המעין

[1] עי' להלן, הערה 28.

[2] ראה ירושלמי, ראש השנה א, ג: "בנוהג שבעולם, מלך בשר ודם גוזר גזירה - רצה מקיימה, רצו אחרים מקיימים אותה. אבל הקב"ה אינו כן, אלא גוזר גזירה ומקיימה תחילה. מה טעמא? ושמרו את משמרתי אני ה' (ויקרא כב, ט), אני הוא ששימרתי מצותיה של תורה תחילה". וכך, בשינויים, בשמו"ר ל, ט; ויק"ר לה, ג. וראה עוד ברכות ו, א: "מנין שהקב"ה מניח תפילין?..."; שם ז, ב: "מנין שהקב"ה מתפלל?...". ועי' גם להלן, הערות 6-10.

[3] עי' תוספתא, שבת טו, טז.

[4] קדושת לוי השלם, ג, לקוטים חדשים, לראש השנה, ירושלים תשי"ח, עמ' תקכ. על הקטע הנוכחי והבא אחריו לא נרשם מהיכן נלקטו, ומקורם בספר 'גאולת ישראל השלם' מאת ר' יהושע אברהם ב"ר ישראל מהדורת פיעטרקוב תרע"ג, דף יד ע"ב, סי' כב; ובמהדורתו הראשונה של הספר, אוסטרהא תקפ"א, ח"א, דף יג ע"א, שאף ממנו נאספו ה'לקוטים חדשים' שב'קדושת לוי' הנזכר. תודתי נתונה לר' יצחק שלמה סופר על עזרתו במציאת מקור זה. וראה גם ר' שלום פרלוב, דברי שלום, דרוש לראש השנה, וילנא תרמ"ב, דף סד ע"ג: "רבותי היו אומרים בשם הצדיקים, וכמדומה לי בשם הגאון הקדוש מברדיטשוב נ"ע... טוב מאוד אם ראש השנה חל להיות בשבת קודש. היינו, כי בשבת קודש אסור לכתוב, רק לטוב ולחיים יש היתר, כי פקוח נפש דוחה שבת, אבל ח"ו, להיפך, אסור לכתוב בשבת, ובת דינה - בטל דינא. ודפח"ח".

[5] כבר עמד בענין רב"ש שניאורסון, ברכת שמעון, ב (מועדים), ענייני ראש השנה, ירושלים תשנ"ב, עמ' טו. ויישובו דחוק. אמנם טיעונו של רל"י מברדיטשוב הובא בניסוח שונה ב'תולדות ועניינים שונים של רבינו המחבר קדושת לוי' (סי' סב), שהוסיף רצ"א קאליש במהדורתו ל'קדושת לוי' (קדושת לוי השלם, מונקאטש תרצ"ט, דף קנג ע"ד, סי' סב): 'אמר פעם אחת בראש השנה, רבש"ע, אם תכתוב את עמך ישראל בספרן של צדיקים, הרי טוב, אין כאן חילול יום-טוב, שפיקוח נפש דוחה אפילו שבת החמורה. ואם אין כן בדעתך, ח"ו, אומר אני, לוי יצחק הרב מבארדיטשוב, שאסור לך על פי התורה לכתוב ביום טוב'. מלשון הדברים משמע שרל"י מברדיטשוב נקט את הטיעון לאו דווקא בראש השנה שחל בשבת אלא גם בראש השנה שחל בימות החול, וממילא מסולקת התמיהה הנזכרת. אמנם איני יודע מנין נטל רצ"א קאליש את הניסוח שהביא, שהרי לא גילה את מקורותיו (ראה, שם, בראש ה'תולדות', דף קג ע"א: "אסוף אספתי קצירי אמרים... כולם ממקורות נאמנים.... לא הצבתי ציונים... מבטן מי יצאו הדברים... כי כולם כבר נודעים ומקובלים..."), אך נראה שהוא גם הכיר את הניסוח שבספר 'גאולת ישראל', ולפיכך הוסיף (בסוגריים מרובעים) את הביאור הבא: 'ופי' בזה: יום טוב של ראש השנה שחל בשבת. כלומר, אז הוא יום טוב שאיסור שבת נוסף ואסור לכתוב רק מטעם פקוח נפש לצדקנו בדין וממילא הוא יום-טוב'. ולא הבנתי את הסברו.

