המעין

לבחירת הלויים תחת הבכורים

 

פרופ' נחום מ' ברונזניק

לבחירת הלויים תחת הבכורים

על הפסוק 'וַאֲנִי הִנֵּה לָקַחְתִּי אֶת הַלְוִיִּם מִתּוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל תַּחַת כָּל בְּכוֹר פֶּטֶר רֶחֶם מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְהָיוּ לִי הַלְוִיִּם' (במדבר ג, יב) נאמר במדרש רבה (ג, ד): 'ואני - בשמחה, הנה – ברצון, דברי ר' ישמעאל'. בספרי לבמדבר (פיסקה קיז) מובאים דברי ר' ישמעאל בקשר לפסוק 'וַיְדַבֵּר ה' אֶל אַהֲרֹן, וַאֲנִי הִנֵּה נָתַתִּי לְךָ אֶת מִשְׁמֶרֶת תְּרוּמֹתָי לְכָל קָדְשֵׁי בְנֵי יִשְׂרָאֵל לְךָ נְתַתִּים לְמָשְׁחָה וּלְבָנֶיךָ לְחָק עוֹלָם' (שם יח, ח): 'ואני - ברצון, הנה - בשמחה'. 'רצון' ו'שמחה' הם שני מושגים קרובים בהוראותיהם ומתחלפים זה בזה, ולכן למעשה מדובר באותה דרשה על שני פסוקים נפרדים[1].

ברם יש לתמוה, למה לא הביא בעל הספרי את הכלל של ר' ישמעאל ש'ואני' הוא לשון שמחה, במקום על הפסוק הנ"ל (יח, ח) - על הפסוק 'וַאֲנִי הִנֵּה לָקַחְתִּי אֶת אֲחֵיכֶם הַלְוִיִּם מִתּוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לָכֶם מַתָּנָה נְתֻנִים לַה' לַעֲבֹד אֶת עֲבֹדַת אֹהֶל מוֹעֵד' שנמצא רק שני פסוקים קודם (שם ו)? ונראה שבעל הרוקח הרגיש בקושי זה, ולכן לפני שהביא (בפירושו על במדבר, עמ' עא) את דברי הספרי לפסוק ח' - הוא פירש שהכוונה של לשון 'ואני' שבפסוק ו' היא 'ואני נמלכתי בפמליא שלי', לכך נאמר בפסוק זה 'ואני' ולא 'אני' (ולא משום ש'ואני' הוא לשון רצון ושמחה). פירוש זה מבוסס על הכלל הידוע, כפי שציין המעיר שם, שכל מקום שנאמר בו "וה'" – הכוונה 'הוא ובית דינו' (ב"ר נא, ב, ומקבילות)[2]. זו כנראה לדעתו הסיבה שהכלל של ר' ישמעאל ש'ואני' הוא לשון רצון ושמחה נאמר רק על פס' ח.

יש לציין, שכלל זה ש'ואני' הכוונה 'ואני נמלכתי בפמליא שלי' מתייחס למעשים של פגיעה ועונש שה' עושה, אבל לא למעשים נעימים ו'חיוביים' שה' עושה, שלגביהם אינו נמלך בבית דינו. כך נאמר בירושלמי על הפסוק 'ה' נתן וה' לקח' (איוב א, כא): כשנתן לא נמלך בבריה, וכשלקח נמלך בבית דינו (ברכות ט, ה). ויש להוסיף, שלעיתים ה' נמלך בבית דינו גם בנוגע למעשה 'חיובי', אם הדבר שה' עומד לתת לאחד יגרום צער או הפסד לאחר[3]. כך מתקבל מן הדרש לביטוי 'נעשה אדם' (בראשית א, כו), שבא בלשון רבים משום שהוא נמלך במלאכים אם לברוא את האדם או לא (ב"ר ח, ד). ונראה שהטעם שנמלך במלאכים הוא משום שבבריאת האדם, שעליו נאמר 'ותחסרהו מעט מאלוקים' (תהילים ח, ו), נגרע מערכם ומגודל מעמדם ומרום מעלתם של המלאכים.

