המעין

ברכת הגומל לשב ממלחמה ופעילות צבאית / הרב יאיר רוזנפלד

הורדת קובץ PDF

הקדמה

ברכת ההודאה והחייבים בה

תלות החיוב ביציאת הסכנה לפועל

חיוב הגומל על הצלה שהיא בדרך הטבע

השב ממלחמה ופעילות צבאית כהצלה בדרך הטבע

חיוב הגומל במסתכן בדבר מצוה

חיוב הגומל כשמחויב על פי הדין להסתכן

דעות הפוסקים להלכה

גדר חדש בברכת הגומל - המברך למרות שאינו מחויב

 

הקדמה

ברכת הגומל רבו עד מאוד הדיונים בדיניה ופרטיה השונים. לאור המצב הביטחוני בימינו בארצנו, מקבלת משנה תוקף השאלה בדבר חיוב הגומל לשב בשלום ממלחמה או פעילות צבאית אחרת.

ביסוד הדבר ראוי היה לציין שמחה של הצלה אף בחג מיוחד, וכדברי האבן עזרא (במדבר י, י): "וביום שמחתכם ובמועדיכם ובראשי חדשיכם... והיו לכם לזכרון לפני אלהיכם אני ה' אלהיכם - ששבתם מארץ אויב, או נצחתם האויב הבא עליכם, וקבעתם יום שמחה כימי פורים ושבעת ימי חנוכה"; ולכאורה ק"ו שיש לברך עליה ברכת הגומל. אמנם במקורות השונים העוסקים בברכת הגומל לא הוזכר השב בשלום מהמערכה בין החייבים לברך, לא בפרק קז בתהילים שהוא המקור לברכת הגומל, לא בדברי רוב הפוסקים ראשונים כאחרונים, ולא בדברי השו"ע (או"ח סי' ריט סע' ט) המונה את המצבים השונים המחייבים ברכה זו. עובדה זו תמוהה היא, שהרי מאז ומעולם מציאות זו היתה קיימת לא פחות מאשר מצבי הצלה מסכנות אחרות[1].

 

ברכת ההודאה והחייבים בה

ברכת הגומל נתקנה כנגד קרבן תודה[2], כמובא בתהלים (קז, כב): "ויזבחו זבחי תודה ויספרו מעשיו ברנה"[3]. כן כתב הרא"ש בברכות (פ"ט סי' ג), וכן לשון החתם סופר (שו"ת חת"ס ח"א או"ח ס' נא): "משחרב בהמ"ק בעו"ה ובטל תודה, תקנו חז"ל דעכ"פ יתפסו הטוב במיעוטו וירוממוהו בקהל עם". מקור דין הברכה במסכת ברכות (נד, ב): "אמר רב יהודה אמר רב: ארבעה צריכין להודות - יורדי הים, הולכי מדברות, ומי שהיה חולה ונתרפא, ומי שהיה חבוש בבית האסורים ויצא... מאי מברך? אמר רב יהודה: ברוך גומל חסדים טובים".

הב"י בסו"ס ריט כותב שנחלקו הראשונים האם מברך הגומל דווקא על ארבע ההצלות המוזכרות בגמרא, או שמא גם בשאר הצלות. דעת האבודרהם (ברכת הראייה השבח וההודאה) שמברך בארבע אלו דווקא, כמוכח מהעובדה שהגמרא ציינה דווקא אותם, והמשנה ברורה (ס"ק לא) מעיר לדעה זו שהברכה נתקנה דווקא באלו מפני שהן מצויות. אולם דעת הריב"ש (שו"ת סימן שלז) שארבע אלו לאו דווקא אלא ה"ה לשאר הצלות, והוזכרו דווקא אלו שהן מצויות בכל מקום ובכל זמן[4]. כן דעת נכד רשב"ץ ר"א אבן טאוה (שו"ת התשב"ץ חלק ד ['חוט המשולש'] טור ג סי' ל), וכ"כ בשלטי גיבורים (ברכות מג, א בדפי הרי"ף אות ג) בשם ריא"ז: "ונראה בעיני שכל הניצול מכל דבר סכנה צריך להודות כמו אלו הארבעה".