[6] ראה בר"ר, יא ה: "אמר לו [טורנוסרופוס לר' עקיבא]: "אם כדבריך שהקב"ה מכבד את השבת, אל ישב בה רוחות, אל יוריד בה גשמים, אל יצמיח בה עשב. אמר לו: תיפח רוחיה דההוא גברא! אמשול לך משל, לשנים שהיו דרין בחצר אחת, אם אין זה נותן עירוב וזה נותן עירוב, שמא מותרין לטלטל בחצר?! אבל אם היה אחד דר בחצר, הרי הוא מותר בכל החצר כולה. אף כאן הקב"ה, לפי שאין רשות אחרת עמו וכל העולם כולו שלו, מותר בכל עולם כולו". וראה גם שמו"ר ל, ט, ש'מין אחד' תמה כן לפני החכמים והם השיבוהו: "אין אדם רשאי לטלטל בתוך חצרו בשבת?!... העליונים והתחתונים חצרו של הקב"ה!". אמנם תמיהה זו היא תמיהתו של מין, אפיקורוס, ויתכן אפוא, שאין להסיק מאומה מהתייחסות החכמים אליה, שדבריהם נאמרו בבחינת 'ענה כסיל כאיוולתו'; והשווה הערה הבאה. טעם אחר ל'היתר' הורדת הגשמים בשבת מצאנו אצל אחד הפייטנים בסדר עבודה ליום כפור 'אז באין כל': טַל וּמָטָר \ בּוֹ לֹא הוּעֲצָרוּ \ כִּי כְּיַיִן וּכְעָסִיס \ לְמִשְׁתֶּה נֻתָּנוּ. ראה: י' יהלום (מהדיר), אז באין כול: סדר העבודה הארץ-ישראלי הקדום ליום הכיפורים, ירושלים תשנ"ז, עמ' 89, שו' 223-222. שורות אלו מצויות בתוך קטע רחב בו מסביר הפייטן מדוע פרטים מסוימים הותרו בשבת (יחסי אישות ולידה), נאסרו (צער) או שאינם 'פעילים' בו (אוב ומָן), ותמיד נתינת הטעם פותחת ב'כי'. מסתבר אם כן, שגם כאן ניתן טעם מדוע 'טַל וּמָטָר' אינם נעצרים מלרדת בשבת, אלא שלא הבנתי לאשורו את טעמו של הפייטן.

[7] סנהדרין לט, א (המוסגר מפירוש רש"י): "אמר ליה ההוא מינא לרבי אבהו: א'להיכם כהן הוא... כי קבריה למשה, במאי טביל?... אמר ליה: בנורא טביל... [ד]עיקר טבילותא בנורא הוא, דכתיב (במדבר לא, כג): 'וכל אשר לא יבוא באש תעבירו במים' [ודרש להו הכי: כל מי שאינו יכול לבוא באש, מפני שישרף; תעבירו במים]". אמנם יש הסוברים, שתשובת רבי אבהו נאמרה בדרך דחייה בקש, והוא עצמו לא נתקשה בדבר. ראה רש"י, שם. וכיוצא בכך מפרש ר' מאיר ב"ר טודרוס הלוי אבולעפיה (יד רמ"ה, סנהדרין שם). אך מאידך גיסא, היו שנסתמכו על דרשת רבי אבהו למקרא 'וכל אשר לא יבוא באש...' ועל מסקנתו. ראה ספר גימטריאות לרבינו יהודה החסיד, א, אות קיד, מהדורתי, ירושלים תשס"ה, עמ' קכו: "...והאש מטהר כמקוה, וכתיב 'וכל אשר לא יבא באש תעבירו במים'".

[8] ראה דעת זקנים מבעלי התוספות, שמות יד, ב: "תימה להרב רבי יהודה: היאך אמר לו שיחנו על הים 'לפני בעל צפון', והא אמרינן אסור לאדם לומר לחבירו המתן לי בצד עבודה זרה פלונית. צ"ע". ועי' להלן, הערה 13.

