המעין

[1] על גדרה של ברכה זו, ועל עניינים שונים הנוגעים לה, עיין במאמרי 'ברכת גלות או ברכת גאולה - על גדרה של ברכת מציב גבול אלמנה', צהר גליון לו (אייר תשס"ט) עמ' 11-22, ובהפניות שם.

[2] בה"ג (סימן א הלכות ברכות פרק תשיעי עמוד פח), רמב"ם (ברכות פ"י ה"י), רא"ש (ברכות פרק ט סימן י) רבנו ירוחם (תולדות אדם וחוה נתיב יג חלק ב [דף קד טור א]), סמ"ג (עשין סימן כז), ראב"ן (ברכות סימן קצח), אשכול (אלבק הלכות ברכת הודאה דף לא עמוד ב), ראבי"ה (מסכת ברכות סימן קמו), אבודרהם (ברכת הראייה השבח וההודאה ד"ה הרואה אשתו), ספר הבתים (הלכות ברכות שער יג ס"ו) טור (סימן רכד), אגודה, ריא"ז, פסקי הרי"ד, רא"ה (ברכות נח, ב), רוקח, צדה לדרך ועוד.

[3] אשכול (מהדורת הצב"א הלכות ברכות הודאה סימן כג), מאירי (ברכות נח, ב), אורחות חיים (הלכות ברכות אות מו), כלבו (סימן פז ד"ה הרואה מקום), ספר המאורות (חידושים למסכת ברכות עמ' קע-קעא) ספר מצוות זמניות (הלכות ברכות שער ט) ומנורת המאור (הקדמון פרק ו - המצוות עמוד 463).

[4] וכן משמע מהסיפור על הרב מרדכי גימפל יפה (להלן בסמוך אות ב) ומספר פרחי אהרן (שם). אך לענ"ד קשה לסמוך על זה למעשה. כי המהרש"ל עצמו (שחולק על הרי"ף, וסובר שמעיקר הדין ניתן לברך על בתי ישראל) כותב "ולא נהגו כן אלא דוקא בבתי כנסיות", וכל הפוסקים שבאו אחריו העתיקו דבריו (ב"ח, מג"א, ט"ז, גר"ז, אליה רבה, אלף המגן, חיי אדם, משנ"ב כף החיים קצות השולחן ועוד) למרות שידעו שנוסחת רש"י ושאר הראשונים שונה ושהשו"ע פסק כרש"י, ואיך נחלוק על כל גדולי הפוסקים שקיבלו המנהג ונבטל המנהג? וגדול כח המנהג בברכות, שכנגד מרן אומרים סב"ל (ברכת ה' ח"ד פרק ד סעיף ו וש"נ) וכנגד מנהג אין אומרים סב"ל (שם סעיף ה וש"נ). ואפילו בלא המנהג היה לנו לחוש לשיטת הגדולים הנ"ל, שהרי קיי"ל ספק ברכות להקל ואפילו נגד מרן. בייחוד שלדעת כמה מגדולי הפוסקים לא ניתן בכלל לברך ברכה זו בזמן הזה [עיין: עולת תמיד (ס"ק ט), פמ"ג (משב"ז ס"ק ב), שו"ת יהודה יעלה (חלק א יו"ד סימן רעז), מהרש"א (ברכות שם), כף החיים (ס"ק לה), בני ציון (סוף ס"ק יג), שלמה משנתו (ברכות נח, ב ד"ה ברוך מציב, וארשה תרנ"ה), זכר נתן (דף כ אות יח, וויען תרל"ב), מי באר מים חיים (לר' משה יוסף הופמן, ברכות נח, ב, וואיטצען תרס"ו), מנחת שמואל (לר' שמואל מדולהינוב, ברכות נח, ב ד"ה הרואה, ווילנא תר"ב), מלבושי יום טוב (על הלבוש ס"ק ח), וכן מצדד המ"ב (ס"ק יד). כמו כן יש שכתבו שגם לדעת רש"י, בזמן הזה ניתן לברך רק על בתי כנסיות, ומה שמשמע מדבריו שהברכה היא על כל בתי ישראל היינו דוקא בזמן שבית המקדש קיים ('ברכת ראש' על מסכת ברכות, נח, ב ד"ה הרואה, פיעטרקוב תר"ן)].

