המעין

פירוש הערוך למונח "פסיק רישיה ולא ימות" / הרב אברהם יהודה רוס; הרב נעם קניגסברג

בכמה מקומות בתלמוד מופיעה מימרת אביי ורבא: "מודה רבי שמעון בפסיק רישיה ולא ימות"; כלומר: גם ר' שמעון, המתיר פעולה של איסור הנעשית ללא כוונה, מודה שאם התוצאה האסורה תתרחש בוודאות יש לאסור את הפעולה גם ללא כוונה מפורשת לכך. אנו מורגלים (בעקבות רש"י ועוד מפרשים) לפרש שמדובר בחיתוך ראש תרנגול בשבת. הרב נעם קניגסברג שליט"א הפנה במאמרו את תשומת לב המעיינים לפירושו (הפחות מוכר) של הערוך: לפי פירושו מדובר בחיתוך ראש של אדם (ואין מדובר כאן על חילול שבת - אלא על איסור רציחה).

כפי שהסביר הרב קניגסברג בטוב טעם, פירוש זה מתאים לשיטתו של הערוך, לפיה אין די בכך שהאיסור יתרחש בוודאות כדי לאסור, אלא נדרש תנאי נוסף כדי שר' שמעון יאסור: שהתוצאה גם רצויה לעושה הפעולה (בלשון הראשונים: 'פס"ר דניחא ליה'). רציחה היא דוגמה לעיקרון זה של הערוך, שכן לגבי רציחה אין להעלות על הדעת שחיתוך ראש האדם נעשה לשם תועלת צדדית, אם לא היה חותך הראש מעוניין ברציחה (כפי שדייק הרב קניגסברג היטב מלשון הערוך).

ברצוני להוסיף לדבריו הנכוחים של הרב קניגסברג כמה הערות:

א. פירוש זה - שמדובר בחיתוך ראש של אדם - נמצא גם בפירוש רבנו חננאל[1] למסכת שבת דף קלג,א^{^[2]}:

מודה ר' שמעון בפסיק רישיה ולא ימות – פירוש כי ר' שמעון מודה בדבר שהוא ברור, כגון אדם שחותך ראש אדם ואומר שאין כוונתו להמיתו אלא להוציא (אם) [דם] ממנו^{^[3]} שאין שומעין לו אלא דנין אותו דין כל הורג נפש, כך כל דבר שמתברר (מעשין) [מעשיו] לאותה מלאכה אין אומרין שלא היתה כוונתו לכך, וכה"ג אפילו ר' שמעון מודה.

גם ההסבר המופיע אצל הערוך, שבוודאי ניחא ליה בהריגת האדם - דאי לא ניחא ליה לא היה חותך את ראשו של האדם, רמוז בדברי רבנו חננאל: "אין אומרין שלא היתה כוונתו לכך". כלומר: בוודאי כוונתו של חותך הראש היתה להרוג את האדם, גם אם הוא מנסה לספק לנו הסברים אחרים.

לעומת זאת בשני מקומות אחרים במסכת שבת (קיא, ב וקיז, א) רבנו חננאל מפרש שמדובר בחיתוך ראש של עוף (כנראה היו לרבנו חננאל מסורות שונות בפירוש המימרה; וקצ"ע).

ב. מתוך פירוש רבנו חננאל והערוך ניתן לכאורה להגיע למסקנה, שהסיבה שבגללה אין היתר לחתוך ראש של אדם ולומר שהדבר נעשה ללא כוונת רציחה, נסמכת על הכלל ההלכתי שחידשו אביי ורבא: מודה ר' שמעון בפסיק רישיה ולא ימות. אלא שמסקנה זו מובילה לשתי תוצאות בלתי סבירות בעליל:

1. לפי זה ר' שמעון יתיר לאדם לבצע פעולה שאינה מובילה באופן ודאי והכרחי להריגה כאשר אין לו כוונה מפורשת להריגה, שכן אין מעשה זה בגדר "פסיק רישיה". לדוגמה: הוא יתיר לאדם להשליך פסולת של אבנים מגג ביתו אל הרחוב כשהוא מתכווין לנקות את ביתו, למרות הסיכון שמא בדיוק יעבור אדם ברחוב וייפגע מאותה אבן וימות. אבל מסברה אי אפשר לומר כן; פשוט הדבר שפעולה זו אסורה, למרות שהפעולה לא נעשית כדי להרוג, ולמרות שאין מדובר בתוצאה ודאית של הריגה[4]!