[9] היעב"ץ דן אם יש איסור סירוס בדגים, ורוצה להתיר מכך "שסירס הקב"ה ללויתן ובת זוגו, וידוע במדרש, שהקב"ה מקיים התורה. אבל באמת אין למדין הלכה מאגדה... ועוד, שהרי אמרו שם גם כן, שסירס לבהמות בהררי אלף. אלא על כרחך ליכא למילף מינה. ויש לומר גם כן, כיון דבידי שמים הוא, מישרי שרי". ראה: שו"ת שאילת יעבץ, ח"א, סי' קיא.

[10] ראה: ר' ישראל רבינוביץ, ישמח ישראל, פרשת כי תשא, פלורידה תשכ"ו, דף עח ע"ב. וגוף העניין כבר נאמר בפסיקתא רבתי, פיסקא מד, מהדורת מ' איש-שלום, וינה תר"מ, דף קפד ע"א.

[11] עי' משנה, ביצה ה, ב. וראה גם ירושלמי שבת ז, ב: "ללמד על בתי דינים שלא יהו דנין בשבת"; משנת ר' אליעזר, פרשה כ, מהדורת ענלאו, ניו-יורק תרצ"ד, עמ' 368: "מניין לדינין ולטענות ולערעורין וכל מעשה בית דין שנקראו 'מלאכה'? שנאמר (דהי"א כו, כט): 'כנניהו ובניו למלאכה החיצונה על ישראל, לשוטרים ולשופטים'".

[12] תוספתא, עבודה זרה ו, יא.

[13] דעת זקנים מבעלי התוספות שמות יד, ב. וכך בפרושי התורה לר' חיים פלטיאל, שמות שם, מהדורת י"ש לנגה, ירושלים תשמ"א, עמ' 235. תמיהה זו מצויה גם בקובץ פירושים אחר מבעלי התוספות, ראה תוספות השלם, ז, בשלח יד ב, אות ז, ירושלים תשמ"ח, עמ' קעט: "'לפני בעל צפון'. וקשה, אמאי הזכיר להם שֵׁם עבודה זרה, והתניא, אל יאמר אדם לחבירו שמור לי בצד עבודה זרה פלונית... ויש לומר, על פי הדיבור מותר. [ועוד], כדי להטעות המצרים..." (הוספתי את התיבה 'ועוד' כי נראה שנאמרו כאן שני תירוצים שונים).

[14] עי' לעיל, הערה 2.

[15] ש' פליישר, 'מבנים סטרופיים מעין אזוריים בפיוט הקדום', השירה העברית בספרד ובשלוחותיה, א, בעריכת ש' אליצור וט' בארי, ירושלים תש"ע, עמ' 130. מִספור הטורים כבמקור. פליישר הדפיס חלק קטן מהקדושתא, וכולה מופיעה אצל: ש' אליצור ומ' רנד (מהדירים), פיוטי ר' אלעזר בירבי קליר לראש השנה (עומד להופיע). בנוגע לטור 8 קיים נוסח אחר: "לְבַל בּוֹא בְחֶשְׁבּוֹן / וְכָל חֵטְא וְעָוֹן / כִּי אֵין לְחַשֵּׁב בְּשַׁבָּת" (מתוך מהדורת אליצור-רנד, הנזכרת, שו' 117-115). ביאור (בעיקר ע"פ פליישר, שם): 6 אם שפט: כשישפוט. עם זו: ישראל. | 7 מדיינם: ריבם. | 8 חאט: חטא, הכתיב הזה מצוי בטקסטים ארצישראליים. | 9 בשבתון ושבת: בראש השנה שחל להיות בשבת. | 10 נאק: זעקת תפילה. אעתיר: אתפלל. ותחן: תחינה. | 11 הרתיק: התדפק על דלתך להשטין. סיחו: את דיבורו. | 12 עמים תשכח: אל תזכור לטובה. בל יוכח: בל יווסר.