דעת השו"ע (סע' ט) לחוש לדעה ראשונה, לכן פסק שבשאר ההצלות יברך בלא שם ומלכות. וכן פסקו החיד"א בברכי יוסף (אות ח) ובמחזיק ברכה (אות ו), והבן איש חי (שנה א, עקב, אות י) המוסיף שגם בלא שם ומלכות ראוי לברך דווקא בפני עשרה. בספר כף החיים (אות נב) כתב גם כן כדעת השו"ע, אם לא במקום שנהגו לברך בשם ומלכות שאז יברכו כמנהגם. לעומת זאת דעת רבים מן האחרונים כדעת הריב"ש, שארבע ההצלות המוזכרות לאו דווקא. כן כתבו הלבוש (ס"ק ט), המגן אברהם (ס"ק י), הט"ז (ס"ק ז), אליה רבה (ס"ק טו), שו"ע הרב (או"ח א לוח ברכות הנהנין ס' יב-יג), מהרי"ץ בשו"ת פעולת צדיק (חלק ג סי' רכט), ערוך השולחן (סע' יב) והמשנה ברורה (ס"ק לב). ראוי לציין שהגרא"י קוק כתב בשו"ת אורח משפט (או"ח ס' מה) שגם לדעה זו שונות ארבע ההצלות המוזכרות משאר הצלות, שכיוון שבהם נקבעה ברכת הגומל ונגזרה במניין - אע"פ שפחתה או אף פסקה הסכנה ובטל טעם התקנה לא בטלה התקנה וחייב בברכה, בניגוד לסכנות האחרות שבהן מברך רק אם ניצל מסכנה ממשית.

נוסח הברכה כמובא בגמרא לפנינו הוא "ברוך גומל חסדים טובים", אמנם בגרסת הראשונים מופיע נוסח אחר והוא הנפסק להלכה: "הגומל לחייבים טובות שגמלני כל טוב". במשמעות התוספת "לחייבים"[5] מצאנו שלוש גישות: הב"י כותב "כלומר אפילו לאותם שהם חייבים דהיינו שהם רשעים עם כל זה גומל להם טובות, וגם אני כאחד מהם שאף על פי שאיני הגון גמלני כל טוב". לשון זו א"כ מתייחסת היא למברך[6], וכן כתב הלבוש (אות ב). לעומתם ריעב"ץ במור וקציעה על הטור (שם) כתב שלשון זו אינה מתייחסת למברך, אלא זו לשון כללית שהקב"ה גומל טובות בין לראויים לכך ובין לשאינם ראויים. גישה שלישית משלבת מובאת בשו"ת שתי הלחם (סי' א), שלשון זו מתייחסת למברך - אך הינה גם לשון כללית המתייחסת לעמו ומשפחתו ואנשי ביתו של המברך, הנידונים ומשתתפים עמו בצרתו[7].

דעת רבים מן הפוסקים שלשון "לחייבים" שבברכה לעיכובא היא, וכמו שהוכיח האליה רבה (ס"ק יא). אמנם נראה שדעת הט"ז (ס"ק ג) שאינה לעיכובא, וכן משמע בשו"ת אבני נזר (או"ח סי' לט אות ה), וכן נראה מלשון המ"ב (ס"ק ד). לדעה שתיבה זו אינה לעיכובא קשה לדייק מלשון "לחייבים" השלכות הלכתיות כל שהן, וכדלהלן.

 

תלות החיוב ביציאת הסכנה לפועל

שאלת חיוב השב הנ"ל בברכת הגומל מחייבת התייחסות לשאלה נוספת: האם חיוב ברכת הגומל הוא כללי בכל מציאות בה יכולה להיות סכנה, או שמא רק כאשר סכנה זו יוצאת לפועל? לדוגמא: הולכי מדברות, האם כדי להתחייב בברכה צריך שתארע להם סכנה ממשית בעוברם במדבר - או שמא חייבים בברכה אף שעברו את המדבר בשלום בלא כל סכנה[8]?

