המעין

"וְזָכַרְתָּ אֶת אֲמָתֶךָ"

הרב עמיחי כנרתי

"וְזָכַרְתָּ אֶת אֲמָתֶךָ"

לע"נ אמי שולמית פרידה ע"ה,

נלב"ע ו' תמוז תשס"ח  

תמיהה על דברי אביגיל

מהלך ראשון: ריחוק אביגיל מבעלה

מהלך שני: נבל נחשב כגברא קטילא

הלקח של המשל "שפיל ואזיל בר אווזא" וכו'

סיכום

 

וַתֵּרֶא אֲבִיגַיִל אֶת דָּוִד... וַתִּפֹּל עַל רַגְלָיו וַתֹּאמֶר בִּי אֲנִי אֲדֹנִי הֶעָוֹן, וּתְדַבֶּר נָא אֲמָתְךָ בְּאָזְנֶיךָ וּשְׁמַע אֵת דִּבְרֵי אֲמָתֶךָ. אַל נָא יָשִׂים אֲדֹנִי אֶת לִבּוֹ אֶל אִישׁ הַבְּלִיַּעַל הַזֶּה עַל נָבָל, כִּי כִשְׁמוֹ כֶּן הוּא נָבָל שְׁמוֹ וּנְבָלָה עִמּוֹ... שָׂא נָא לְפֶשַׁע אֲמָתֶךָ, כִּי עָשֹׂה יַעֲשֶׂה ה' לַאדֹנִי בַּיִת נֶאֱמָן, כִּי מִלְחֲמוֹת ה' אֲדֹנִי נִלְחָם... וְהָיָה כִּי יַעֲשֶׂה ה' לַאדֹנִי כְּכֹל אֲשֶׁר דִּבֶּר אֶת הַטּוֹבָה עָלֶיךָ, וְצִוְּךָ לְנָגִיד עַל יִשְׂרָאֵל, וְלֹא תִהְיֶה זֹאת לְךָ לְפוּקָה וּלְמִכְשׁוֹל לֵב לַאדֹנִי וְלִשְׁפָּךְ דָּם חִנָּם וּלְהוֹשִׁיעַ אֲדֹנִי לוֹ, וְהֵיטִב ה' לַאדֹנִי וְזָכַרְתָּ אֶת אֲמָתֶךָ. וַיֹּאמֶר דָּוִד לַאֲבִיגַל בָּרוּךְ ה' אֱלוֹהֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר שְׁלָחֵךְ הַיּוֹם הַזֶּה לִקְרָאתִי...   שמ"א כה כג-לב

 

תמיהה על דברי אביגיל

כשאביגיל שמעה שבעלה נבל גירש את נערי דוד היא מיהרה לצאת ולפגוש אותו כדי לבקש ממנו שלא יהרוג את בעלה, ובסוף דבריה אמרה לו: "והיטיב ה' לאדוני, וזכרת את אמתך", והיינו שרמזה לדוד שלאחר מיתת בעלה יישאנה. חז"ל (מגילה יד, ב, וב"ק צב, ב) תיארו את מעשיה בשני משלים: האחד "איתתא בהדי שותא - פילכא", והשני "שפיל ואזיל בר אווזא ועינייהו מטייפיה" - אשה בעודה מדברת היא טווה, וברווז מתהלך בנמיכות אך עיניו מביטות למרחוק, שני משלים שפירושם שבעוד שהיא עסוקה לבקש על נפש בעלה נבל הזכירה לדוד דרך אגב את עצמה, שיזכרנה בעתיד.

אם נניח שדברי אביגיל הם דברי בקשה[1], התמיהה ברורה: איך ייתכן דיבור כזה בעודה אשת איש? וכלשונו של הר"י רוזאניס בעל 'משנה למלך' ('פרשת דרכים' דרוש יב): "והדבר קשה מאוד מאביגיל, שהיתה אשת חיל ונביאה[2], איך הוציאה דברים כאלו מפיה כדבר אחת הנבלות, שבעוד שהייתה מתחננת לדוד שלא יהרוג את בעלה - שתאמר שאם ימות נבל שיישאנה דוד! והתימה מאדוננו דוד - איך לא דחפה באמת הבנין בשומעו דבריה הללו"?

