המעין

על הספר 'החזון איש – הפוסק, המאמין ומנהיג המהפכה החרדית' / הרב יהושע הלוי לוין

 

הרב יהושע הלוי לוין

על הספר 'החזון איש – הפוסק, המאמין ומנהיג המהפכה החרדית'*

הקדמה

אלולא היה ד"ר בנימין בראון [להלן: בראון] מפרסם את עבודתו כספר בתמיכת גופים מכובדים ואקדמאיים בארץ ובחו"ל, ואילולא היה פונה באמצעות מודעות ענק במרכזים החרדיים לאימון הציבור החרדי כדי שזה ירכוש אותו כ"ספר חובה לכל בן תורה", אפשר להניח שהספר לא היה עומד למבחן ציבורי. אולם, משבחרו המחבר וההוצאה לשווק את הספר לרבים באמצעות שימוש בשמו הנערץ של מרן החזו"א, עליהם לשאת גם בנטל הביקורת של הציבור שאליו נוגעים דברי הספר באופן הישיר ביותר.

המבחן העיקרי של הספר ומחברו הוא אמינותם[1]. להלן אעסוק בעיקר בנקודה זו, ומסקנתי חד-משמעית: הם לא עמדו במבחן חשוב זה. המחבר מנסה לפרוך דעות מקובלות ביחס למרן החזו"א; אולם מדובר על אדם שנפטר סמוך לדורנו, ועדיין רבים ממקורביו וקרוביו ותלמידיו שראוהו ושמעוהו חיים אתנו היום, ולא ברור איך יכול היה המחבר להתעלם מזווית ההסתכלות של תלמידיו ובני משפחתו. להסיק מסקנה ולהמציא תזה חדשה בלי להפריך קודם את הגישה המקובלת, ובלי להתבסס על מדדים ומבחנים עובדתיים, אינו נחשב 'מדעי'. ואנסה להוכיח את דבריי.

א. החידוש הראשון של בראון מתייחס לפרט ביוגרפי, שגם לשיטתו לא היה חלק משלמות קומתו של החזו"א בחייו, ולא השפיע על דורו ועל הדורות הבאים.

כבר בחזית הספר, במבוא בעמ' 5, בשתי השורות האחרונות בעמוד, מופיעים המשפטים הפוגעניים הבאים, שאינם רק לשון הרע אלא מהווים גם הוצאת שם רע: "על צדדים אישיים לא נוחים בפרשת חייו, כגון משבר האמונה שעבר בנעוריו ויחסיו המעורערים עם אשתו, עוברים המחברים [=מחברי הביוגרפיות על החזו"א] בשתיקה"...

עברתי בעיון בין בתרי הספר, ולא מצאתי שום עובדה שיכולה להיות יסוד קלוש ל"משבר אמונה שעבר בנעוריו". 'משבר אמונה' בתרגום לעברית מדוברת [וכלשונו של בראון עצמו בעמ' 238-239] מתייחס להרהורי כפירה רחמנא ליצלן. בתוך אריכות הדברים בעמ' 24–26 נכתבה המילה "משבר" שבע פעמים, וכן הוזכרו "דכדוך ומרה שחורה", "עיסוקים אחרים", "מקרה ספציפי שאירע לו", "פרק אפל בעברו", ו"כשלונות כלשהם בעברו". לא נזכרה שום עדות, ולא הובאה לכך אף ראיה. נכתבה פרשנות חשדנית וחטטנית לשיר מוסרי מעולה שכתב החזו"א בנערותו, שיר שיכול היה להיכתב בידי כל בן נעורים בעל חוש תיאור פיוטי, המעמיק במלחמתו ביצר ובסכנת יצרו, הכובש את יצרו באבירות בת-רגע. פרשנות זו היא העילה העיקרית למסקנה הנמהרת שכאילו היו לו להחזו"א ספקות באמונה ח"ו, והנחה זו מצוטטת שוב בהמשך כדבר שהוכח[2]. באותו ענין מחדש בראון ענין שלא נזכר ביחס למרן החזו"א מעולם, והוא שהחזון איש בנעוריו הושפע מההשכלה ומספרי ההשכלה[3], ומוצא שרידים של "השכלה" בכתביו של החזו"א[4]. ואין לדברים אלו כל בסיס.

