המעין

הרב ישראל מאיר לאו

לאחר שובו של ארון ברית ה' משדה פלשתים, העלוהו אל בית אבינדב בקרית יערים ושם היה עשרים שנה, ככתוב (שמ"א ז, ב) "וַיְהִי מִיּוֹם שֶׁבֶת הָאָרוֹן בְּקִרְיַת יְעָרִים וַיִּרְבּוּ הַיָּמִים וַיִּהְיוּ עֶשְׂרִים שָׁנָה". ופירשו בגמ' (זבחים קיח, ב) 'הני עשרים שנה, עשר שנה שמלך שמואל בעצמו, ושנה שמלך שמואל ושאול, ושתים שמלך שאול, ושבע דדוד'.

לאחר שהמליכו כל ישראל את דוד למלך עליהם, ביקש דוד להעלות ארון ברית ה' מקרית יערים לירושלים (שמ"ב ו, ג-ח):

 

אמרו על כך רבותינו בגמ' (סוטה לה, א):

 

וביאור הדברים הוא, שקרא דוד המלך ע"ה לדברי תורה "זמירות", שהם שעשוע ונועם לאדם, ונשמע מזה שאין נדרשים להם יגיעה וטורח; לכך נכשל בדברי הכתוב "בכתף ישאו" ולא בעגלות, שדברי תורה דורשים עמל ויגיעה, "בכתף ישאו", במאמץ ובטורח, ולא ח"ו בנעימות ובקלות.

וצריך להבין מה עלה על דעתו של אדוננו דוד ע"ה וכל ישראל עמו, ששכחו מקרא מפורש שאפילו תינוקות של בית רבן יודעין אותו[1]!

* * *

כתב הרמב"ם בפ"ב מהל' כלי המקדש הי"ב:

 

ועי' במנחת חינוך מצוה שעט (אות ב) שהקשה שלפי המבואר בתורה כל עבודת בני קהת היתה בכתף ולא בעגלות, לא רק הארון - אלא אף השולחן, המנורה ושאר הכלים, ולמה כתב הרמב"ם דין זה רק על הארון?

ועי' בחידושי מרן רי"ז הלוי במכתבים שבסוף הספר שכתב ששני דינים הם, האחד דין נשיאת כלי המקדש על ידי בני לוי שאינו דין לדורות אלא רק לשעה עד שיבנה בית עולמים, ודין שני של נשיאת ארון ברית ה' שהוא מצוה לדורות, והוא מצוה בכהנים בדווקא ולא בלויים, עיי"ש בדבריו.

* * *

בגמ' מנחות (צה, א) אמרו: "איבעיא להו, לחם הפנים נפסל במסעות או אינו נפסל במסעות. רבי יוחנן ורבי יהושע בן לוי, חד אמר נפסל, וחד אמר אינו נפסל". כידוע כל הקדשים שיצאו חוץ למחיצתם נפסלו, דהיינו בשר קודשי קדשים שיצא חוץ לחומת העזרה ובשר קדשים קלים שיצא חוץ לחומת ירושלים נפסלו ונאסרו לעולם. לגבי לחם הפנים נאמר (ויקרא כד, ט) "וְהָיְתָה לְאַהֲרֹן וּלְבָנָיו וַאֲכָלֻהוּ בְּמָקוֹם קָדֹשׁ", דהיינו בתוך העזרה, ונסתפקו בגמ' מה דינו של לחם הפנים בזמן המסעות כשפרקו את המשכן, האם נפסל ביוצא, שהרי הלחם נמצא כעת מחוץ לחומת העזרה, או שקדושתו קיימת אפילו כשהוא מפורק.

ובהמשך הגמ' שם אמרו שכאשר מסודר הלחם על השולחן כו"ע לא פליגי שאין הלחם נפסל ביוצא, מפני שנאמר "ולחם התמיד עליו יהיה", כל עוד הלחם נמצא על השולחן אינו נפסל. כי פליגי במסולק, בלחם שסולק מעל השולחן, האם נפסל בשעת המסע, ולחד מאן דאמר אין הלחם נפסל משום שנאמר "ונסע אוהל מועד", אע"פ שנסע אוהל מועד הוא, שקדושת המשכן והחצר אינה מתבטלת אפילו בשעת המסעות.