[5] בספר 'על הגאולה ועל התמורה' כתב האדמו"ר מסאטמר זצ"ל (עמוד קלג): "דהדבר ברור בלי שום צד ספק דכל אלה הבנינים שבנו המינים והאפיקורסים בארצנו הקדושה ישרפו ויחרבו ע"י מלך המשיח ולא ישאר מהם שריד ופליט, ק"ו מס"ת שכתבה מין שצריך לשורפו עם האזכרות שבו". ולפי דבריו בוודאי שאין לברך עליהם. אך עיין בשו"ת משנה הלכות (חלק טו סימן ריד) שדחה ראייתו וכתב: "והא דקשיא מס"ת שכתבה מין יש לחלק קצת... ולא דמי לס"ת דבעי לשמה, משא"כ בנינים", עיי"ש. ועיין להלן (אות ד בשם ספר 'אם הבנים שמחה'); מגילה (ו, א): "והיה כאלף ביהודה ועקרון כיבוסי אלו תראטריות וקרקסיות שבאדום שעתידין שרי יהודה ללמד בהן תורה ברבים"; ובשו"ת יביע אומר (ח"ו או"ח סימן ז אות א).

[6] קובץ תורני 'אזכרה' גיליון א עמוד טז, הוצאת מוסד הרב קוק, ירושלים תרצ"ז. מהדברים, כפי שהם מופיעים לפנינו, לא ניתן לדעת האם הרב מרדכי גימפל יפה ברך כן בשם ובמלכות. ב'אזכרה' מצויין שהמקור לסיפור זה הוא ספר 'מדור דור' של מרדכי ליפסון כרך א סימן לז שיצא לאור בשנת תרפ"ט, ושם לא מצויין שברך בשם ומלכות. הסיפור מועתק (כמעט מילה במילה) בספר מוולוז'ין עד ירושלים (יצא לאור בשנת ת"ש), אך הרב מאיר בר אילן הוסיף שם: "ברוך אתה --- מציב גבול אלמנה", א"כ לדעתו הברכה היתה בשם ומלכות. לאחר מכן הסיפור מופיע (כקטע קישור) בשיחות הרב צבי יהודה (ויקרא עמוד 291), ושם כבר השלים העורך את הוספת הרב מאיר בר אילן, וכתב: "אמנם אלמנה חצופה במקצת, ועל כל פנים ברוך אתה ד' אלוקינו מלך העולם מציב גבול אלמנה" (איתור המקורות לסיפור זה - כמו גם מקורות נוספים במאמר זה - נעשה בעזרת תוכנת 'אוצר החכמה', ועמם התודה). בין כך ובין כך, דרושה זהירות בלימוד הלכות מתוך סיפורים, כי "חמורה היא ההלכה, ולא ניתנה להיקבע עפ"י סיפורים" (חזו"א או"ח סוף סימן ט. ועיין שדי חמד ח"ח פאת השדה מערכת בין המצרים סימן א אות ג עמוד א'תשנז ד"ה ולא עוד ובשו"ת יביע אומר חלק ב או"ח סוף סימן יג).

[7] הרב יהודה זולדן שליט"א ('מלכות יהודה וישראל' עמוד 434) הסיק מסיפור זה שהרב קוק זצ"ל בירך מציב גבול אלמנה על הגימנסיה. אך לענ"ד אין זה ברור. סביר להניח שהרב זצ"ל השתמש במטבע ברכות אלו כדי לבטא את המורכבות בייחס לגימנסיה אך הוא לא ברך בפועל (עיין לעיל הערה 4 ולהלן אות ג), וכך יש לדייק ממה שאמר שיש לברך "ברוך שיעקור עבודה זרה מארצנו" - וברור שבפועל הוא לא ברך ברכה זו, שהרי אין בנמצא ברכה כזו: על בתי ע"ז מברכים "ברוך שנתן ארך אפים לעוברי רצונו", ועל מקום שנעקרה ממנו ע"ז מברכים "ברוך שעקר ע"ז מארצנו, ואומר כשם שעקרת ממקום זה כך תעקר מכל מקומות ותשיב לב עובדיהם לעבדך" (ברכות נז, ב). זהו כנראה הרקע להערה המובאת בשבחי הראיה בשולי העמוד: "ויש אומרים: בית גאים יסח ד' (מפי הרצי"ק)", שזהו פסוק הנאמר בראיית בתי גויים (ברכות נח, ב). וכוונת הרב צבי יהודה ליישב את התמיהה שהברכה "שיעקור עבודה זרה מארצנו" אינה קיימת, ואם נכון הדבר שהרב זצ"ל לא ברך בפועל אין צריך לתיקון הרב צבי יהודה. ואפשר שגם הרב צבי יהודה סבר שלא ברך, רק סבר שמתאים יותר היה לומר "בית גאים יסח ה'" מאשר "שיעקור ע"ז מארצנו", שזו אמירה חריפה מאוד. עכ"פ גם אם נקבל את תיקון הרב צבי יהודה, מוכח שהסיפור לא נמסר באופן מדויק, וקשה להסיק ממנו מסקנות להלכה.

[8] ואפילו את החלק הראשון של דברי הב"י, שהברכה היא דווקא על בתי עשירי ישראל השמיטו הלבוש והגר"ז. אולם לדינא סיים הגר"ז שהמנהג לברך רק על בתי כנסיות.