ולענין השני: בביטוי "יחסים מעורערים עם אשתו" הכוונה בשפתינו לערעור השלום בבית, לוויכוחים ממושכים ולמריבות וכד' שמקורם ב"מידות", כאילו לא היה מרן החזו"א סמל השלמות במידות הטובות המעודנות והמעובדות עד קְצה – ומעבר לקצה – ההשגה האנושית. דברים אלו כפי שנכתבו הם בגדר עלילה[5]!

ב. הנחתי שמחקר אקדמאי או עבודת דוקטור אמורים להיות מיוסדים על גבי הנחות יסוד מוחלטות, לכל הפחות ברובן, ואם אין יסוד אין בנין. אולם ספרו של בראון מלא במגדלים הבנויים באוויר. אינני יכול להכריע מה פחות צורם, האם הביטויים "ברור ש..."[6] ו"אין ספק"[7], או הביטויים "מסתבר ש..."[8] ו"ככל הנראה"[9] - הראשונים כאילו באו כמסקנת משוואה הגיונית ברורה שאין לעורר נגדה והשניים ברמת ודאות פחותה, אבל בעוד הביטויים מהסוג השני יש בהם 'הודאה במקצת' וא"כ יתכן שיש בהם מן האמת (שהרי אין אדם מעיז פניו בכל, כידוע), הסוג ראשון הוא ממש בגדר של "כופר הכל". והנה מתברר שלמעלה ממאה ושלושים (!) הנחות "משוערות" כאלו נמצאות בשליש הראשון של הספר! אין זה מתאים לספר המציג את עצמו כמחקרי. נוסף על כך, בהרבה מקומות מה ש'ברור' לבראון אינו ברור כלל, ולעיתים אף 'ברור' ההיפך. כדי לא להאריך דילגתי במסגרת מאמר זה על פרטים מקוממים רבים, ורשמתי רק ציונים בודדים המעידים על רדידות המחקר, והעיוות הגדול הקיים כאשר על בסיס זה, בלי מקור ואחיזה של ממש, מוסקות מסקנות חותכות[10].

'עובדות' מקוממות שאין להן שום ביסוס הם למשל הביטוי הצורם "תמים" על החזו"א[11], ניתוח הנהגתו לכתוב ולהוציא ספרים בארץ ישראל על פי מניע "שכתוצאה מרקע זה התפתחה בו היצירתיות"[12], אמירה שהוא "שלח עקיצות כלפי דרכם של האדמו"רים החסידיים"[13], כתיבה על "הזדהותו עם דרכם של החקלאים"[14], הקביעה ש"בשנותיו האחרונות הוא הוזן במקורות מידע רבים וסותרים"[15], וש"התמורה בהלך מחשבתו חייבה אותו לנקוט עמדות" וכו'[16]; כל זה מנין?! בולט מאוד כי בראון עצמו קורא תיגר על עדויות וסיפורים שנמסרו על ידי כותבי הביוגרפיות, כשהוא מכנה אותם "טענות"[17] במקום עדויות או סיפור, והאבסורד זועק.

וכמעט באותו ענין: נושא "התגבשות" דעת החזון איש, בכלל - ולגבי פרטים מסוימים, חוזר על עצמו פעמים רבות בספר[18], ושוב כרגיל בלי שום ראיות או אסמכתאות. לדבריו, לפעמים היתה דעתו של החזו"א בענין מן העניינים עדיין לא מגובשת, ואחרי זמן הוא מביע את דעתו - וכבר נדמה לבראון שהדעה של החזו"א נתגבשה. למה לא קודם ורק אח"כ? לבראון פתרונים; מחקר, ניתוח וביסוס - אין כאן. אינספור פעמים מונחת בספר ההנחה שבדעותיו חלו "תמורות" [לשון בראון] במהלך השנים[19], אך התבוננות מעטה מראה שאין - ולא היתה קיימת - כל סתירה אמיתית בדעותיו לאורך ימי חייו. מבטו של בראון מוליד מסקנות על החזו"א, על אישיותו ועל גישתו[20], שאין בהן ממש.