בספר יד המלך על הרמב"ם (ברכות פ"י ה"ח) כתב שחיוב הגומל הוא רק כאשר יצאה הסכנה לפועל. ולמרות שבראש דבריו כתב: "ולולי דמסתפינא להמציא דבר חדש מה שאיננו מוזכר מרבותינו הראשונים והאחרונים ז"ל" - שיטה זו נמצאת היא כבר בדברי הראשונים והאחרונים[9], כך כתב רבנו מנוח על הרמב"ם (ברכות פ"י ה"ח) בשם הראב"ד, וכן הובאה דעתו במאירי לברכות (פ"ט), וכן נראית דעת המהר"ל בספרו נתיבות עולם (נתיב העבודה פרק יג).

אמנם דעת רוב רובם של הראשונים והאחרונים להלכה, לחייב ברכת הגומל על עצם השהות במקום סכנה, גם בלא שיצאה הסכנה לפועל. כן דעת הרמב"ן (תורת האדם, שער המיחוש ענין הרפואה), הרא"ה (ברכות נד, ב), הרשב"א (שו"ת ח"א סי' פב), שו"ת שתי הלחם (סי' א), משנה ברורה (ביאור הלכה ד"ה יורדי הים), שדי חמד (כרך ז אסיפת דברים מערכת ה"א אות לח), יסודי ישורון (ח"ב מערכת קריאת התורה עמ' רמא), קצות השלחן (ח"ב סי' סה הערה ד), שו"ת הר צבי (או"ח א ס' קיג), שו"ת מנחת יצחק (חלק ד סי' יא), שו"ת יחוה דעת (חלק ב סי' כו), שו"ת משנה הלכות (חלק טו סי' ע), שו"ת רבבות אפרים (ח"א סי' קנה). כדעה זו כותב גם האלשיך בפירושו לתורה (ויקרא ז, טז) דברים מבוררים: "כי הנה לפי האמת, יותר חייב להודות אשר בנחת ולא בצער הנחהו ה' אל מחוז חפצו בים או במדבר מאשר ראה רעה והצילו ה', כי הלא זה לא גדלה טובתו כאשר מי שלא ראה רעה".

מצאנו גם דעה שלישית במחלוקת זו, דעת המאירי (ברכות פ"ט) ור"א אבן טאוה בשו"ת התשב"ץ (שם): ארבעת המוזכרים חייבים בברכה גם כשלא יצאה הסכנה לפועל, ובשאר סכנות חייבים רק כשיצאה לפועל. כדעה זו הכריע להלכה בשו"ת בצל החכמה (חלק א סי' כ).

השב ממלחמה ופעילות צבאית, במידה והשתתף בקרבות פעילים עם האויב וק"ו אם נפגע בקרבות אלו, אין חולק שחייב הוא בברכת הגומל, ואולי נכון הדבר אף לדעה המסייגת את חובת הברכה לארבעת המוזכרים בלבד, שלא גרע מהולכי מדברות או הולכי דרכים. אולם רבים חוזרים משגרת המלחמה או מפעילות צבאית בלא שחוו  בעצמם קרב או מגע עם האויב, ובהם יש לדון האם חייבים הם ברכה על עצם יציאתם בשלום מהשהות במקום הסכנה. לשיטת יד המלך הנ"ל פטורים הם מברכה שהרי לא יצאה הסכנה לפועל, אולם לפי שאר דעות לכאורה חייבים הם בברכה אף שלא הסתכנו בפועל במערכה.

