המעין

פרופ' יעקב שמואל שפיגל

אגרת חדשה מפולמוס רמח"ל: רבני ויניציאה לר"מ חאגיז

רוב ידיעותינו על הפולמוס שהתנהל בין החכמים סביב פעולותיו וכתביו של ר' משה חיים לוצאטו זצ"ל (רמח"ל) נשען על האוסף הגדול של אגרות ותעודות שפרסם ד"ר שמעון גינצבורג מכתבי יד[1]. מקבֵץ האוסף הזה, שהחוקרים נחלקו בדבר זהותו[2], כינס כמאה ושלושים מסמכים, שהם הבסיס החשוב ביותר להבנת השתלשלות העניינים ולהכרת הדמויות שהשתתפו בפולמוס. פרופ' מאיר בניהו ציין אחד לאחד את כל חלקי החומר שהגיע לידינו בפולמוס זה, וקבע כי "ברי שמכתבים הרבה של חכמי ויניציאה אבדו", וכן אבדו אגרות נוספות של חכמי איטליה[3].

אציין בקצרה כמה מפרטי הפולמוס החשובים לענייננו[4]. בשנים תפ"ז-תפ"ט, בהיות רמח"ל הצעיר בעיר פדובה (רמח"ל נולד בשנת תס"ז), הוא זכה לגילוי של מגיד, וחיבר כמה חיבורים בלשון הזוהר. הדבר נעשה בצנעה, ונודע רק לבני חבורתו. בין האנשים שבאו להסתופף בצלו של רמח"ל באותה העת היה גם ר' יקותיאל גורדון, שבא מווילנא לאוניברסיטת פדובה ללמוד רפואה, והפך להיות אחד מתלמידיו המובהקים של רמח"ל. ר' יקותיאל כתב בפרשת ראה (י"ט-כ"ד באב) שנת תפ"ט אגרת לר' מרדכי יפה שישב אז בווינה, ובה הודיע את טיבו של רמח"ל. אגרת זו הגיעה גם לרבי משה חאגיז, שישב באותה העת באלטונה שבגרמניה. ר"מ חאגיז, הידוע במלחמתו העזה נגד שבתי צבי ותלמידיו, הגיע למסקנה שגם רמח"ל מפיץ את תורת השבתאות, ולכן הוא שיגר בט' במרחשון ת"ץ איגרת לרבני ויניציאה, שהייתה אז הקהילה החשובה ביותר באיטליה, בבקשה שינקטו פעולה נגד רמח"ל. בשבוע של פרשת ויצא, השבוע השני של חודש כסלו ת"ץ, משגרים רבני ויניציאה אגרת לר' ישעיהו באסאן, שהיה מורו של רמח"ל בהיותו בפדובה והתגורר באותה עת בעיר ריג'יו, בבקשה לקבל ממנו פרטים על תלמידו והסבר על מעשיו בעקבות החשדות נגדו. באגרת זו הם מזכירים את האגרת של ר' יקותיאל, ומצרפים את העתק האגרת שקבלו מר"מ חאגיז. מכתבם של רבני ויניציאה כתוב בצורה עדינה מאוד, ובין השאר הם מפרטים בו את הסיבות שבגללן העדיפו לפנות לר' ישעיהו ולא ישירות לרמח"ל[5], והן:

שהוא רבו מובהק וכאב את בן ירצהו, ולו שם ביודעים בנסתרות לה' אלדינו, ועל ידו נֵדע הדבר בהצנע לכת ולא יתפרסם אצל עמי הארץ המלעיגים [על] דברים כאלה, וקרוב הדבר שיתגלו הדברים לנכרים באים בשערינו אלה להתגולל עלינו ולהתנפל עלינו ולהבאיש את ריחינו בעיניהם.

דהיינו, ר"י באסאן הוא רבו המובהק של רמח"ל, ויוכל להעיד על אופיו וטיבו. הוא גם מצוי בענייני תורת הסוד, ויוכל לחוות דעתו על תוכן דבריו ומעשיו של תלמידו. כן אנו שומעים פרט נוסף חשוב - פנייתם לר"י באסאן ולא לרמח"ל באה כדי לשמור את הדבר בסוד; רבני ויניציאה חששו מאוד מפרסום הפרשה, הואיל והיא עלולה לשמש ככלי ניגוח נגד הדת היהודית לא רק מצד עמי הארץ שבקהילה אלא גם מצד אומות העולם, שאף עלולים להשתמש בה כעילה לגרימת נזקים ליהודי איטליה.

