המעין

הרב שאול בר אילן

בעניין בליעה ופליטה בכלי מתכת שבימינו - בעקבות השו"ע והרמ"א

מבוא

בחינה מדעית אל מול השימוש בכללי הוראה

הספק בשיטת השו"ע והמנהג המובא ברמ"א

פוסקי אשכנז

שיטת הרמ"א העולה מיישוב סתירה בין שתי הוראותיו

הסייגים

סיכום ושתי הערות

 

מבוא[1]

בגיליונות הקודמים של 'המעין' שבה והונחה לפני המעיינים (תרתי משמע) השאלה בדבר גדרי הבליעה והפליטה בכלי מתכת שבימינו. שאלה זו, למעשה, מורכבת משתי שאלות עוקבות: השאלה הראשונה היא שאלה במציאות ובמחקר המדעי: מהן הבדיקות התקפות ומהי מידת הדיוק הנדרשת לשם הוכחת הטענה שבכלי מתכת הנהוגים בשימוש כיום אין בליעה ופליטה בבישול או בצלייה, ואף שבזמן מתן תורה כלי מתכת בלעו ופלטו[2]. השאלה השנייה היא שאלה הלכתית המתעוררת בעקבות הכרעה מקלה בשאלה הראשונה: והיה ויימצא כלי מתכת שבעקבות שיטות ייצור הכלים הנהוגות בימינו הוא אינו בולע וממילא גם אינו פולט, האם יש בכך כדי לעצב מחדש את ההלכות המקובלות בענייני איסור והיתר? בשאלה הראשונה אין מאמר זה עוסק כלל, אלא אך ורק בשאלה השנייה, המתעוררת, כאמור, אחר הכרעה מקלה בשאלה הראשונה.

עתה נלביש שאלה זה האחרונה בלבוש קונקרטי: פוסק השו"ע ביו"ד סימן צח סע' ד בעיבוד לשון הטור:

איסור שנתבשל עם היתר אפילו מכירו והוא שלם וזרקו צריך שישים כנגד כל האיסור מפני שאין אנו יודעים כמה יצא ממנו, לפיכך המבשל בקדרת איסור שהיא בת יומא או תחב כף של איסור בהיתר צריך שישים כנגד כל הקדירה וכנגד כל מה שתחב מהכף, שאין אנו יודעין כמה בלעו[3], בין שהם של חרס או עץ או מתכת...

 

הדין במקרה שידועה מידת האיסור שהכלי נחשף אליו נפסק בסעיף ה שם[4]. במקרה שבסעיף ד לא ניתן למדוד את שיעור האיסור שהכלי נחשף אליו או שהכלי נחשף לשיעור המקסימלי האפשרי, ועל כן הכריעו הטור והשו"ע כדעת המחמירים שיש לשער שישים נגד כל הקדרה והכף 'שאין אנו יודעין כמה בלעו, בין שהם של חרס או עץ או מתכת'[5]. לכך הסכימו גם פוסקי אשכנז, וכמבואר בספר איסור והיתר כלל לז דין א-ג.

עתה מתעוררת השאלה מה יהיה הדין כאשר בגלל טיבו של הכלי טעם האיסור כלל לא נבלע בו? אולי בכה"ג יש להקל בדין ההיתר שיתבשל בכלי זה, שלא יהיה צריך לשער בו מאום נגד טעם האיסור, והוא יישאר בהיתרו[6]!

 

בחינה מדעית אל מול השימוש בכללי הוראה

טרם נתקדם נעיר, שלכאורה מסוגיית פסחים עד, ב עולה שבדיקה עובדתית-מדעית אינה גרועה מכללי ההוראה של איסור והיתר אף במקום שוודאי לנו שנבלע איסור בחתיכה, ואדרבה, היא אף עדיפה על שימוש בכללי ההוראה המקובלים:

אמר רבה: האי מולייתא שריא. אמר ליה אביי: והא קא בלע דמא! אמר ליה: כבולעה כך פולטה... והא רבא איקלע לבי ריש גלותא וטפלו ליה בר אווזא, אמר: אי לא דחזיתיה דזיג כזוזא חיורא לא אכלי מיניה, ואי סלקא דעתך כבולעו כך פולטו מאי איריא כי זיג - אפילו כי לא זיג נמי! התם בחיורתא, דשריר.

 

גם המקשה בדיון זה וגם המתרץ הסכימו שכדי להתיר את בר האווזא רבא לא היה יכול להשתמש בכלל ההוראה האומר ש'כבולעו כך פולטו', ונחלקו רק בטעם הדבר. שניהם גם הסכימו שלא  קיימת 'בליעה הלכתית' וירטואלית שתחייב את רבא לאסור את בר האווזא, ושניתן היה להתיר את אכילת בר האווזא טרם טעימתו למן הרגע שיש לכשרותו אינדיקציה מציאותית-מדעית (צבעו החיוור).