 

חיוב הגומל על הצלה שהיא בדרך הטבע

דיון מהותי הקשור לשאלה הנדונה, הוא בעניין חיוב ברכת הגומל על הצלה שהיא בדרך הטבע. דיון זהה נידון ביחס לברכת "שעשה לי נס במקום הזה", שם כתב הבית יוסף (סי' ריח): "כתב ה"ר דוד אבודרהם בשם הרא"ש מלוניל שאין מברכין על נס אלא בנס שהוא יוצא ממנהג העולם, אבל נס שהוא מנהג העולם ותולדתו, כגון שבאו עליו גנבים בלילה ובא לידי סכנה וניצל וכיוצא בזה, אינו חייב לברך. ובסימן רי"ט יתבאר שיש חולקים בזה". הדעה החולקת היא דעת הריב"ש, שיש לברך גם על נס שבדרך הטבע[10]. השו"ע (שם סע' ט) פוסק לחוש לדעת האבודרהם לברך על הצלה בדרך הטבע בלא שם ומלכות. המגן אברהם (ס"ק יב) וכן הגר"א בביאורו השיגו על השו"ע, ודעתם שאין מחלוקת בדבר, וברכת הנס באה רק על הצלה ניסית היוצאת מטבע העולם.

המשנה ברורה (ביאור הלכה ד"ה ויש חולק) מבאר את מחלוקת הראשונים: "דבוודאי כגון יולדת או חולה ליכא למ"ד, שאין זה נס כלל, שרוב חולים ויולדות לחיים, ואנן לכו"ע נס בעינן. רק דלשיטה הראשונה בעינן דוקא שהנס של הצלה יהיה דוקא למעלה מדרך הטבע כניסי אבותינו, ולשיטה השניה כל דבר שמזמין ה' ברגע זו בדרך התולדה ג"כ מקרי נס, כגון שבאו גנבים או גזלנים עליו וקרוב שיהרגוהו ונזדמנו בני אדם או סיבה אחרת שנתפחדו וברחו מחמת זה, אע"פ שלא היה כאן שינוי בטבע - מ"מ נס הוא שהזמין הקב"ה לשעה זו". הכרעת המ"ב עצמו להלכה (ס"ק לב) לברך בלא שם ומלכות, כדעת השו"ע. מדברי המ"ב אלו מתבאר שישנם שני משתנים בהגדרת איכות ההצלה: האחד מציאות הסכנה, האם רוב מסתכנים ניצול או לאו, השני אופן ההצלה, האם זו הצלה מעבר לדרך הטבע - או שהיא בדרך הטבע כחלק מהמציאות השגרתית. לאור משתנים אלו קיימות שלוש דרגות לעניין ברכת 'שעשה לי נס במקום הזה': סכנה שרוב ברור של המסתכנים ניצול ממנה זוהי הצלה בדרך הטבע; סכנה שרוב המסתכנים אינו ניצול ממנה, ולהינצל ממנה דרוש נס – אם גם נס שהוא בדרך הטבע; וסכנה שרוב המסתכנים אינו ניצול ממנה, ולהינצל ממנה דרוש נס על-טבעי כניסי אבותינו. חלוקה זו אף שנאמרה לעניין ברכת 'שעשה לי נס במקום הזה', משפיעה היא גם על דינה של ברכת הגומל, שהרי ברכת הגומל הינה בדרגה פחותה מברכת 'שעשה לי נס', וכדברי המ"ב (סי' ריח ס"ק לא): "דבברכת הגומל לא קפדינן כולי האי שיהיה נס גמור".

לאור דברים אלו, הן לדעת השו"ע והן לדעת המ"א והגר"א ברכת 'שעשה לי נס' מברך בשם ומלכות רק בדרגה השלישית - נס שמעל לדרך הטבע, וממילא ברכת 'הגומל' מברך רק בדרגה השנייה - נס שהוא בדרך הטבע. מכאן עולה המסקנה, שבהצלה שאינה נס כלל אלא היא בדרך הטבע אינו מברך ברכת הגומל. כדברים הללו כתב ערוך השולחן בדין ברכת הגומל (סי' ריט סע' ג-ד): "אך הנסים נחלקים לשני קצוות עם דרך המיצוע, והיינו הקצה האחד כשהנסים גלוים ויוצאים מגדר הטבע לגמרי כמו נסי מצרים וכדומה, ועל כאלו צריכים לברך ברכה שעשה נסים לאבותינו או שעשה לי נס... והקצה השני הנסים הכרוכים לגמרי בהטבע, כמו כל פרנסתינו וכל קיומינו, ועל זה לא שייך ברכה פרטית... ויש עוד מין שלישי והוא ממוצע בין הנסיות ובין הטבעיות, והיינו שהעניין הולך בטבע אבל יוצא מעט מגדר הטבע אל טבע הנסיות... ולכן לברך לשון נס א"א, ורק נותן תודה פרטית להשי"ת על הדבר הזה".

