המעין

עניין בליעת כלים בזמננו

בגיליון הקודם של 'המעין' פורסם מאמרו של הרב רועי סיטון (עמ' 37 ואילך), ובו ניסה להוכיח שאין לשער את הבליעה כנגד כל הכלי, ואפשר לשער כפי הבליעה המציאותית, הקטנה הרבה יותר. ולדעתי דבריו אינם נכונים.

בעמ' 38 הביא את דברי הראב"ד שמשערים באומד יפה ולא כנגד כולו.
אך הראשונים חלקו עליו ולא נפסק כמוהו, עי' ב"י סי' צח סע' ד ובש"ך ס"ק יב ובכל הפוסקים.
שם הביא את דעת הרמב"ן החולק על הראב"ד, וכתב שגם לדעת הרמב"ן אם איננו יודעים כמה הכלי בלע יש לשער לפי המקסימום האפשרי, ומכאן שהבעיה בהכשר הכלים היא חוסר ידיעת המציאות, ואין הגדרה הלכתית שתמיד משערים כנגד כולו.
הרמב"ן על הגמ' חולין צז, ב בענין כחל שמשערים נגד כולו פירש שלא הולכים בתר אומדנא, כי מידות חכמים כך הם ביושר והשוואה שלא ליתן תורת כל אחד ואחד בידו. ושמעינן מינה שכף שניער בה קדירת חלב וכו' ככף עצמה משערינן, דבמאי דנפיק מיניה פשיטא דלא דהא לא ידעינן כמה הוי. עכ"ל. והנה הדבר ברור שהחלב הכנוס בכחל אינו בשיעור כל הכחל, ואף על פי כן הצריכו חז"ל לשער נגד כולו, וכמו שכתב בדרישה סי' צ ס"ק ב דמן הדין אפילו בחצי כדי הכחל הוי סגי, אלא שהחמירו בדבר שאינו ידוע. עכ"ל. וה"ה בכלים, הדבר ברור שהכלי אינו מטעים נגד כולו, ואע"פ כן הרמב"ן ושאר הראשונים שהובאו להלכה מעולם לא התירו לשער 'לפי המקסימום האפשרי', אלא כך דרכם של חז"ל לקבוע שיעור ברור ומוגדר לדברים. ולכן כל שאין אנו ידועים בבירור כמה נבלע הצריכו לשער נגד כל הכלי, וכפי שנפסק בשו"ע סי' צח סע' ד.
ויותר מכך מובא בפרי מגדים סי' צד משב"ז ס"ק א ד"ה כתב, וז"ל, ודע עוד, דבכל הקדירה משערינן אף באיסור דרבנן, ואין לומר ספק דרבנן להקל ולשער באומד הדעת, כמו בכחל, דכל אחד יבוא לשער כפי דעתו. ואין לעשות ממנו כלל ספק, ואפילו אלף ספיקות כיוצא בו לא מהני. עכ"ל. וכ"כ ביד יהודה סי' קג הארוך ס"ק כז, וז"ל, הוא דבר תמיהה נשגבה, ולא נמצא בשום אחד מקדמונים ז"ל לצרף זאת לספיקא כלל, הגם דוודאי ידעינן שלא פלט בשיעור גופו, ועם כל זה החמירו חז"ל לשער תמיד נגד כולו. ופשוט וברור שלאו דווקא בחתיכה, דה"ה בפליטת כלי תמיד אמרו לשער נגד כולו, וכל שאין שישים חשבינן ליה לדאורייתא ממש כמבואר בכל הפוסקים, ויתר מזה דאפילו אם ידעינן דאיסור זה אינו נותן טעם בו מ"מ כל זמן שאין כאן קפילא לפנינו וטעם ואמר שאין בו טעם תו צריכים שישים, ונראה נמי לחשבו לדאורייתא. עכ"ל. וכעין זה כתב החזו"א בסי' לג ס"ק ב עיי"ש.
ודבר זה פשוט וברור בכל הפוסקים שאין להקל כלל וכלל לשער לפי המקסימום האפשרי, אלא לעולם יש לשער נגד כל הכלי.
הכותב הביא ראיה (עמ' 39) מדברי הרשב"א שמתיר כלי שבלע איסור מועט, ומסיים שכן הסכמת האחרונים.
ראיה זו צריכה עיון, מפני שהרשב"א עוסק באופן שידוע בבירור כמה איסור בלוע בכלי, ואין ראיה כלל להקל כאשר אין ידיעה ברורה כמה נבלע בכלי. אדרבה, מובא בפירוש ברשב"א בתוה"ב בית ד ש"א א ע"ג שכאשר לא ברור כמה נבלע בכלי יש לשער נגד כולו. ועוד, לא נכון הוא שכך הסכמת הפוסקים, הרי רבים מן הפוסקים אינם מקילים בזה כידוע, עי' טור סי' קכב וב"ח שם, ט"ז סי' צט ס"ק ט ופרמ"ג שם, ש"ך סי' קכב ס"ק ג וחכמת אדם כלל נב דין י, ועי' בפרמ"ג סי' צט שפ"ד ס"ק כג שאוסר להשתמש בה אף כשאינה בת יומה, וכן דעת יד יהודה שם בפירוש הארוך סוף ס"ק כח.
עוד מצדד שם הכותב (עמ' 44) שהסיבה שהכלים בזמן חז"ל נתנו טעם הוא משום שאריות לכלוך שנשארו דבוקות לכלים, ולכן בזמננו שיש אפשרות לנקות את הכלים היטב אין לחוש לכך.
והנה, מלבד שוודאי יתכן גם בימינו שלא ינקו את הכלי היטב, וכל שהדבר עדיין אפשרי הדין נשאר בתוקפו לחוש שמא קיים טעם האיסור, מ"מ ההנחה שהסיבה שהכלים בזמנם נתנו טעם משום שאריות המאכל שבכלים תמוהה, שאם כן היאך התירו את מה שנתבשל בכלי שאינו בן יומו, הרי קיימא לן שהשומן הדבוק לכלי אינו נפגם כעבור מעת לעת, וכפי שנפסק להלכה בש"ך סי' קג ס"ק טו. אלא ודאי שהטעם שהחמירו בכלים לחוש לנתינת טעם אינו מחמת הלכלוך הדבוק בכלים אלא משום הטעם הבלוע בתוך דופני הכלי אף אם הכלי נקי לגמרי, ולכן אף בזמננו שיש אפשרות לנקות את הכלים היטב אין שום צד להקל יותר מבזמן חז"ל.

שמואל הכהן