המעין

 

 

מצות המילה מייחדת את עם ישראל. היא מלווה את היהודי בכל מקום שבו הוא נמצא, כדברי דוד המלך בבית המרחץ (מנחות מג, ב). שלא כשאר המצוות, מצוה זו היא אות ברית שטבועה בבשרו של האדם, ומקשרת בינו ובין ה'. הרמב"ם הדגיש את חשיבות המילה (פירוש המשנה שבת יט, ו) בכך שמי שלא מל "עוונו חמור ממי שעבר עליו חג הסוכות ולא עשה סוכה או ליל פסח ולא אכל מצה". מילה וקרבן פסח הם שתי מצוות העשה היחידות שעונשם כרת; מי שלא כורת בבשרו את הברית עם הקב"ה נכרת מהעולם[1].

כמפורסם, תינוק שנולד בשבת נימול בשבת הבאה, למרות שיש במעשה המילה מלאכה. הרמב"ן בפירושו על התורה (בראשית יז, ד) מסביר: "ותהיה המילה אות ברית, והנה האות הזאת אות כשבת, ולכן ידחה אותו". המילה דוחה את השבת מכיוון שגם היא אות ברית בין ה' לישראל כשבת[3].

להלכה תינוק שנולד מהול חייב בהטפת דם ברית. לרוב הראשונים הטפה זו נובעת מספק שמא נמצאת אצלו עורלה כבושה, ולכן אין מברכים עליה[4]. אך המאירי בספרו מגן אבות (סי' יד) הקשה: "והדברים מתמיהים, והרי הקטן אף הוא נכנס תחת כנפי השכינה בברית"! לכן לדעתו יש לברך על עצם הכניסה לכנסת ישראל בהטפת דם ברית כאשר אין מילה. כאמור רוב הראשונים חולקים על גישת המאירי, אך לגבי מילת גר מהול הרבה ראשונים סוברים כמותו; כך הרמב"ן (שבת דף קלה, א) סובר שבהטפת דם ברית של גר מברכים, ומסביר את הטעם: "שאין הטפת דם זו מפני ספק, אלא ודאי חייבין אנו להטיף מהם דם זו של ברית, ובה נכנסין תחת כנפי השכינה; אבל בישראל שנולד כשהוא מהול כיון שאינו צריך להטיף אלא מפני ספק ערלה כבושה הורו הגאונים ז"ל שאין מברכין, שאין זו מילה"... מכאן שגם הרמב"ן מסכים שבמעשה המילה מתקיימת כריתת ברית, אך הם נחלקו בשאלה האם יש צורך בכריתת ברית עבור מי שנולד ישראל.

הלכה נוספת שקיים בה עקרון דומה נוגעת לצורך שבפעולת המילה יצא דם. כיום ניתן למול את התינוק בעזרת מכשירים שמונעים יציאת דם, והאחרונים דנו האם יציאת הדם מעכבת את המילה[5]. מדברי רש"י בגמרא בשבת (קלד, א ד"ה וכרכי) משמע שיש מצוה בעצם הטפת הדם, ושהברית בינינו לבין הקב"ה באה לידי ביטוי בעיקר בדם המילה. הרב עוזיאל דן בכשרות מילה במכשיר שעושה את פעולת המילה ובמקביל מונע את יציאת הדם. לפי גישתו הטפת דם ברית היא חלק משמעותי ואף עיקרי בברית המילה (משפטי עוזיאל יו"ד ב, מח, ב; הציטוט בדילוגים):

נראה שרוב האחרונים מסכימים שיש משמעות במעשה הטפת דם ברית, אך אין זה מוכרח שיציאת הדם מעכבת את מעשה המילה.