היוצא מהאמור לעיל, שברכת הגומל מברכים רק על הצלה בה יש מימד ניסי (אע"פ שהוא כדרך הטבע), ואין מברכים על הצלה שבדרך הטבע[11]. הדבר מוכח גם מן העובדה שהפוסקים מכנים את ההצלה המחייבת ברכת הגומל "נס": כן לשון הסמ"ק (מצוה קמו) "וכן מי שאירע לו נס כגון ארבעה שצריכין להודות", וכן לשון השו"ע (סע' ט): "הני ארבעה לאו דוקא, דהוא הדין למי שנעשה לו נס", ובספר הלבוש (סע' ט) הגדיל לעשות, ומכנה הצלות אלו "נס נגלה".

 

השב ממלחמה ופעילות צבאית כהצלה בדרך הטבע

לאור הדברים הנ"ל, יש לבחון האם השב בשלום ממלחמה ופעילות צבאית נחשב שהצלתו היא בדרך הטבע ופטור מהברכה, או שמא הצלתו היא על-טבעית ומחייבת ברכת הגומל. הגדרת הצלה טבעית היא כמתבאר: הצלה מסכנה שרוב בני אדם ניצולים ממנה ושאין בה כל מעשה ניסי. ממילא כיוון שרובא דרובא של היוצאים למלחמה ופעילות צבאית חוזרים בלא כל פגע, ואין בהצלתם כל התרחשות ניסית, יש לומר שהצלה זו מוגדרת כהצלה בדרך הטבע שאין עליה חיוב הגומל. מעין דברים אלו כתב בספר אשל אברהם (בוטשאטש, או"ח סי' ריט סע' ט): "ויוצא בקלור ובשירא קיי"ל שנדונים רובם למיתה וכהולכים למות ממש, ומכל מקום הוא ספק כיון שהרבה אינם כפי המצטרך לצבא המלחמה ושרי הצבא מבחינים בזה, וכל שהיה מתחלה שלא כפי המצטרך להם הרי פחדו מהשבי היה בטעות, ומכל מקום לברך כנ"ל בהרהור שמות הקדושים הוא על צד היותר טוב". מבואר שכיוון שלוקחים לצבא חיילים יתר על המידה, מוריד הדבר את הסתברות הסכנה ליפול בשבי או להיפגע, על כן הרי זו הצלה כבבדרך הטבע ופטור מברכה בשם ומלכות. העולה מדברים אלו, שיש לפטור את השב בשלום ממלחמה ופעילות צבאית מברכת הגומל, כיוון שהצלתו היא הצלה בדרך הטבע[12].

 