[9] גם מספר האגודה (ברכות פ"ט אות רא) משמע שאין לברך על בתי רשעים. בהמשך אותה ברייתא שהובאה לעיל, נאמר: "בתי אומות העולם, בישובן אומר בית גאים יסח ה', בחורבנן אומר אל נקמות ה' אל נקמות הופיע". בשונה מהגרסה שלפנינו, האגודה גורס: "בתי רשעים בישובן אומר בית גאים יסח ה' בחורבנם אומר אל נקמות הופיע". משמע שלא רק שאין לברך מציב גבול אלמנה על בתי רשעים, אלא שיש לומר על בתיהם הפסוק "בית גאים יסח ה'". אך לא מצאתי גרסה זו באף אחד מהראשונים, מלבד באגודה. ואולי זהו מ"תיקוני" הצנזורה, שלא הרשו לכתוב כן על בתי גויים. אמנם בפירושי הראשונים לפסוק זה משמע שהפסוק מתייחס לישראל. האבן עזרא (ברכת אברהם, פרנפורקט תרמ"ד) כותב על פסוק זה (משלי טו, כה): "וגאים הם גזלנין הלוקחים בחזקה ממון חבריהם שאין להם כח, על כן אמר ויצב גבול אלמנה הרודפים והגוזלים אותה" (פירוש זה שונה מפירוש האבן עזרא המופיע בדפוסים הרגילים, עיין על כך בהקדמת המו"ל). ורבנו יונה כותב: "בית גאים הם הקובעים בלבם דירתם בעולם הזה, וכל עיקר מחשבתם על ישובו ולא יחשבו על תמורתו. ועל כן יגאה לבם בהצלחתם והתישבם בבתי שלותם אחרי שלא יועילו ולא יעלו על לבם תמיד ענין התמורה והחלוף. על כן יסח ה' יתברך את ביתם החזק".

[10] הוא כותב (ברכות נח, ב): "אמרינן לקמן בשמעתין שנגזר על בתיהם של צדיקים שיחרבו, וכ"כ הרמב"ן ז"ל באגרתו שכל מקום שהיתה הקדושה ביותר שם הוא עתה החורבן והטומאה ביותר, וא"כ כל בית שעומד בגדולה ובתפארת ביותר סימן רע הוא לבעל הבית שאינו בכלל הצדיקים, ואין מברכים על ישובו. ואדרבה יש להתאונן על זה, תחת עבד כי ימלוך, וישתרר עליו יתברך גם השתרר, שרבו יתברך ביתו חרב ושועלים הלכו בו - והוא יושב בטירת מלכים, כמו שאמר דוד המלך ע"ה אנכי יושב בבית ארזים וגו'. ועל זה אסרו חז"ל לסייד ולכייר בזמן הזה". מכל זה משמע שיש לדעתו לברך רק על בתי צדיקים.

[11] וז"ל: "הרואה בתי ישראל, שניכר שהמה בתי ישראל, ביישובן, הוא אומר ברוך מציב גבול אלמנה. הגם שאנחנו בין האומות כאלמנה בלי בעל, בכל זאת מציב גבולינו, והבן זה". משמע שהברכה לא תוקנה על בתי ישראל ש"לא ניכר שהמה בתי קודש אשר ה' שוכן בקרב" כפי שכתב שם. וכן משמע שם בפירושו הראשון, עיי"ש.

[12] ממה שכתב שיש לברך "אפילו בארץ ישראל" משמע שהברכה ביסודה מתאימה יותר לרואה בתי ישראל בחו"ל, וזה פלא. ועיין במה שכתבתי בענין זה בצהר (הנ"ל לעיל הערה 1, עמוד 17).

[13] עיין בהערות הרצי"ה לעולת ראיה (ח"ב עמ' תכב אות ק), שה'אלמנה' בברכת מציב גבול אלמנה היא ארץ ישראל. ולפי דבריו עיקר הברכה תוקן על יישובה מחדש של ארץ ישראל (אולם מדברי הב"י משמע ש'אלמנה' היא כנסת ישראל, ו'גבול אלמנה' הוא ארץ ישראל).

