המעין

עיונים בסגנון הכתוב / הרב יעקב קאפל רייניץ

הורדת קובץ PDF

 

הרב יעקב קאפל רייניץ

עיונים בסגנון הכתוב

פתיחה

תקבולת

חתימה מעין הפתיחה

הכפלת האמור להדגשה

שִרשור

סיכום

 

פתיחה

הדקדוק בסגנון הכתוב ראשיתו בחז"ל אשר פתחו לנו פתח של אורה, ופיתוחו של פתח זה והרחבתו נותרו בידי מפרשי הדורות עד זמננו. 'צהר תעשה לתיבה' (בראשית ו, טז) – האר את תיבות התורה, אומר הדרוש החסידי (אור המאיר בשם הבעש"ט); ואכן, העיון המדוקדק בלשון הכתוב מאיר את התיבה, בחינת 'פנים חדשות באו לכאן'. הדברים עתיקים ויסודם בקודש, והשימוש בטרמינולוגיה החדשה לא בא כי אם כאמצעי-עזר להבהרת מושגים אשר הקורא בימינו מורגל בהם.

 

תקבולת

הכֵּר נא (בראשית לח, כה): א"ר חמא ברבי חנינא, בהכֵּר בישר [יהודה] לאביו, בהכר בישרוהו; בהכר בישר - הכר נא הכתנת בנך היא (שם לז, לב), בהכר בישרוהו - הכר נא למי וגו' (סוטה י, ב). וכן: ערום מכל (בראשית ג, א): לפי גדולתו של נחש היה מפלתו, ערום מכל – ארור מכל (ב"ר יט, א).

ועוד דרשת תקבולת: ויאמר ה' אלי רב לך (דברים ג, כו): א"ר לוי, ברב בישר, ברב בישרוהו; ברב בישר - רב לכם (במדבר טז, ז), ברב בישרוהו - רב לך.

וכך דרשו במדרש את התקבולת הלשונית על הפסוק 'ויקרע יעקב שמלותיו' (בראשית לז, לד): ר' פנחס בשם רבי הושעיא אמר, שבטים גרמו לאביהם לקרוע, והיכן נפרע להם במצרים, שנאמר (שם מד, יג) ויקרעו שמלותם וגו'. יוסף גרם לשבטים לקרוע, עמד בן בנו ונפרע לו, שנאמר (יהושע ז, ו) ויקרע יהושע שמלותיו. בנימין גרם לשבטים לקרוע, והיכן נפרע לו בשושן הבירה, שנאמר (אסתר ד, א) ויקרע מרדכי את בגדיו (ב"ר פד, כ).

וכן דרשו חז"ל את התקבולת הלשונית כדי להצביע על הנהגת 'מידה כנגד מידה'[1]: וינהגהו בכבדות (שמות יד, כה): רבי יהודה אומר, במידה שמדדו בה מדד להם, דכתיב (שם ה, ט) תכבד העבודה, לכך נאמר וינהגו בכבדות (מכילתא בשלח מסכתא דויהי פרשה ה)[2].

ובפרשת קרח ועדתו התקבולת ניכרת במיוחד: ויקהלו על משה ועל אהרן ויאמרו אליהם רב לכם (במדבר טז, ג), ומשה חותם את פנייתו לקרח ועדתו באותן מילים רב לכם בני לוי (שם פס' ז), ושוב בדברו אל קרח ואל בני לוי - המעט מכם (שם פס' ט, כנגד רב לכם), ודתן ואבירם השיבוהו המעט כי העליתנו (שם פס' יג)[3].

משה רבנו נוקט בלשון ובקשתם גם כהונה (שם פס' י), ואילו דתן ואבירם מצידם משיבים באותו מטבע: כי תשתרר עלינו גם השתרר (שם פס' יג).

דברי קינטור אלו של דתן ואבירם מגיעים לשיאם, בכנותם את ארץ מצרים 'ארץ זבת חלב ודבש' (פס' יג) כנגד ארץ ישראל: 'אף לא אל ארץ זבת חלב ודבש הביאותנו (פס' יד).

ותקבולת בצורת א-ב-ב-א (בראשית ד, י-יא):

ויאמר מה עשית, קול[4] דמי אחיך

צועקים אלי מן האדמה

ועתה ארור אתה מן האדמה אשר פצתה את פיה

לקחת את דמי אחיך מידך.

 

חתימה מעין הפתיחה

ניסוח מעין זה משמעו להדגיש את הנושא ולחזק את האמור.

וכבר עמדו חז"ל על כך במדרש שוחר טוב: 'המזמור הזה [תהילים כ] ראשו בענייה וסופו בענייה, ראשו בענייה יענך ה' וסופו בענייה המלך יעננו ביום קראנו.

ודוגמא לכך:

ומקנה רב וגו' מקום מקנה [במדבר לב, א][5].

ואכן כבר המסורה ציינה לפסוקים בהם החתימה היא מעין הפתיחה[6].

