המעין

[1] כמסופר בהקדמותיהם של מתרגמי הסדרים מועד, נשים ונזיקין, נפולי רנ"ב (ומכאן ואילך בדפוסי התלמוד הרווחים). ר' יוסף אלפואל, בהקדמת תרגומו לפירוש המשנה סדר מועד, מספר כי לבקשת התרגום הגיב הרשב"א באמרו: "הספרים [=עותקים ערביים של פירוש המשנה לרמב"ם] אינם מצויים אצלנו, ומימינו לא הרגלנו ללמוד לשון הגרי, ולא רגל על לשוננו כי אם לשון הקדש נטה שפרירה בכל ארץ הצבי, ולא יהל שם ערבי, ומאבותינו הקדושים לא נחלנוה נחול" (ראש פירוש המשנה לשבת, דפוס וילנא קפז ע"א). וכך אמנם משמע מלשון הרשב"א במכתבו לר' יעקב בן עבאסי, מתרגם פירוש המשנה לסדר נשים: "כי לא נבין את לשונו" (סוף נשים במשנה דפוס נפולי, דף 150 טור ב). שריינר הסיק מכאן שהרשב"א לא ידע ערבית, ולכך הוצרך להניח שקטרוגי המלומד המוסלמי בן המאה הי"א אבן חזם, שעליהם משיב הרשב"א ב'מאמר על ישמעאל' המיוחס לו, נודעו לו בתיווּכו של תרגום עברי כלשהו; ראה: M. Schreiner, "Die Apologetische Schrift des Salomo b. Adret gegen einen Muhammedaner", ZDMG, 48 (1894), p. 42. ובלא ראיות מניחים כך חוקרים נוספים, ראה: N. Roth,  "Forgery and Abrogation of the Torah: A Theme in Muslim and Christian Polemic in Spain", PAAJR, 54 (1987), p. 223; D. Sklare, "Responses to Islamic Polemics by Jewish Mutakallimūn in the Tenth Century", H. Lazarus-Yafeh et al. (eds.), The Majlis, Wiesbaden 1999, p. 137 , ועוד. ברם, אפשר כי בדברים שהביא ר"י עבאסי לא נתכוון רשב"א לעצמו, אלא ליוזמי התרגום; ואף דברים שהביא ר"י אלפואל ספק מה מתוכם אכן נאמר בידי הרשב"א, וכלפי עצמו, ומה ניתוסף לתפארת המליצה. והרי מצינו, למשל, בחידושי רשב"א לנדה לו ע"ב שציטט מפירוש המשנה לרמב"ם (שם ד, ד) בקידומת "וזה לשונו" ובסיומת "עכ"ל" – והדברים אינם כלשונו של תרגום ימי הביניים שבידינו; וכיו"ב גם בחידושיו ליבמות צה ע"ב (ד"ה אמר ליה אביי); קז ע"ב; קח ע"א; קידושין נא ע"ב, וראה גם שם ס ע"א. לכאורה יש להסיק אפוא שרשב"א עיין במקור הערבי ותרגמו בעצמו (ליישוב דברי רדב"ז בתשובותיו, סי' אלף שצח, כאילו רשב"א "לא ראה פירוש המשניות", ראה רי"ש שפיגל, "האם ראו הרשב"א והרב המגיד ובעל הגהות מיימוניות את פירוש המשניות לרמב"ם?", צפונות, ט [תשרי תנש"א], עמ' פב-פג). ברם, אין בדבר הכרע, לפי שמלבד התרגום הידוע שנדפס מנפולי רנ"ב ואילך, ידועים לסדר נשים עוד שני תרגומים: האחד תורגם בפרובאנס והיה לפני ר' אברהם מן ההר, ומצוי בכ"י פרמה הכולל את בית הבחירה לר"מ המאירי; ראה רמ"י בלוי, הקדמה לפירוש ר"א מן ההר ליבמות, ניו יורק תשכ"ב, ליד הע' 16-15. והשני טיבו עוד צריך בירור, ראה א' קופפר, "תרגום עברי עתיק לפירוש הרמב"ם למשנה סדר נשים", עלי ספר, יא (תדש"ם), עמ' 151-149. אפשר אפוא שציטוטי רשב"א דלעיל מסדר נשים לקוחים מתרגומים הללו, והדבר טעון בדיקה. ואם יתאמת שכך הדבר, שמא גם לטהרות היה תרגום נוסף, וממנו לקוח ציטוט הרשב"א דלעיל מנדה (לסיכום שאלת ייחוסו של 'מאמר על ישמעאל' לרשב"א, ראה ב' נאור, מאמר על ישמעאל לרשב"א, ניו יורק תשס"ח, עמ' 37-16). אלא שדברים מפורשים בענייננו באים בתשובת הרשב"א, ח"ג סי' תכז, העוסקת בנוסח תקנת קהל טולדו בפירעון מסים, "אחר שהועתקה מלשון הערב ללשוננו". בתוך דבריו מתדיין הרשב"א במשמעות תיבה אחת מן המקור הערבי, ומעלה שתי אפשרויות להבנתה; אלא "מפני שלא מצאתי כאן בקי להוציאני מספק הלשון הזה, לא יכולתי לדון ולתקוע יתד באחת מן הדרכים הללו". נמצינו למדים שהערבית הייתה אכן נגישה לרשב"א, אלא שלא היה בקי בה כל צורכה.