[14] ועיי"ש עוד בעמודים קפז-קצא. כעיין זה כתבו: הגאון ר' אפרים ביליצר הי"ד (דומ"צ דק"ק בטלאן, טרנסלבניה) בספרו יד אפרים (תל אביב תש"ל, עמוד קסו), האדמו"ר מהוסיאטין, ר' יעקב פרידמן זצ"ל, בספרו אהלי יעקב (תל אביב, עמוד רמח), הרב מרדכי עטייה בספרו מחסה ועז (ירושלים תשט"ו, עמוד צד), והרב שמואל אליעזר רולניק בספרו רווחא שמעתתא (ירושלים תש"ן, ח"ב עמוד יב). אולם האדמו"ר מסאטמר כתב בספרו ויואל משה (עמוד רנב), שעומרי הושיב בשומרון במודע ובכוונה אנשים יראי ה' ולא חוטאים, ולכן זכה למלוכה. אך עיין במה שכתבו על דבריו הרב זלמן קורן ("ממלכתיות ישראל - משמעויות הלכתיות", ממלכת כהנים וגוי קדוש, ירושלים תשנ"ז, עמודים 244-245), והרב יעקב זיסברג ("קריעה על ערי יהודה, ירושלים והמקדש', 'המעין' תמוז תשנ"ו [לו, ד] עמוד 33; חבל נחלתו, תשס"ה, ח"ב עמוד 584). ועיין באוצר הפוסקים (אבן העזר סימן עה קונטרס ישוב ארץ ישראל פרק ד אות ד) אריכות דברים בענין מצות ישוב א"י ברשעים. אך שם הדיון הוא האם רשעים מצווים לגור בא"י, וכאן אנו דנים האם הארץ מיושבת ע"י בתיהם.

[15] ואף שהרמב"ם (הל' ע"ז פרק ד הלכה ה) והר"ן (סנהדרין טז, ב ד"ה ולא עיר) כתבו שבכהאי גוונא דנים את תושבי העיר בסקילה כיחידים, ולפי דבריהם העיר נשארת על תילה בלא עובדי הע"ז שבה, מ"מ עיין בפר"ח על הרמב"ם (שם הלכה ו, הובאו דבריו בספר הליקוטים שבמהדורת פרנקל ד"ה אח"כ שולחין) שישנם מצבים שאי אפשר לדון את תושבי העיר בסקילה כיחידים, וגם אז אין דנים העיר כעיר הנדחת, ומשאירים העיר על תילה עם תושביה הרשעים "שלא תעשה קרחה בארץ ישראל". מיהו אפשר שסברת קרחה אינה מחמת הישוב הנוכחי, אלא שאם נדון העיר כעיר הנדחת לא ניתן יהיה יותר לבנות מקום זה לעולם, כפי שנאמר (דברים יג, יז) "והיתה תל עולם לא תבנה עוד", ולפי זה אין ראיה שיישוב הארץ מתקיים ע"י בתי רשעים. ועיין גם בהגהות חכמת מנוח (סנהדרין טז, ב) שכתב: "משום קרחה, פירוש שלא תחרב ארץ ישראל, משום שנאמר מעט מעט אגרשנו וגו' פן תרבה עליך חית השדה".

[16] הרמב"ן (שמות טו, יח) רואה בהענשת הרשעים ביטוי למלכות ה', ומפרש את הפסוק "ה' ימלוך לעולם ועד" כתפילה לישועת הצדיקים ועונש לרשעים, "כן יהי רצון מלפניו לעשות בכל הדורות לעולם, לא יגרע מצדיק עיניו, ולא יעלימהו מן הרשעים המריעים. ובאו כזה פסוקים רבים, כגון ימלוך ה' לעולם אלהיך ציון לדור ודור הללויה (תהלים קמו, י), יהי שם ה' מברך מעתה ועד עולם (שם קיג, ב), והיה ה' למלך על כל הארץ".

[17] "מאה ושלש פרשיות אמר דוד, ולא אמר הללויה עד שראה במפלתן של רשעים, שנאמר: יתמו חטאים מן הארץ ורשעים עוד אינם ברכי נפשי את ה' הללויה" (ברכות ט, ב). "רשע אבד מן העולם טובה באה לעולם, שנאמר ובאבד רשעים רנה" (סנהדרין קיג, ב). ועיין מגילה (י, ב); סנהדרין (לט, ב); תוספתא סנהדרין (פרק יד סוף הלכה ב); ספרי במדבר (פרק יח אות יח); שו"ת אדרת תפארת (ירושלים תשס"ד, ח"ד סימנים סו-סז) שהאריך בזה וליקט מקורות רבים בעניין; אוצרות התורה (הרב משה צוריאל שליט"א, בני ברק תשס"ה, ח"ב עמוד 629); הרב בנימין זאב בנדיקט, תורה שבעל פה כרך כה, תשמ"ד, עמודים קי-קיח; ד"ר דניאל מלאך, "באבוד רשעים רינה או קינה", תחומין כרך כב, עמודים 57-67 ובהפניות שם.

[18] וכן משמע שם מכך שהמאמר עוסק בבנין הארץ, והפיסקה שלפני כן מסתיימת במילים: "עלינו להיות כמו יוסף שאמר למחיה שלחני אלוקים, ולעזור בבנין ארץ ישראל".