וכן דרש בעל הטורים חתימה מעין הפתיחה בשבעה מקומות, על אף שהתיבה הפותחת והמסיימת אינה שווה. ואלו הן: ואכלו-יאכלוהו (שמות יב, ח); ושרף-תשרף (ויקרא יג, נב); וזכרתי-אזכֹר (שם כו, מב); ושרף-ישרף (במדבר יט, ה); והתנחלתם-תתנחלו (שם לג, נד);  יקח-לקח (דברים כד, ה); זיתים-זיתך (שם כח, מ); ועליהם הוסיף הרוקח: ואכלתם-תאכלו (ויקרא כו, כט).

 

הכפלת האמור להדגשה

מאמצי הפיוס של משה רבנו להפיס דעתם של דתן ואבירם לא עלו יפה, והם משיבים לו בעזות מצח: וישלח משה לקרוא לדתן ולאבירם וגו' ויאמרו לא נעלה וגו' לא נעלה (במדבר טז, יב-יד).

בפרשה השלישית של קריאת שמע עדים אנו שוב לתופעה של הכפלת האמור להדגשה: אני ה' אלקיכם אשר הוצאתי אתכם מארץ מצרים להיות לכם לאלקים, אני ה' אלקיכם (במדבר טו, מא)[7].

וכן בנאום ה' אל משה: 'ויאמר אליו אני ה'' (שמות ו, ב; רש"י: נאמן ליפרע), ובחתימת הדברים (פס' ח): 'אני ה'' (וכן באמצע פס' ו 'אני ה'').

דוגמא נוספת להכפלת האמור להדגשה, אך לא ממש במילים זהות היא: דבר אל בני ישראל ויקחו לי תרומה... תקחו את תרומתי (שמות כה, ב).

ויש לצרף עוד:

ויאמר יוסף אל פרעה חלום פרעה אחד הוא... חלום אחד הוא [בראשית מא, כה-כו].

ויאמר אליו יהודה וכו' לא תראו פני בלתי אחיכם אתכם... לא תראו פני בלתי אחיכם אתכם [שם מג, ג-ה].

דוגמא יפה להכפלת מילה להדגשת האמירה, הם דברי יעקב אל יוסף 'ידעתי בני ידעתי' (בראשית מח, ט).

קרוב לחזרה על מילה בדו שיח הוא מה שאמר פרעה ליוסף (פרשת מקץ מא, מא) ראה נתתי אותך על כל ארץ מצרים, ומה חסרה היתה אמירתו בלי המילה 'ראה'? אלא היא כנגד מה שאמר יוסף לו (שם פס' לג) ועתה ירא פרעה. וכבר נאמרה מילה זו ע"י שניהם לעיל מיניה, פרעה – וארא בחלומי (שם פס' כב), יוסף – אשר האלקים עֹשה הראה את פרעה (שם פס' כח).

והנה דוגמא ממגילת רות: כנגד מה שאמר בועז לרות (ב, יג) 'אשר באת לחסות תחת כנפיו', ביקשה היא (ג, ט) 'ופרשת כנפיך על אמתך', ובכך תשלים את מה שבאתי לחסות תחת כנפיו של ה'.

 

שִרשור

שִרשור[8] כיצד?

מן המדרש למדנו על תופעת השרשור, הקרובה לחתימה מעין הפתיחה - אך בצורה הפוכה, לאמור: פתיחה מעין החתימה, בין דובר אחד למשנהו.

וז"ל שיטה חדשה לברכת יעקב (בראשית רבה פרשת ויחי פרשה צז):

וזאת אשר דבר להם אביהם (בראשית מט, כח), זאת אשר דבר אין כתיב כאן, אלא וזאת אשר, ועוד עתיד אדם אחר כיוצא בו לברך אתכם, ומהיכן שפסקתי הוא מברך אתכם, כיון שעמד משה רבנו ע"ה פתח להם וזאת הברכה (דברים לג, א)[9], מהיכן שפסק להן אביהן, הוי וזאת אשר דבר להם... ממה שחתם אביהם בו פתח להם משה, מזקנים אתבונן (תהלים קיט, ק), יצחק כשבירך את יעקב אמר לו ואל שדי יברך אתך (בראשית כח, ג) במה חתם בסוף ברכתו, בקריאה ויקרא יצחק אל יעקב ויברך אתו (שם שם א), ואף יעקב ממה שפסק אביו משם התחיל, שנאמר ויקרא יעקב אל בניו (מט, א), וחתם יעקב כשברכן בזאת, שנאמר (שם פס' כח) וזאת אשר דבר, ואף משה כשעמד לברך את השבטים ממקום שפסק יעקב משם התחיל, שנאמר (דברים לג, א) וזאת הברכה אשר ברך משה וגו', ובמה חתם משה - באשריך ישראל (שם פס' כט), ואף דוד כשבא לברך את ישראל ממקום שפסק משה משם פתח, שנאמר אשרי האיש (תהלים א, א). הוי - מזקנים אתבונן.

