הרב איתם הנקין

עדותו של הרב הוטנר אודות הראי"ה קוק והאוניברסיטה העברית

• הקדמה
• שתי גרסאות לסיפור
• עימות מול הנתונים העובדתיים
• תיאור ההתרחשויות כפי שהיו
• הערה לסיום

הקדמה

עדות מפורסמת של רבי יצחק הוטנר זצ"ל, שסופרה על ידו הן בכתב והן בעל פה, עוסקת בנסיבות השתתפותו של מרן הרב אברהם יצחק הכהן קוק זצ"ל בטקס פתיחת האוניברסיטה העברית בהר הצופים (ז' ניסן תרפ"ה), ובגורלן של הנסיבות הללו מאוחר יותר. במאמר זה אבקש לנתח את פרטי העדות הזו תוך עימות והשוואה בין מקורותיה ומול פרטים מקבילים ממקורות אחרים, במטרה לחתור ככל האפשר לבירור העובדות כפי שהתרחשו.

שתי גרסאות לסיפור

עדותו של הרב הוטנר פורסמה בשני מקורות בלתי תלויים, האחד מבוסס על דבריו שבעל-פה והשני הוא דבריו שבכתב. המקום הראשון בו נדפסה העדות הוא ספרו של ר' שלמה זלמן זוננפלד 'האיש על החומה' (חלק שלישי, ירושלים תשל"ה), שם נאמר כי הסיפור "נרשם ע"י כותב הטורים מפיו של ראש הישיבה [=הרב הוטנר], הסיפור כולו אף הוקלט מפיו ע"י הרב יוסף בוקסבו[י]ם"[1]. כתריסר שנים מאוחר יותר נדפס ספרו של הרב משה צבי נריה 'בשדה הראי"ה' (כפר הרא"ה תשמ"ז), ובו פרק מאלף העוסק בקשריו של הרב הוטנר עם הראי"ה; בין המסמכים שהובאו לאורך הפרק נמצא מכתב ששלח הרב הוטנר אל הרב נריה עשרים וחמש שנה קודם, עוד בשנת תשכ"ב, ובו כתב בעצמו את עיקרי העדות.

מכתבו של הרב הוטנר לרב נריה נכתב אמנם כמה וכמה שנים לפני ששמע זאת ממנו רש"ז זוננפלד, ובנוסף מדובר בדברים שבכתב העדיפים מטבעם על דברים שבעל פה, אך כיוון שגרסת 'האיש על החומה' היא שפרסמה את העדות ברבים נפתח את דיוננו בה. יש להקדים כי הגם שרש"ז זוננפלד כותב כאמור שהדברים "נרשמו מפיו" של הרב הוטנר, ברור כי אין הכוונה שהם הוכתבו אל הדף מילה במילה כפי שנאמרו; הסיפור כולו (שנאמר במקור באידיש) מתואר בגוף שלישי – כלומר שהוא לא רק תורגם, אלא אף סוגנן ונערך על ידי מחבר הספר[2]:

אחרי חג הפסח של ניסן תרפ"ה, כשהגיע [הרב הוטנר] בבחרותו ללמוד בישיבת חברון, הלך לבקר את הרב קוק, שהיה קרוב רחוק של משפחתו. [...] בהמשך השיחה נקרא הרב קוק לשיחה טלפונית דחופה בחדר הסמוך. בדרך חזרתו מהמשרד לחדרו, קלט הרב קוק שיחה של בן אחיו הרב רפאל קוק עם מישהו, כשבסופה פרץ ר' רפאל בצחוק קולני. לשאלת הרב קוק 'לצחוק מה זה עושה?', השיב ר' רפאל: בחור זה שאתו שוחחתי בא זה עתה מהאוניברסיטה שעל הר הצופים, שם שמע הרצאה מהפרופ' טורטשינר (טור-סיני), ראש הקתדרה לביקורת המקרא [...]