בדיקה זו שעשה רבא גם נפסקה להלכה, אך לדינא אין להשתמש בה משום שאין אנו בקיאים, וכפי שכתבו הטור והשו"ע ביו"ד סימן עח. מכאן שמדינא דגמרא ניתן להתיר גם חתיכה שטעם האיסור כבר נבלע בה אם מבחינה מציאותית-מדעית ברור שאין בה טעם של איסור, ולא רק תוך בשימוש בכללי הוראה (כדוגמת הכלל: 'כבולעו כן פולטו'[7]); כל שיש לשאול הוא האם גם כיום ניתן להשתמש בבדיקות מדעיות כדי להוכיח שמלכתחילה טעם האיסור לא נבלע בדפנות הכלי או לא נפלט מהן אל החתיכה.

 

הספק בשיטת השו"ע והמנהג המובא ברמ"א

נפסק בשו"ע חיו"ד סימן צח סע' א:

איסור שנתערב בהיתר מין בשאינו מינו, כגון חלב שנתערב בבשר, יטעמנו גוי. אם אומר שאין בו טעם חלב, או שאומר שיש בו טעם אלא שהוא פגום, מותר... וצריך שלא ידע שסומכין עליו. ואם אין שם גוי לטועמו משערינן בשישים. וכן אם הוא מין במינו כיון דליכא למיקם אטעמא משערים בשישים.

 

מרן בשו"ע נקט כשיטת הפוסקים שקפילא שהוזכר בגמרא הוא לקולא, וכשאין טעם איסור מורגש בחתיכה אין החתיכה נאסרת, אפילו אין בחתיכה שישים נגד ממשות האיסור שנתערב בה. יתכן אם כן לומר שלפוסקים לפי השו"ע ניתן להשתמש במחקר מדעי השולל בליעת טעם בכלי מתכת כדי להתיר חתיכת היתר שתתבשל בכלי מתכת של איסור[8], ואולי אף כדי להתיר לבשל היתר בכלי הזה אף לכתחילה[9]; אם נאמן הגוי לומר שאין טעם האיסור מורגש או משביח בחתיכת ההיתר אף כשבוודאי נתערבה ממשות האיסור בהיתר ואין בהיתר שישים כנגדה, ודאי שאין לשלול נאמנות מהחוקרים - וביניהם יראים ושלמים - האומרים שאין טעם האיסור נרגש בחתיכת ההיתר משום שמלכתחילה לא נפלט אליה[10].

מאידך גיסא, ניתן לחלוק ולומר, שאין בדיקה זו שלא נפלט מהכלי כל טעם של איסור, עדיפה מבדיקה הקובעת כמה מטעם האיסור נפלט מהכלי, לגביה הורו הטור בסימן צח והשו"ע והרמ"א בסע' ד שם שאין להתחשב בה, ואף שנעשתה באומד יפה!

אמנם, בכמה מקומות הכריע, מרן בעל השו"ע להחמיר בדין כלי מתכת כדין שאר כלים[11], אך אין להביא מכך כל ראיה לחומרא, כיוון שניתן לומר שכל הוראה שתימצא בשו"ע להחמיר לא באה אלא למציאות שאין לנו דרך לברר שטעם האיסור לא נפלט אל החתיכה. אדרבה, מתוך שהקל השו"ע בדין כלי זכוכית, נפתח הפתח לדון, שמא היה השו"ע מקל אף בכלי מתכת של ימינו.