כיום עם התפתחות הניתוחים ניתן להקל על כאב המילה בעזרת הרדמה כללית או מקומית. פעולת ההרדמה משמעותית יותר עבור אנשים שמתגיירים בגיל מבוגר. האחרונים עסקו בשאלה האם יש בעיה בהרדמה במילה, כאשר הנטייה היא להחמיר עבור תינוקות, ולהתיר הרדמה מקומית עבור מבוגרים[6]. בשו"ת שרידי אש מעלה הרב ויינברג בתשובתו בעניין זה שיקול שנוגע למהות המילה (ח"ב סימן סב):

בסיום התשובה הוא מוסיף לדון בנוגע למילת גר בהרדמה:

הגמרא בעבודה זרה (כו, ב) כותבת שמותר למול גוי לשם גירות אך אסור לשם רפואה. הגמרא אינה מתייחסת למקרה שלישי - מילת גוי שרוצה לקיים את מצות המילה אך אינו מעוניין להתגייר. הרמב"ם בהלכות מילה (ג, ז) כותב שאם הגוי מתכווין במעשה המילה לשם מצוה מותר למולו. לאיזו מצוה הגוי מתכוון, הרי אין הגוי מצווה במילה?

עקב שאלה זו הציע הכסף משנה פירוש שעוקר את פשט דברי הרמב"ם: הגוי רוצה להתגייר, והשאלה האם מותר למול אותו למרות שיש לו גם בעיה רפואית שתיפטר על ידי המילה. לשיטתו ניתן למול גוי רק כאשר מדובר על תהליך גיור, אך אסור למול גוי שרוצה להיות נימול לשם מצוה. בעקבות כך השו"ע פוסק הלכה זו בהלכות גרות (יו"ד סימן רסח סעיף ט)[7].

ברם, נראה שיש לקרוא את דברי הרמב"ם לאור דבריו בהלכות מלכים פרק י הלכה י: "בן נח שרצה לעשות מצוה משאר מצות התורה כדי לקבל שכר, אין מונעין אותו לעשותה כהלכתה...". הרמב"ם מבין שמותר לגוי לקיים מצוה גם אם הוא אינו מחוייב בה, בכלל זה גם מצות מילה. כפי שנראה בהמשך במעשה זה הוא מקיים מצוה, אך בעלת אופי אחר מאשר יהודי[8].

ישנם שני הבדלים מרכזיים בין פסק הרמב"ם ובין פסק השו"ע, שמשקפים את נקודת המחלוקת ביניהם: א. הרמב"ם פסק את דין מילת גוי בהלכות מילה, והשו"ע פסק זאת בהלכות גרות. ב. הרמב"ם פסק בלשון מותר למול את הגוי, והשו"ע השתמש במינוח מצוה למול את הגוי. לפי השו"ע ניתן למול גוי רק לשם גרות, ואז פעולה זו היא מצוה, לעומת זאת הרמב"ם מבין שניתן למול גוי גם ללא הליך גיור[9].

הטעם של השיטות הסוברות שלא ניתן למול גוי נובע ממהות מצות מילה - המילה היא לא רק מצוה אלא גם ברית בינינו ובין הקב"ה. וכן כתב הלבוש (עטרת זהב יו"ד רסג, ה):

יתכן מאוד שגם הרמב"ם המתיר למול גוי אינו חולק על הרעיון שעומד בבסיס מצות מילה - ברית מיוחדת בין עם ישראל והקב"ה. יתכן שהגוי יכול לקיים את המילה בתור מצוה, אך אין זה חלק מכריתת ברית[11]. סברא זו נמצאת גם בתשובה של הרב עוזיאל (משפטי עוזיאל יו"ד תניינא ח"ב סימן מה אות ד):

הגמרא בעבודה זרה (כז, א) קובעת שגוי פסול למול תינוק יהודי. הטעם לפסול נובע מהברית שבמעשה המילה - במעשה המילה אנו כורתים ברית עם ה', ובכך כל יחיד מחדש עבור עצמו את הברית הכללית שבין הקב"ה ועם ישראל. יש צורך שהברית תתבצע על ידי מי ששייך בברית, ולא על ידי מוהל שאינו חלק מברית זו. מי שאינו בברית אינו יכול להכניס אחרים.