חיוב הגומל במסתכן בדבר מצוה

עקרון הלכתי-מחשבתי יסודי הוא דין 'שומר מצוה', שעניינו שהעוסק במצוה מובטחת לו שמירה מאת המצוֶה. דין זה מקורו בפסוק בקהלת (ח, ה): "שומר מצוה לא ידע דבר רע". מעין עניין זה מובא גם בגמרא במספר מקומות (פסחים ח, א; יומא יא, א; ועוד): "שלוחי מצוה אינן ניזוקין". דין זה יכול להוות סיבת פטור מברכת הגומל כשאדם מסתכן בעת שהוא עוסק במצוה, שהרי מובטח הוא שה' ישמרנו. אכן בספר מחזיק ברכה להחיד"א (סי' ריט אות ב-ג) מביא את דעת אביו שאין לברך על הצלתו בעושה בציווי הקב"ה, וכדוגמא למציאות מעין זו מביא את עקידת יצחק ואת הצלת רבי עקיבא ב'ארבעה שנכנסו לפרדס'. אולם מביא שם החיד"א גם דעת אחרונים, שאף העושה בציווי הקב"ה חייב בברכה. בשו"ת מטה לוי (ח"ב סי' ח) המחזיק בדעת אבי החיד"א, כותב בדין הגומל ליולדת: "אבל זה דווקא אם באנו בסכנה ע"י שום סיבה, משא"כ אם אנחנו מצווים לעשות מצוה שאי אפשר לקיימה בלי סכנה, הרי הש"י הוא המצווה והוא השומר, ולא שייך לברך הגומל לחייבים, ולא תקנו בזה ברכה והודאה".

אמנם מצאנו דיון עד כמה דין 'שומר מצוה' גורף הוא ביחס לשאלה אם ניתן לייבם יבמה קטלנית - או שמא יש לקיים בה רק דין חליצה. דעת שו"ת הרלב"ח (סי' לו) ושו"ת נודע ביהודה (מהדו"ק אה"ע סימן י), שניתן לייבמה ואין לחשוש לקטלנותה, מכח דין "שומר מצוה". לעומת זאת דעת שו"ת חכם צבי (סימן א) והחיד"א בברכי יוסף (אבה"ע סי' ט), שאין דין "שומר מצוה" בשכיח היזקא או בסכנת נפשות כגון ביבמה קטלנית, ממילא זקוקה היא לחליצה[13].

השב ממלחמה ופעילות צבאית שהם בגדר מלחמת מצוה יש לו דין "שומר מצוה", ולדעת אבי החיד"א יש לומר שפטור הוא מברכת הגומל. אכן זה נכון רק לדעת הרלב"ח והנו"ב שדין זה גורף הוא; לעומת זאת לדעת החכ"צ והחיד"א שדין זה אינו קיים בשכיח היזקא או סכנת נפשות, ומלחמה ופעילות צבאית עונות להגדרות אלו, אין כאן דין 'שומר מצווה' וחייב השב בברכה.

 

חיוב הגומל כשמחויב על פי הדין להסתכן

בשו"ת מהר"ם שיק (סי' כז) דן בשאלה האם אדם שהצליח לברוח משרות בצבא הגויים חייב לברך הגומל, והכריע לברך בלא שם ומלכות. טעם הדבר, שכיוון שחייב בחוק ומשפט לצאת לצבא ולא בבחירתו הוא, אין ההסתכנות נזקפת לחובתו ואינה קשורה למציאות חטאיו, לכן אין שייך לומר לשון "לחייבים" שבנוסח הברכה; ולאור המובא לעיל, שדעת רבים מהפוסקים שלשון זו לעיכובא היא, ממילא פטור מהברכה ויברך בלא שם ומלכות. כן הדין בשב ממלחמה ופעילות צבאית, כיוון שיציאתו הינה חובה בחוק ומשפט המדינה אין שייך לומר נוסח "לחייבים", ויברך בלא שם ומלכות[14].

 

דעות הפוסקים להלכה

הצגנו עד כה מספר טעמים לפטור את השב ממלחמה ופעילות צבאית מברכת הגומל: אי יציאת הסכנה לפועל לשיטת 'יד המלך', הצלה שהינה בדרך הטבע, מדין 'שומר מצוה', הסתכנות מכוח חיוב חוק ומשפט שאינה מאפשרת לומר לשון 'לחייבים' בברכה[15]. אמנם למרות דעת הפוסקים הללו, דעת פוסקים רבים לחייבו בברכה.