הרמ"א בסימן צח סע' א נחלק על השו"ע וכתב: "ואין נוהגים עכשיו לסמוך על גוי, ומשערין הכל בשישים"[12]. על פי הש"ך שם ס"ק ה אין במנהג זה אלא מה שכתוב בו, ורק על גוי נהגו האידנא שלא לסמוך, אבל יהודי נאמן להעיד שאין טעם איסור מורגש בחתיכה אף שאין בה שישים נגד האיסור. רע"א בגיליון השו"ע שם מסכים עם הש"ך שהמנהג הנפסק ברמ"א אינו חומרא העומדת בזכות עצמה, אך לדבריו חומרא זו אוסרת גם לסמוך על עדות טעימה של ישראל מחשש לשיטת רש"י שדין קפילא שהוזכר בגמרא הוא לחומרא (רק כאשר האיסור כבר בטל בשישים), ורק היכא דליכא קפילא סמכינן אשיעור שישים בלחוד[13]. הגר"א בביאורו שם ס"ק ו מוכיח שלא ייתכן לומר ששיטת הרמ"א היא מחשש גם לשיטת רש"י, ולדבריו מנהג זה שמובא ברמ"א הוא מנהג עצמאי מוחלט לאסור בימינו כל חתיכה של היתר שאין בה שישים נגד ממשות האיסור שנפל לתוכה, ואפילו המציאות היא שהאיסור כלל אינו נותן בה טעם. וכן משתמע גם מהאגור המובא בדרכי משה שם אות א, ושמובא גם בת"ח כלל פה דין יט (וכבר הש"ך עצמו הביא את דעת בעל עטרת זהב שכך סבר)[14]. על פי שיטת הש"ך בדעת הרמ"א בסימן צח סע' א ניתן יהיה להתיר את חתיכת ההיתר שנתבשלה בכלי מתכת של איסור רק אם הבדיקות המדעיות (וגם בדיקת התקיפות של אותן בדיקות) תעשינה על ידי יהודים יר"ש. על פי שיטת הגר"א ורע"א בביאור המנהג המובא ברמ"א, אין כל נגיעה של מנהג מחמיר זה בשאלה שלה מאמר זה נועד להשיב, כיוון שכשחתיכת ההיתר מתבשלת בכלי של איסור לעולם אין בה מממשות האיסור אלא רק מטעמו, ואם גם טעם לא נפלט אליה, על פי בדיקה תקפה ואמינה, בוודאי שאין להחמיר.

 

פוסקי אשכנז

ספר איסור והיתר הארוך כלל לו דין יד[15]:

אבל ברתיחת מליחה ודאי מותר לכתחילה לחתוך (בה) בשר מלוח שלא הודח בסכין [של] בשר אפילו אם החתיכה שמינה, דאיסור שבה הוי צונן[16] ולא נבלע בסכין, אך הדחה [של הסכין לפני החיתוך] צריך מחמת המלח וציר בעין שעליו.

וה"ה אפילו נחתך בסכין מקונח של איסור, דהוי טהור מליח וטמא תפל.

וכ"ש ברזל הקשה שמותר בהדחה בעלמא.

ומיהו אם אינו יודע שקינח הסכין צריך לקלוף הבשר, דמאחר דחשוב כרותח לגבי אוכלין אף לאחר שיעור מליחתו כדאיתא לעיל - בלע מיהו הכא ג"כ אגב דוחקא דסכינא מאיסור בעין שעליו כדי קליפה. שאילה.

הדין נחלק לארבעה תתי דינים: [א] מותר לכתחילה לחתוך בסכין בשרי חתיכה שנמלחה וטרם הודחה, ואף שהחתיכה עדיין מכוסה במלח ובציר של איסור (הוא הדם שנפלט), אך הסכין חייבת בהדחה. [ב] החתיכה הנמלחת עצמה לא נאסרת אפילו אם נחתכה בסכין של איסור, ובלבד שהיה מקונח. [ג] הסכין של היתר שחתכו בו את החתיכה הנמלחת מותר מכאן ולהבא בהדחה בלבד, וכ"ש שכן הוא הדין אם הסכין היה מברזל שהוא 'קשה'. [ד] החתיכה הנמלחת שנחתכה בסכין של איסור שלא היה מקונח צריכה קליפה.

בספר הגהות שערי דורא למהרי"א רבו של מחבר או"ה כתב בדיני מליחה שער התשיעי סימן טז אות ד (דפוס וויניציא דף י ע"ב - יא ע"א):

אמנם יראה דלחתוך בשר מלוח ודאי שרי, דאין מליחה למתכת כלל ואין נעשית רותח, ובודאי שרי אפילו יש גומות בסכין, לא דמי כלל לכלי שאינו מנוקב, דאין כאן דם בעין כלל בבשר מלוח אלא מה שנבלע במלח... מהרא"י ז"ל[17].

 

בפשטות, אין מקור בגמרא להבחנה זו שבין כלי מתכת לבין שאר כלים לעניין שיעור הבלעת טעם האיסור בכלים שהאיסור רתח בהם, והבחנה זו היא חידוש מקורי מבית מדרשם המשותף של בעל הגהש"ד ותלמידו בעל האו"ה[18]. אמנם, הם השתמשו בסברת ההיתר המחודשת רק בשאלת הבלעת טעם דם שנמלח - שהוא איסור דרבנן, באמצעות רתיחה של מליחה - שאינה רתיחה של אש, ובמקום שקיימת גם סברת היתר נוספת[19]; אך מאידך גיסא, גם הגהש"ד וגם האו"ה עוסקים במפורש בעניין היתר לכתחילה. מכאן נפתח הפתח לומר, שלוּ היו הגהש"ד והאו"ה עוסקים בכלי מתכת של ימינו, ייתכן שהיו פוסקים שיש להקל אף במציאות שהאיסור נתבשל בכלי ברתיחה של אש, ולפחות לעניין היתר דיעבד, ולפחות במקום חשש לאיסור דרבנן בלבד[20].