ג. התזה שסברותיו ודעותיו של החזו"א התעצבו והתייצבו תוך כדי פולמוס, למשל בפולמוס נגד תנועת המוסר[21], עשויה להתאים רק אם נניח שהמאבק במוסר היה תכלית שייעד עצמו החזו"א אליה בלי קשר לדעותיו, ובתור אמצעי לפולמוס הוא ביצר את העמדות וחידד את הדברים. אבל הדברים מופרכים מתוך עצמם; מרן החזו"א לא עמד במקום שהתבקש ממנו להתפלמס, והפולמוס היה אפוא תוצאה של דעתו המוצקה, ולא שבעקבות הפולמוס הגיע ליציבות דעת בנושא! הופעת רעיון שכזה בספר על מושכלותיו של החזו"א לא פחות משלוש פעמים בנושאים שונים, מהווה ראיה ללא ספק על הלך מחשבתו של המחבר. באותו ענין, מכתב הגרח"ע גרודזנסקי משנת תרצ"ד המצוטט בעמוד 202 נכתב בסגנון חד משמעי ונחרץ, "השקפה ברורה ודעה תקיפה", והוא מהווה פירכה מפורשת להסתברות הבלתי מבוססת של בראון, החוזרת כמה פעמים[22], שחלו אצל החזו"א שינויים בעמדותיו, ושדעתו בנושאים מרכזיים רק החלה להתגבש באותן שנים. היתכן שגדול הדור, פיקח הדור, הגרח"ע, אף ללא מכתבו המפורש, יתייעץ בענייני ציבור עם מי שלא גיבש עדיין את דעותיו?

שאלת הפרדת הקהילות, עם כל חילופי המכתבים בשער ג פרק א אות ב, היא משנת תרצ"ה, ונוגעת להוראה לכלל הישוב בארץ ישראל. הוויכוח עם רבי אלחנן וסרמן מוכיח שבאותן שנים הייתה לחזו"א יד בהכרעות כלליות; ידוע שבשנים תרצ"ו-תרצ"ז כבר היה החזו"א פוסק ומדריך למרביצי תורה ולצורבים צעירים, שבהשפעתו השתלבו ברבנות או בעסקנות ציבורית ברחבי ארץ ישראל, ובאמצעותם משך בחוטים בכל קצוות הארץ, ולא כפי שבראון שונה ומשלש מאומדנא[23].

ד. בעמוד 193 מגדיר בראון את "נקודת המוקד" של פעילות החזו"א, לא פחות, והיא הקמת התשתית לחבורת הלומדים החרדית בישראל, מה שעתיד להתברר בהמשך כהקמת גרעין ה"כוללים". בראון מתאר את רעיון ה'כולל' כהמשך הלימודים "עד קרוב לגיל ארבעים"[24]. בעמוד 253 מניח בראון את התיאוריה שהחזו"א חידש את ה"כולל" הליטאי בארץ, שנעשה לימים לדגם להתנהגות חרדית כללית, ושהכולל של החזו"א בבני ברק היה הדגם הראשוני[25]. כל הדברים האלו אינם מדויקים כלל. כך גם כל האמור בין העמודים 291–309 לוקה בטעות יסודית שכמובן יש לה השלכות על כל הניתוח שאחריו, ומשליך על דמות החזו"א בכללה כפי שהיא מוצגת בספר.