בספר יסודי ישורון (ח"ב עמ' רמא) פסק לחיילים ששבו מהחזית במלחמת העולם הראשונה לברך 'הגומל' בשם ומלכות. הגר"ש גורן בשו"ת משיב מלחמה (ח"ב סי' קלד) הגדיל לכתוב, שחיוב השב הנ"ל[16] נכון אף לדעה הגורסת לברך רק על ארבעה ההצלות המוזכרות בגמרא[17]. לעומתו בספר ילקוט יוסף (חלק ג סי' ריט סע' כח) כתב לחייב השב הנ"ל בברכה רק לדעה שארבעת המוזכרים הם לאו דווקא, אבל לפוסקים כשו"ע שדווקא בארבעה אלו מברך -, יברך בלא שם ומלכות. אלא שאין נפ"מ כלל בדבריו אלו, שהרי ההולך פרסה מברך הגומל לדעת השו"ע, וכיוון שאין בדרך כלל מלחמה בלא מהלך פרסה, לכן בפועל גם לדעה זו לכו"ע יברך בשם ומלכות. גם בשו"ת שבט הלוי (חלק ט סי' מה) מצדד לחייב ברכה לשב הנ"ל, וכלשונו: "וא"כ פשיטא דמי שבא משטח סכנה ממשית מוקף שוללים ורוצחים, אע"ג דלא קרה נס בפועל, הא גופא ניסא הוי דיצא לחיים, לא פחות מעוברי ימים כל הזמן בים שקט דמברכינן, דעצם העברה בים נחשב נס". כן בשו"ת אור לציון (ח"ב הלכות פסוקות או"ח פרק יד סי' מג) כתב לחייב בברכה טייסים במלחמה כיוון שהמקום בו הם טסים מוחזק כמקום סכנה, וה"ה לשאר חיילים.

העולה מכלל הדברים, שדין השב ממלחמה ופעילות צבאית בלא שחווה קרב ממשי לעניין ברכת הגומל נתון הוא במחלוקת רבתי, וממילא הוא ספק. וכן מצאנו שהגר"ח פלאג'י בשו"ת לב חיים (ח"ב סי' מא) מסתפק בשאלה זו, והשאיר אותה כספק. לאור זאת חל כאן הכלל: ספק ברכות להקל[18], ודאי בברכת הגומל שהיא דרבנן[19], וממילא דינו לברך בלא שם ומלכות.

 

גדר חדש בברכת הגומל - המברך למרות שאינו מחויב

סוגיית הגמרא הנ"ל בברכות (נד, ב) מסתיימת בדברים הבאים: "רב יהודה חלש ואתפח, על לגביה רב חנא בגדתאה ורבנן, אמרי ליה: בריך רחמנא דיהבך ניהלן ולא יהבך לעפרא, אמר להו: פטרתון יתי מלאודויי. והא איהו לא קא מודה! לא צריך, דעני בתרייהו אמן". הטור (סימן ריט) בהתייחסו לדברים אלו כותב: "ולא חשיב ברכה לבטלה כיון שהם לא נתחייבו בה, שהם נתנו שבח והודאה למקום כדרך בני אדם שמשבחים למקום על הטובה שמזמין להם". מתבאר שהגמרא בדבריה אלו, מחדשת גדר חדש בברכת הגומל – גדר נדבה, המתבטא באפשרות לברך על הצלת האחר למרות שמן הדין אינו מחויב לברך על הצלתו. ראיה לקיומו של גדר זה ניתן להביא מקרבן התודה שכנגדו נתקנה הברכה[20], שגם בו מצאנו גדר נדבה, שהרי בפרשת התודה בספר ויקרא (ז, יא-טז) ישנם שני מיני קרבנות תודה - קרבן חובה וקרבן נדבה.