[16] והשווה לאִמרת הכנף שהביא ד' סדן (להלן, הערה 26). וראה גם: מ"א גינצבורג, וידויו של משכיל: אביעזר, מהדורת ש' ורסס, ירושלים תשס"ט, עמ' 77.

[17] טענה זו מופיעה, בנפרד, גם בתחילת הקדושתא המדוברת כאן ('אדיר בעוז שבעה'): סְגֻלֵּימוֹ אָנָּא בְּרַחֲמִים תָּדִין \ עֲדֵי עַד כִּי אֵין בְּשַׁבָּת דִּין. ראה: אליצור-רנד, פיוטי ר"א בירבי קליר לר"ה (לעיל, הערה 15), 'אדיר בעוז שבעה', שו' 16-15. כלומר: את 'סְגֻלֵּימוֹ', צאצאי שלושת האבות (בהם דיבר הפייטן בטור הקודם) שבחרת ל'עם סגולה' (דברים ז ו), 'אָנָּא בְּרַחֲמִים תָּדִין' מפני שאסור לדון בשבת ('אֵין בְּשַׁבָּת דִּין'). כיוצא בכך בקדושתא אחרת המיוחסת מספק לקלירי, 'אב מצא הנחה', שאף היא לראש השנה שחל בשבת (אליצור-רנד, שם, 'אב מצא הנחה', שו' 68-65): הֲנָחָה בְּחַבְּרָם לְיוֹם הַדִּין \ צְדָקָה וְחַיִּים הַמְצֵיא לָמוֹ בַּדִּין \ וּלְפִי מַעֲשֵׂימוֹ עִמָּם בַּל תָּדִין \ פְּדֵם מִשַּׁחַת כִּי אֵין בְּנַחַת דִּין. שוב הפייטן מבקש מריבונו: פדה את ישראל מדין מות ('משחת') כי אסור לדון 'בנחת' = ביום השבת.

[18] ע"פ הנוסח המובא לעיל, הערה 15. על איסור החישוב בשבת, ראה תוספתא, שבת יז, ט: "כל חשבונות שהו צריך להן... אין מחשבין אותן בשבת". ובנוגע ליום-טוב, ראה משנה, שבת כג, א. והשווה משנת ר' אליעזר, פרשה כ, עמ' 368: "מניין לחשבונות שנקראו 'מלאכה'? שנאמר (בראשית לט, יא): 'ויבוא הביתה לעשות מלאכתו', לחשב חשבונותיו". ואם כי שדבריו נאמרו בנוגע לשבת, מסתבר מכח דרשתו שהדבר אסור גם ביום-טוב, שכן כל המלאכות האסורות בשבת נאסרו גם ביו"ט פרט לאוכל נפש. וכן הבין ר' מנחם ב"ר שלמה, מדרש שכל טוב, בראשית לט, יא, מהדורת מ' בובר, ברלין תר"ס, עמ' 240: "'ויבוא הביתה... לעשות מלאכתו', לחשוב חשבונות של רבו... ונקראת 'מלאכה' ואסורה היא לבני ברית בשבת ויו"ט לחשב חשבונות שאינם של דבר מצוה".

[19] אליצור-רנד, פיוטי ר"א בירבי קליר לר"ה (לעיל, הערה 15), 'אב מצא הנחה', שו' 79-77.

[20] יום השבת וקרבנותיו הוא הראשון בענין המועדות שבפרשת פינחס. עי' במדבר כח, א ואילך.

[21] אליצור-רנד, פיוטי ר"א בירבי קליר לר"ה (לעיל, הערה 15), 'אדיר בעוז שבעה', שו' 22-21.

[22] פליישר, מבנים סטרופיים (לעיל, הערה 15), עמ' 131, שו' 14. ביאור (ע"פ פליישר, שם): צרים: אומות העולם. לבל: לאלילים.

[23] פליישר, שם, עמ' 131, שו' 15.

[24] עי' בר"ר ט, יא ועוד הרבה.

