המעין
ספר 'פרשגן' על תרגום אונקלוס
על ספרים וסופריהם
הרב יעקב לויפר
ספר 'פרשגן' על תרגום אונקלוס*
אפתח בכך שעונג יו"ט אמיתי היה לי הלימוד ב'פרשגן' בימי חג הסוכות. הספר עב הכרס הזה מלא וגדוש מזן אל זן, וכל מי שרוצה להבין את תרגום אונקלוס לעומקו ימצא בו כר נרחב. המחבר ניחן בלשון לימודים, והוא מצליח להעביר את מסריו במשפטים קצרים ובהירים הנוחים מאוד לקריאה ולקליטה. גדול כוחו במיוחד בדוגמאות שהוא מביא לכל הסבר, בבחינת 'טוב מראה עיניים'. למשל: בפסוק "וחושך על פני תהום" מביא המחבר נוסח קדום בו נמצאת מילה נוספת על לשון הכתוב: "וחשוכא פָּרִישׂ על אפי תהומא"; תרגום אונקלוס ידוע בהיצמדותו המילולית למילות הכתוב, מדוע (בהנחה שנוסח זה הוא הנכון) הוסיף המתרגם כאן מילה? הרב פוזן מראה שבכגון דא תמיד דרכו של אונקלוס להוסיף את הפועל החסר, כמו בפסוק "ויהי הגשם על הארץ" שתרגומו "והוה מטרא נָחֵית על ארעא", וכן במקרים דומים: "ארץ נחלי מים" – "ארעא נָגְדָא נחלין דְּמַיִין"; "ארץ זית שמן ודבש" – "ארעא דזיתהא עבדין משחא, והיא עבדא דבש". על כגון דא אפשר לומר: דוגמא אחת טובה מאלף מילים (וק"ו שלוש דוגמאות...).
בין שלל הפירושים והחידושים הנמצאים בספר משובצות להן בעשרותיהן ידיעות מעניינות, המעשירות את הלומד. למשל, לא כל-כך ידוע שבתרגום אונקלוס ישנם מקומות בעלי מגמה פולמוסית אנטי נוצרית; הרב פוזן עוסק בכך במבואו (עמ' 35, עיין במיוחד בהערות 17-19), ומרחיב על כך את הדיבור בפירוש לבראשית ה, כד על תרגום הפסוק העוסק בחנוך "ואיננו כי לקח אותו אלקים". לפסוק זה קיימות לא פחות משלוש נוסחאות שונות בתרגום: "וְלָיְתוֹהִי אֲרֵי אֲמִיתֵיהּ ה'" (=ואיננו כי המיתו ה'), גירסא שנמצאת בכתבי היד המשובחים שבמהדורת שפרבר, בתאג' ובדפוס סביוניטה; "וְאִיתוֹהִי אֲרֵי לָא אֲמִיתֵיהּ ה'" (=וישנו, כי לא המיתו ה'), הבאה בדפוסים ישנים אבל לא בכתבי היד; וגרסה המשלבת את שתיהן: "וְלָיְתוֹהִי אֲרֵי לָא אֲמִיתֵיהּ ה'". מעיון בגרסאות לבד אפשר להיווכח בעובדה שקיים מתח סביב ענין עלייתו של חנוך לשמים בעודו חי, אירוע שכידוע נתלו בו הנוצרים ודרשוהו לטובת הבליהם. הרב פוזן מביא על כך חומר רב ומעניין.
במיוחד ראויה לציון נקודה שהרב רפאל פוזן הקדיש לה את מיטב מאמציו, כשרונו וחריצותו היסודית, הלא היא השאלה שהטרידה את כל מפרשי אונקלוס ראשונים כאחרונים: האם קיימת שיטתיות ועקיבות בתרגומו של אונקלוס?