למשמע דברי ההבל של אותו 'יודע ספר' מחכמי ומורי האוניברסיטה, לבשו פניו של הרב קוק ארשת של רצינות, וכשדוק של עצבות נסוכה עליו חזר לחדרו, התיישב בכורסתו ושקע בהרהורים. מה לו לכב' שנתעצב אל לבו? שאלהו הבחור [=הרב הוטנר]. "דע לך, יקירי", השיב הרב קוק ואמר, "כאשר בא אלי חיים וייצמן להזמינני לטכס חנוכת האוניברסיטה, סירבתי בתוקף להזמנה. וכאשר וייצמן לא הרפה ממני והפציר בי להשתתף, אמרתי לו שבתור רב ראשי ומנהיג רוחני של העדה היהודית בא"י, לא אוכל להשתתף בחנוכת מכללה עברית שבה תהיה גם קתדרה ללמוד 'בקורת המקרא'. ורק אחרי שוייצמן הבטיח לי חגיגית שלא תהא באוניברסיטה העברית קתדרה לביקורת המקרא, הסכמתי לבוא לטכס החגיגי של חנוכת האוניברסיטה. והנה נתברר לי שוייצמן רימה אותי...". ומסיים אותו גאון את סיפורו על המקרה הנזכר: העזתי פנים באותה שעה ואמרתי להרב קוק: אל יחרה לכב' אם אגיד לו: בטוחני שאת רבי חיים זוננפלד לא היה וייצמן מצליח לרמות... "אולי אתה צודק", הגיב הרב קוק בנימה עמוקה של עצב ואכזבה.

עתה נביא בשלמותם את הדברים שכתב הרב הוטנר בעצמו, במכתבו לרב נריה מכ"ח אלול תשכ"ב. הרקע למכתב, כפי שמתאר הרב נריה[3], הוא שבביקורו בקיץ תשי"ז בארצות הברית שמע מהרב הוטנר כי "הרב זצ"ל ידע יפה שורש הנשמה של פלוני ופלוני, אבל הוא לא ידע היכן גופם עומד..."; את הדברים הללו פרסם הרב נריה לאחר שחזר לארץ ישראל (מבלי להזכיר את שם אומרם), והתפלמס עמם. מאוחר יותר, בקיץ תשכ"ב, ביקר הרב הוטנר בארץ ישראל ובין השאר נפגש עם הרב נריה, וכשחזר לארה"ב ביקש הרב הוטנר למסור לו את ההקשר הרחב יותר לאמירתו הנזכרת אודות הראי"ה[4]:

ראיתי דבריך בנוגע למה ששמעת ממני בהיותך באמריקה. והנה דע לך כי הדברים הנ"ל ששמעת ממני אמרתי בילדותי למרן נ"ע ("ילדות הייתה בי והעזתי פני"... וגו'). והנני בזה לספר לך גופא דעובדא היכא הוה. אני הגעתי לארץ בפעם הראשונה ימים אחדים לפני פתיחת האוניברסיטה על הר הצופים, ואז חלה אצלי ראשית ההכרה שלי עם מרן זצוק"ל. בימים הללו היה מדבר אתי הרבה בכל ההיקף על החלטתו להיות נוכח בפתיחה הנ"ל, כשהוא חורז וחוזר מעולם לעולם ומהיכל להיכל, כדרכו בקודש בשטף שיחתו הנהדרה. אחד העמודים של שיחותיו אלה הייתה ההבטחה שניתנה לו, כי לא יהא מקום באוניברסיטה זו לקתדרה של ביקורת המקרא. חלף זמן רב, ואירע לי להיות נוכח בחדרו של מרן נ"ע, בשעה שבא אחד ומסר את תוכן הרצאתו של פרופ' טורטשינר, שהשמיע באוניברסיטה אתמול בלילה. כמובן שכל ההרצאה הייתה מלאה תוכן של ביקורת המקרא מסוג הגרוע ביותר. מרן זצוק"ל העיף עלי מבט של אכזבה, מרירות ופחי נפש וצער נוקב, אשר עד היום מרגיש אני בלבי את המבט הזה כדקירת מאה מחטים בבת אחת. אני הייתי אז נדהם ונרעש מהמבט הזה, ואז, מבלי כוונה, הוציאו שפתי את המלים: "כנראה שמלבד הנשמה צריכים להכיר את הגוף". מצאתי לנכון למסור לך את העובדא הנ"ל."