[2] לשלילת הטענות שהועלו במחקר כאילו הריטב"א ור"מ המאירי, שבימיהם כבר תורגם פירוש המשנה, לא הזכירוהו, ראה במאמרי "הרמב"ם כמפרש דברי עצמו", ספונות, ס"ח ח (כג), תשס"ג, עמ' 150-149 הע' 129, 130 (לציון הבודד שם מן הריטב"א יש להוסיף, כגון חידושיו לתענית טו ע"ב; כתובות מה ע"ב; סג ע"ב; מכות כב ע"ב).

[3] ראה: ר"ק כהנא, ספר הזיכרון לריטב"א², ירושלם תשמ"ג, עמ' מ הע' 2; ר' ישפה, "הרמב"ן והערבית", תרביץ, נז (תשמ"ח), עמ' 80-79. הפניותיו המאלפות של ש' יהלום, חשיבתו ההלכית של הרמב"ן לאור מקורותיו הפרובנסלים, עבודת דוקטור באוניברסיטת בר אילן, רמת-גן תשס"ג, עמ' 3 הע' 19, אינן כוללות הבאות של רמב"ן מפירוש המשנה. תודתי הנאמנה לד"ר יהלום שהפנני לחיבורו זה.

[4] ר"י שילת, הקדמות הרמב"ם למשנה, ירושלם תשנ"ב, עמ' קכז, מטיל ספק בשני הייחוסים, אך גם לדעתו תרגום זה קדום ככל הנראה לתרגומו הכולל של ר' שלמה ב"ר יוסף לסדר נזיקין. תרגום נוסף, שאף הוא קדם לתרגומו הכולל של סדר נזיקין, גילה א' קופפר, "תרגום עתיק של פירוש הרמב"ם למשנת 'חלק'", עלי ספר, א (תשל"ה), עמ' 80-59.

[5] וראה על כך כהנא וישפה דלעיל הע' 3. יש להעיר כי ישפה ערך השוואה בין הבאת הרמב"ן מן ההקדמה לפרק חלק לתרגומו של ר' שלמה בן יוסף – ובכך אין טעם: תרגום זה עוד לא נתחבר בימי הרמב"ן; ההשוואה הרלוונטית היא לשני התרגומים הנוספים – וזו מלמדת שציטוטי הרמב"ן שונים, אם ברב או במעט.

[6] תוספות הללו שהביא רמב"ן אינן אלה שלפנינו, אך הדברים מצויים בתוספות ישנים, מהד' הרשלר, ירושלם תדש"ם, עמ' מה. על קבצי התוספות שעמדו לפני רמב"ן בדרשו בעכו את דרשתו, ראה ש' יהלום, "הרמב"ן ובעלי התוספות בעכו: הנרטיב ההיסטורי בדרשת הרמב"ן לראש השנה", שלם, ח (תשס"ט), עמ' 110-108. 

[7] ז' שווארץ, "דרשת הרמב"ן לראש השנה", הצופה מארץ הגר, ב (תרע"ב), עמ' 53; כדבריו בהקדמתו, שם א (תרע"א), עמ' 137, עשה שוורץ שימוש בכ"י רומה קזנטנזה ובכ"י מינכן, ולדבריו יש לשניהם מקור משותף.

[8] סרט 48409 במכון לתצלומי כתבי יד עבריים שבספריה הלאומית בירושלים; לפי הקטלוג, מדובר בכתב יד ספרדי מן המאה י"ד-ט"ו. הפרופ' רי"ש שפיגל נר"ו הפנני בטובו למאמרו של רי"י זילברליכט, "דרשת הרמב"ן תורת ד' תמימה", ישורון, טז (אלול תשס"ה), עמ' תרט-תרי, שם נקבע שכתב יד דידן הוא הטוב שבעדים לדרשה ההיא.