בסוף המכתב נמצאת פנייה נוספת: "לידיד ה' מעלת הרב מר קשישא הכהן הגדול חמיו נר"ו שלום רב, ובמטותא מיניה יחוה דעתו בזה בעצה טובה קמל"ן, ומניה ומינן תסתיים שמעתתא ויתקלס עילאה". 'הכהן הגדול' הוא ר' בנימין הכהן (רב"ך) תלמידו של ר"מ זכות, שהיה רבה של ריג'יו וחמיו של ר"י באסאן, וגם את חוות דעתו ועצתו הטובה בעניין רמח"ל מבקשים רבני ויניציאה. גינצבורג כתב שהחתימה על המכתב היא מסולסלת ואין הוא יכול לקוראה, אולם בניהו זיהה[6] כי החותם הוא 'משה בכמוהר"ר מיכאל הכהן זלה"ה', אחד מרבני ויניציאה.

ר"י באסאן משגר אגרת תשובה לרבני ויניציאה בתאריך ו' בשבט[7], בה הוא משבח אותם על סבלנותם ורגישותם בבירור הפרשה:

ואפירייה[8] נמטיה לרבנן כי לא בחפזון יצאו לעלות בפרצות, לשום כל אבני מזבח כאבני גיר מנופצות, לקיים מקרא שכתוב (שמות כח, ז) אל שני קצותיו וחבר[9], כבוד אלקים הסד"ר דבר[10] וכבוד מלכים חקור דבר.

לאחר מכן הוא מאריך להסביר כי לא כל מי שרואה מלאך, או שמלאך מדבר עמו, נקרא בשם נביא, מה עוד שלא יתכן שיהיה נביא על אדמה טמאה. אבל להתגלות השכינה יש מדרגות שונות, וגילויים של מגיד היו מאז ומתמיד גם בחוץ לארץ, והוא מונה לכך כמה דוגמאות. לאחר מכן הוא מאריך באופן נפלא להודיע את טהרתו, צדקתו, ומעלתו הגבוהה של רמח"ל.

לאחר שרבני ויניציאה קבלו את תשובתו של ר"י באסאן מן הדין היה שיחזירו תשובה לר"מ חאגיז, ברם באגרות שלפנינו לא נמצאת תשובתם. אנו יודעים כי ר"מ חאגיז שלח אליהם לפחות עוד אגרת אחת, ושבכ"ה באדר ת"ץ הוא התרעם על כך ששתי פעמים שלח להם אגרת ועדיין לא השיבו לו[11]. האמנם רבני ויניציאה נמנעו מלהשיב לו? הדבר אינו מתקבל על הדעת.

והנה בתאריך "י"ג [=יום ג'] בסדר קרבן מנחה לה'" היא פרשת ויקרא, ג' בניסן ת"ץ, כתב ר"מ חאגיז אגרת לרבני ויניציאה[12] כמענה על תשובתם אליו. אגרת זו של ר"מ חאגיז דומה שהיא הארוכה ביותר מבין האגרות שנכתבו על ידו בפרשת הפולמוס, ובה הוא מאריך לענות על דבריהם במכתבם. אלא שכאמור אגרת רבני ויניציאה עליה הגיב לא הייתה לפנינו, ולא ידענו מה גרם לו להאריך כל כך; בין השיטין של דבריו יכולים היינו לעמוד על תורף דבריהם, אבל העיקר חסר היה מהספר.

מאמר זה בא להשלים את החסר, ובו מתפרסמת לראשונה אגרת התשובה מאת רבני ויניציאה לר"מ חאגיז, האגרת שהתגובה הארוכה של ר"מ חאגיז עליה היא זו שהבעירה את המחלוקת, וגרמה לפסילת ספריו של רמח"ל ולהרחקתו מתלמידיו. נקדים אפוא פרטים על מקורה של אגרת רבני ויניציאה שנתגלתה עתה, ועל טיבה.