כל המעיין קמעא בתרגום אונקלוס, יבחין על נקלה שתרגום אונקלוס – למרות היותו תרגום מילולי בדרך כלל – אינו מתרגם תמיד אותה מילה עברית באותה מילה ארמית, אלא בוחר לו מילים שונות במקומות שונים: הפועל 'לקח' מתורגם באונקלוס בלמעלה מעשרה אופנים, הפועל 'הלך' מתורגם בשלוש פנים שונות, ועוד כהנה וכהנה. לכל האופנים יש הסבר והגיון בפני עצמם, אבל השאלה הקשה עד מאוד היא, האם ניתן לקבוע מדוע בכל מקום מתרגם אונקלוס כפי שהוא מתרגם? לשאלה הזאת נדרשו ראשונים ואחרונים, כמו למשל רש"י בפירושו לבראשית (מג, טו), שם הוא קובע כלל אימתי מתרגם אונקלוס את השורש לק"ח בשורש נס"ב, ואימתי הוא מתרגמו בשורש דב"ר: "אין לקיחת הכסף ולקיחת האדם שווה בלשון ארמי, בדבר הניקח ביד מתורגם וּנְסֵיב, ודבר הניקח בהנהגת דברים מתרגמינן וּדְבַר". החילוק שרש"י קובע נראה פשוט מאוד, אך אם מתחילים לבדוק את כל ההיקרויות של השורש לק"ח בתורה (401 היקרויות) ואת תרגומן מתגלה שהענין כלל וכלל לא פשוט. לענין הזה נדרש הרב פוזן בפרק הראשון של ספרו 'העקיבות התרגומית בתרגום אונקלוס'[1], והרוצה לדעת את הענין לאשורו ולגודל מורכבותו ידרשנו משם.
אף בספר דנן הקדיש הרב פוזן נספח שלם בסוף הספר לענין ידוע מאוד בתרגום אונקלוס: תרגומיו של אונקלוס לביטויים שיש בהם הגשמת האלוהות. בתשעה מתוך עשרת פרקי הנספח הוא סוקר את הבעיות המתעוררות בתרגומיו השונים של אונקלוס בקשר לחמש קבוצות של ביטויים מגשימים של האלוהות, מביא שלוש אסכולות שנחלקו בהגדרת עמדתו של אונקלוס בענין: הרמב"ם, הרמב"ן ורבי יצחק עראמה, ומפרט לפרטי פרטים ובשפע של דוגמאות את התרגומים השונים לביטויי ההגשמה השונים שבתורה.
מפרשי אונקלוס לדורותיהם הניחו תמיד כדבר פשוט שקיימת עקביות בתרגום אונקלוס, ואם יש סטייה מהתרגום הקבוע במילה פלונית – יש לכך סיבה. גם הרב פוזן נוקט באותה גישה, ודוחה בפסקנות (עמ' 924 הערה 20) את שיטתו של קליין שאצל אונקלוס אין עקביות גמורה בתרגומי ההגשמה. אולם דווקא לאחר שקוראים את הנספח בשלמותו, מתעורר הספק שמא קיימת מידה של צדק בגישה שאין עקביות מושלמת בתרגום. ונבאר דברינו:
הרמב"ם כידוע סבר שאונקלוס נמנע באופן יסודי מלתרגם כצורתם ביטויים שיש בהם משום הגשמה של האלוהות, כגון 'עיני ה'', 'יד ה'', 'אצבע אלוהים' וכדומה, והוא נדחק לתרץ באופנים שונים את המקומות שבהם אונקלוס ויתר לכאורה על ההקפדה שלו ותרגם את המקרא כלשונו. דרך זו היא גם דרכם של רס"ג ורד"ק. הרמב"ן בפירושו לתורה נחלק בחריפות על קביעתו זו של הרמב"ם. הוא תוקף את תירוציו של הרמב"ם לסתירות, ואף מביא דוגמאות רבות נוספות שאינן מתיישבות עם קביעה זו. לפיכך קובע הרמב"ן שלא הרחקת ההגשמה היא הסיבה של השינויים באונקלוס, אלא טעמים שבתורת הסוד.