 

שיטת הרמ"א העולה מיישוב סתירה בין שתי הוראותיו

בדרכי משה בסימן סט אות מב הביא הרמ"א את הדין שבתרוה"ד, וגם העתיק חלק ממה שכתבו הגהש"ד והאו"ה. לענייננו חשוב לדייק במה שכתב הרמ"א בספר תורת חטאת כלל יז דין ה:

...מהרא"י פסק בת"ה סימן קסב דאין מליחה לעץ ומתכות ושרי אפילו לכתחלה... וכן נ"ל, ואף על גב דיש לדחות טעמו של מהרא"י דהא דאין מליחה לעץ היינו דווקא להפלט מן הכלים אבל לעניין בולע שפיר יש מליחה לעץ, מ"מ נראה דשרי מטעם אחר דהדם מישרק שריק ואינו נבלע בסכין... וכ"פ באו"ה הארוך כלל לו דבמליחה אפילו לכתחילה שרי לחתוך בסכין... והכי נהוג. ודווקא לאחר ששהה שיעור מליחה, אבל תוך שיעור מליחה אסור לחתכו, דע"י החתיכה יוצא דם בעין שעליו... ויש לחוש שלא יאסר הבשר מדם בעין שעליו שיבלע בו ע"י ציר שעליו כמו שנתבאר לעיל...

ספר הת"ח מביא את תרוה"ד ודן בדבריו, אך לא מפקפק כלל בחידוש האומר שאין מליחה להבליע בסכין של מתכת. הרי לנו לפחות ראשית ראייה לכך שהרמ"א מסכים עם סברת הגהש"ד (שהביאה בדרכ"מ) ועם סברת האו"ה (שהביאה בדרכ"מ ובת"ח) שכלי מתכת קשה לבלוע את טעם האיסור יותר מכלי עץ, ועל כן ניתן להקל בדין כלי מתכת יותר מבדין כלי עץ.

 

בהגהת שו"ע חיו"ד סימן סט סע' כ הביא הרמ"א את הוראתם של תרוה"ד, הגהש"ד והאו"ה, שמותר אף לכתחילה לחתוך בסכין את החתיכה הנמלחת מבלי לחוש שהסכין תיאסר, אך סייג הוראה זו על פי דברי עצמו בסיום דבריו בת"ח הנ"ל, שלא נכון להסתמך על היתר זה טרם שתפלוט החתיכה כל דמה:

ויש מתירין לחתוך בסכין לאחר ששהה שיעור מליחה, דאין מליחה לכלים. וכן עיקר דמותר. אבל הסכין צריך הדחה אחר כך, או נעיצה בקרקע אם נתייבשה עליו הציר. ואפילו קודם שיעור מליחה אין האיסור משום הסכין אלא משום שיצא דם בעין על הבשר, ואם רוצה להדיחו שם היטב ולחזור ולמלחו שם מותר.

כאמור לעיל, גם תרוה"ד וגם או"ה, שדעותיהם הובאו בדרכ"מ ובת"ח, מקילים לכתחילה לחתוך את החתיכה הנמלחת לא רק בסכין של מתכת אלא גם בסכין של עץ, וגם טרם פליטת כל דמה של החתיכה, ובת"ח הסכים הרמ"א עם כל דבריהם (למעט טענתו הצדדית שהחתיכה הנחתכת טרם פליטת כל דמה חייבת הדחה ומליחה מחדש, כנ"ל). אם כן, לכאורה, זו הסיבה לכך שגם בהביאוֹ את דעתם להלכה בהגהת סעיף כ לא חילק הרמ"א בין סכין של עץ לסכין של מתכת. ברם, ממה שכתב הרמ"א בסע' יז נראה להוכיח שהדין שפסק הרמ"א בסע' כ נכתב לעניין כלי מתכת בלבד ולא לעניין שאר כלים, וכדין שנכתב בהגהש"ד, וכפי שיתבאר מיד.