בין החכמים הבולטים שהשתתפו בפולמוס הרמח"ל היה ר' יצחק פאציפיקו, ראש רבני ויניציאה באותה העת. ר"י פאציפיקו כתב ספר תשובות בן חמישה כרכים בשם 'משפט שלום' שנותר בכת"י, ונמצא כיום בספריית האוניברסיטה של פרנקפורט (Universitätsbibliothek Johann Christian Senckenberg, Frankfurt am main), ומספרו הוא: .Ms. Hebr. Oct. 107 כשנגלה לפניי כתה"י חשבתי שסביר להניח כי תהיה בו התייחסות לפולמוס הרמח"ל, ואכן יגעתי ומצאתי: נמצאות בספר זה כמה תשובות הקשורות לפולמוס, ואני עתיד אי"ה לפרסם את כולן. כאן מתפרסמת לראשונה התשובה החסרה של רבני וינציאה לר"מ חאגיז (שהעתק שלה נמצאת בכרך השלישי, סי' סב, בדפים 124 ע"א - 125 ע"א). אני מודה למנהלי הספריה על הרשות לפרסם אגרת זו.

בתשובה זו לא מפורש מיהו הנמען. בתוכן התשובות הנמצא בסוף הכרך, דף 314 ע"ב (או 317 ע"ב)[13], אנו קוראים על התשובה שבסי' סב כך: "משא ומתן על פלוני החכם שנתפרסם לדרגה גדולה, דאולי שפע אלדי[14] ע"י מגיד אינו נמנע". יש כאן רמז מסויים לנושא שלפנינו אבל אין הוא מספיק, וגם המעיין בתשובה עצמה אינו יודע למי נשלחה. אמנם בסופה, לאחר חתימתו של ר"י פאציפיקו, נמצאות עוד מספר שורות, ושיערתי כי שורות אלו הן למעשה הפנייה לנמען. דברים אלו נקראים לעיתים בשם "שעל הכתב", לאמור, הם לא נכתבו בראש האגרת אלא על גב המעטפה וכדומה, ולפעמים המעתיק כתבם בסוף העניין[15]. לאור ההנחה ששורות אלו הן הפנייה לנמען, עולה כי הנמען הוא ר"מ חאגיז; אלא שהנחה זו צריכה לקבל אישור נוסף, וכפי שיובהר להלן. אך אין צורך לדקדק ברמזים הנ"ל כדי להגיע למסקנה ברורה: ההשערה שהנמען הוא ר"מ חאגיז מקויימת על פי אגרת התשובה שלו, שבה הוא מתייחס ללא-ספק לאמור באגרת שלפנינו. כדי להראות זאת בבירור אביא לכך שתי ראיות.

בראשית האגרת כתב ר"מ חאגיז[16]:

קבלתי מכתב ידם הרמה, הרי הם אלופי לראש הרב הגדול גאון ישראל והדרו נאה דורש ונאה מקיים בתורת אלהים פה מפיק מרגליות בנויות לתלפיות אהובינו כבוד מורנו הרב ר' יצחק פאציפיקו נר"ו, מִסדר לתת עליכם היום ברכה, משנתנו זאת תמים יהיה לרצון.

התאריך באופן שבו הוא נכתב כאן, עם הסימון לסדר פרשת השבוע ולשנת תמי"ם, נמצא אצלנו בסוף האגרת (אמנם שם מצוטט פסוק אחר – 'ואהיה תמים עמו', עי' בהערה שם).

הציטוט השני הוא:

אמנם על מה שכתבו רום מעלת מורי ורבותי טופס ותמצית דברי הסניגור שלו[17], דאין להקשות מה זה ועל מה זה הושפע עליו ממרום כחו וראשית אונו, ושאדון הכל יכול לעשות כרצונו בכל מכל כל, כי ידענו כל יכול והוא באחד ומי ישיבנו, כי באחד ידבר אל ושתים מי ישורנו, ושאין לנו לשאול מה זה היה לבן קיש הגם שאול בנביאים, כי הוא היודע ועד, ה' ימלוך לעולם ועד...

דברי הסנגוריה הללו על רמח"ל שכתב ר"י באסאן באגרתו לרבני ויניציאה, נמצאים באגרת שלפנינו בלשון זו (להלן ליד הע' 52).

