המעין

'כבקרת רועה עדרו'

וַיְהִי דְבַר ה' אֵלַי לֵאמֹר. בֶּן אָדָם, הִנָּבֵא עַל רוֹעֵי יִשְׂרָאֵל, הִנָּבֵא וְאָמַרְתָּ אֲלֵיהֶם לָרֹעִים, כֹּה אָמַר ה' אלוקים, הוֹי רֹעֵי יִשְׂרָאֵל... הִנְנִי אֶל הָרֹעִים וְדָרַשְׁתִּי אֶת צֹאנִי מִיָּדָם, וְהִשְׁבַּתִּים מֵרְעוֹת צֹאן... כִּי כֹּה אָמַר ה' אלוקים, הִנְנִי אָנִי וְדָרַשְׁתִּי אֶת צֹאנִי וּבִקַּרְתִּים. כְּבַקָּרַת רֹעֶה עֶדְרוֹ בְּיוֹם הֱיוֹתוֹ בְתוֹךְ צֹאנוֹ נִפְרָשׁוֹת, כֵּן אֲבַקֵּר אֶת צֹאנִי, וְהִצַּלְתִּי אֶתְהֶם מִכָּל הַמְּקוֹמֹת אֲשֶׁר נָפֹצוּ שָׁם בְּיוֹם עָנָן וַעֲרָפֶל. וְהוֹצֵאתִים מִן הָעַמִּים וְקִבַּצְתִּים מִן הָאֲרָצוֹת וַהֲבִיאֹתִים אֶל אַדְמָתָם וּרְעִיתִים אֶל הָרֵי יִשְׂרָאֵל בָּאֲפִיקִים וּבְכֹל מוֹשְׁבֵי הָאָרֶץ. בְּמִרְעֶה טּוֹב אֶרְעֶה אֹתָם וּבְהָרֵי מְרוֹם יִשְׂרָאֵל יִהְיֶה נְוֵהֶם, שָׁם תִּרְבַּצְנָה בְּנָוֶה טּוֹב, וּמִרְעֶה שָׁמֵן תִּרְעֶינָה אֶל הָרֵי יִשְׂרָאֵל. אֲנִי אֶרְעֶה צֹאנִי וַאֲנִי אַרְבִּיצֵם, נְאֻם ה' אלוקים. אֶת הָאֹבֶדֶת אֲבַקֵּשׁ וְאֶת הַנִּדַּחַת אָשִׁיב וְלַנִּשְׁבֶּרֶת אֶחֱבֹשׁ וְאֶת הַחוֹלָה אֲחַזֵּק... (יחזקאל פרק לד)

הנבואה שהיא הבסיס למשפטים המרגשים ביותר בתפילת 'ונתנה תוקף' של הימים הנוראים מדברת על הדחה של מנהיגים שכשלו, ומילוי המשימה שבה הם נכשלו ע"י ריבונו של עולם בכבודו ובעצמו. הנביא מדבר על תקופת סוף הגלות, שבה מנהיגי הציבור, 'הרועים' שנכשלו בתפקידם, 'מושבתים מרעות צאן', והקב"ה – בעל העדר – מחליט לדאוג בעצמו לאיסוף העדר ולטיפול בו, בחמש לשונות של גאולה – והצלתי, והוצאתים, וקיבצתים, והביאותים, ורעיתים אל הרי ישראל. הוא אף מטפל בכבשים הפצועות (פיסית ורוחנית), עד שהוא מביא את עדר הכבשים שלו למצבו האידיאלי. המשל והנמשל מתערבים זה בזה – היום הארוך החשוך, 'יום ענן וערפל', שבו נפוץ עם ישראל בכל העולם, עומד להסתיים; אור חדש על ציון מאיר; הגיע העת לשוב 'אל הרי ישראל, באפיקים ובכל מושבי הארץ, במרעה טוב' וכו'.

