המעין

[1] המקור הוא דברי הרב מנחם מנדל כשר בהקדמה לספר צפנת פענח על מסכת מכות עמ' ג (ירושלים, תשי"ט). ראה עוד בשבועון משפחה כ"ג סיון תשס"ח עמ' 50-53. בספרי "חידושי הרב ציטרון קטרוני, רבה של פתח תקווה תר"ע–תרפ"ז", שיצא לאור לאחרונה, הרחבתי בפרשה זו, ושם חשפתי את מכתבו של בעל ה'דבר אברהם' לרבנית ציטרון המדרבן אותה להוציא את הכתבים, וכן את מכתביה של הרבנית ציטרון לגרי"א הנקין בענין זה.

[2] ראה עליו במאמרו של ד"ר הלל זיידמן בקובץ אלה אזכרה כרך א, נ"י תשט"ז, עמ' 322-328.

[3] "ושמחת בחייך – תולדותיו וחזונו של הרב מרדכי פינחס טייץ", ירושלים 2006, עמ' 26.

[4] הגב' בלאו טייץ הסכימה בשיחה טלפונית עמי שנפלה כאן טעות, ואמרה שהדבר יתוקן במהדורות הבאות של ספרה.

[5] יתכן שזו הסיבה שהמקור נשאר בבית הרב ונשלח עם שאר כתביו לארה"ב.

[6] ירושלמי תענית פ"ב ה"א: כתיב, יצא חתן מחדרו וכלה מחופתה. יצא חתן מחדרו זה ארון, וכלה מחופתה זה התורה. דבר אחר: יצא חתן מחדרו זה הנשיא, וכלה מחופתה אב בית דין.

[7] ואמר רבא: בא וראה כמה טובה אשה טובה וכמה רעה אשה רעה, כמה טובה אשה טובה – דכתיב: מצא אשה מצא טוב, אי בגוה משתעי קרא, כמה טובה אשה טובה שהכתוב משבחה, אי בתורה משתעי קרא, כמה טובה אשה טובה שהתורה נמשלה בה.

[8] תורה איקרי לשון נקבה, דכתיב: תורת ה' תמימה משיבת נפש.

[9] כי אתא רב דימי אמר, הכי משרו קמי כלתא במערבא: לא כחל ולא שרק ולא פירכוס ויעלת חן. כי סמכו רבנן לרבי זירא, שרו ליה הכי: לא כחל ולא שרק ולא פירכוס ויעלת חן.

[10] הקדמה להלכות גדולות: אמר לה החסד (לתורה), אף על פי שקדמת אותי צריכה את אותי שבשבילי נברא העולם, שנאמר (תהלים פט, ג) כי אמרתי עולם חסד יבנה תכין אמונתך בהם. למה הדבר דומה? לאשה נאה ומשובחת אלא שצריכה לגודלת שתקשט אותה, כך אמר החסד לתורה. פיה פתחה בחכמה ותורת חסד על לשונה (משלי לא, כו). וכי יש תורה של חסד ויש תורה שאינה של חסד... דבר אחר תורה שלא ללמדה זו היא תורה שאינה של חסד תורה ללמדה זו תורה של חסד.

[11] רבי שמעון רבי אבהו בשם ר' יוסי בר חנינה גודלת ישראל לא תגדל את הנכרית משם לא תתן עליהם חן.

[12] שבת קלט, א: ואמר רב מלאי משום רבי יצחק מגדלאה: מיום שפירש יוסף מאחיו לא טעם טעם יין, דכתיב: ולקדקד נזיר אחיו. רבי יוסי ברבי חנינא אמר: אף הן לא טעמו טעם יין, דכתיב: וישתו וישכרו עמו, מכלל דעד האידנא לא.