העולה מהאמור הוא, שתשובתם של רבני ויניציאה לאגרתו הראשונה של ר"מ חאגיז, שפתחה למעשה את פולמוס רמח"ל, לא ניתנה מיד. הם שלחו בראשונה אגרת לר"י באסאן כדי שיבדוק את הנושא ויענה להם. תשובתו נשלחה כאמור בו' בשבט. לאחר קבלת התשובה ענה ר' יצחק פאציפיקו בשם רבני ויניציאה[18] לר"מ חאגיז, וזו היא האגרת שלפנינו, שנשלחה מויניציאה לאלטונה בשבוע שבין ט"ז לכ"ב באדר[19]. מהאגרת אנו למדים כי בשלב זה רבני ויניציאה אינם נוקטים שום פעולה כנגד רמח"ל. הם מקבלים את דברי הסנגוריה של ר"י באסאן ושל חותנו רב"ך, ולכן לפי דעתם אין עליהם להתערב בעניין זה; אדרבה, עדיפה לדעתם השתיקה, מאותם טעמים שהם כתבו לר"י באסאן בתחילה - פרסום העניין יביא את הדבר לידיעת הציבור, ויותר גרוע מזה - הוא יביא את הדבר לידיעת אומות העולם, ובכך עלול להיגרם נזק חמור לקהילה. כמו כן דומה שיש בדבריהם טענה נוספת כנגד ר"מ חאגיז, וכדבריהם באגרת "אמרנו וגמרנו שלא טוב לדבר קשות ולהתעבר על ריב לא לנו". מעניין כי טענה זו השמיע רמח"ל כנגד רבני ויניציאה בהמשך הפולמוס[20].

מעניין לציין שלפחות בנקודה אחת "שיפרו" רבני ויניציאה מעט את תשובת ר"י באסאן, שהרי הם כתבו בתשובתם: "והרב באסן בתשובה כתב, איני מאמין שיהיה בו לא נבואה ולא רוח הקודש, עובר אותו מדי יום ביום ומדי חודש בחודש, שלא ניתנו מעולם בארץ הטמאה ובגלילות העמים", ואילו המעיין בדברי ר"י באסאן עצמו ימצא דברים שונים מעט[21]:

כי הנה זאת חקרנוה כן היא, כי לא כל מי שיגלה ה' עפר מעיניו, ויביאהו חדרי מצפוניו, לנביא היום יקרא, או לפנים הרואה, ואין זה ענין לנבואה, העולה היא למעלה גבוהה גבוהה, כי יתן ה' את רוחו על הזוכים לראות באספקלריא, על אדמת הקודש ולא בארץ מאפליה, וגם לא לרוח הקודש היושבת ברמה, ולזו ולזו מדרגות רבות כמה וכמה.

לאמור, ר"י באסאן כתב כי נבואה תיתכן רק בארץ ישראל ולא באדמת נכר, אבל להתגלות השכינה יש כמה וכמה מדרגות, וכבר כתבנו זאת לעיל. הוא לא התייחס בדבריו במפורש לרמח"ל, וגם לא השתמש לגביו באופן נחרץ בביטוי "איני מאמין", אבל מכלל הדברים ניתן להבין שזו עמדתו. לכן כפי שאמרתי אין כאן שינוי משמעותי של דבריו אלא "שיפורם" בלבד, בתקווה שהדברים בניסוחם כך יניחו יותר את דעתו של ר"מ חאגיז.

יש לציין עוד כי בסוף אגרת זו פונים רבני ויניציאה גם אל "המאור הגדול הגאון המפורסם כמהר"ר יחזקאל נר"ו מופת הדור והדרו, ואתם הרי ישראל ענפיכם תתנו, פריכם תשאו, כי חכמת אלקים בקרבכם לעשות משפט, ולא יארע תקלה על ידכם". הכוונה כאן לר' יחזקאל קצנלבוגן שהיה הרב ואב"ד של קהילות אה"ו, בעל ספר כנסת יחזקאל. ר"מ חגיז שישב בהמבורג ובאלטונה בין השנים ת"פ-תצ"ח, והדפיס שם כמה מספריו, קיבל הסכמות מר' יחזקאל שכתב עליו שבחים[22], וגם ר"מ חאגיז שיבחו בספריו[23]. אגרתו הראשונה של ר' יחזקאל בעניין זה נכתבה לרבני פאדובה סביב ר"ח אדר[24], וממנה אתה למד שהוא הושפע מר"מ חאגיז לקחת חלק בפולמוס. נמצא כי בעת שרבני ויניציאה כתבו אגרת זו הם לא ידעו מה עמדתו של ר' יחזקאל בעניין, וכך עולה גם מפנייתם אליו בבקשתם כי יראה לחרוץ משפט צדק.