מדברי הגמרא משמע שהגדרת אדם כערל או כמהול לא קשורה רק לעובדה הפיסית שהוא מהול, אלא גם לשאלה האם הוא חלק מהברית. אדם יהודי שפטור על פי ההלכה ממילה נחשב כחלק מהברית, ולכן יהודי שאחיו מתו מחמת מילה ולא מלו אותו כשר למול אחרים. גוי שמהול אינו חלק מהברית ולכן אין הוא יכול למול אחרים, ואפילו אם מדובר בעם של גויים שכולו מהול כדוגמת הגבעונים. המוהל חייב להיות חלק מאלו שנכרתה עמם ברית זו[12].

מקרה נוסף של יהודי ערל הוא מומר לערלות, ובעניין זה פוסק הרמ"א (יו"ד סי' רסד סע' א): "מומר לכל התורה כולה, או שהוא מומר לערלות, דינו כגוי". הגר"א (אות ח) כותב שהפסול נובע מכך שהוא הפר ברית, ולכן יצא מכלל ישראל לעניין זה. החתם סופר (ח"ב יו"ד סי' א) כותב בתשובה שאם המומר מהול אז הוא רשאי להיות מוהל למרות שהוא אינו בברית שומרי המצוות כיום, וזה בתנאי שמלו אותו בקטנותו. למרות שהיום הוא אינו מודה בברית, הוא חלק מהברית, וזהותו כיהודי אינה נפקעת.

הרב משה פיינשטיין כותב בתשובה (אגרות משה יו"ד ח"ב סי' עח) שמומר לחלל שבתות בפרהסיא פסול למול כרמ"א, ואם מל יש להטיף דם ברית ללא ברכה. בתשובה אחרת (סם סי' לג) הוא מסביר את טעמו של הרמ"א בכך שגם אם אדם זה לא נימול בגלל פחד מהכאב עדיין אסור לו למול אחרים, הואיל ובעצם זה שהוא אינו נימול הוא מודיע לכל שהוא אינו מאמין במילה. לאור הסבר זה בדברי הרמ"א ניתן להסיק מהי דעת הרמ"א לגבי מי שלא מל את בנו כאשר הוא עצמו מהול:

האחרונים חקרו מה עיקר מצות מילה - מעשה המילה או התוצאה שהאדם מהול. מהר"ח אור זרוע כותב בתשובה (סימן יא) שעיקר המצוה היא התוצאה בפועל:

מהר"ח אור זרוע כותב שעיקר המצוה היא שתהיה אות ברית עלינו בכל זמן. מכיוון שברית מילה היא כריתת ברית בין האדם וה', צריכה היא ללוות את האדם כל הזמן לכל אורך חייו. עיקר המצוה אם כן הוא לא במעשה המילה, אלא בעובדה שהאדם הולך עם אות הברית עם ה' על בשרו.

המהר"ם מרוטנבורג כותב שיש לעמוד בזמן המילה (מרדכי שבת סי' תכב):

המהר"ם הביא שתי ראיות לכך שיש לעמוד בזמן ברית המילה,והראיה הראשונה היא מפסוקים בספר מל"ב (כב, ב-ג) [13]. אך יש לשים לב שפסוקים אלו לא עוסקים במצות מילה, אלא בברית כללית בין ה' לישראל שכרת יאשיהו לאחר מציאת ספר התורה והצהרה על זניחת העבודה זרה. מלימוד זה של המהר"ם מרוטנבורג אנו רואים שלהבנתו ברית המילה היא מצוה שמסמלת את כריתת הברית בין היחיד מישראל והקב"ה לא פחות מהברית בין העם לישראל בזמן יאשיהו, ולכן גם בזמן עשייתה יש לעמוד.