[13] נזיר ב, א: כל כינויי נזירות כנזירות... הריני כזה, הריני מסלסל, הריני מכלכל, הרי עלי לשלח פרע - הרי זה נזיר. ובתוס' ד"ה הריני: הני לאו ידות נזירות נינהו דאם כן ליתנינהו לעיל בהדי ידות, אלא כיון דגמר דבורו אלא שלא פירש להדיא אנזירות ואנן הוא דמפרשינן דיבוריה, משמע דנזירות בא לומר כי אמר הני לשונות ותפיס בשעריה כדמפרש בגמרא.

[14] רמב"ם ביאת המקדש פ"א הי"ז: וכן אסור לכל אדם בין כהן בין ישראל להכנס למקדש כולו מתחילת עזרת ישראל ולפנים כשהוא שתוי יין או שכור או פרוע ראש דרך ניוול או קרוע בגדים, אע"פ שאינו באזהרה, שאין זה כבוד ומורא לבית הגדול והקדוש שיכנס בו מנוול, אבל ישראל שגדל שערו עד שנעשה מחלפת ולא היה דרך ניוול הרי זה מותר להכנס לעזרת ישראל.

[15] ולא ילבש גבר שמלת אשה - שלא יתקן איש בתיקוני אשה. אמר רב נחמן: בנזיר מותר. ולית הילכתא כוותיה.

[16] שבת צד, ב: ומודים חכמים לרבי אליעזר במלקט לבנות מתוך שחורות, שאפילו אחת חייב. ודבר זה אף בחול אסור, משום שנאמר לא ילבש גבר שמלת אשה.

[17] ועושה אשה תכשיטיה. תנו רבנן: אלו הן תכשיטי נשים: כוחלת, ופוקסת, ומעבירה (סרק) על פניה, ואיכא דאמרי: מעברת סרק על פניה של מטה.

[18] כוונת הגאון אינה ברורה. במגילה יג, א: בן עזאי אומר, אסתר לא ארוכה ולא קצרה היתה אלא בינונית, כהדסה. רבי יהושע בן קרחה אמר: אסתר ירקרוקת היתה, וחוט של חסד משוך עליה; ואילו במגילה טו, א: תנו רבנן: ארבע נשים יפיפיות היו בעולם: שרה רחב ואביגיל ואסתר. ולמאן דאמר אסתר ירקרוקת היתה - מפיק אסתר ומעייל ושתי; ואולי כוונתו לדברי הגמ' שם ע"ב: ויהי כראות המלך את אסתר המלכה, אמר רבי יוחנן: שלשה מלאכי השרת נזדמנו לה באותה שעה: אחד שהגביה את צוארה, ואחד שמשך חוט של חסד עליה, ואחד שמתח את השרביט.

[19] תנו רבנן: קלוע כמין קליעה ודומה לשלשלת - זהו הדס.

[20] ירושלמי שקלים פ"ח ה"ב: תניא ארבעים ושמונה (חוטים היו בכל נימא ונימא). אילו אמר חוט אחד כפול לשנים, קליעה לשלשה, שזור לששה, משזר לשנים עשר, ארבעה (מינין היו) מיכן הא ארבעין ותמניא.

[21] שבת סד, א: מוסף שק על הבגד, אף על פי שאינו אריג - טמא. למאי חזי? אמר רבי יוחנן: שכן עני קולע שלש נימין ותולה בצואר בתו.

[22] עדיות פ"ג מ"ד: כל הקליעות טהורות חוץ משל גליגין דברי ר' דוסא; וחכמים אומרים: כולם טמאות חוץ משל צמרים. ובראב"ד: לזה הפירוש (גלגילין – מין תכשיט) קשה הטעם לדברי חכמים, מה טעם כולם טמאות ומאי שנא של צמרים משאר קליעות? ואפשר לומר דקסברי רבנן כל דבר שהוא קלוע מג' חוטין דינו כארוג, דמה לי עם ארוג המחט ומה לי ארוג ביד, והקליעה מג' חוטין.