פסק השו"ע יו"ד סימן סט סע' טז-יז:

אין מולחין אלא בכלי מנוקב... ואם מלח בכלי שאינו מנוקב אסור להשתמש באותו כלי בדבר רותח. ויש אומרים שאפילו בצונן אסור להשתמש בו בלא הדחה, ואם נשתמש בו בלא הדחה ידיח מה שנשתמש בו, אבל אם הוא מנוקב מותר לאכול בו אפילו רותח. ויש אוסרין ברותח.

והוסיף הרמ"א בסעיף יז: ויש ליזהר לכתחילה, ובדיעבד מותר.

דין זה שכתב הרמ"א בהגהת סעיף יז, שלכתחילה אין להשתמש רותח בקערת המליחה אפילו היא מנוקבת (ורק בדיעבד ההיתר לא נאסר), עומד לכאורה בסתירה למה שמורה הרמ"א בסעיף כ, שאם הנידון הוא הסכין בלבד ולא החתיכה הנמלחת, אף לכתחילה מותר לחתוך את החתיכה גם טרם פליטת כל דמה, והסכין כלל אינו נאסר גם לא להשתמש בו רותח מכאן ולהבא (והדחת הסכין נדרשת לניקוי פני הסכין בלבד), וכן מקשה הט"ז שם ס"ק נג. בפמ"ג (במ"ז על הט"ז שם) הביא את יישובו של בעל נה"כ: השימוש בסכין לחיתוך החתיכה הנמלחת הוא שימוש ארעי ועל כן מבליע במידה פחותה, והשימוש בקערת המליחה הוא קבוע ועל כן מבליע במידה רבה[21]. אולם תירוץ זה מתאים רק ליישוב הוראת הרמ"א בסי' סט סע' כ, כיוון שלפי הסייג שהוסיף הרמ"א מעצמו שחיתוך החתיכה תוך כדי פליטת הדם מצריך הדחה של החתיכה ומליחתה מחדש, מעטים הסיכויים שהחיתוך יעשה מלכתחילה. אך תרוה"ד, הגהש"ד והאו"ה עצמם - שהם המקור להוראת הרמ"א הזו - סברו, כאמור, שמותר לחתוך את החתיכה הנמלחת בסכין בשרי של היתר ללא כל הגבלה, אם כן, מה מקור הסברא שחיתוך זה ייעשה רק בדרך ארעי, ושזו הסיבה להיתרו?

על כן נראה שיש מקום להציע כאן יישוב חדש. בדרכי משה סימן סט ס"ק לה משמע שהמקור להוראת הרמ"א בהגהת סימן סט, יז, הוא ספר האו"ה בכלל ג. והנה, לשון ספר האו"ה בכלל ג דין ד מכוון ליישוב אחר:

ואע"פי שהגיה מהרי"ף בסמ"ק דכלי עץ מנוקב שנמלח בו מותר להשתמש בו רותח אפי' לכתחילה דדם מישרק שריק, מ"מ אין נוהגין להניח עליו פשט"ידא רותח לכתחילה, דלגבי חמי האור אין סומכין לכתחילה על דם משריק שריק, וגם חיישינן לכתחילה לבקעי' כדחיישינן גבי צינור דמקוה. אבל כלי חרס מנוקב שנמלח בו אוסר מהרי"ף אפי' בדיעבד אם נשתמש בו רותח לפי שבולע בקל כדאיתא לעיל, ונהי דאינו פולט על ידי מליחה - על ידי חמי האור מיהא פולט.

הרי לנו עתה יישוב פשוט לסתירה שבין שתי הגהות הרמ"א: בסעיף יז עוסק הרמ"א בקערת המליחה שבימיהם היתה על פי רוב של עץ[22] או של חרס, ולפיכך, הורה להחמיר שלא להניח בה רותח לכתחילה אפילו היא מנוקבת; לעומת זאת, בהגהת סעיף כ עוסק הרמ"א בסכין לחיתוך בשר שבדרך כלל היא של מתכת, ולכן הקל הרמ"א להתיר את תחיבתה לחתיכה הנמלחת אף לכתחילה [23]. גם לשון הת"ח בכלל יא-יב דין ז העוסק באותו דיון בו עוסק הרמ"א בהגהת סימן סט סע' יז מזכיר דווקא כלי עץ וכלי חרס ואוסר לכתחילה להניח בהם היתר רותח אף שהם מנוקבים, אך אינו מזכיר כלל כלי מתכת. גם בדרכי משה בסימן סט ס"ק לו נזכר המנהג לאסור להניח רותח לכתחילה בקערת המליחה המנוקבת, וגם בפעם זו נזכר המנהג על כלי עץ בלבד.