למעשה כל המעיין בנספח הנ"ל יתרשם מיד שאי אפשר בשום אופן לחלוק על המגמה שזיהה הרמב"ם: אונקלוס מקפיד כל כך על הרחקת ההגשמה, עד כדי הקפדה על דברים שיראו לנו מוגזמים; אפילו בביטויים שהם מטפוריים גם בהקשר האנושי, דוגמת 'ישר בעיני' 'טוב בעיני' 'רע בעיני', גם שם מקפיד אונקלוס לא לכלול בתרגומו את המילה 'עיניים' כשמדובר במה שנוגע לישר בעיני ה' או הרע בעיניו. המגמתיות בענין זה היא כה עקבית, עד שבלתי אפשרי להתעלם ממנה.
לאידך גיסא, הרב פוזן עצמו כותב (עמ' 926): "בסיכום מתברר שלמרות נסיונותיהם, אין בפי תומכי הרמב"ם תשובות משכנעות לחריגות מרובות בת"א; על כורחנו עלינו להודות שהתמונה הכללית נוטה לחולקים על הרמב"ם". אלא שהבעיה היא שההסברים של החולקים על הרמב"ם גם הם אינם משכנעים. הרמב"ן שולח אותנו למחוזות של תורת הסוד שאינו מבארם, ובעצם משאיר אותנו ללא תשובה. בנוסף לזה, הקביעה שלו כי לא הרחקת ההגשמה עמדה בראש מעייניו של אונקלוס נראית מוזרה מאוד: היחס בין הכלל לחריגים בביטויים שיש בהם הגשמה הוא בערך יחס של חמש אחוזים ל-95%; האם אפשר להתעלם מתשעים וחמשה אחוזים בגלל החמש החריגים?
ענין ההגשמה הוא דוגמא לעוד מאות מקומות שבהם אנו רואים כללי תרגום עקביים אצל אונקלוס, אבל כמעט בכל אחד מהכללים האלו יש כמה וכמה יוצאים מן הכלל שגורמים טירדה ואי נחת. מי שיעיין ב'פרשגן' ימצא את הכללים – וגם את החריגים (למאותיהם!) עם הניסיונות ליישבם, ניסיונות שבמקרים לא מעטים מציין המחבר עצמו שהם דחוקים, ואין נחת.
לכן נראית לי דווקא הגישה של קליין נכונה, לפחות באופן חלקי. עם כל הרצון הטבעי למצוא לכל חריגה סיבה וטעם, כנראה שלא כל החריגים יכולים להיות מוסברים. ובאמת שיש לריבוי החריגים סיבה טובה מאוד; הרב פוזן עצמו מביא (במבוא עמ' 34 סעיף ג) את דברי הגמרא שהתרגום נתחבר כבר בימי עזרא הסופר, אלא ש'שכחום וחזרו ויסדום'. כלומר: אונקלוס לא יצר בחלל ריק, אלא העלה על הכתב מסורת עתיקה מדורי דורות. בסעיף ה (עמ' 37) מוסיף הרב פוזן שלמרות שאונקלוס פעל בארץ ישראל, הרי שהעריכה הסופית של התרגום נעשתה כנראה בבבל. למדנו מכאן שתרגום אונקלוס לא התחבר בזמן אחד על ידי איש אחד, אלא על ידי אנשים שונים רחוקים זה מזה מרחק זמן ומקום, פרושׂים על פני דורות רבים ומקומות שונים. במקרה כזה לא ימלט שיהיו שינויי מגמות וסתירות בנוסח הסופי של החיבור. מה שמקפיד עליו פלוני – אינו כן אצל אלמוני. פעמים שהמתרגם דוחה את הכלל מפני המסורת שחזקה עליו, ופעמים שהכלל דוחה את המסורת והוא מתקן את הנוסח כדי להתאימו לכללים.