והנה בעוד שהיינו מצפים כי לאחר שרבני ויניציאה כתבו אגרת זו יבוא שלום על ישראל, ועניין רמח"ל ירד מסדר היום, הרי שכמעשה שטן אירע ההיפך הגמור. האמור באגרת זו לא מצא חן, בלשון המעטה, בעיני ר"מ חאגיז, ואש המחלוקת לא רק שלא שככה, אלא אף התגברה מאוד. תשובתו הארוכה והחריפה של ר"מ חאגיז לאגרת זו היא זו שככל הנראה הביאה את רבני ויניציאה להתערב בפרשה, ומכאן והלאה התגלגלו הדברים כפי שהתגלגלו. לולא תגובה זו ועוצמתה ספק רב בעיניי אם היה המשך לפולמוס זה, ויתכן מאוד שהוא היה גווע מאליו לאחר זמן מה.

נשוב לתיאור תשובת רבני ויניציאה לר"מ חאגיז כפי שהיא מועתקת בכתה"י של הספר 'משפט שלום', כיון שלמרות האמור עד הנה קיים קושי מסויים במה שמצוי לפנינו בכתב היד. שני העמודים הראשונים כתובים בכתב יד אחד, והם מהווים אגרת העומדת בפני עצמה, אלא שאין בה חתימה. הקטע האחרון שבה מוקף בקו כמסגרת כמצויין להלן שם בהערה, ואין לדעת מה פשרו. העמוד השלישי כתוב בכתיבה אחרת, אין בו פיסוק כל עיקר, והקטע הראשון שבו גם הוא מוקף בקו כמסגרת (גם זה מצויין להלן בהערה). לכאורה היה מקום לומר כי מסגרות אלו מסמנות מחיקה, אף שבכתב היד בדרך כלל מחיקה נעשית בהעברת קולמוס על הכתוב. קצת ראיה לכך היא העובדה כי אכן חלק מהקטע בעמוד השלישי יש למחוק, הואיל והוא נכפל בהמשך, וכן צויין שם בהערה.

מכל מקום, בין אם זו מחיקה או שאין זו מחיקה, הרי המשך האגרת הוא בדף השלישי, שבו נמצא גם הקטע: "אגרת מעכ["]ת שלחנו" וכו'. כלומר, רבני ויניציאה ממשיכים לכתוב לר"מ חאגיז. אלא שתמוה הוא שהם משתמשים כאן בכינוי "למורה שבפדובה" כשהכוונה לר"י באסאן, בעוד שבתחילת האגרת הם כתבו עליו באופן מכובד יותר, וכינו אותו בשם "הרב המובהק"[25]. כמו כן תמוהים דבריהם, שהם כותבים באגרת כי לא קיבלו מענה מר"י באסאן על אגרתם, והרי לא כך הדבר, אלא הם קיבלו מענה, שהרי על יסוד זה הם כותבים את האגרת הנוכחית, ואף מציינים במפורש כי היא מיוסדת על תשובת ר"י באסאן.

לפי זה לכאורה היה עלינו לומר כי כל הכתוב בעמוד השלישי אינו שייך לאגרת; אלא שנוכחנו לראות כי ציון התאריך הכתוב בעמוד זה סמוך לחתימת ר"י פאציפיקו תואם את מה שהעתיק ר"מ חאגיז מאגרת זו, ונמצא שהוא חלק מהאגרת. אם כן כיצד נפרנס קושי זה?

אולי ניתן לומר כי שני העמודים הראשונים מציינים את האגרת המקורית, החותמת במילה: ירושלים, והיא היתה מיועדת למשלוח לר"מ חאגיז סמוך לקבלת אגרתו. מסיבה שאינה ידוע לנו האגרת לא נשלחה מיד, ובמשך זמן ההמתנה נוסף בה הקטע "אגרת מעכ["]ת" שלחנו וכו', עם החתימה והתאריך. יכול להיות שתוספת זו באה בעקבות אגרתו השנייה של ר"מ חאגיז שנשלחה לרבני ויניציאה[26], ושמא ניתן לומר שהתוספת נכתבה רק על דעתו של ר"י פאציפיקו ולא על דעת חבריו בבית הדין[27].