2. ניתן להקצין את הדברים עוד יותר: לשיטתו של הערוך גם פס"ר (כלומר תוצאה ודאית של איסור) אסור רק באופן שניחא ליה. כפי שהסבירו רבנו חננאל והערוך, כאשר אדם חותך ראש של אדם אחר הוא בוודאי מתכווין להורגו (וההסבר שהוא נותן לנו - שכוונתו רק להוציא ממנו דם, הוא תואנת שווא), אבל במקרה (קיצוני) שבו נשתכנע לאור הנסיבות שאכן כוונת הרוצח לא היתה להרוג את האדם האחר - נתיר רציחה ודאית על סמך העובדה שזהו פס"ר דלא ניחא ליה! למשל: מדען שקידום תגלית מסוימת חשוב לו מאוד, יותר לו להזריק לצורך ניסוי שהוא מבצע חומר מסוים לאנשים חיים כדי לבדוק את תגובת הגוף לחומר, למרות ידיעתו הברורה שאנשים אלו ימותו בסופו של התהליך[5]. אולם אין זה מתקבל על הדעת: אכן ידוע לנו שמטרתו לא היתה ההריגה, ואף על פי כן ברור שנחשיב את עצם התעלמותו מן הפגיעה בחיי אדם כרציחה, ולא נקל ח"ו מטעם "פס"ר דלא ניחא ליה".

ג. מדוע באמת לא ניתן להשתמש בהיתר של "אינו מתכוון" לגבי רציחה? בספר קובץ שיעורים (ח"ב סימן כג) כתב סייג הגיוני לדעת ר' שמעון: ההיתר של ר' שמעון לדבר שאינו מתכוון נובע מכך שאין לפעולה חשיבות^{^[6]}, ולכן ניתן ליישם את הפטור הזה רק באיסורים שבהם מוקד האיסור הוא בכך שהפעולה אסורה[7]. אבל כאשר האיסור של התורה נועד למנוע תוצאה בלתי רצויה, אין סברה לפטור דבר שאינו מתכוון. לאור סברה זו נראה שברוב העבירות שבין אדם לחברו (בוודאי לגבי רציחה או נזיקין) עיקר ההקפדה של התורה הוא שלא ייגרם נזק לזולת, ולא על עצם מניעת הפעולה של העבריין, ולכן באיסורים שבין אדם לחברו לא ניתן להתיר על סמך חוסר כוונה.

אך לאור כל האמור קשה לכאורה על פירושם של רבנו חננאל והערוך: כיצד ניתן לומר שהאיסור לחתוך ראש אדם נובע רק מהכלל "מודה ר' שמעון בפסיק רישיה ולא ימות"? ונראה לי לתרץ (במעט דוחק): אביי ורבא הביאו את המקרה של 'פסיק רישיה ולא ימות' כדוגמה קיצונית, כדי להמחיש את הרעיון לפיו אדם אינו יכול לעשות פעולה שוודאי תביא לתוצאה ולטעון שאינו מתכוון (כפי שאדם אינו יכול לחתוך ראש של אדם אחר ולטעון שאינו מתכוון להרוג); אבל גם הם לא העלו על דעתם שניתן יהיה להתיר הריגת אדם על סמך ההיתר של ר' שמעון לדבר שאינו מתכוון[8].