 

הסייגים

מהאמור עולה שהרמ"א הכריע שלעניין הבלעת דם הנפלט מחתיכת היתר במליחה הנעשית כדין, יש לחלק בין כלים של מתכת שאינם בולעים את הדם כלל, לבין כלים של עץ או של חרס שלכתחילה יש לחוש שמא נבלע בהם הדם. ברם, אין ללמוד מכך שדעת הרמ"א היא שלעולם יש לחלק בין כלי מתכת לבין שאר כלים. אדרבה, בכל סטייה, אפילו קלה, מהנסיבות בהן נכתב ההיתר, נמנע הרמ"א מלהקל (ולעתים אף קדמוהו בכך פוסקי אשכנז).

סייג ראשון: רתיחה של מליחה וכשאין סברת היתר נוספת: על פסק השו"ע בחיו"ד סימן צח סע' ד הנ"ל הוסיף הרמ"א:

ובלבד שבלעו על ידי רתיחת אש שאז הבליעה הולכת בכל הכלי, אבל על ידי רתיחת מליחה אינו נבלע בכלי רק כדי קליפה ואין צריך לשער רק כדי קליפה.

הרכבת הגהת הרמ"א על פסק השו"ע מוליכה למסקנה שאף הרמ"א מודה שמליחה מבליעה אף בכלי מתכת כדי קליפה, דהיינו, לא פחות ממידת ההבלעה של מליחה בשאר כלים. מכאן הכרח לומר, שאף הרמ"א שהסתמך על קושְיָם של כלי מתכת להקל ולהתיר אף לכתחילה לחתוך בסכין היתר של מתכת את חתיכת ההיתר הנמלחת, לא היה מקל לוּ לא עמדה לעזרו סברת ההיתר נוספת שדם משרק שריק; וכן מסכימים הש"ך בסימן סט ס"ק פח והגר"א בבאורו שם.

גם הגהש"ד כתב[24] שאם נמלחה החתיכה בכלי שאינו מנוקב צריך להגעיל את הכלי, וגם הבשר נאסר; ואם חתכו את הבשר בסכין לפני שהדיחו את הבשר גם הסכין צריך הגעלה 'משום דמלוח כרותח והדם נבלע בסכין'. כשהחתיכה נמלחת בכלי שאינו מנוקב נופלת הסברא שדם משרק שריק, ועל כן הצריך הגהש"ד את הגעלת הסכין, מן הסתם אפילו הוא של מתכת.

סייג שני: רתיחה של צלייה ולעניין הדין לכתחילה: הגהש"ד וגם האו"ה וגם הרמ"א שהקלו, כאמור, בשאלת הבליעה בסכין של מתכת שחותכים בו את החתיכה הנמלחת, הקלו רק לעניין הבלעה באמצעות רתיחה של מליחה, אך לא אף לעניין הבלעה באמצעות רתיחה של צלייה, על כן הורו שלפחות לכתחילה אין לתחוב סכין לתוך החתיכה הנצלית טרם שייפלט כל דמה[25].

סייג שלישי: רתיחה של כבישה ולעניין הדין דיעבד: חילוק זה שבין כלי מתכת לבין שאר כלים, ושבין הבלעה באמצעות רתיחה של אש לבין הבלעה באמצעות רתיחה שאינה של אש, נשנה באו"ה גם בכלל ב דין ח וגם בכלל ל דין ט לעניין הבלעת טעם האיסור באמצעות רתיחה של כבישה,אך לא לשם שלילת בליעת הטעם בכלים מלכתחילה - אלא לשם צמצום שיעור השישים שיידרש בהיתר נגד טעם האיסור הבלוע בכלים, לאחר שטעם האיסור כבר נבלע בהם, שכך כותב או"ה בכלל ב דין ח לעניין הכלי שהדיחו בו את החתיכה טרם מליחתה[26]:

ומיהו אם שהה בתוכה שיעור כבישה ודאי אף הכלי אסור אף בדיעבד, וצריך ששים נגד כולו[27] אם הוא של עץ וכ"ש של חרס, דקיימא לן כבוש כמבושל ואפילו בכלים... אמנם בשל מתכת אין מצריכין שישים נגדו בדיעבד אלא כשנאסר ע"י רותחין.

הט"ז בסימן קה ס"ק א מביא את האו"ה הנ"ל בכלל ב דין ח, ותמה בסיום דבריו:

מה שכתב או"ה לחלק בין כלי עץ וחרס למתכות איני מכיר חילוק זה, דלא מצינו בשום מקום דמתכות יהיה לו קולא יותר, אדרבה מצינו בסימן קכ"א בטור דאין חילוק בין מתכות לעץ ואבן. אלא העיקר בזה דבכל הכלים אין לאסור אותם בדיעבד ע"י שנשרה בם איסור מע"ל. כנלע"ד.