[25] כן כותב ר' חיים יונתן מרגולין בהקדמה לספרו של אביו, ר' יעקב משה: "חלק שני כולל הגהות, הערות והארות בש"ס ופוסקים... והרבה מהן מפליאות בפשטותן הבהירה... אם תמצא אחת ההגהות מאלה באחד הספרים - אל תתמה על החפץ, כבר מליץ על כגון זה הגאון המובהק הרי"ד סלווייציק ז"ל, שבדרך המלך הישרה פוגשים בעוברים ושבים שמגמת פניהם אל עבר אחד; לא כן בדרך עקלתון, שם ילך המהלך בדרך יחידי. ואמנם דבר זה מפורש בתלמודנו בבא בתרא יב, ב: 'דאמר גברא רבה מילתא ומתאמרא משמיה דגברא רבה אחרינה כותיה', ומסיק: 'דתרוויהו בני חד מזלא נינהו'. 'מזל' מובנו: שכל, דעת, סברא..." (מרגליות הים, חלק ראשון, 'על סף השער', ווארשא תרצ"ג, בלא סִפרור עמודים).

[26] פרט לאיסור הדיבור, הקיים בשבת ולא בימים טובים (לדעת המקורות הקדומים; אמנם יש אחרונים האוסרים דיבור ביו"ט, ראה: אנציקלופדיה תלמודית, כרך כב, ערך 'יום טוב', עמ' תקפד והערה 69). ואכן כגישה האחרונה, המתייחסת לראש השנה שחל בימות החול, נקט אחד מבעלי התוספות המוכיח מקיום הדין בראש השנה רגיל שאין הקב"ה שומר על איסורי התורה: "...שהרי מצינו שהקב"ה יושב ודן את כל העולם אפילו בשבת, ואפילו בראש השנה ויום הכפורים" (לעיל, ליד הערה 13). וראה גם ר' יחזקאל לאנדא, צל"ח, ג, ראש השנה כט, ב, ירושלים תשנ"ה, עמ' קפו: "...ולפי זה אני מקשה על הבית דין של מעלה, איך דנין ביום-טוב של ראש השנה? הא לדידהו, בין לרש"י ובין לרבינו תם - אסור...". והוא מתייחס גם לראש השנה שחל להיות בימות החול. [אִמרת כנף שהתהלכה במזרח אירופה שלפני המלחמה העולמית האחרונה, עסקה בבדיחותא בתמיהה כיצד הקב"ה כותב בראש השנה רגיל: "מעשה בראובן ששאל: אנו אומרים בתפילה על כביכול: 'וכותב וחותם וסופר ומונה', והרי ראש השנה הוא, כיצד כביכול יושב לו ברקיע השביעי ועובר על לאוין? השיב שמעון: ודאי גם שם יש גוי-של-שבת!..." (ד' סדן, קערת צימוקים, תל-אביב תש"י, עמ' 401-400, סעיף 756).]

