המעין
'הצנע לכת' ו'פרסומי ניסא' / הרב יהודה שביב
הורדת קובץ PDFהרב יהודה שביב
'הצנע לכת' ו'פרסומי ניסא'
א. 'והצנע לכת'
ב. הפרסום בחנוכה
ג. גזירות יוונים
ד. על הפתח
א. 'והצנע לכת'
מדרכי עבודת ה' – צינעה. כך מדריך ה' בפי נביאו: "הגיד לך אדם מה טוב ומה ה' דורש ממך, כי אם עשות משפט ואהבת חסד והצנע לכת עם אלוקיך" (מיכה ו, ח). פירושו של זה הביטוי 'והצנע לכת' הוא: 'ללכת עם אלוקיך בדרכי מצוותיו בצינעה, לא בפרסום רב ולהתייהר' (מצודת דוד שם)[1].
דברי הכתוב במיכה משמשים לרבי שמלאי בדרשתו המפורסמת, על ריכוזם של תרי"ג מצוות בחיובים אחדים ממצים, צמצום הנובע מהתמעטות הדורות:
דרש רבי שמלאי: שש מאות ושלוש עשרה מצוות נאמרו לו למשה… בא דוד והעמידן על אחת עשרה… בא ישעיהו והעמידן על שש… בא מיכה והעמידן על שלוש, דכתיב: "הגיד לך אדם מה טוב… והצנע לכך עם אלוקיך" (מכות כג, ב – כד, א).
נקודת מבט זאת, הרואה בדברי מיכה תמצית הכוללת כמה וכמה מצוות, מבקשת גם ב'הצנע לכת' דוגמאות מעשיות, והן מפורטות בהמשך: "והצנע לכת – זה הוצאת המת והכנסת כלה". ומכאן לימוד גדול: "והלא דברים קל וחומר, ומה דברים שאין דרכן לעשותן בצינעא אמרה תורה והצנע לכת, דברים שדרכן לעשותן בצינעא – על אחת כמה וכמה". נמצא, עיקר ההוראה ש'בהצנע לכת' מתייחס לדברים שמטבעם מחייבים פומביות; אף בהם נדרש האדם מישראל להיות מצניע הליכותיו ודרכו בקודש.
זה הלקח עולה גם מן המסופר על רבי עקיבא:
...כך היה מנהגו של רבי עקיבא, כשהיה מתפלל עם הציבור היה מקצר ועולה מפני טורח הציבור, וכשהיה מתפלל בינו לבין עצמו אדם מניחו בזווית זאת ומוצאו בזווית אחרת, וכל כך למה - מפני כריעות והשתחוויות (ברכות לא, א).
לא רק במשך התפילה התבטא ההבדל, אלא גם בצורתה ובאופייה.
עבודת ה' של האדם, היא ביטוי לקשר האינטימי בינו לבין קונו. הנה פסגתה של עבודת ה' היא כניסתו של הכהן הגדול ביום הכיפורים לקודש הקדשים, והתורה מזהירה ומדריכה בזאת: "וכל אדם לא יהיה באהל מועד בבֹאו לכפר בקֹדש עד צאתו" (ויקרא טז, יז). צניעות ואינטימיות. חשיפה לעין אחרת (אפילו כהנים אסורים באותה שעה בשהייה באוהל מועד) כמו פוגמת באינטימיות זאת. המשתדל להראות עבודתו ולעשות לה פומבי, מוכיח כי אין עבודתו אלא מכשיר להתהדרות[2]. הרי זו עבודה ללא כוונת אמת, עבודה שלא לשמה. חמור מזאת, הרי זה ביזוי עבודתו של מקום ומצוותיו; לא עוד מצוות עליונות שמימיות, אלא אמצעי פרסום. כתר עליון הופך קרדום לחפור בו.