[23] מנחות לח, א תוספות ד"ה התכלת: וא"ת ומנלן דבעינן ב' חוטין לבן וב' חוטין דתכלת, דילמא אגדילים קפיד קרא אפילו חד מהאי וג' מהאי?... ומיהו טעם זה דפתיל לא יתכן, דבפרק בא לו משמע וקיצץ דמקצץ אחד לשנים, והכא על כרחין לא משמע תרי, כדמוכח בספרי בפרשת [שלח] לך ובפרשת כי תצא, ועשו להם ציצית, שומע אני חוט אחד בפני עצמו, ת"ל גדילים, כמה גדילים נעשין, אין [גדיל] פחות משלשה חוטין - כדברי בית הילל. משמע דמפתיל לא הוה שמעינן אלא חד... וצריך לומר שחולק על הש"ס שלנו, דמשמע דחד מתכלת מהני.

[24] מנחות מא, ב: ת"ר: כמה חוטין הוא נותן? ב"ש אומרים: ד', וב"ה אומרים: ג'. ובתוספות ד"ה בית שמאי: טעמא דבית שמאי ניחא כדדרשינן לעיל (דף לט, ב) גדיל שנים גדילים ד', אבל טעמא דבית הלל קשה!... ור"ת פי' דמגדיל נפקא להו לבית הלל, דעבות מתורגם עובד גדילו. ונראה לפי' זה, דבית הלל דרשי גדילים הרי ששה, וכשנכפלו י"ב. ויתכן יותר דלא דריש גדילים, וכן משמע בספרי, ועשו להם, שומע אני יעשה אותן אחד בפני עצמו, תלמוד לומר גדילים, מכמה גדיל אחד נעשית אין פחות משלשה, דברי ב"ה. ב"ש אומרים ד' של תכלת ד' של צמר. (אכן) כי דייקת בה משמע דב"ה דרשי גדילים, ואכל גדיל קיימי, והשתא הויא דומיא דבית שמאי דאיירי בתכלת ובלבן.

[25] סוטה מט, ב: משמת רבי אלעזר בן עזריה - בטלו עטרות חכמה, שעטרת חכמים עשרם. ונראה שמכאן כוונת הגאון לקליעתם של אנשי העיר, שגם הם צריכים לתת את חלקם לקליעה – לרב ותורתו.

[26] דאמר רבי חייא בר אשי אמר רב, שלש תכיפות הן: תכף לסמיכה שחיטה, תכף לגאולה תפלה, תכף לנטילת ידים ברכה. אמר אביי, אף אנו נאמר: תכף לתלמידי חכמים ברכה, שנאמר: ויברכני ה' בגללך.

[27] ברכות נז, א: הרואה הדס בחלום - נכסיו מצליחין לו, ואם אין לו נכסים - ירושה נופלת לו ממקום אחר. אמר עולא, ואמרי לה במתניתא תנא: והוא דחזא בכנייהו.

[28] בבא מציעא מו, ב: סבר לה כרבי יוחנן, דאמר: דבר תורה מעות קונות; ודברי הגאון המחבר הם בדרך חידוד, וכוונתו שיש לשלם תחילה על הספר.

[29] על דברי המשנה סוטה מט, א: בפולמוס של אספסיינוס גזרו על עטרות חתנים ועל האירוס. שנינו בגמ' ע"ב: אמר רב: לא שנו אלא של מלח וגפרית, אבל של הדס ושל ורד - מותר, ושמואל אומר: אף של הדס ושל ורד אסור.

[30] גיטין ז, א: א"ל ריש גלותא לרב הונא: כלילא מנא לן דאסור? א"ל: מדרבנן, דתנן: בפולמוס של אספסיינוס גזרו על עטרות חתנים ועל האירוס. אדהכי קם רב הונא לאפנויי, א"ל רב חסדא, קרא כתיב: כה אמר ה' אלהים הסר המצנפת והרם העטרה זאת לא זאת השפלה הגבה והגבוה השפיל, וכי מה ענין מצנפת אצל עטרה? אלא לומר לך: בזמן שמצנפת בראש כ"ג - עטרה בראש כל אדם, נסתלקה מצנפת מראש כ"ג - נסתלקה עטרה מראש כל אדם.