בברית המילה מברכים שלוש ברכות: על המילה, להכניסו בבריתו של אברהם אבינו וברכת אשר קידש ידיד מבטן. הברכה השלישית שונה משתי הברכות הראשונות, בכך שאינה נאמרת בזמן המילה עצמה אלא לאחריה. הרב סולובייצ'יק התייחס לברכה זו בספרו שיעורים לזכר אבא מרי (ח"ב עמוד קלז):

בדומה לשיטות הראשונים שסוברות שברכת האירוסין היא ברכת השבח על השינוי במעמדו האישי של האדם, מסביר הרב סולובייצ'יק שכך מתרחש בזמן המילה. בברכה המיוחדת שנאמרה לכבוד כניסת התינוק בברית עם הקב"ה נאמר "וצאצאיו חתם באות ברית קודש... למען בריתו אשר שם בבשרנו...". יתכן שהמנהג להצמיד את קריאת השם לברכה זו נובעת מהחלות החדשה הנוצרת באדם באמירתה, וכך משתלבות החלות החדשה של קדושת ישראל עם זהותו החדשה בשמו החדש.

מצות מילה מוטלת על האב, למול את בנו התינוק. במקרה שהאב לא מל את בנו הגמרא אומרת (קידושין כט, א) שבית דין חייבים למול את הילד. לא בכל המצוות מצאנו דין שעל בית הדין לקיימם במקום האדם, כמו שלדוגמא בית דין אינו מחויב לבנות עבורי סוכה. נראה כי החיוב הבסיסי מוטל על כלל ישראל, ובית הדין רק מוציאים לפועל את החיוב זה[14] בתוקף סמכותם כמייצגים את כלל ישראל, כי כל אדם מישראל חייב לדאוג לכך שכל אחד מעם ישראל יכרות את הברית האישית שלו עם ה'.

הבנה זו בגמרא עולה במפורש בדברי מספר ראשונים[15]. נראה שניתן להוכיח שכך גם דעת הרמב"ם. בתחילת הלכות מילה כתב הרמב"ם שאם האב לא מל את בנו אז בית דין מלים אותו. לעומת זאת בפירוש המשנה אנו מוצאים דברים שונים (שבת יט, ו):

ברור שלדעת הרמב"ם באופן עקרוני על כל אחד מישראל לדאוג למול את בן חברו שלא מלו אותו, אך כחיוב ניתן לצוות את בית הדין כמייצג של כלל ישראל. רק מצוה שהיא כריתת ברית שייכת לכל העם, ועל כל אחד מישראל לדאוג שכל זרע ישראל יהיה חלק ממנה.

טעם נוסף שמופיע בראשונים למצות מילה הוא שבמעשה המילה האדם מקריב את עצמו כקרבן לקב"ה. בלשון זה מתנסח ר' חסדאי קרשקש (אור השם ב, ו):

מצאנו שתי השלכות הלכתיות בראיה של מצות מילה כקרבן: א. הטור (יו"ד סימן רסה) כותב שנהוג כי אבי הבן יעמוד ליד בנו בזמן המילה, כמו שאדם עומד ליד קרבנו בזמן שהוא קרב: "וכתב עוד מנהג שאבי הבן עומד על המוהל להודיעו שהוא שלוחו, כדאמרינן לגבי קרבן אפשר שיהא קרבנו של אדם קרב והוא אינו עומד על גביו...". ב. לאחר המילה נהוג לעשות סעודה, ומקובל שמדובר על סעודת מצוה. בדברי האור זרוע מצאנו טעם נוסף לסעודה זו (הלכות מילה ח"ב סימן קז): "ומה שנוהגים לעשות סעודה בברית מילה... כשנולד יצחק כתיב וימל אברהם את יצחק בנו בן כו', מיכן את' למד שכל מי שהוא מגיש את בנו למילה כאילו כהן גדול מקריב מנחתו ונסכו ע"ג המזבח. מיכן אמרו חכמים, חייב אדם לעשות שמחה ומשתה באותו יום שזכה למול את בנו...".

 

 

---