דין הגמרא מובא להלכה ברבים מהראשונים, בהם: הרא"ה בחידושיו לברכות (נד, א), המאירי (ברכות נד, ב), ספר המאורות (שם), ריא"ז המובא בשלטי גיבורים (מג, א בדפי הרי"ף אות ו), ודרכי משה (סי' ריט אות א) הכותב: "ונראה בעיני שאם רצה אדם להודות ולברך הגומל על אוהבו, ועל קרובו שהוא כואב עליו, הרשות בידו". ראוי לציין לדעה זו שתנאי בסיסי בדין זה הוא שהמברך שמח שמחה אמיתית בהצלת חברו, וכדברי הט"ז (ס"ק ג): "משמע דוקא ששמח בלבו על שזה נתרפא או ניצול, אבל אם אינו שמח בלבו כ"כ, אלא שאומר כן מפני השלום, אין לברך כן בשם ומלכות, דהוי ברכה לבטלה".

אמנם כבר הוכיח הבית יוסף (שם) שדעת הרשב"א לחלוק ולצמצם דין זה לאביו או רבו בלבד, כפי שמובא בגמרא, וכן מכריע הוא : "ולענין הלכה, כיון דלדברי הכל אינו חייב לברך - לא יברך, ואם בירך גוערין בו דדילמא ברכה לבטלה היא". לכן כתב במי שילדה אשתו שלא יברך במקומה הגומל, וכן הדין בשאר קרוביו. אולם בדבריו בשו"ע (סע' ד) סתם ופסק: "אם בירך אחר ואמר בא"י אמ"ה אשר גמלך כל טוב וענה אמן, יצא", ונחלקו האחרונים במשמעות דבריו אלו: דעת המגן אברהם (ס"ק ד) שחזר בו מפסיקתו בב"י, וכלשונו: "משמע דס"ל דכל מי ששמח בו רשאי לברך וכ"ש על אשתו שילדה... דלא כמ"ש בב"י", ולעומתו דעת האליה רבה (ס"ק יא) שהמחבר נאמן לשיטתו בב"י שאין לברך על אחר, אם לא באביו או רבו.

להלכה דעת כמה מהפוסקים כדעת הב"י וכהבנת הא"ר בדבריו בשו"ע, ובהם: הברכי יוסף (אות ז), וכף החיים (ס"ק כז) המוסיף: "ומיהו גם על אביו ורבו לא שמענו ולא ראינו מי שבירך, ונראה לי הטעם משום דלא יש חיוב לברך". המ"ב (ס"ק יח) פסק גם כן שלא לברך כי אם על אביו ורבו, והאריך בביאור הלכה (ד"ה ואין זה ברכה לבטלה) לדחות דעת הטור והראשונים, וכתב: "דהיכן מצינו ברכות שאינו מחויב כלל ואפילו הכי רשאי לברך". כן פסקו עוד להלכה בהגהת עטרת זקנים לשו"ע, ובשו"ת יחוה דעת (חלק ב סי' כה). אמנם רבו הפוסקים כדעת הטור, וכהבנת המ"א בדעת השו"ע: כן פסקו הרמ"א, הלבוש (סע' ד), הב"ח (ס"ק ג), שו"ע הרב (או"ח א לוח ברכות הנהנין סי' יב אות י), שו"ת הלכות-קטנות (ח"ב סי' א)[21], קצות השלחן (ח"ב סי' סה סע' ה), ומאמר מרדכי על שו"ע (אות ו) הכותב: "וכן הוא המנהג פשוט בינינו". כן מכריע גם ערוך השולחן (ס"ק ט), אך מוסיף הוא שלא נהגו כן. וצריך עיון מדוע פוסקים אחרונים רבים התעלמו לגמרי מדין זה[22].

לאור גדר הנדבה בברכת הגומל, על פיו מתחדש שהשמח בהצלת חברו יכול לחייב עצמו לברך הגומל על הצלתו, יש מקום לומר שהשב ממלחמה ופעילות צבאית, אע"פ שמן הדין נראה שדינו לברך בלא שם ומלכות - יכול הוא לברך הגומל מדין נדבה. כי הרי כמו שהשמח בהצלת חברו יכול לחייב עצמו לברך עליו מדין נדבה - כך השמח בהצלתו שלו, גם אם הגדרת ההצלה מסופקת כנידון דידן, יכול לחייב עצמו לברך בשם ומלכות כנדבה.