עימות מול הנתונים העובדתיים

השוואה בין דבריו של הרב הוטנר שבכתב לדברים שנמסרו בשמו בעל פה, מעלה שורה ארוכה של הבדלים, שבין הבולטים שבהם נמצאים אחד בתחילת הדברים ושניים בסופם: ראשית, לפי גרסת רש"ז זוננפלד הסיפור כולו התרחש אחרי הפסח תרפ"ה, ואילו במכתב הרב הוטנר מבואר כי מדובר על שני אירועים נפרדים – בראשון, בסביבות ניסן תרפ"ה, דיבר איתו הראי"ה על השתתפותו בטקס פתיחת האוניברסיטה, והשני אירע אחרי ש"חלף זמן רב", אז היה נוכח הרב הוטנר בשעה שנמסר לראי"ה תוכן הרצאה שהושמעה באוניברסיטה. שנית, לפי גרסת רש"ז זוננפלד, הדברים אותם אמר הרב הוטנר לראי"ה כ"העזת פנים" היו "שאת רבי חיים זוננפלד לא היה וייצמן מצליח לרמות", ואילו במכתבו של הרב הוטנר מבואר כי הדברים שאמר היו "שמלבד הנשמה צריכים להכיר את הגוף"; שלישית, בעוד שלפי גרסת רש"ז זוננפלד הודה הראי"ה בשפה רפה לדברי הרב הוטנר, הרי שבמכתבו של הרב הוטנר אין לכך זכר.

בין כך ובין כך, עיון קפדני בפרטי הנתונים המופיעים ב'האיש על החומה' מעלה כי הסיפור כפי שהוא מתואר שם לא היה יכול להתקיים במציאות. רש"ז זוננפלד מתאר כי לאחר פסח תרפ"ה – בשלהי ניסן או באייר – הגיע לביתו של הראי"ה בחור שמסר על תוכן הרצאתו של הפרופסור נפתלי הרץ טורטשינר (טור-סיני), שלפי האמור כיהן כ"ראש הקתדרה לביקורת המקרא". אולם העובדות הן שבשנים אלו ישב טור-סיני ב"בית המדרש" למדעי היהדות בברלין שבגרמניה, לארץ ישראל הוא הגיע רק בשנת תרצ"ג, ובאוניברסיטה החל ללמד בשנת תרצ"ד[5]; כך שעד אז לא היה ניתן לדון בתוכן הרצאותיו בירושלים[6].

שמא נבקש לומר כי אך טעות קטנה נפלה בדברים, ולא היה מדובר בפרופ' טור-סיני אלא בפרופסור אחר כלשהו? אף זאת לא ניתן לומר, לאור העובדה כי (כפי שנראה להלן) לימודי מקרא באוניברסיטה העברית לא התקיימו כלל לפני אמצע תרפ"ז[7]! ממילא, מתברר כי התיקון הנדרש בפרטי הסיפור אינו בשם - אלא בתאריך, והאירוע התרחש כפי הנראה במחצית הראשונה של תרצ"ד – אז אכן כבר היה הרב הוטנר שוב בירושלים[8]. קביעה זו הולמת את המבואר במכתבו של הרב הוטנר, כי "חלף זמן רב" מאז טקס פתיחת האוניברסיטה ועד התרחשות האירוע. אין ספק אפוא, כי הגרסה שהביא רש"ז זוננפלד לוקה בשיבושים מהותיים (על אף שנדפסה עוד בחיי הרב הוטנר), וכי הדברים התמציתיים שנכתבו על ידי הרב הוטנר עצמו מהימנים ועדיפים מכל בחינה (ועוד ניווכח בכך שוב בהמשך).

אולם לכשנאחוז במסקנה נכוחה זו, תצטרך מעתה העדות שלפנינו להתמודד עם עובדה נוספת, שבמידה רבה מוציאה את העוקץ מן הסיפור כולו: תרעומת על לימודי ביקורת המקרא באוניברסיטה העברית, השמיע הראי"ה ברבים עוד באביב תרפ"ז (כפי שנראה להלן), שבע שנים תמימות לפני ש"הופתע" כביכול מדברי אותו בחור שסיפר לו על הרצאתו של טור-סיני!

תיאור ההתרחשויות כפי שהיו

על מנת לסדר את הדברים כמתכונתם הנכונה, נניח בצד לפי שעה את העדות הנידונה, ונתאר בצורה כרונולוגית את סדר ההתרחשויות סביב פתיחת האוניברסיטה העברית ולימודי המקרא בה.