אכן בירושלמי (סנהדרין פ"ב סוף ה"ג) מובאת ביקורת על הדיבור הנ"ל: "וזכרת את אמתך, מלמד שפקרה עצמה, וכיון שפקרה עצמה פגמה הכתוב, בכל קרייא את קרי אביגיל בר מהדין פסוקא [שם פס' לב] ויאמר דוד לאביגל[3]" וגו'. וכן כתב במדרש שמואל (מהדורת ר"ש בובר פרשה כג סי' יב): "לפי שנתנה עיניה בו כשהיא אשת איש, לפיכך פגמה הכתוב, אביגיל תניינא אביגל כתיב".

ונראה שגם לדברי הירושלמי והמדרש מדובר על דקדוק כחוט השערה כפי שהקב"ה מדקדק עם צדיקים[4], ולכן גם העונש היה קל וסמלי - שבעניין זה הכתיב 'אביגל' חסר וזה סימן לפחיתות מסוימת, אבל לא מדובר על עונש ממש. אלא שלפי מידת ואמת הצדיק תפשוה רבותינו[5], וכעין דברי חז"ל הידועים ש"כל האומר דוד חטא אינו אלא טועה"[6] - שאמנם תבעו את דוד על חטא זה והוא גם נענש, אבל מצד הדין אינו חטא גמור[7]. ולכן גם לשיטת הירושלמי והמדרש שהיה פגם במעשיה פתוח לנו השער לבאר בדרכים שונות מדוע אין חטא ממש בדבריה של אביגיל בעניין זה[8]; וברור שכך יש לומר לפי התלמוד הבבלי (ב"ק שם), שמשמע שסובר שאין במילים אלו שום פגם, שהרי המימרא הנ"ל "שפיל ואזיל בר אווזא" וכו' מובאת בתוך סוגיה ארוכה שמביאה מקורות מפסוקים לאימרות ומשלים שונים "דאמרי אינשי", ולא מסתבר שיביאו בגמ' ראיה להנהגה רעה או אימרה שלילית, אלא אדרבה, כנראה שניתן ללמוד גם מדברי אביגיל דרך ארץ ומידה טובה[9]. יש אם כן לבאר מדוע באמת אביגיל לא חטאה בדיבורה הנ"ל[10].

 

מהלך ראשון: ריחוק אביגיל מבעלה

בתחילת פרק כה שם מובא התיאור על הזוג נבל ואביגיל: "ושם האיש נבל[11] ושם אשתו אביגיל, והאשה טובת שכל ויפת תואר, והאיש קשה ורע מעללים, והוא כלבי[12]". וכל קורא ישתומם על נישואין אלו, הן במישור האנושי איך מתקיים קשר כזה, והן במישור הרוחני - איך משמים שדכו בין בני אדם שכה רחוקים זה מזה. לגבי המישור האנושי לא פירשו לנו הפסוקים או חז"ל במדרשיהם דבר, ואולי הקידושין היו בעל כורחה, כגון שהייתה קטנה כשהשיאה אביה לנבל, או שתחילה היה נבל צדיק ואח"כ הרע מעשיו, או שנבל רימה אותה במעשיו ודימתה תחילה שצדיק הוא. ואין לדעת בבירור במקום שלא פורש.

אולם לגבי המישור הרוחני - בסוטה ב, א אומרת הגמרא שכל נישואין הם דווקא "לפי מעשיו" של האדם, שנאמר "כי לא ינוח שבט הרשע על גורל הצדיקים", וביאר רש"י: "צנועה לצדיק ופרוצה לרשע". אמנם המהרש"א בחידושי אגדות שם העיר שלעיתים המציאות שונה: "אל תתמה באם תראה לפי דעתך שאיש טוב וישר נושא אשה שאינה הגונה, ועל כן אמר לטובים ולישרים בליבותם, כי האדם רואה לעיניים וה' יראה ללבב, ובודאי זה הנושא שאינה הגונה לו גם אם הוא טוב לפנים - בליבו ודאי אינו טוב וישר". אך לעומתו במנורת המאור (נר שלישי, כלל ו סוף ח"ב) כתב: "ואם יש צדיק שנכשל באשה מורדת [וכן להיפך כמובן] זהו מהיסורין הבאים לצדיקים בעוה"ז כדי שינוחו בעוה"ב, וברוך היודע".

עכ"פ הנישואין בין אביגיל לנבל היו בחוסר התאמה מוחלט, ופשוט שאביגיל רצתה מאד להתגרש מבעלה, אלא שנבל ברשעתו לא הסכים[13]. וא"כ כשהיא מצידה רוצה לעזוב את בעלה מחמת רשעותו אין עליה איסור לחפוץ בבעל אחר שלו תינשא אחר שימות בעלה, והרי לפני חדר"ג היה יכול דוד לישא גם אותה על נשיו[14].