ועתה לדרך עבודתנו בפרסום האגרת. אגרת זו, כרוב האגרות שנכתבו במהלך הפולמוס, משופעת במליצות רבות מפסוקים ומדברי חז"ל. אם באנו לכתוב את כל המקורות הללו הדבר יאריך את המאמר יתר על המידה, מה עוד שיש להודות כי לעיתים קשה להבין את פשר המליצה ואם יש בה רמז מוצנע, ונמצא שעשינו את עבודתנו למחצה לשליש ולרביע. לכן הערתי רק על מקומות הנראים לי כחשובים להבנת העניין.

שני העמודים הראשונים של האגרת, שמרובים בה המשפטים המחורזים, מפוסקים בכתב היד, והדבר נועד כמובן להקל על הקריאה בה ועל הבנתה. לפיכך הבאתי את הפיסוק כפי שהוא בכתב היד, והוספתי רק מעט סימני פיסוק במקומות המתאימים. בעמוד השלישי הפיסוק כולו ממני, וכן החלוקה לקטעים של כל האגרת היא שלי. הוספות קלות והגהות נרשמו בסוגריים מרובעים כמקובל. בהערות הבאתי הסברים קצרים והפניות לאגרתו של ר"מ חאגיז, כדי להקל על המעיין, ולתת לפניו תמונה שלמה ככל האפשר.

[אגרת רבני ויניציאה לר"מ חאגיז]

[125 סוף ע"א] אילנא[28] כי רבא ותקיף ורמיה מטי לשמיא, וחזותיה לסוף ארעה לחבוש פצע וחבורה ומכה טריה, מעם אלקי אברהם ומהאומה העבריה, תקיף חליה לאוריתא ואור לו כבן בתיה, בר אוריין ובר אבהן יעקב[29] בחר לו יה, תנא דארעא דישראל והינו מבני עליה, הרב הכולל והמובהק כמהר"ר משה חאגייז נרו יאיר וזרח כשלהבת יה, אלקים יחוננהו ויברכהו בברכת הטוב והמטיב ויראה בית המקדש בנוי על הר המוריה, אנס"ו[30].

[124 ע"א] המכתב מכתב אלוקים הוא, אין אלוקים אלא דיין המצויין בהלכה[31], רווחת בכל מקום שמורה וערוכה, חרות על הלוחות, לוחת כתיב ומסכת מנחות, באה לידנו ולא פטרנוה בלא לוית חן וכבוד ינחלו חכמים, בקריאה אחר קריאה נאמנה בלב תמים, כי קראנוה מנחת קנאות, קנאת ה' צבאות, לסעף פארה במערצה, אך יצא יצא, מן הכלל ללמד לא ללמד על עצמו בלבד יצא, אלא ללמד על הכלל כולו יצא, כי הדברים עתיקים נעתקים ומפיקים מזן אל זן ובפרק אין דורשין, מוס[י]פין ודורשין, דרישה וחקירה במופלא ובמכוסה, וסדרי[32] תורה ישתבח ויתפאר ויתרומם ויתנשא, מתלמיד ועמית, רצה לקיים דברים של תהו בדבר שאינו מעמיד, סכל את ידיו, בגאונו ועברתו לא כן בדיו, וסוף סוף רצה להגיד דברים קשים כגידים, דברים שלא ניתנו ליכתב כי הם אותות בדים, כמעט שלא עמדו על הר סיני לפנים ולפני, יש דורשים אותו לגנאי, אלה הדברים המכעיסים אלקים ואדם הביאו אל אפו הזמורה, ועל אפינו ועל חמתינו הדלק האש הרבה המדורה, מנפש ועד בשר יכלה, כלל העולה, כך עלה במחשבה לדבר אתו משפטים, להפיל מעל מזבח ה' את האבות ואת האישים, ולחבר דברי ריבות, לא במילי דאבות רק במילי דנזיקין ואיבות.