[27] על איסור הדין בשבת, עי' לעיל, הערה 11. גם 'אֵין לְהַרְבּוֹת סִיחַ בְּשַׁבָּת' הוא מגזירת חכמים, ראה ירושלמי, שבת טו, ג: "מה הקב"ה שָׁבַת ממאמר, אף את שבות ממאמר"; ובהמשך שם: "מדוחק התירו לשאול שלום בשבת... רבי שמעון בן יוחי, כד הוה חמי לאימיה משתעיא סגין, הוה אמר לה: אימא שובתא היא!". וכנראה גם 'אֵין לְהוֹכִיחַ (לייסר) בְּשַׁבָּת' הוא מדרבנן, כי הוא נוגד את מצוות עונג שבת; וגם איסור החישוב בשבת הוא מגזירת חכמים, מחשש שמא יכתוב או כדי שלא יעשה כדרך שהוא עושה בחול (כן משמע מהֶקשרה של ההלכה בתוספתא [לעיל, הערה 18], שבסמוך לה נרשמו פרטים שנאסרו כדי שלא יעשה 'כדרך שעושה בחול', והשווה: מדרש הגדול, ד, שמות כ, י, מהדורת מ' מרגליות, ירושלים תשנז, עמ' תטז). אמנם יש סוברים, שאיסור החשבונות בשבת הוא מדאורייתא (ראה: רמ"מ כשר, תורה שלמה, כרך ו, פרשת וישב, פרק לט סעיף צח, עמ' 1501-1500; ספר המצות לרס"ג [...] עם ביאורי ר' ירוחם פישל פערלא, ג, וארשא תרע"ז, עמ' 11), וכך גם איסור הדיבור (עי' ביאור רי"פ פערלא, שם). אך כמובן, אין דעות אלו מפורשות בחז"ל וקשה לומר כי פייטננו הכירן. דרך אגב, האיסור להרבות בדיבור בשבת נזכר בפיוטים ארצישראלים נוספים, כמו בברכת מזון מפוייטת לשבת: "מְלָאכוֹת שְׁלוֹשִׁים וְתֵשַׁע עוֹנֶשׁ שַׁבָּת / [...] / סִיחַ דְּבָרִים אֵין לְהַרְבּוֹת בְּשַׁבָּת" (א' שמידמן, ברכות המזון המפויטות מן הגניזה הקהירית: מבוא ומהדורה מדעית, ע"ד, פיוט מב, רמת-גן תשס"ט, עמ' 346, שו' 15-13). וראה גם ע' הכהן, קדושתאותיו של ר' שלמה סולימן אלסנג'ארי למועדי השנה, ב, ע"ד, ירושלים תשס"ד, עמ' 172, שו' 82: "זְכוֹר קְדוּשַּׁת שַׁבָּת לִשְׁבּוֹת בָּהּ מִילָּה מִלְּהַעֲמִילָה". כלומר: זכור את קדושת השבת לשבות בה מלעמול בדיבור. ובקדושתא '...לעד כפצח מזמור' לראש השנה שחל בשבת שכתב פייטן אנונימי בן זמנו של הקלירי, כורך הפייטן את הצקותיו של השלטון הזר באי הקפדה על מיעוט דיבור בשבת: "קוֹרְאֵי מָנוֹחַ וְרֵיעַ זִינְּבוּם שְׂעִירִים / רַק כִּי רִיבִּינוּ בְּנַחַ[ת] דְּבָרִים" (אליצור-רנד, פיוטי ר"א בירבי קליר לר"ה [לעיל, הערה 15], נספח א, שו' 216-215; ועל-פיהם הביאור דלהלן). כלומר: את ישראל המקדשים ('קוראי', לשון קריאת מקרא קודש) את השבת ('מנוח') וראש השנה ('ריע', יום תרועה), הכו ('זינבום') בני עשיו ('שעירים'), הם ממלכת רומי-ביזנטיון המזוהה עם אדום, כגמול על ש'רִיבִּינוּ בְּנַחַת דְּבָרִים', שהרבינו לדבר בשבת ('נחת') דיבורי חול. והרבה יש ללמוד מדברי הפייטן על חומרת איסור דיבור דברים בטלים בשבת. וראה עוד: מחזור שבועות, מהדורת י' פרנקל, ירושלים תש"ס, עמ' 464, שו' 25.

[28] משנה, שבת ז, ב.

[29] מסתבר שהפייטן הכיר לתיאור הדין השמימי ש"בראש השנה שכותב גזר דינם לחיים, וביום הכפורים חותם אותו" (מדרש תהלים טז, יב). וראה גם: בבלי, ראש השנה טז, ב. וכך משמע מהקדושתא הקלירית 'אופד מאז' (אליצור-רנד, פיוטי ר"א בירבי קליר לר"ה [לעיל, הערה 15], שו' 478-477): וַאֲקַפֵּיל סְפָרִים וְאַדְמִים סוֹפְרִים דִּין מִלְּשַׁנְּנָה \ עַד יִגְמְרוּ לְמַטָּה קְרִיאַת רֹאשׁ הַשָּׁנָה. והכוונה ל'ספרים' בהם, כביכול, 'סופרי' בית הדין של מעלה כותבים את פסק הדין. וכאן הקב"ה אומר: כל זמן שבית הדין של מטה לא קבעו את ראש השנה איני דן את העולם, ו'אקפל' את הספרים ואדמים את הסופרים.