המעין

"ויוציאנו ד' ממצרים": לביאורה של פסקה ממדרש ההגדה של פסח / פרופ' דוד הנשקה

הורדת קובץ PDF

פרופ' דוד הנשקה

"ויוציאנו ד' ממצרים": לביאורה של פסקה ממדרש ההגדה של פסח

 

                  למורי ורבי

              הגאון המופלא

         ר' שלמה פישר נר"ו

          בהגיעו לגבורות -

כמעין המתגבר, חילים יגבר

הקדמה

א. "ביד חזקה" וגו': המדרש הראשון וקשייו

ב. הצעת פתרון: ביאור המדרש ויחסו למדרש 'דבר אחר'

ג. לשחזורו של המדרש המקביל לפסוק האחרון במדרש ההגדה

הקדמה

גרעינה של הגדת הפסח הוא, כידוע, מדרשה של פרשת "ארמי אֹבד אבי"[1]. בהגדה שלנו מצויים מדרשים רצופים לפסוקי הפרשה, ובידינו אף מדרשים תנאיים נוספים למקצת פסוקי הפרשה[2]. אמנם, בטפסים קדומים של ההגדה הארץ ישראלית מחצית מפסוקי הפרשה אינם נדרשים כלל – אבל מדרשו של הכתוב האחרון ("ויוציאנו ד' ממצרים ביד חזקה ובזרֹע נטויה ובמֹרא גדול ובאֹתות ובמֹפתים", דברים כו, ח), שהוא מוקד עיוננו, מצוי בכל ההגדות כולן[3]. אף זו: בפסוק זה, ורק בו, מציגה ההגדה עצמה שני מדרשים חלופיים, וביניהם הלשון הרגיל בכגון דא, "דבר אחר". אמנם, כך הוא דווקא בהגדות שלנו; בהגדות נוסח ארץ ישראל מצויה רק הדרשה השנייה[4]. כאן נדון בפירושה של הדרשה הראשונה על כתובנו, וביחס שבינה לדרשה השנייה.

 

א. "ביד חזקה" וגו': המדרש הראשון וקשייו

כך דורשים אנו בהגדה:

"ביד חזקה" – זו הדבר, כמה שנאמר "הנה יד ד' הויה במקנך אשר בשדה בסוסים בחמורים בגמלים בבקר ובצאן דבר כבד מאד";

"ובזרוע נטויה" – זו החרב, כמה שנאמר "וחרבו שלופה בידו נטויה על ירושלים";

"ובמורא גדול" – זה גלוי שכינה, כמה שנאמר "או הנסה אלקים לקחת לו גוי מקרב גוי במסות באותות ובמופתים ובמלחמה וביד חזקה ובזרוע נטויה ובמוראים גדולים ככל אשר עשה לכם ד' אלקיכם במצרים לעיניך".

"ובאותות" – זה המטה, כמה שנאמר "ואת המטה הזה תקח בידך אשר תעשה בו את האותות".

"ובמופתים" – זה הדם, כמה שנאמר "ונתתי מופתים בשמים ובארץ דם ואש ותימרות עשן".

דבר אחר: "ביד חזקה" – שתים, "ובזרוע נטויה" – שתים, "ובמורא גדול" – שתים, "באותות" – שתים, "ובמופתים" – שנים, אלו עשר המכות שהביא המקום ברוך הוא על המצרים במצרים[5].

 

דרשת "דבר אחר", שהיא כאמור היחידה המצויה בהגדות ארץ ישראל על כתובנו, פשוטה היא וברורה: תיאור דרך ההוצאה ממצרים מכוּון לעשר המכות; ואף שמניין עשר עלה בדרך המדרש בלבד, הרי עצם הכוונה למכות מצרים ודאי תואם לפשוטו של מקרא[6]. ברם, המדרש הראשון אינו אלא תֵמה, מראשו עד סופו: מהו ייחודן של מכות הדבר והדם מכלל עשר המכות, שדווקא הן זכו להיזכר כאן, בראש המדרש ובסופו[7]? מה עניין חרב לכאן – אף שזו לא נזכרה כל עיקר במכות מצרים[8]? אשר לפירוש "מורא" מלשון מראה ("גילוי שכינה") תחת לשון יראה, הרי אין הוא נתמך בכתוב שהובא לראָיה: כתוב זה אינו אלא חוזר על לשון "מורא"[9]. ואשר למטֶה, קשה להבין את המניע להעמדת האותות בכללם דווקא בעניינו, אף שהמטה לא היה מעורב אלא במיעוט המכות[10]. ואף זו, הלשון "האותות - זה המטה" מתמיה: וכי המטה עצמו הוא האותות, והרי לא שימש אלא אמצעי להבאת האותות[11]!