ברם, כאמור לעיל, סברת היתרו של האו"ה בכלי מתכת אינה משום חילוק מפורש אותו התייגע הט"ז למצוא, אלא מתוך הבחינה במציאות שכלי מתכת 'קשים' ויותר קשה להבליע בהם.

אולם, דבר פלא לפנינו: קולא זו של האו"ה לעניין כבישה נשמטה לחלוטין מכל חיבורי הרמ"א, וכלל לא נזכרה לא בדרכ"מ ולא בת"ח כלל ג דין ב, ולא בהגהת הרמ"א בסימן סט סע' א; ואפילו תימא שאין הרמ"א מסכים עם האו"ה להקל בכה"ג למעשה, עדיין היה מקום להביאו ולחלוק עליו! יתכן ששורש השמטה זו בכך שבהיתר החיתוך בסכין של מתכת את החתיכה הנמלחת עמדו לצידו של האו"ה אף תשובת תרוה"ד והגהש"ד שהבאנום לעיל[28], ואף עומדת לצידו סברת ההיתר האומרת שדם משרק שריק, ולכן ניתן להורות כוותיה להלכה, אך לא ניתן להורות כוותיה להלכה אף בהיתרו לעניין חתיכת היתר שנתבשלה בכלי של מתכת שהאיסור נכבש בו, כיוון שבהיתר זה האו"ה הוא יחידאי[29] וגם לא עומדת לעזרו סברת היתר נוספת[30].

אך במחשבה נוספת נראה שאין בהסבר האמור די: כבישה בכלי מתכת נדונה להקל באו"ה רק לעניין דיעבד[31], ובהסבר זה שאמרנו יש כדי להסביר מדוע אין להזכיר את סברת ההיתר של האו"ה לעניין היתר בישול ההיתר בכלי המתכת לכתחילה, אך אין בו כדי להצדיק הימנעות מהזכרת סברת ההיתר של האו"ה אף לעניין דיעבד, גם אם לא פסקינן כוותיה.

ואכן, ייתכן הסבר אחר: כל עוד שקושְיָם של כלי המתכת מונע מהם מלבלוע את טעם האיסור מלכתחילה מוכן הרמ"א להקל, אך לא כן במקום שכלי מתכת בולעים, וקָשְיים של כלי המתכת עולה כסברת היתר לא כדי להתיר את חתיכת ההיתר לגמרי אלא רק כדי לצמצם את השיעור שיידרש בהיתר כדי שלא ייאסר. במקרה זה כנראה שאין הרמ"א מוכן להקל, דלוּ יהי שאכן נהיה בטוחים שלא נבלע טעם האיסור בכל עובי כלי המתכת אלא רק בחלקו - עדיין לא נהיה רשאים להקל נגד הכלל המוסכם והקבוע בטור ובשו"ע, ושגם בעל האו"ה הסכים לו, שיש לשער בהיתר שישים נגד כל עובי כלי האיסור, ולא רק נגד הטעם שנפלט אל ההיתר מהכלי על פי אומד יפה, וכנ"ל במבוא.

 

סיכום ושתי הערות

א.         מדינא דגמרא נראה שניתן להתיר חתיכה של היתר שנבלע בה טעם של איסור לא רק בטעימה, ולא רק בשימוש בכללי ההוראה, אלא גם על פי בדיקות מציאותיות-מדעיות שתוכחנה שהאיסור כבר נפלט מהחתיכה. מקל וחומר יש ללמוד שמדינא דגמרא ניתן להתיר חתיכה של היתר שיוּכח שמלכתחילה כל טעם של איסור לא נפלט אליה.

ב.         קטונתי מלהכריע בשאלה האם לפי השו"ע גם בימינו יש משמעות הלכתית לבדיקה מדעית שתשלול כל בליעה ופליטה בכלי מתכת; אך נראה שאם בדיקה זו רק תקבע שיש לצמצם את שיעור הפליטה אי אפשר יהיה להקל, עד שבדיקה זו תשלול פליטה של טעם של איסור מדפני הכלי מכל וכל.

ג.          בכלי זכוכית הכריע השו"ע שאין הם בולעים ואין הם פולטים כלל, וגם יישם הכרעה זו הלכה למעשה. כלי מתכת נתחדשו לפני מתן תורה, ולכן יתכן שהשו"ע לא יקל בדינם אפילו יוכח שגם הם אינם בולעים ככלי זכוכית.

