כשנודע הדבר למהריל"ד, כותב ר"י שיינברגר, "עמד ושיגר את שלוחו להגיד בשמו שלא יפרסם דבר הכחשה על כך"! ר"י שיינברגר העלים את מקור הידיעה ואת שמות האנשים בהם מדובר, אך המקור הוא ב'
[46] 'המליץ' י"ט סיון תרס"א [פטרבורג, שנה 41 גליון 112] עמ' 3; בהמשך הוא רומז לדרשת חז"ל "איש אשר רוח בו – שיכול להלוך כנגד רוחו של כל אחד ואחד" (ספרי במדבר פיסקה קמ).