כותרת המשנה בשער הספר מלמדת שאחד ה"חידושים" [ואולי "החידוש"] שבכנפיו הוא שהחזו"א היה "מנהיג המהפכה החרדית"[26]. על פי רעיון זה מנתח בראון את השפעתו של החזו"א לדורות הבאים, כקומה שניה הוא משער מה היתה דעתו על הכוללים דהיום והתמיכות בהם[27], ובקומה נוספת הוא ממשיך עד כדי העברת מסר כמעט "בשם" החזו"א נגד פריחת עולם התורה שבימינו[28], כמלח על פצעי הציבור התורני בעצם ימינו אלו, הנלחץ מצד צרי הציבור התורני והחרדי בכמה מישורים[29], כידוע.

את הביקורת הקטלנית שלו מבסס בראון על תזה נוספת שהשריש מתחילת ספרו, כי החזו"א היה "אליטיסט"[30]. על פי ניתוח ה"אליטיזם הליטאי" של החזו"א מסיק בראון שעולם התורה והיהדות בכללו אמור להכיל מיעוט אליטיסטי, ורוב שהוא 'דלת העם'[31]. והרי לך פירכה נגד המצב שכל מסיימי חוק הלימודים בישיבות יהיו אברכי כוללים.

אולם בניגוד לתאוריה ה'אליטיסטית' בולט מאוד שלאורך כל הדרך העלים בראון כל זכר למאפיינים הידועים של החזו"א: צניעותו וענוותו, חיי העוני והפשטות, חברותו עם כל אדם נדכה וחולה וכו'. איך ניתן להציג כ"אליטיסט" אדם שלא רכש מגבעת חדשה לראשו מהחתונה ועד לפטירתו, שהתמסר לבודדים כל יום, ולא התרועע בחברת האליטה הגבוהה, גם לא התורנית, מעולם! אך גם לשיטתו, הציטוטים שהוא מביא מהחזו"א, בעיקר מהאגרות, על העובדה שרוב העם הוא דל בתורה, אינם אלא אבחנה לנתונים הקיימים בדיעבד, ובוודאי שאינם דגם חברתי "לכתחילה". במקביל לכך חייבים להודות שגם כיום, שעולם התורה והכוללים התרחב מאוד כמותית בלעה"ר, עדיין עם ישראל רובו נמנה על 'דלת העם' לפי הגדרת החזו"א, ואף ביתר דלות וריחוק ממה שהיה בדורו של החזו"א. אם כך, מנין שהמציאות העכשווית לא תואמת את התפיסה של החזו"א – כפרשנות בראון – המדגישה את העובדה ש"בני עליה מועטין"?

ה. לסיום אמנה כאן כמה הערות נקודתיות מני רבות, על ניתוחים ביוגרפיים של בראון ועל המסקנות העולות מהם:

1. את העובדה שהחזו"א היה שקוד על התורה מגיל אפסי, כהוראת הגר"א, מניח בראון רק כהשערה: "החל ככל הנראה להתמסר לתורה כבר בגיל צעיר", ואת זה שלא קרא מעולם 'ספרים חיצוניים', כמובא בספרי הביוגרפיה, דבר שהוא גם סביר ביותר לגופו, מסייג בראון – באותו קטע[32] – שזו "כמובן הערכה מהלב של אותם כותבים, ללא מקור"; את עדותו של אחיו הגאון ר"מ קרליץ בהספדו, שביום בר המצוה שלו נדר ללמוד תורה לשמה, מסייג בראון "יש להתייחס לדברים בזהירות"[!], שהרי בהספדים מדברים "דרך מליצה כנהוג"[33]. זה לא רציני.

2. כתיב שם המשפחה[34] לא מלמד דבר, אפילו יוכיח בראון שאכן החזו"א חתם בכתיב חסר גם באותן שנים, הרי לחידו"ת שפרסם השתמש בפסוודון[35], ובמכתבים חתם אי"ש[36]. השערה רופסת זו קיבלה מקום בספר רק בשל המסקנה ה"מוכחת" ממנה שכביכול השפיעה על החזו"א הגישה ה'משכילית'...