ב. הפרסום בחנוכה
אחר כל האמת והדברים הללו, עולה תמיהה גדולה על הכיוון שנתנה ההלכה למצות החנוכה – מצות הדלקת הנר. מצוה זו עומדת כל כולה בסימן הפומבי והפרסום! הדרישה לפרסום היא המכתיבה למצוה את מקומה: "נר חנוכה מצווה להניחה על פתח ביתו מבחוץ" (שבת כא, ב). וברש"י שם: "מבחוץ משום פרסומי ניסא". ומכאן ההלכה: "נר של חנוכה שהניחה למעלה מעשרים אמה פסולה" (שם כב, א), זאת משום "דלא שלטא בה עינא למעלה מעשרים אמה וליכא פרסומי ניסא" (רש"י שם). ולא רק את מיקומה של המצווה אלא גם את זמנה: "מצוותה משתשקע החמה עד שתכלה רגל מן השוק" (שם כא, ב). עם חשכה דווקא, שאז אור הנר ניכר, ורק כל עוד מצויים עוברים ושבים בפניהם יתפרסם (ראה שו"ע סי' תרעב סע' ב).
יתירה מזו, המגן אברהם (סוף סי' תרעב) קבע להלכה שאם הדליק נר בביתו שעה שבני אדם ישנים ואין מי מלבדו הרואה הנרות דלוקים ידליק בלא ברכה, והסכימו עמו האחרונים, זאת למרות שבזמנינו, שמדליקים בפנים, כל הלילה זמן הדלקה הוא. הלכה זאת לא פגשנוה בשום תחום אחר, וכי הקורא מגילה לעצמו - שאף מצוה זו משום פרסומי ניסא - או התוקע בשופר לעצמו לא יברכו? אין זאת אלא שעיקר מצות ההדלקה היא שיהיו הנרות דולקים בפני ולעיני אחרים, לפרסם הנס בפניהם; צד הפרהסיה והפומביות הוא עיקר המצוה. ואיה הצנעת הלכת?
ג. גזירות יוונים
במדרש לחנוכה קוראים אנו:
תנו רבנן: בימי מלכות יוון הרשעה, גזרו על ישראל שכל מי שיש לו בריח בתוך ביתו יחקוק עליו שאין לשונאי ישראל[3] חלק ונחלה באלוקי ישראל. מיד הלכו ישראל ועקרו בריחים שבבתיהם. ועוד גזרו, שכל מי שיש לו שור יכתוב על קרנו שאין לשונאי ישראל חלק באלוקי ישראל. הלכו ישראל ומכרו שווריהם (על פי אוצר מדרשים עמ' 192).
מה תועלת להם ליוונים בחקיקה זאת על בריחים וקרני שוורים? והרי בעיקרו של דבר המעשים הקובעים הם – ישתחוו ישראל לצלם או לא, יאכלו חזיר או לא (כיוצא בהם מהגזירות המוזכרות שם ובמדרשי חנוכה אחרים).
נראה שכוונה עמוקה לחכמים בספרם על שור ועל בריח, ואין כאן אלא ביטוי ציורי למגמותיהם של היוונים בגזירותיהם.
ד. על הפתח
יוונים מבני יפת בן נח הם. בהם ביותר מתקיימת ברכתו של נח אביהם זקנם "יפת אלוקים ליפת" (בראשית ט, כז). ברכתו של יפת היא ברכת יופי ונוי, ואף בשמו אצורה-רמוזה ברכה זאת. יופי עיקרו טיפוח אותו צד המתגלה כלפי חוץ, אותו צד שערכו נקבע על פי הערכה זרה חיצונית. אכן, בחכמה יוונית מודגש ביותר הצד האסטטי, הצורה, התבנית. כבר העיד על זאת החכמה ר"י הלוי בשירו ('דבריך במור עובר'): 'ואל תשיאך חכמת יוונית, אשר אין לה פרי כי אם פרחים'. עיקר מגמתם של היוונים: עיצוב הפרהסיה, החלק הנראה והגלוי. אשר על כן חשובה מאוד בעיניהם הכרזה שיכריזו היהודים קבל רשות הרבים דווקא כי אין להם חלק באלוקי ישראל.