 

מהלך שני: נבל נחשב כגברא קטילא

במסכת מגילה שם מביאה הגמ' את השיחה שהייתה בין דוד לאביגיל, שדוד אומר על נבל שחייב מיתה מדין "מורד במלכות", ואביגיל עונה לו "עדיין שאול קיים ולא יצאה טבעך בעולם". ולא מבואר מה טענתה בזה.

שלוש שיטות נמצאות במפרשים על דברי אביגיל:

א. טענה שאין לדוד באותה שעה דין מלך כלל [פרשת דרכים, דרוש יא ודרוש יב].

ב. טענה שאמנם יש כבר לדוד דין מלך, אבל אין לנבל דין מורד במלכות, בגלל שעדיין לא יצא טבעו של דוד[15].

ג. טענה שאמנם יש לדוד דין מלך, ונבל אכן נחשב מורד במלכות, אבל למעשה ראוי לדוד שלא יהרגהו מחמת תמיהת הבריות. כ"כ הגאון בעל השאגת אריה בספרו גבורות ארי (יומא כב, ב), וזה לשונו: "ואפשר שממשיחת דוד ואילך לא היה לשאול דין מלך, כדאמרינן בפרק ג' דמגילה דאמר דוד על נבל מורד במלכות הוא ולא צריך למידייניה. ואפילו אביגיל שהשיבה לדוד עדיין שאול קיים ולא יצא טבעך בעולם, לאו למימרא דלא היה לדוד דין מלך בעוד שאול קיים, אלא מילתא בעלמא קאמרה ליה, דכיון דלא יצא טבעך בעולם עדיין אין הכל יודעין שאתה נמשח כבר למלך (שהרי משחו בהסתר, כדכתיב ויאמר ה' עגלת בקר תקח בידך לאמר לזבוח לה' באתי, שלא למשוח מלך מפני אימת שאול), ואם תהרוג את נבל יאמרו עליך שאתה רוצח".

ולפי הסבר זה יוצא שבאמת נבל חייב מיתה מצד הדין, ואם כן הוא כגברא קטילא[16], אלא שמפני חשש השומעים דוד לא הרגו. ואף שהיה מקום לדון בסברא ולומר ש"מורד במלכות" אינו בגדר של "גברא קטילא" כאחד שחייב מיתת בי"ד, אבל במדרש בראשית רבה פרשת נח פרשה לב סי' א[17], וכן בתשובות האחרונים[18], נמצא שגם על "מורד במלכות" קיים גדר זה. והוא תלוי גם בשאלה שנידונת בראשונים ואחרונים האם יש דין וגמר דין ב"מורד במלכות"[19], שהרי מחוייב מיתה אינו נחשב ל"גברא קטילא" אלא רק אחר גמר דין[20]. ואם נבל נחשב כ"גברא קטילא" מובן מדוע אשתו אביגיל התירה לעצמה לרַצות את דוד ולדבר עמו ברמז על שידוכיה עמו כשימות בעלה[21].

 

הלקח של המשל "שפיל ואזיל בר אווזא" וכו'

חז"ל משלו את דברי אביגיל ל"בר אווזא", כמובא לעיל. לפי רש"י שם הלקח מהמשל הוא: "מחמת ענוותנותו של אדם לא יהא בוש מלשאול דבר הצריך לו, בין לתורה בין לפרנסתו ולתבוע חובו", והיינו שמידת הענווה אין לה לסתור השתדלות ועשייה[22]. והוסיף הרמ"ד וואלי (בכתביו, שמואל שם) שאף היה בדבריה בקשת גדולה, להיות מנשות המלך.

אך בספר "דברי שאול" לרבי יוסף שאול נתנזון על אגדות הש"ס שם ביאר באופן שונה את המשל והנמשל: "הבר אווזא הוא הולך ופניו למטה, ומ"מ עיניו צופות למעלה. וזה היה באביגיל, שאע"פ שבעת ההיא עמדה לבקש על נפשה, הייתה מבקשת שישאנה". והיינו, שאנשים גדולים גם כשהם בצרה אינם מסתפקים במועט, אך רק טיפול בהצלה העומדת כעת על הפרק, אלא מנסים לראות כיצד גם להשיג מטרות ולהתקדם מתוך אותה צרה.

 

סיכום

על אף שדברי אביגיל לדוד "וזכרת את אמתך" כפי פשטם וכפי דברי הירושלמי נראים מעט תמוהים, הראנו שניתן לפרשם בשני אופנים גם באופן המותר, ובהתאם להבנת הבבלי שלא מסתייג מדבריה כלל.

---