אכן בזכרנו את דברי רבותינו הקדושים הנקדשים לה'[33] מתון מתון ד' מאות זוזי שויא, גמרנו בדעתנו כי לו נאה ולו יאה[34] לצווח ככרוכיא, בייא בייא[35], אלא אמירה לשון[36] רכה בבתי הנפש והלחשים, לבני דן חושים[37], שלא להוסיף הרווה על הצמאה, גם אין לא ראינו ראיה לדבר אתו, עמו, כלומר אליו[38], לבלתי לנבל כבוד התורה, כי מי שמיו לאיש שר ושופט והוא עודנו נער ורך, נתן אלקים אל לבנו לכתוב אגרת שלומים לחכמים מחוכמים, שתי גולות הכותרות ושני המאורות הגדולים, אלוקים ראינו עולים, אחד המיוחד הכהן הגדול מאחיו כמהר"ר בנימין הכהן נר"ו ר"מ ור"מ דעיר ריגייו בהלו נרו עלי ראשם[39], והשני לו הרב המובהק כמהר"ר ישעיה באסן נר"ו יאיר וזרח, על פני כל המזרח, כי הראשון שבקדושה היה לו עסק בנסתרות לה' אלוקינו, והשני גדלהו כאב את בן ירצה והורהו בלימודים, ובעמק הסודים[40], על כי הלא הם יורו ויאמרו לנו ומליבם יוציאו מלין על דבר אמת וענות צדק, להחזיק הבדק, ולסתום הסדק, ולרפות הנתק.

והרב באסן בתשובה כתב[41] איני מאמין שיהיה בו לא נבואה ולא רוח הקודש, עובר[42] אותו מדי יום ביום ומדי חודש בחודש, שלא ניתנו מעולם בארץ הטמאה ובגלילות העמים, טמאים ובעלי מומים, אמנם איזה הארה ושפע האלוקי על ידי מגיד משנה אינו מכת הנמנעות אלא דבר שבאפשרות, ואין בו זרות, והביא כמה ראיות מחכמי הגמרא, אשר נפתחו להם שערי אורה, אפילו בארץ גזרה, ושהוא ראה מקצת מכתביו [124 ע"ב] שכולם דברי אלוקים חיים, קול על שפי[י]ם, ערבים ונאים, אין בהם נפתל ועקש, ולא מכשול ומוקש, וכי דרך קשתו[43] באוהב טהר לב[44] חן שפתיו, ישא מדברותיו, אריא דבי עילאי האר"י שבחבורה[45] הגדול והנורא, ושהוא הוסיף תוספת מרובה על העיקר, ודבר יקר, וחכמת המחקר, ...[46] נגעו בלשון הזוהר, כעצם השמים לטוהר, ושכל ימיו יגע בעשר אצבעות שלו, ובהיכלו כבוד אומר כ[ו]לו, ונפשו חשקה ודבקה בתורת ה' תמימה משיבת נפש ומחכימת פתי וזורחת בחושך אור לישרים כתומים ואורים, ומנסתרות לה' נכספה וגם כלתה נפשו, לאסוף בחופניו את רוח קדשו, ושפרקו נאה ולא נמצא בו דופי...[47] כן אינו מכת הבלתי אפשר שיהיה הוא מאושר על כל בני גילו ומזלו...[48] כל יגיעיו להורות את בני ישראל את אשר יצוה, מגיד נגיד ומצוה, ידו פשוטה לקבל עובר"ים ושב"ים[49], מעלות השחר עד צאת הכוכבים, ולפושעים יפגיע, ומרגוע ירגיע, והוא ישקיט ומי ירשיע, התחיל רוח ה' לפעמו, לתועלת עמו ולאומו, בכל דרכיו משכיל וה' עמו, וכהנה רבות עמו, ושדעתו כיוון לדעת הכהן גדול בענקים, אפסי ארץ הוא מקים, חמיו נר"ו[50], ושמלבד כל זה הבטיח לו[51], כי הנה הסתיו עבר הגשם חלף הלך לו, יצא מאהלו בגילה ברינה, וידעו נאמנה, כי בא עת לחננה, ואז מפיו ולא מפי כתביו יבואו עד תכונתו, להשיג יותר האמת על אמיתתו, ובין כך ובין כך אינו[52] מן הראוי לטרדו מעסקו עסק שמים, לשוט ב(י)מי אפסים, ושאין[53] להקשות מה זה ועל מה זה, גם הושפע עליו ממרום כוחו וראשית אונו, ושאדון הכל יכול לעשות כרצונו, בכל מכל כל, כי ידענו כי כל יכול, והוא בא'[חד] ומי ישיבנו, כי באחד ידבר אלי ושתים מי ישורנו, ושאין לנו לשאול מה זה היה לבן קיש, הגם שאול בנביאים, כי הוא היודע ועד, ה' ימלוך לעולם ועד. הן אלה קצות דרכיו, ונתיבות מהלכיו, ושאין דבר נשמע בו, ובקרבו ישים ארבו.