עלינו דיבר הנביא! את בבואתינו ראה יחזקאל מול עיניו כאשר ה' אמר אליו את הדברים האלו. אנו חיים היום בדור של קיבוץ גלויות ושיבת ציון, 'היינו כחולמים'; אנו הם אלו שמתאכזבים פעם אחר פעם מרבים מ'רועינו'; אנחנו הכבשים שמצפים שבעל העדר ייכנס סוף-סוף לעובי הקורה ויסיים בטוב את המסע חזרה הביתה, לנווה הטוב, כאשר דיבר ביד עבדיו הנביאים. 'בקרת רועה עדרו' היא אם כן ביקורת חיובית, ביקורת אופטימית, ביקורת שבאה לתקן את הליקויים ולהביא את העדר למצבו המושלם. כן נזכה בעזהי"ת.

גיליון מגוון זה של 'המעין' עוסק הרבה בזיכרונות: הוא כולל דברים של ועל חבר המערכת הרב מעלה גלינסקי זצ"ל; הוא מזכיר את מלחמת יום הכיפורים ואת חלליה המרובים הי"ד, ביניהם שלושה מתלמידי ישיבת שעלבים, בעזרת הבאת שיחה מיוחדת-במינה שהעביר בעקבות אותה מלחמה האדמו"ר מסלונים בעל 'נתיבות שלום'; לרגל יום הזיכרון השמונים לפטירת רבנו החפץ חיים זצ"ל, שגרם למהפכה בעולם היהודי בעניין שמירת הלשון, מובא מאמר המתנגד להיתר שנכתב לאחרונה להפיץ לשון הרע (לא להוציא שם רע ח"ו!) על אנשי ציבור; מתחדשים חידושים הלכתיים בגדרי 'בן ארץ ישראל' לעניין יו"ט שני של גלויות, ואף נותרת לנו חידה לסיום, לזכרו של הגר"א גינחובסקי זצ"ל שנפטר לפני שנה ודן בנושא זה; בהמשך מובאים דברי זיכרון חמים על הרב גרשום הרפנס זצ"ל, מהפעילים המרכזיים של פא"י במשך כשני דורות, ודברי זיכרון והערכה על אחד מגדולי מַצדיקי הרבים בדורנו – הרב י"י נויבירט זצ"ל, שנפטרו במהלך השנה. בין השאר מוצגים דברים מאלפים על ההעפלה לארץ לפני קום המדינה, ועל הצורך שאירע לעיתים באותם ימים לחלל שבת כדי להגיע לארץ ישראל, בהמשך לדברי הרב נויבירט זצ"ל על הצער העמוק שגרם לו הצורך לעלות לאונייה תוך כדי חילול שבת, צער שבעקבותיו זכינו לימים לחיבורו 'שמירת שבת כהלכתה'.

מאמר מעניין עוסק בדעות של קדמונים על ה'הכרח', אם הוא אמנם קיים, שיש לקב"ה להכריע את דינו של עם ישראל לטובה באופן מיוחד כאשר ר"ה חל בשבת; פרופ' שפיגל מציג לנו מכת"י איגרת מרכזית הקשורה לפולמוס הרמח"ל, איגרת שנעדרה עד עתה מקובץ מכתבי הרמח"ל ובני דורו, אשר מאירה פן מאוד ייחודי של התגלגלות הפולמוס, ומשאירה אותנו מהרהרים "מה היה קורה אילו" מכתבם זה של רבני ונציה היה משכנע את ר"מ חגיז למשוך את ידו מרמח"ל; ומר רחמים שר שלום 'מסדר' לנו את ענייני מניין השנים לבריאת העולם. הגיליון מסתיים כרגיל בסקירת ספרים תורניים ובתקצירים באנגלית.

יהי רצון לפני אבינו שבשמים שגיליון 'המעין' ימלא את תפקידו בהפצת תורה וחכמה ובחיזוק הקשר בין אנשי התורה מכל המחנות, עד שנזכה בע"ה לחיבור השלם בגאולה השלמה המתקרבת בעזהי"ת.