3. החזו"א נסע לבריסק, ולא לוולוז'ין; לא אחרי הבר מצוה, אלא לפניה; ולא להגר"ח, אלא לאביו הבית הלוי. וכל האריכות בעמ' 23 על שלל המובאות והחשבונות – מיותרת ושגויה[37].

4. התייחסות בראון לרבי יצחק שורץ המוזכר בפאר הדור[38], שגויה. אבסורדי להניח הנחות ולשער השערות, ומאידך להתעלם מעדויות של יודעי דבר בני אותו דור ואותה עיירה! רבי יצחק שורץ היה בן דוד ראשון של החזו"א והתגורר בעיירה קוסובה אחרי חתונתו, כחתן של רבי זונדל קרליץ אחיו של רבי שמריהו יוסף. קרבתו לחזו"א היתה כזו שעלה אחריו מוילנה והתיישב לידו בבני ברק.

5. ההתחבטות בין ההשערות הבלתי מבוססות לחלוטין מאימתי החלה ההיכרות בין החזו"א לגרח"ע[39], והמסקנה לטובת אחד מצדדי הספק ללא שום סברא משכנעת, מביאה להרגשה לא נוחה שיש למחבר אינטרס ברור לחלוק על מה שכתבו הביוגרפים הקודמים, ותו לא.

6. הימלכותו של החזו"א בחפץ חיים[40], בה מפקפק בראון מחוסר בירור לכאורה, מסופרת היטב ב'ואלה תולדות יצחק' [מאת י' סג"ל] עמוד פ.

7. בראון מביא הנחה המקובלת בכמה ספרים שהחזו"א נמנע מלבקש [או מלקבל] סרטיפיקאט מהרב הראשי בגלל חילוקי הדעות עמו, ודוחה אותה מכח העובדה שהחזו"א לא היה חבר באגו"י[41]. זו דחיה מוזרה: האם הוויכוח עם הרב קוק היה לדעת בראון ויכוח פוליטי מפלגתי נטו? האם חוסר החברות הרשמית באגו"י (שבארץ ינקה מהחזו"א את השקפת העולם הבסיסית גם בלי שהיה חבר רשמי באגודה) היתה סיבה לקרב בינו לבין מנהיג מפלגה נגדית? ובכלל, הרב קוק עצמו היה ציר לכנסיה הגדולה של אגודת ישראל, ולא היה חבר ה'מזרחי'. חסרה בספר הדעה המבוססת שהסרטיפיקאט לחזו"א נשלח בהשתדלותו של הרב קוק (עי' 'השקדן' חלק א עמוד 25 הערה 8).

8. המודעה של הוצאת נצח[42]: ראשית, הוצאת הספרים היתה שייכת למשפחת רוטנברג ממקורביו של החזו"א ולא לאגו"י, ואכן אין להביא ממנה ראיה שכולם ידעו מיהו החזו"א. שנית: אפשר בהחלט להביא ראיה לפרסומו וגדלותו הבלתי מעורערת של החזו"א בקרב כל הציבור, עד כדי כך שאזכור שמו של החזו"א באותה מודעה (על הוצאת ספרי "ילדותינו") הספיקה להביא להחלפת ספרי הלימוד בכל שכבת הגיל לנוער!

9. בעניין השייכות הפוליטית של רבי מאיר קרליץ ל'מזרחי', כמעט ברור שלהד"מ[43]; ועל דעת החזו"א על רבני המזרחי עוד בחו"ל - ראה בספר רבי ועלוול דער אידל מאן[44] עמ' 249.

'והנה כבר נלאיתי ומוכרחני להפסיק לפי שעה אבל אין רצוני לאחר מכתבי', כלשון החזו"א זללה"ה[45]. כל בר דעת ישקול בפלס לפי השגותיי עד הנה את ערכו של שאר הספר, והאם שיטתו ואמינותו וכשרונותיו של ד"ר בראון דיים כדי לרדת לעומקי ניתוחיו ואבחנותיו של החזו"א[46].