והנה, לקשייהן של שתי הפּסקות הראשונות שבמדרש ביקשו חוקרים למצוא מזור מתוך המקבילה שבספרי לבמדבר, פסקה קטו (מהד' רח"ש הורוביץ עמ' 128):

"והעולה על רוחכם היה לא תהיה אשר אתם אומרים נהיה כגוים אשר סביבותינו וכמשפחות האדמה לשרת עץ ואבן חי אני נאם ד' אם לא ביד חזקה ובזרוע נטויה ובחימה שפוכה אמלוך עליכם" (יחזקאל כ, לב-לג) – "ביד חזקה" זו הדבר, כמה שנאמר "הנה יד ד' הויה במקנך אשר בשדה", "ובזרוע נטויה" – זו החרב, כמה שנאמר "וחרבו שלופה בידו נטויה על ירושלים", "ובחימה שפוכה" – זו רעב.

 

הצעת החוקרים היא שבעל ההגדה העביר את שתי הדרשות הראשונות ממקומן על כתובי יחזקאל ודרשן על הביטויים המקבילים שבכתובנו; ומכאן הקשיים שבחוסר ההתאמה לענייננו[12].

ברם, נוסף לכך שבזה לא נפתרו שאר הקשיים החמורים שבהמשך המדרש, אף ספק גדול אם יש לראות את המדרש שבספרי בתבניתו שלפנינו כמקורי. שהרי ניכרת כאן צרימה ברורה: בעוד שלביאורי "זו הדבר" ו"זו החרב" מובאים בספרי כתובים לסייעם, הרי לביאור השלישי, "זו רעב" – שאין לו מקבילה בהגדה – לא הובא כתוב לסייעו. מכאן דומה שיש לשער כי כיווּן הדברים היה הפוך: שני הכתובים שהובאו בספרי לסייע את שני הביאורים הראשונים אינם מקוריים בו, ולא הועברו אליו אלא מן המקבילה שבהגדה; ומשום כך חסר כתוב לסייע לביאור השלישי – שהרי לוֹ אין מקבילה בהגדה. במקורם שלדברים נראה אפוא כי שלושת הביאורים שבספרי אמורים היו בסתם, בלא ראיה מקראית; זוהי דרך רווחת במדרשים מסוג זה[13], והרי כך הוא עדיין לפנינו במדרש השלישי. אך לומדי הספרי, הרגילים במדרשי ההגדה, הוסיפו לשני הביאורים הראשונים, המצויים גם בהגדה, את ראיותיהם העולות דווקא בה[14]; וכך נמצא הביאור השלישי מיותם מראיה.

מה היו אפוא תימוכיו של בעל המדרש לשלושת הפרשנויות שהצמיד ללשונות הכתוב ביחזקאל? אף שאין להשיב תשובה ודאית במָקום שהדרשן סָתם, הרי יש לזכור כי דֶבר, חרב ורעב הם מוטיבים מצויים בנבואות יחזקאל[15], והם שלושה מתוך "ארבעת שפָטַי הרעים" (יד, כא); צירוף הדברים לענייננו קרוב אפוא ומסתבר. יתר על כן, נראה שביאורים אלה שלספרי לביטויים הכלליים שביחזקאל אפשר היה להם להתבסס על הקבלה מקראית שעמדה לפני בעלי המדרש:

 

 

השלישייה דבר-חרב-רעב, כסדר זה, מופיעה בירמיהו בהקשר לביטויים "יד נטויה", "זרוע חזקה" ו"חֵמה", שכְּמוֹתם עולים ביחזקאל; ואפשר מאד שמכאן העלה המדרש, שלכך כוונתם אף ביחזקאל.

בין כך ובין אחרת, נמצינו למדים שאין לראות במדרש ההגדה העברה בעלמא מן המדרש שבספרי; יש אפוא להבין את מדרש ההגדה מתוכו, לפי דעתם של עורכי המדרש בצורתו שלפנינו. ברם, מסתבר שאין לעמוד כראוי על כוונת מדרשי "דבר" ו"חרב" - בלא הבנת שאר חוליותיו של המדרש ואף יחסו למדרש החלופי, מדרש "דבר אחר".