ואחרי הדברים האלו לא נשמע ממנו דבר חדש, כיון דדש דש, אלא שבכל הלילות רבים מתאספים אל ביתו לשמוע דברי חכמתו, דרושיו וחדושיו, על דרך הנגלה, בידו ימלא, ומעלות יעלה. ועל פי הדברים האלה אמרנו וגמרנו, שלא טוב לדבר קשות ולהתעבר על ריב לא לנו, לעשות יש מאין כאשר נעשה בהרבה זמנים, נִתָן[54] ליעף כח ועצמה [י]רבו לאין אונים, אלא להניחו על מקומו, עד כי יבוא יומו, ויבוא בעל הכרם לבנות מגדל בתוכו, ויבוא שלום הולך נְכֹחוֹ, או לכלות את קוציו, צו לצו צו לצו, ושבקיה לרויה דמנפשיה נפיל[55], ואורו יאפיל, וקומתו ישפיל, כי אדון הכל כל יוכל ולא יבצר ממנו, ...[56] השמור עלינו, מהרבה המכשולות ח"ו, כזה ראינו לקדש כי כבוד אלוקים הסתר[57] דבר, והכל הולך אחר הכוונה, כ"ש שדבר זה נשמע בערי איטליא ואין דורש ואין מבקש, אין מערער ואין מתעקש, אולי כווננו לדעת גדולים חקרי לב.

ואל[58] אלקים ה' יצילנו משגיאות ומנסתרות ינקנו, גם מזדים יחשוך עבדיו ויתן בלבנו לאהבה אותו באמת ובלב שלם, נהיה תמים עמו עד ישוב[ו] אהלי יהודא כבראשונה ותל על משפטו ישב ויורנו מדרכיו ונלכה באורחותיו, כי מציון תצא תורה ודבר ה' מירושלים.

[125 ע"א] אמרי[59] פינו והגיון לבנו אלה יעלו על מזבח הפנימי ושלחן הטהור[60], כי נכנס לפנים לפני אל הק[ו]דש המאור הגדול הגאון המפורסם כמהר"ר יחזקאל נר"ו מופת הדור והדרו[61], כי יועץ וחכם חרשים הוא ולא יבצר ממנו מזימה להיות לנו למחסה ול...[62], ואתם הרי ישראל ענפכם תתנו ופריכם תשאו כי חכמת אלקים בקרבכם לעשות משפט, ולא יארע תקלה על ידכם, בזכרכם כי אנחנו בתוך העמים ושנאת הדת מרובה, וחושבים תמיד עלינו תועה, (להגולל) [להתגולל] עלינו (ולפיל) [ולהפיל] עלינו את הרעה ח"ו.

אגרת מעכ["]ת שלחנו למורה שבפדובה, ולבחור הנודע, ואין קול ואין עונה. לשאר ערי איטליא לא שלחנום, כי כללא בידינו דאפושי במחלוקת לא מפשינן. [[אמרי[63] פינו והגיון לבנו אלה יעלו על מזבח הפנימי, ועל שלחן הטהור אשר לפני ה' נכנס לפנים לפני אל הקדש, המאור הגדול הגאון המפורסם כמהר"ר יחזקאל נר"ו מופת הדור והדרו, ואתם הרי ישראל ענפיכם תתנו, פריכם תשאו, כי חכמת אלקים בקרבכם לעשות משפט, ולא יארע תקלה על ידכם, בזכרכם כי אנחנו בתוך העמים, ושנאת הדת מרובה, וחושבים תמיד עלינו תועה להתגולל עלינו ולהפיל עלינו את הרעה ח"ו]].

ואל אלקים ה' יצילנו משגיאות, ומנסתרות ינקנו, גם מזדים יחשוך עבדיו, ובעוד אנחנו מרבים בתפילה לשוכן מעלה, יעלהו על גב מעלה, בהר הבית בקול רנה וצהלה.

נאם החותם פה ויניציאה בשם מעלת רבני הישיבה הכללית יע"א, בס'[דר] לתת עליכם היום ברכה[64], שנת ואהיה תמים עמו[65].

זעירא דמן חבריא, הצעיר יצחק בכמ"ר אשר פאציפקו זלה"ה.