[9] וכך נדפס בנוסח הדרשה הכלולה בחידושי רמב"ן מהד' המרכז התורני זכרון יעקב תשנ"ד, עמ' קפה; מקור הנוסח לא צוין.

[10] במקור הערבי, מהד' ר"י קאפח: "סאיר בלאד אלשאם"; כלום תיבה אחרונה בהבאת הרמב"ן ("יש'"=ישראל) היא תרגומו שלו, תוך כדי כתיבה?

[11] ראה ישפה, לעיל הע' 3. 

[12] כיו"ב מצינו בחידושי הרמב"ן לר"ה ט ע"ב, שציטט מן המקור הערבי שמצא ב"גליוני משניות ישנות של ארץ ישראל" ("גליונות" אלה הם פירוש המשנה לרב נתן אב הישיבה, ראה מבואו של רמי"ל זק"ש לפירוש זה במשניות 'אל המקורות', ירושלם תשט"ו, עמ' 4; השווה י"נ אפשטיין, מבוא לנוסח המשנה, ירושלם תש"ח, עמ' 1271); וראה יהלום (לעיל הע' 6), עמ' 108 הע' 27, שאפשר כי פסקה זו בחידושים ניתוספה לאחר עליית הרמב"ן לארץ.

[13] זאת לאור דברי ר"ש ואלטר, "בדיקת עדי החודש במשנת הרמב"ם ושאלת הפירוש לתלמוד למסכת ר"ה המיוחס לו", המעין, נ, א (תשרי תש"ע), עמ' 21-3, וראה להלן הע' 25.

[14] ש' ליברמן, הלכות הירושלמי להרמב"ם ז"ל, ניו יורק תש"ח, עמ' יב.

[15] ראה למשל מאמרי "כמעיין המתגבר: ספר המצוות לרמב"ם כביטוי להתפתחות חשיבתו ההלכתית", א' ארליך ואחרים (עורכים), על-פי הבאר: מחקרים בהגות יהודית ובמחשבת ההלכה מוגשים ליעקב בלידשטיין, באר שבע תשס"ח, עמ' 173 ובמצוין בהע' 84 שם.

[16] ראה למשל: H.A. Davidson, Moses Maimonides: The Man and his Works, New York 2005, pp. 144-145, וראה תגובתי במקום המצוין בהערה הבאה, עמ' 155 הע' 150.

[17] "להיקף שרידיו של פירוש הרמב"ם לתלמוד", נספח למאמרי דלעיל הע' 2, עמ' 159-146.

[18] ראה שם עמ' 155-151.

[19] ראה שם עמ' 152-151 ובהערות. לסיבה שדווקא פירוש ר"ה הועתק בידי ר"ש שקייל, ולא פירושי שאר מסכתות, ראה הצעתי שם עמ' 159-158.

[20] כדברי הרמב"ם בהקדמתו לפירוש המשנה, בתיאור דרך עבודתו בחיבור "פירושים בשלושת הסדרים": "וקיבצתי מה שבא לידי מפירושי אבי זצ"ל וזולתו מפי רבנו יוסף הלוי ז"ל וכו', וקיבצתי גם כן ההלכות שמצאתי לו בפירושו בעצמו, ומה שנראה לי אני גם כן מפירושים" וכו' (ר"י שילת, הקדמות הרמב"ם למשנה, ירושלם תשנ"ב, עמ' סא-סב; לחילופי 'זצ"ל' ב'ז"ל' במשפט זה, ראה במאמרי שם, עמ' 129 הע' 56).

[21] ראה רשימת מובאות הר"י מיגש בקטעי הפירוש שבידינו במאמרי שם, עמ' 130 הע' 56.

[22] רמי"ל זק"ש, חידושי הרמב"ם לתלמוד, ירושלם תשכ"ג, עמ' קג הע' 11; וראה מאמרי שם, עמ' 152 הע' 135.

[23] ראה: י' לוינגר, הרמב"ם כפילוסוף וכפוסק, ירושלם תש"ן, עמ' 176-172, וראה מאמרי "ליסודו המשפטי של המושג אומה: בין הרמב"ם לרמב"ן", שנתון המשפט העברי, יח-יט (תשנ"ב-תשנ"ד), עמ' 196 הע' 47.

[24] א' קופפר, "בדבר מחברו של פירוש קדמון על מימרא דאביי במגילה לא ע"ב", סיני, נט (תשכ"ו), עמ' רצ.

[25] כדרכו של ר"ש ואלטר (לעיל הע' 13); לדוגמה מתחום ההלכה, ראה במאמרי דלעיל הע' 2, עמ' 152 הע' 139.