 

ב. הצעת פתרון: ביאור המדרש ויחסו למדרש 'דבר אחר'

נראה שעל קצה החוט להבנת מדרשנו כולו כבר העמיד בעל ארחות חיים בביאורו[16] לדרשה האחרונה, "המופתים – זה הדם": באיזה דם מדובר? אם תאמר - כהבנה השגורה - שבמכה הראשונה מֵעשר המכות עסקינן, יקשה כאמור להבין מהו ייחודו של הדם כאן, ומה נשתנה משאר רוב המכות שלא נפקדו כאן לפי מדרשנו? לפיכך כנראה הציע בעל ארחות חיים, שכאן אין המכוּון למכות מצרים, אלא לאותות שנצטווה משה לעשות לבני ישראל, כדי שיאמינו בו ובבשורתו: "והיה אם לא יאמינו גם לשני האֹתות האלה ולא ישמעון לקֹלך ולקחת ממימי היאֹר ושפכת היבשה, והיו המים אשר תקח מן היאֹר והיו לדם ביבשת" (שמות ד, ט). מעתה דומה שבידינו המפתח לפתרון שאר כל חוליותיו של המדרש; ונמשיך מן הסוף להתחלה.

קודם לדרשת "המופתים – זה הדם", דרש המדרש: "ובאותות - זה המטה"; וכבר תמהנו מה עניין האותות למטה דווקא, שלא היה מעורב אלא במיעוט המכות; אך מעתה יש לומר שאף כאן אין המכוּון למכות מצרים, אלא לאותות המיועדים לישראל: השלכת המטה ארצה והפיכתו לנחש, והאחיזה בזנבו שעשאתו שוב למטֶה; ועל כך אמנם נאמר הפסוק שהובא כאן לראיה: "כמה שנאמר 'ואת המטה הזה תקח בידך אשר תעשה בו את האֹתֹת' (שמות ד, יז)" – בפסוק זה מדובר באותות שניתנו לבני ישראל דווקא, ושם עדיין לא נצטווה משה כל עיקר על תפקידו במכות מצרים ועל תפקיד מטהו בהן[17].

ואמנם, לשון הדרשה "ובאותות - זה המטה" מוכיח מתוכו כן. כי אם מדובר במכות מצרים, הרי המטה עצמו אינו האותות, ולא שימש אלא אמצעי להבאת האותות, כפי שכבר שאלנו; אך הואיל ולא מדובר כלל על המכות שהביא המטה על מצרים, אלא על האותות שנעשו בו עצמו עבור בני ישראל, הרי לשון הדרשה מכוּון לעניינו[18].

אכן, אף המדרש הקודם מכוּון בבירור לאותה מגמה: "ובמורא גדול – זה גלוי שכינה". נראה פשוט שאין המדרש מתכוון לומר ששכינה נתגלתה לַמצרִים; אלא אף כאן מדובר ביחס לישראל, שאליהם - או לנציגיהם משה ואהרן - נתגלתה השכינה במצרים[19]. ומקרא מלא הוא: "ויבֹא איש אלקים אל עלי ויאמר אליו כה אמר ד' הנגלֹה נגליתי אל בית אביך בהיותם במצרים לבית פרעה" (שמ"א ב, כז). ותרגם יונתן: "אתגלאה אתגליתי לבית אבוך כד הוו במצרים ומשעבדין לבית פרעה". ההתגלות הייתה לבית אביו של עלי – ולא לבית פרעה[20].

מעתה כבר יש כמדומה בידינו ביאור נהיר אף לשתי הדרשות הראשונות, הדנות בדֶבר ובחרב. כי אם נשאל מניין העלה בעל המדרש צירוף זה של דבר וחרב, הרי מקרא מלא הוא: "ויאמרו אלקי העברים נקרא עלינו נלכה נא דרך שלֹשת ימים במדבר ונזבחה לד' אלקינו פן יפגענו בדבר או בחרב" (שמות ה, ג). לפי פשוטם של דברים, מדובר בדבר ובחרב שיפגעו בישראל – אם לא ייצאו ממצרים לעבודת ד'[21]; ועל יסוד זה נבנה אפוא מדרשנו: ספק גדול אם ישראל היו יוצאים ממצרים מרצונם; אלא ד' הוא שהוציאנו משם – ביד חזקה ובזרוע נטויה: יד חזקה – זו הדבר, שהיינו נפגעים הימנו אילולא יצאנו, וזרוע נטויה – זו החרב, שאף בה איים עלינו הקב"ה כדי להוציאנו ממצרים. ומכאן ממשיך כל המדרש כביאורו דלעיל – במורא, באותות ובמופתים שנעשו לישראל לצורך הוצאתם ממצרים.