טקס פתיחת האוניברסיטה בהר הצופים התקיים כאמור בז' ניסן תרפ"ה. עוד קודם לכן, בתחילת חנוכה תרפ"ה, נחנך המכון למדעי היהדות של האוניברסיטה; אולם הן באותה שנה והן בשנה שלאחר מכן (תרפ"ו), לא נפתחה עדיין מסגרת ללימודי מקרא, ובאותו מכון התמקדו בעיקר בתחומי התלמוד וההיסטוריה[9]. הסיבה להיעדר תחום המקרא מן האוניברסיטה בשנתיים הללו הייתה ויכוח ציבורי סוער, שהתנהל הן בוועד הנהלת האוניברסיטה והן בעיתונות, בשאלת טיבם וצביונם הרצוי של לימודי המקרא באוניברסיטה: האם על הלימודים להתנהל בהתאם לרוח אמונת ישראל, או שיש להנהיג "חופש מדעי" מוחלט, שפירושו כמובן ביקורת המקרא[10]. בשנה הראשונה היו רוב המרצים במכון למדעי היהדות שומרי מצוות (בהם הפרופסורים יעקב נחום אפשטיין, שמואל קליין ושמחה אסף), אך דבר זה השתנה בשנה שלאחר מכן עם הצטרפות מרצים נוספים (ובראשם פרופ' יוסף קלויזנר ופרופ' גרשום שלום)[11].

הראי"ה קוק היה מודע היטב לכל ההתרחשות הזו שבירושלים. עוד בחורף תרפ"ו, פחות משנה לאחר קום האוניברסיטה, ביטא הראי"ה במכתבים לרב ד"ר יוסף הרץ מבריטניה ולרב אהרן טייטלבוים מארצות הברית ועוד אחרים מורת רוח מאופיו המתגבש של המכון למדעי היהדות של האוניברסיטה, והיה פסימי ביותר באשר לאפשרות שביקורת המקרא לא תילמד שם בעתיד:

אנכי איני עוסק במלחמה שלילית, כי אם במלחמה חיובית. ולעומת המכון למדע היהדות, שגם אם צביונו היה נשמר בלא נסיגה רבה מדרך היהדות לא היה נותן לנו את הרכוש הרוחני השלם – קדושת התורה ותום האמונה בקדושתה וטהרתה – קל וחומר שאין שום תקוה על השמירה שלו ממדחפות גדולות אל תוך הקלחת של כל המחלקה הזרה הארסית השולטת בעולם החילוני...[12]

ואכן, אט-אט החל הוויכוח בהנהגת האוניברסיטה לנטות לכיוונם של אלה שתמכו בעיסוק ב"ביקורת המקרא", ושנתיים אחרי הקמת האוניברסיטה, בל' ניסן תרפ"ז, החלו בה לראשונה לימודי מקרא[13]. שבועות ספורים לאחר מכן כבר השמיע הראי"ה בפומבי את תרעומתו על אופיים של הלימודים הללו. היה זה במסיבת עיתונאים שנערכה בבית הראי"ה לרגל חזרתו מ'מסע מושבות' שנערך באייר תרפ"ז; בסיום הדיווח על רשמי המסע נשאל הראי"ה מספר שאלות על ידי העיתונאים, ואחת מהן נגעה בסוגיית ביקורת המקרא שהחלה לקבל מקום באוניברסיטה. לפי התיעוד העיתונאי, שנדפס למחרת, הראי"ה התבטא כך:

רק אחרי שבאו אליו בעת פתיחתה [של האוניברסיטה] הרב [פרופ' ישראל] לוי הרב הראשי של צרפת והרב [ד"ר יוסף] הרץ הרב הראשי של אנגליה, והבטיחו לו שהמכללה לא תהיה בלתי דתית, נאות לנאום בטקס הפתיחה. וכשדיבר אז רצה להגיד הכל, ולא שעה לפתקאות וההערות של ד"ר וייצמן ולזמזום מסביב עד שגמר להגיד את כל מה שהיה לו לאמר[14]. והנה הוא רואה שבמחלקת מדעי היהדות מנתחים את התנ"ך ומבקרים אותו וכו', בניגוד להבטחת הרבנים שהם כבר ה'אינטיליגנטים', רבני צרפת ואנגליה"[15].