מקשה הגמ': "מיתיבי, בשעת סילוק המסעות קדשים נפסלין ביוצא וזבין ומצורעין משתלחין אל מחוץ למחיצתן", מבואר בברייתא שקדושת המשכן בטילה בשעת המסעות[2]! מכח קושיא זו מסיקה הגמ' שבמסולק לכו"ע נפסל הלחם ביוצא. נמצאנו למדים שלמסקנת הגמ' במנחות קדושת מחנה שכינה בטילה בשעת המסעות, ולחם הפנים שסילקוהו מעל השולחן נפסל ביוצא.

אמנם בגמ' זבחים (ס, ב) הגמ' דנה באותו ענין האם קדושת מחנה שכינה נותרת בשעת המסעות, ודעת רש"י שם ד"ה קדשים נפסלים שקדושת מחנה שכינה בעינה עומדת גם בשעת המסעות משום שנאמר "ונסע אוהל מועד", אע"פ שנסע אוהל מועד הוא. ואף טמאי מתים המותרים במחנה לויה ומחנה ישראל ואסורים במחנה שכינה, משתלחים חוץ למחיצתן.

אולם תוס' שם ד"ה קדשים שנפסלו חלוקים על רש"י, ולדעתם מחנה שכינה בטל בשעת מסעות, ומה שאמרו "ונסע אוהל מועד" אע"פ שנסע אוהל מועד הוא אינו אלא לענין מחנה לויה ומחנה ישראל.

בכל אופן לדעת רש"י בזבחים, ולהו"א בגמ' מנחות, אף בשעת מסעות קדושת מחנה שכינה במקומה עומדת מהכתוב "ונסע אוהל מועד" אע"פ שנסע אוהל מועד הוא. א"כ לענייננו ניתן לומר שדוד המלך סבר שהדין "בכתף ישאו" נאמר בדווקא בשעת המסעות במדבר, שהרי בשעת המסעות אע"פ שפרקו את המשכן עדיין שמו וקדושתו עליו, משום כך כשהארון בקדושתו ובקדושת מקומו, שהוא בתוך המשכן בקדושת מחנה שכינה, דווקא שם נאמר הדין לבני קהת "עבודת הקודש עליהם בכתף ישאו", שעדיין קדושת המחנות על הכלים כולם. אבל כשנשא דוד המלך ע"ה את הארון לבדו, עלה בדעתו לומר שמאחר ואין כאן קדושת המשכן אלא קדושת הארון גרידא, אין מניעה לשאת אותו בעגלות.

ואם כנים דברינו, צריכים אנו לבאר מפני מה נענש דוד המלך ע"ה, הרי לכאורה הדין עמו!

* * *

וצריך לומר שכל זה אינו אלא בשאר כלים, שקדושתם אינה אלא בזמן שקדושת המקדש עליהם, לכן רק אז צריכים לשאת אותם בכתף ולא בעגלות, וכשנושא את השולחן או המנורה לבדם יכול לשאת אותם בעגלות. אולם הארון קדושתו חמורה, כמבואר ברמב"ם שהבאנו לעיל, ואפילו כשנושאים אותו לבדו נותר הדין "בכתף ישאו", אף שאינו חלק ממחנה שכינה ואין קדושת המקדש עליו.

והנה מצינו דין מיוחד בכלי המשכן והוא לכסותם בבגד תכלת בשעת המסעות, כמבואר בכתובים בסוף פרשת במדבר (במדבר פרק ד), כדי ש"לֹא יָבֹאוּ לִרְאוֹת כְּבַלַּע אֶת הַקֹּדֶשׁ וָמֵתוּ" (שם פס' כ), דבר שלא מצאנו בו ציווי לדורות. ולדברינו ניחא, שרק בשעת המסעות במדבר שהיתה קדושת המשכן עליו, ואע"פ שנסע אוהל מועד הוא, נאמר הדין לכסות את הכלים; אולם לדורות כאשר נושאים את הכלים ואין קדושת המשכן עליהם לא נאמר דין כיסוי בכלים[3].

---