אכן, רמז זה שבתורה, שסירובם של ישראל לעבוד את ד' ולהיבדל ממצרים היה עלול לכלותם, הרי מקרא מלא הוא בפי יחזקאל: "ואֹמר לשפֹּך חמתי עליהם לכלות אפי בהם בתוך ארץ מצרים" (כ, ח)[22]. ואילו במדרשי התנאים צעדו בעניין זה צעד אחד נוסף: לא אִיום וסכנה בלבד היו כאן, אלא אף מימושם: רבים רבים מישראל מתו בימי החושך, מתוך שסירבו לבשורת היציאה ממצרים[23]. מדרש זה שבהגדה, לפי ביאורנו, משתלב אפוא במסורת קדומה ורווחת[24].

כאן הוא אפוא ההבדל הבסיסי בין שני המדרשים לכתובנו: המדרש השני, זה שמצוי גם בהגדות ארץ ישראל, דורש את הכתוב על עשר המכות, והיד החזקה וכל שעִמה עניינה אפוא במה שנעשה לַמצרִים; אבל מדרשנו הופך את כיוון הדברים כלפי ישראל[25]. ביאור מחודש זה לכוונת המדרש נתעלם מן העין, אף שהוא מתבקש כאמור מתכניו, מפני האמור לפניו ולאחריו: בדרשת "דבר אחר" הסמוכה הרי נדרש הכתוב על עשר המכות, ובהגדות שלנו אף ניתוסף לכך סימנו של ר' יהודה 'דצ"ך עד"ש באח"ב", שאף הוא במכות מצרים עוסק[26]. ולא עוד אלא שאף קודם מדרשנו, כשנדרש הרישא "ויוציאנו ד' ממצרים", "לא על ידי מלאך" וכו', מופיעה ראיה: "שנאמר 'ועברתי בארץ מצרים בלילה הזה והכיתי כל בכור בארץ מצרים מאדם ועד בהמה ובכל אלהי מצרים אעשה שפטים אני ד'". לפי ראיה זו נמצא שכבר במדרש הראשון במכות מצרים עסקינן, ומכאן התבקש מעצמו לבאר כן גם את ההמשך.

אך ראיה זו אמנם ליתא בעדיה הקדומים של ההגדה[27], ולא עוד אלא שאין ללמוד ממדרש זה על משמעו של מדרשנו, העומד בפני עצמו. והוא הדין כמובן באשר לדרשת "דבר אחר", שוודאי משקפת שיטה שונה ממדרשנו. ומכל מקום, דרשות אלה, הסובבות את דרשתנו מלפניה ומאחריה ועוסקות במכות מצרים, גרמו אף לדרשתנו להתפרש על פיהן – שלא בטובתה. אף נראה שעצם מגמת המדרש כפי שביארנוהו לא הלם יפה לאווירתו החגיגית של ליל הסדר; שהרי לא שבח הוא לישראל שרק בעל כרחם ניאותו לצאת ממצרים. נקל אפוא להבין שהתפיסה כי על מכות מצרים מדובר, ולא על אלה של ישראל, היא שנתיישבה על הלב[28].

 

ג. לשחזורו של המדרש המקביל לפסוק האחרון במדרש ההגדה

אע"פ שרובי קשייו של מדרשנו מתיישבים כמדומה יפה לפי הניתוח המוצע בסעיף הקודם, נותר עדיין קושי אחד (שנזכר לעיל סעיף א): להוכחת הביאור "ובמורא גדול - זה גלוי שכינה" מובא הכתוב "ובמוראים גדולים"; אך כתוב זה אינו אלא חוזר על הביטוי "מורא" שבאנו לבאר, ואין למצוא בו סיוע לפירוש "גלוי שכינה". הא כיצד?