דוגמא טובה אפשר להביא ממערכת כללי הדקדוק והטעמים, שהיא קשיחה לכאורה הרבה יותר מאשר כללי התרגום, ואף על פי כן – מה רבו החריגים למאותיהם במערכת זו! וכי משום כך אפשר לבוא ולטעון שאין כללים? הכללים נכונים, והחריגים הם חלק מהמציאות.
ואם נגענו בענין זהירותו המופלגת של אונקלוס בהרחקת ההגשמה, נצטט קטע אחד מ'פרשגן' המראה עד היכן החשיב אונקלוס את הענין הזה:
על הפסוק (בראשית ג, כב) "וַיֹּאמֶר ה' אֱלֹהִים הֵן הָאָדָם הָיָה כְּאַחַד מִמֶּנּוּ לָדַעַת טוֹב וָרָע", מתרגם אונקלוס "וַאֲמַר ה' אֱלֹהִים הָא אָדָם הֲוָה יְחִידַי בְּעָלְמָא, מִנֵּיהּ לְמִדַּע טָב וּבִישׁ".
על כך כותב הרב פוזן:
הביטוי "כאחד ממנו" נשמע כאילו אדם היה כאחד מבני פמליה של מעלה, רעיון הסותר את השקפת ת"א בדבר הניתוק הגמור שבין האל לאדם. מטעם זה תרגם "הָא אָדָם הֲוָה יְחִידַי בְּעָלְמָא,מִנֵּיהּ לְמִידַּע טָב וּבִישׁ", בניגוד לפיסוק הטעמים הֵ֤ן הָאָדָם֙ הָיָה֙ כְּאַחַ֣ד מִמֶּ֔נּוּ[2].
זוהי דוגמה מובהקת בה משעבד אונקלוס את התרגום לצורך פרשנותו האמונית-דתית ואינו נרתע מלתרגם בשלושה שינויים הנראים כולם שלא כפשט: השמטת כף הדמיון בתיבת כְּאַחַד[3], תפיסת מִמֶּנּוּ כגוף שלישי יחיד מוסב לאדם, ולא כגוף ראשון רבים (מִמֶּנּוּ = מֵאִתָּנוּ), ופירוק הכתוב לשני משפטים עצמאיים: "הן האדם היה [כ]אחד [בעולם]", ומשפט נוסף: "ממנו לדעת טוב ורע".
נאחל לו למחבר שימשיך ביתר שאת בעבודתו, ושיזכה אותנו עד מהרה בכרכים הבאים, שעשרות הפניות מתוך הכרך הזה שולחות אליהן ומשאירות אותנו לעת עתה בציפייה.
* 'פרשגן' על ספר בראשית. ביאורים פירושים ומקורות לתרגום אונקלוס מאת הרב רפאל בנימין פוזן. ירושלים, מכון פרשגן, תשע"ב. 963 עמ'.
[1] ירושלים תשס"ד (ועי' בסקירתו של הרב יואל קטן ב'המעין' תשרי תשס"ה [מה, א] עמ' 88-89).
[2] כי לפי הטעמים אין להפסיק במלה כְּאַחַדולהפרידה מתיבת מִמֶּנּוּ המוטעמת בזקף. אבל אונקלוס נרתע מלהשוות צורה ליוצרה. לכן גם לעיל "והייתם כאלהים" (ה) תרגם "וּתְהוֹן כְּרַבְרְבִין", עיין שם.
[3] שלא כמיוחס ליונתן "הָא אָדָם הֲוָהיְחִידִי בְּאַרְעָא הֵיכְמָא דַּאֲנָא יְחִידִי בִּשְׁמֵי מְרוֹמָא" (הן אדם היה יחיד בארץ כמו שאני יחיד בשמי מרום). ובדומה גם בת"י.