הדברים מאלפים. מחד גיסא, בולט הדמיון ביניהם לבין תורף עדותו של הרב הוטנר[16]: אכן, הסכמתו של הראי"ה להשתתף בטקס פתיחת האוניברסיטה היתה כרוכה בהבטחה שקיבל בדבר אופיים של הלימודים שיתקיימו בה[17]. מאידך גיסא, את הדברים הללו השמיע הראי"ה עוד בתרפ"ז, כשגם לפני כן הוא עקב מקרוב אחר ההתרחשויות באוניברסיטה – וכך גם לאחר מכן[18]. במילים אחרות, אין מנוס מן המסקנה כי התיאור שבו הראי"ה כביכול "הופתע" ו"התאכזב" שבע שנים מאוחר יותר, כאשר שמע "לראשונה" על כך שבאוניברסיטה לומדים ביקורת המקרא – אינו יכול להיות נכון[19].

נשוב עתה לעדותו של הרב הוטנר, ונבחן את פרטיה לאור העובדות שהובאו כאן. אם כן, כשאותו בחור סיפר לראי"ה (בתרצ"ד) על הרצאתו של טור-סיני, הראי"ה הגיב במורת רוח ניכרת – תגובה מתבקשת למשמע דברי הבל שכאלה המנוגדים לקדושת התורה. לאחר מכן הוא פנה לרב הוטנר, שנכח באותו מעמד, וסיפר לו שוב את המעשה – אותו כבר סיפר במסיבת העיתונאים של תרפ"ז – על הזיקה בין הסכמתו להשתתף בטקס לבין ההבטחה שקיבל בשעתו אודות אופי הלימודים באוניברסיטה. הרב הוטנר, שכנראה סבר כי הייתה זו הפעם הראשונה שהראי"ה התוודע לעובדה שהאוניברסיטה נותנת ביטוי לגישת ביקורת המקרא, פירש את מורת הרוח של הראי"ה מן הדברים ששמע כ"מבט של אכזבה, מרירות ופחי נפש וצער נוקב" בשל ה"גילוי" כי ההבטחה הופרה[20], ולפיכך הפליט את אותה אמירה "שמלבד הנשמה צריכים להכיר את הגוף".

הערה לסיום

בסיכומם של דברים, יש להעיר בקצרה לגבי עצם הטענה כי "הרב זצ"ל ידע יפה שורש הנשמה של פלוני ופלוני, אבל הוא לא ידע היכן גופם עומד" וש"מלבד הנשמה צריכים להכיר את הגוף": ביריעה רחבה שפרסתי לאחרונה יחד עם הרב אברהם וסרמן על יחסיו של הראי"ה עם קרן הקיימת לישראל[21] תוארו בין השאר באריכות ובפרוטרוט מאמציו המרובים של הראי"ה לבלימת ההידרדרות בשמירת המצוות ברחבי ארץ ישראל בכלל, ומאבקו הבלתי פוסק למען שמירת השבת והכשרות ביישובים שעל אדמת הקק"ל בפרט. את דמותו רבת האנפין של הראי"ה היו שהכירו בעיקר מן הזווית הרואה רב המעביר שיחה או שיעור בבית המדרש, פוסק הלכות לשואלים אותו או עוסק בהגיוני תורה בנגלה ובנסתר, ולכן יכלו לטעות בו ולטעון שהרב נכשל בהכרת דרכם וכוונותיהם של תושבי הארץ; אך העיון בתמונה ההיסטורית השלמה של חיי הראי"ה ופועלו כרב הראשי לארץ ישראל (שחלקים חשובים ממנה נסקרו בספר הנזכר) ממחיש היטב כי הראי"ה ידע גם ידע 'היכן עומד גופם' של החילונים, הכיר מקרוב את מצבם של כלל בני דורו, ופעל באופן נמרץ – ובהצלחה לא מבוטלת - למנוע קלקולים ולתקן תקלות בעניינים הקשורים לקיום התורה והמצוות במרחב הציבורי בארץ ישראל.