אברהם יהודה רוס

שמחתי לקרוא את ההתייחסות של הרב רוס שליט"א לדבריי, ותודתי לו על דבריו המאירים. רק שתי תגובות בקצרה:

א. בניגוד לשאר איסורים שבתורה בהם דבר שאינו מתכוון מותר, ברציחה התורה אסרה כל מעשה שעלול לגרום למיתת חבירו גם שלא בכוונה. וז"ל הרמב"ם בהלכות רוצח ושמירת הנפש פרק יא, הל' ד:

"אחד הגג ואחד כל דבר שיש בו סכנה וראוי שיכשל בו אדם וימות כגון שהיתה לו באר או בור בחצירו בין שיש בהן מים בין שאין בהן מים חייב לעשות להן חוליה גבוהה עשרה טפחים או לעשות לה כסוי כדי שלא יפול בה אדם וימות. וכן כל מכשול שיש בו סכנת נפשות מצות עשה להסירו ולהשמר ממנו ולהזהר בדבר יפה יפה שנ' השמר לך ושמור נפשך, ואם לא הסיר, והניח המכשולות המביאין לידי סכנה, ביטל מצות עשה ועבר על לא תשים דמים".

ומכאן מוכח (כפי שכתב הרב רוס בסוף דבריו) ש"פסיק רישא ולא ימות" איננו אלא ביטוי המבטא את הניחותא שקיימת בפעולה מסוימת שבהכרח תתרחש, גם אם אין כוונתו מלכתחילה לאותה פעולה; ואיני רואה דוחק בזה כלל.

ב. אותו מדען ש"לא מתכוון להרוג" את האנשים להם הוא מזריק חומר מסוכן בוודאי שלא היה עושה ניסוי זה על ילדיו. עצם רצונו שאדם פלוני ימות כתוצאה מהניסוי ולא אדם אחר מהווה כוונה גמורה, והופך אותו לרוצח גמור.

נעם קניגסברג

[1] שהיה רבו של רבי נתן בעל הערוך.

[2] מובא בדפוס וילנה בשיבוש; אני מצטט ממהדורת הרב מצגר. ההדגשות שלי.

[3] בדפוס וילנה כתבו: להוציא את ממונו. אבל הרב מצגר תיקן בצדק: להוציא דם ממנו (כהסברו של הערוך).

[4] גם חובת הגלות של רוצח בשגגה, שהתרשל בזמן שחטב עצים ביער, מראה שיש איסור בהתרשלות גם ללא כוונת רציחה.

[5] כפי שעשו הנאצים ימ"ש.

[6] כמה אחרונים כתבו גדר זה: מקור חיים (הלכות פסח) בתחילת הפתיחה לסימן תלא; חלקת יואב ח"א סימן ז; שם ח"ב השמטות אות ב; שערי ישר ג כה ד"ה ובעיקר הענין; קובץ שיעורים ח"ב סימן כג אותיות ו-ז.

[7] כגון מלאכה בשבת, שכן ה' ציווה על מנוחת האדם, ואין בעיה בכך שתוצאה של מלאכה תתרחש בשבת. או כגון גילוח שער הנזיר, שאין מניעה ופגם בכך שהנזיר נותר ללא שער, אלא מעשה הגלוח הוא הפגיעה בקדושת הנזיר.

[8] אפשר אולי לשער שהביטוי "פסיק רישיה ולא ימות" לקוח מפתגם עממי שהיה רווח בין יהודי בבל. אביי ורבא הרי יכלו לנסח את חידושם בצורה מפורשת ו'הלכתית' יותר, כגון: "מודה ר' שמעון שיש לאסור 'אינו מתכווין' כאשר התוצאה ודאית ורצויה לעושָהּ"; אלא שהם בחרו להשתמש בפתגם שגור בפי העם בהקשרים אחרים, המביע רעיון זה באופן ציורי: כאשר אדם מבצע פעולה שיש בה תוצאה ודאית, הוא לא יכול לומר שלא היתה לו כוונה להגיע לאותה תוצאה.