בריח הוא סגר הבית, השולט על המעבר מן הפנים החוצה. על זה המעבר ביקשו היוונים שיחוקק משפט הכפירה, ההתנערות מאמונת ישראל. ללמד, שיותר חשוב לדידם הנראה מן הבית חוצה מאשר תוכנו של הבית.
משרב ה' את ריב החשמונאים והעניק להם ניצחון, נקבעה מצוה לדורות להודיה על הניסים והתשועות, וההודיה מעין הגזירה: מה זו עיקרה הפגנה - אף זו הפגנה; הפגנת נאמנות לאלוקי ישראל. מכאן מקום ההדלקה, ומכאן זמנה.
ה. 'בכור שורו הדר'
שבטי ישראל נמשלו לבעלי חיים, כך: "גור אריה יהודה"; "נפתלי אילה שלוחה"; "בנימין זאב יטרף" וכיו"ב. יוסף לשור נמשל. רמז לכך יעקב אבינו בדבריו לשמעון ולוי: "ברצונם עִקרו שור" (בראשית מט, ו), ושם ברש"י: "שור – זה יוסף". ופירש משה בברכתו: "וליוסף אמר… בכור שורו הדר לו וקרני ראם קרניו" (דברים לג, יג-יז).
יופיו של יוסף מן המפורסמות הוא. "בן פורת יוסף בן פורת עלי עין" (בראשית מט, כב); "יפה תאר ויפה מראה" (שם לט, ו). והוא יוסף מטפח יופי זה הטבעי בכך שהיה "ממשמש בעיניו מתלה בעקבו מתקן בשערו" (ב"ר פד, ז). כל כולו דמות ייצוגית מרהיבה. לו הדר מלכות, אף בבית הסוהר כולו תואר והדר, שהרי רק אדם אשר כזה יכול לצאת מן הבור ולשבת מיד על כס מלכות. הוא הקושר קשרים עם זרים ורחוקים, הוא הנושא חן בעיני כל רואיו[4].
יוסף והשור לו נמשל הרי הם בחינה בקרב עם ישראל – בחינת ההדר, בחינת הפאר. משמעות ההוראה 'כתבו לכם על קרן השור' היא: כתבו על בחינת יוסף שבכם, בחינת ההדר הפונה החוצה, כי אין לה חלק ונחלה באלוקי ישראל.
שני משיחים הם. שתי בחינות בתקופת המשיח בישראל - משיח בן יוסף ומשיח בן דוד. הראשון הוא העורך מלחמות, הוא המכשיר את הדרך, כי כן יוסף מאפיין את הקשרים של בית יעקב עם העולם הנכרי. הן מאז נולד יוסף ידע יעקב כי יש מי שמנהל מלחמותיו עם עשיו ונוצח[5].
נרות שמדליקים בחנוכה על פתח הבית מבחוץ בפרסומי ניסא, יש בהם ניצוצות מן הלהבה של בית יוסף האוכלת בקשו של עשו, וסוללת את הדרך למלכות בית דוד.
[1] מובן שאין הסתר כרוך בבושה. הן לכך כבר באה ההוראה: "ולא יתבייש מפני בני אדם המלעיגים עליו בעבודת השי"ת" – רמ"א בסעיף הראשון בשו"ע.
[2] נלעג הוא לדעתי הסטיקר הנתלה בראש חוצות 'הקב"ה אנחנו אוהבים אותך'; הצהרת אהבה ראויה לה אינטימיות ולא הפגנת חוצות.
[3] הרי זה לשון של חיפוי, והכוונה שאין לישראל.
[4] אפשר שמכאן שורש העוינות שמגלה כלפיו לוי, שהוא 'איש חסידך', שכל כולו קדושת פנים ואינו יכול לשאת התהדרות חיצונית, ועל כן רוצה הוא שייעקר זה השור. רצון זה נתקלל ע"י יעקב אביו. אך כעבור מאות שנים שוב מתעוררת קנאת בני לוי, והפעם הקנאה חיובית, קנאה כנגד תרבות של הדר יווני, חיצוני, התובע מעם ישראל לקבוע בקרני הדר שלו שחלק אין לו עם אלוקי ישראל.