על יסוד האמור נראה להציע, שבעל הספרי לא פירש לשון 'ואני' בקשר לבחירת הלויים במובן 'בשמחה' משום שבחירתם באה על ידי שלילת מעמדם של הבכורים, ולא ראוי לתת דבר בשמחה לאחד אם הדבר גורם צער לאחר; לכן יש לפרש לשון 'ואני' במובן 'אני ופמליא שלי' כפי שמפרש בעל הרוקח כמובא לעיל. לעומתו בעל המאמר במדרש רבה הנ"ל שמפרש לשון 'ואני' בפסוק על בחירת הלויים במובן 'בשמחה', נראה שהוא סובר שהבכורים נפסלו עוד קודם, בעת שקלקלו ועבדו לעגל (במ"ר ד, ח), ולפי דעה זו פירושו של 'תחת' כל בכור הוא במקום הפנוי שהשאירו הבכורים מאז חטא העגל, ולא שההחלפה בין הבכורים ללויים נעשית עתה. אולם לפי דעת הספרי פסילת הבכורים ובחירת הלויים באו בו בזמן, ולכן לשון "ואני" אינו נדרש במובן 'בשמחה' - אלא במובן "ה' ובית דינו", כמבואר לעיל.

ונראה שמבחינה עיונית המחלוקת ביניהם היא מהו הגורם היסודי לפסילת הבכורים. לפי מדרש רבה עצם המעשה של עבודת הבכורים לעבודה זרה, העומד בניגוד גמור לעבודת ה', הוא זה שפסל אותם מלשמש בתפקידם מכאן והלאה. אולם לפי דעת הספרי המעשה מצד עצמו לא פסל אותם מיידית ולתמיד - אלא החטא שבמעשה, והיות שלגבי חטא קיימת אפשרות של תשובה וכפרה[4] - פסילת הלויים יצאה לפועל רק בעת שה' אמר למשה לקחת את הלויים תחת הבכורים. זו בדיוק המחלוקת שאנו מוצאים בין רב ששת ובין רב נחמן בכהן שעבד עבודה זרה ואחרי כן שב בתשובה (מנחות קט, ב), שלפי רב ששת הוא פסול מלשמש במקדש, אבל לפי רב נחמן הוא כשר וקרבנו עולה לריח ניחוח; גם כאן המחלוקת ביניהם היא אם עצם המעשה של עבודה זרה הוא הגורם לפסילתו מלשמש ככהן - או גודל החטא שבמעשה הוא הגורם לפסילתו, ולכך יש תיקון בתשובה שלמה ובכל מיני דרכי כפרה[5].

***

לשלמות עניין בחירת הלויים יש לדון במשמעות הביטוי "אני ה'" ומיקומו בפסוק 'וְלָקַחְתָּ אֶת הַלְוִיִּם לִי אֲנִי ה' תַּחַת כָּל בְּכֹר בִּבְנֵי יִשְׂרָאֵל' (במדבר ג, מא). בדרך כלל בא הביטוי "אני ה'" בסוף פסוק או בסוף ענין, ומשמעו: נאמן לשלם שכר. כך בספרא לפסוק 'וּשְׁמַרְתֶּם אֶת כָּל חֻקֹּתַי וְאֶת כָּל מִשְׁפָּטַי וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם אֲנִי ה'' (ויקרא יט, יז). לכן יש לשאול, למה בא הביטוי 'אני ה'' בפסוק דלעיל באמצע הפסוק? ונראה להציע, שהטעם לכך הוא משום שביטוי זה משמש לא רק במובן 'נאמן לשלם שכר טוב' - אלא גם במובן 'נאמן לתת עונש לעובר על המצוה'. כך מתפרש ביטוי זה בפסוק 'לֹא תִקֹּם וְלֹא תִטֹּר אֶת בְּנֵי עַמֶּךָ וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ אֲנִי ה'' (שם יט, יח): אם אתה אוהב את רעך - אני נאמן לשלם לך שכר טוב, ואם לאו - אני דיין לפרוע (אדר"נ סופט"ז). מבחינה זו, לו היה בא הביטוי 'אני ה'' בסוף הפסוק הנדון העוסק בבחירת הלויים - היה נשמע כאילו פסילת הבכורים באה בתור עונש על מעשיהם בענין העגל; לכן בא "אני ה'" באמצע הפסוק, מיד לאחר בחירת הלויים ולפני 'תחת כל בכור', ללמדנו שפסילת הבכורים לא באה כעונש על השתתפותם בעבודת העגל, שעל זאת היו מהם שכבר נידונו למות ואחרים שעשו תשובה או שלא חטאו כלל, אלא שפסילתם באה משום שהלויים נמצאו יותר ראויים לתפקידם ומעמדם, וכתשלום שכר על נאמנותם ומסירותם לה' והתנדבותם כאיש אחד לנקום בעובדי העגל ללא משוא פנים (כמתואר בדברים לג, ט). מכאן חציצת הביטוי "אני ה'" בין 'ולקחת את הלויים לי' ובין 'תחת כל בכור בבני ישראל' שבפסוק הנדון.