והנה, אף מפרשי המשנה הסבירו לשון המשנה על פי סגנון השרשור:

רבי יהודה אומר, העובר לפני התיבה ביו"ט האחרון של חג האחרון מזכיר הראשון אינו מזכיר, ביו"ט הראשון של פסח הראשון מזכיר האחרון אינו מזכיר. (תענית פ"א מ"ב).

תוספות יו"ט מעיר: 'וקצת יש לדקדק, אמאי קרי ליה התם 'השני' [ר"ה פ"ד מ"ז השני מתקיע] והכא קרי ליה האחרון'. ויפה כתב הרש"ש (תענית ב, א ד"ה רי"א העובר וכו' האחרון מזכיר): 'ולי נראה דלהכי קאמר הכא האחרון, כדי לזווגו למילת האחרון שקדם לו. וכיוצא בזה כתב התוס' יו"ט בר"ה שם במשנה הקודמת, ע"ש [היינו מ"ש אין מזכירין זכרון מלכות ושופר של פורענות. ובתוס' יו"ט: הקדים זכרון למלכות (דלא כסדר הברכות) שהוא נופל על לשון מזכירין]. וגדולה מזו כתב בשבועות פ"ז מ"ח נתגלגלה [היינו מ"ש נתגלגלה לו שבועה ממקום אחר מגלגלין עליו את הכל], ובתוס' יו"ט: 'נתחייב לו הוה ליה למימר וכו' אלא דתנא נקט לשון נופל על לשון, מגלגלין – מגלגלין עליו.

 

סיכום

הדגמנו את סגנון הכתוב על צורותיו השונות, אך לא באנו למצות את הנושא, כי אם בבחינת 'תן לחכם ויחכם עוד', בגלותו בכתובים כהנה וכהנה דוגמאות מעין מה שציינו.

המעקב אחר סגנון המקרא מקורו בבית מדרשם של חז"ל, כפי שהצגנום במאמרנו, והם הם לנו מורי הדרך בסוגיא זו. "'דברה תורה כלשון בני אדם' (ברכות לא, ב). הוה אומר: יש לפרש את לשון התורה כדרך שמפרשים לשון בני אדם, והנה דרכם של בני אדם שהם מדברים על פי כללי דקדוק תחביר וסגנון... אלא שחז"ל הורו לנו שגם תורת ה' מדברת בלשון בני אדם"[10]...

ויהי נועם ה' עלינו להגדיל תורה ולהאדירה, אכי"ר.

 

* *   *

 

העיקרים הכוללים וההכרחיים לדת האלוקית הם שלושה, והם מציאות ה', וההשגחה לשכר ולעונש, ותורה מן השמים. ותחת כל עיקר מאלו שורשים וסעיפים משתרגים ומסתעפים מן העיקר ההוא, כי תחת מציאות השם הוא שורש היותו קדמון ונצחי ודומיהן, ובכלל תורה מן השמים הוא ידיעת השם והנבואה ודומיהן, ובכלל ההשגחה הם השכר והעונש בעולם הזה לגוף ובעולם הבא לנפש... והמורה על היות שלושת העיקרים הללו שורש ויסוד לאמונה אשר בה יגיע האדם אל הצלחתו האמיתית, הוא מה שיסדו לנו אנשי כנסת הגדולה בתפילת מוסף של ראש השנה שלוש ברכות שהם מלכויות זכרונות ושופרות שהם כנגד שלושת עיקרים הללו, להעיר לב האדם כי בהאמנת העיקרים הללו עם סעיפיהם ושורשיהם כפי מה שראוי יזכה האדם בדינו לפני ה'.

כי ברכת מלכויות היא כנגד עיקר מציאות ה', ויורה על זה נוסח הברכה 'על כן נקוה לך ה' אלוקינו לראות מהרה בתפארת עוזך להעביר גילולים מן הארץ והאלילים כרות יכרתון לתקן עולם במלכות שדי וכו' יכירו וידעו כל יושבי תבל כי לך תכרע כל ברך תשבע כל לשון' וכו'. וכן ברכת זכרונות תורֶה על ההשגחה והשכר והעונש, וכן יורה נוסח הברכה 'אתה זוכר מעשה עולם ופוקד כל יצורי קדם לפניך נגלו כל תעלומות' וכו'. וברכת שופרות היא לרמוז על העיקר השלישי שהוא תורה מן השמים, ועל כן היא מתחלת 'אתה נגלית בענן כבודך על עם קדשך לדבר עמם, מן השמים השמעתם קולך' וכו'. ולפי שמתן תורה היה באמצעות קול שופר חזק מאוד, כמוהו לא נהיה מן העולם, נקראת שופרות... ולא יהיה כן עד זמן הגאולה, שהיא שעה שתתפרסם תורת האמת בפני כל העולם, ועל אותה שעה נאמר 'וה' אלוקים בשופר יתקע'...

(ספר העיקרים מאמר א פרק ד)