והנה, כבר העמיד א"א אורבך על כך שקשיים דומים העולים לאורך מדרשי פרשתנו בהגדה נפתרים מתוך ההנחה, שנתערבו במדרשים אלה שתי סוגות של מדרש שבהם היו הכתובים נדרשים[29]. שהרי במדרש ההגדה רווח באופן בולט סוג מדרש שאין בו אלא הקבלת כתובים, כגון כל המדרשים לפסוק השני שבפרשה; ולדוגמה: "ויענונו – כמה שנאמר וישימו עליו שרי מסים למען ענֹתו" וגו'. אין לתיבת "ויענונו" כל ביאור במדרש זה, כי אם הקבלת הכתוב האחד למשנהו. ובצדו של מין מדרש זה, מצויים בהגדה גם מדרשים מבארים, כגון: "וירד מצרימה - אנוס על פי הדיבור". אלא שבמקרים שונים נתערבו זה בזה שני מיני המדרש והפכו לאחד, ומתוך כך עלו קשיים בהבנתו. כך, לדוגמה, במדרש "ואת לחצנו – זה הדחק, כמה שנאמר 'וגם ראיתי את הלחץ אשר מצרים לוחצים אותם'". ברי שאין בכתוב "וגם ראיתי" וגו' כל ראָיה לַפירוש ש"לחץ" הוא דחק; אלא שנתערבו כאן שני מיני מדרש שנדרשו כתובי הפרשה בהגדה, מדרש מבאר ומדרש מקביל. במדרש המבאר שנו: "ואת לחצנו - זה הדחק", ותו לא; ואילו במדרש המקביל שנו לפי השערה ששיערתי בזמנו: "ואת לחצנו – כמה שנאמר וגם ראיתי את הלחץ" וגו'. אך המדרשים הנפרדים הללו נצטרפו לאחד, ומתוך כך נוצר קושי. באשר לפסקת "ואת לחצנו" וכו', נתאשרה השערתי זו דרך ממש עם גילויו של ספרי זוטא לדברים; שם אכן שנוי מדרש זה ממש כצורתו המשוערת: "ואת לחצנו – כמה שנאמר וגם ראיתי" וכו'[30].

מעתה נראה שעל דרך זו יש לפתור את הקושי שבמדרש "ובמורא גדול". שהרי כתוב זה כולו, "ויוציאנו ד' ממצרים" וגו', נדרש בהגדה במדרש מבאר; ויש לשאול מה היה מדרשו בסוגת המדרש המקביל, המהלכת בפסוקים הקודמים[31]? נראה כי הכתוב המובא לפירוש "ובמורא גדול" לא היה במקורו אלא מדרשו המקביל של פסוקנו; שהרי לכל חמש המוטיבים של פסוקנו (יד חזקה, זרוע נטויה, מורא גדול, אותות ומופתים) יש מקבילות בכתוב זה: "הנסה אלקים לקחת לו גוי מקרב גוי במסות באותות ובמופתים ובמלחמה וביד חזקה ובזרוע נטויה ובמוראים גדולים ככל אשר עשה לכם ד' אלקיכם במצרים לעיניך". נמצא כי על כתובנו שבסיום "ארמי אבד אבי" שנו כך במדרש זה: "ביד חזקה ובזרוע נטויה ובמורא גדול ובאותות ובמופתים – כמה שנאמר הנסה אלקים וגו' באותות ובמופתים ובמלחמה וביד חזקה ובזרוע נטויה ובמוראים גדולים". הכתוב לא הובא אפוא להוכחת הפירוש ש"מורא גדול" הוא גלוי שכינה, אלא להקבלת הביטויים בלבד.

ברם, בצדו של המדרש המקביל נדרש הכתוב אף בשיטת המדרש המבאר שפירש את עניינו המסוים של כל ביטוי; ו"מורא גדול" נתפרש כגילוי שכינה. ומתוך ששיטות המדרש השונות נתערבו זו בזו, נצטרף לַביאור "זה גלוי שכינה" הכתוב המקביל, שכבר היה מצוי ועומד כאן במקורם של דברים להקבלת כל ביטויי כתובנו. אך מעתה נראה כתוב זה כראיה לדרשת המדרש המבאר – ומתוך כך נולד הדוחק; במקורם שלדברים לא שימש כתוב זה כראיה למשמע "מורא", אלא כמדרש מקביל בלבד.

נמצינו למדים: מדרש ההגדה שלפנינו מעלה את עקבותיו של המדרש המקביל - המסתפק בציון הכתובים המקבילים לכתובי "ארמי אֹבד אבי" - לכל פסוקי הפרשה. שהרי לא רק בשלושת פסוקי הפרשה הראשונים מעלה ההגדה מדרש זה, אלא אף מדרשו של הפסוק הרביעי והמסיים, שלכאורה אינו אלא מדרש מבאר, מעלה מתוכו את המדרש המקביל שהיה כאן לכל הפסוק. והרי לא רק ביטויי "יד חזקה" וגו', בחלקו השני של כתובנו, מוצאים את מקביליהם המפורשים בכתוב "הנסה אלקים" וגו', אלא אף חלקו הראשון שלכתוב, "ויוציאנו ד' ממצרים", זוכה במענה הולם בכתוב המקביל: "לקחת לו גוי מקרב גוי וגו' ככל אשר עשה לכם ד' אלקיכם במצרים" וגו'. נמצא כי אף שמדרש ההגדה שבידינו מנומר בדרכי מדרש שונות, הרי ניתוחו מעלה מתוכו את המדרש המקביל שהיה מצוי עבור פרשת "ארמי אבד אבי" כולה[32].

* * *