ד.         הגהש"ד והאו"ה במפורש אומרים שכלי מתכת הם כלים ייחודיים לעניין הקביעה שסכינים של מתכת שחתך בהם את החתיכה הנמלחת אינם בולעים דם באמצעות רתיחה של מליחה; והאו"ה מוסיף לבאר שהייחוד של כלי מתכת הוא בכך שברזל הוא קשה, ובולע פחות מכלים אחרים.

ה.         כדי ליישב את הסתירה בין הוראות הרמ"א בסימן סט סע' יז לבין הוראתו בסעיף כ שם יש להסיק שגם שיטת הרמ"א היא שיש להקל בדין כלי מתכת יותר מדיני שאר כלים[32], וזאת גם בדין החיתוך בסכין של החתיכה הנמלחת[33], וגם בדין הנחת רותח בקערת המליחה המנוקבת.

ו.          גם בתורת חטאת כלל יא-יב דין ז הזכיר הרמ"א את איסור הנחת רותח בקערת המליחה המנוקבת דווקא בקערת חרס וקערת עץ ולא בקערה של מתכת, וגם בדרכ"מ בסימן סט אות לו נזכר המנהג לאסור להניח רותח בקערת המליחה המנוקבת רק על כלי עץ.

ז.          הגהש"ד והרמ"א חידשו, כאמור, היתר לכתחילה בכלי מתכת, אך זאת דווקא במקום שגם קיימת סברת היתר נוספת - שדם משרק שריק; ומאידך גיסא, לא הקלו בדין כלי מתכת ואף לא במליחה ואף לא דיעבד, בהעדר סברת היתר הנוספת.

ח.         הגהש"ד וגם האו"ה וגם הרמ"א השתמשו בבדיקת המציאות להתיר אף לכתחילה לחתוך בסכין של מתכת את החתיכה הנמלחת, ושוב לחתוך בסכין זו חתיכה רותחת של היתר, וכל זאת במקום חשש לאיסור דרבנן (אם כי למעשה הקל בעל האו"ה בדין זה, אפילו היה הסכין של עץ, כאמור)[34]. אף על פי כן, אף לא אחד הקל לכתחילה להתיר לחתוך בסכין של מתכת חתיכה רותחת של היתר, אם לפני כן חתכו בסכין את החתיכה הנצלית לפלוט את דמה, אף שגם בכה"ג החשש הוא לאיסור דרבנן וגם קיימות סברות היתר נוספות.

ט.         עתה ניצבת לפני הלומדים השאלה, אם ניתן להמשיך באותו קו מחשבה ולהקל בדיעבד בדין חתיכת היתר שנתבשלה בכלי מתכת של ימינו[35], כשהאיסור שנתבשל בכלי לפניה התבשל ברתיחה של אש[36], ולפחות במקום חשש לאיסור דרבנן[37], ובמקום שהבדיקות המדעיות תיעשנה על ידי יהודים יר"ש וכשרים לעדות..

י.          אם התשובה לשאלה שהועלתה בסעיף הקודם תהיה חיובית, המסקנה תהיה שלפי הרמ"א אין לחלק בדיני הכלים השונים, ושדין כלי זכוכית שנתחדשו לאחר מתן תורה אינו קל מדין כלי מתכת שנתחדשו לפני מתן תורה, ולא רק כלי זכוכית אלא כל כלי המובא לפנינו מכל סוג שיהיה נדון לגופו, ובלבד שניווכח למעלה מכל ספק בעדות של אנשים כשרים שאין הוא בולע ואין הוא פולט.

יא.        האו"ה הרחיק לכת מכולם, והתיר חתיכה שנתבשלה בכלי מתכת שלפני כן האיסור נכבש בו.

יב.        הרמ"א בכל חיבוריו נמנע מלהזכיר קולא זו של בעל האו"ה. העלינו את הסברא שהסיבה היא שלעניין כבישה גם לפי האו"ה השאלה המתעוררת אינה בדבר עצם הבליעה והפליטה בכלי מתכת, אלא לענין השיעור הנדרש בהיתר נגד טעם האיסור שבלוע בכלי המתכת, ואחר שבוודאי נבלע בו חלק ממנו.

יג.        הרי לנו שגם לפי הרמ"א כל קולא שתתחדש בחתיכת היתר שתתבשל בכלי מתכת של איסור חייבת להיות מיוסדת על הוכחה מדעית שכלי מתכת שבימינו אינם בולעים ולא כלום אף לא ברתיחה של אש[38]. אם המחקר המדעי יגלה שבאמצעות רתיחה של אש גם כלי מתכת שבימינו בולעים, ולו במידה פחותה, גם הרמ"א לא יורה להקל.

יד.        לסיום, שתי הערות קצרות:

        (א)       אפילו נורה להקל בדיעבד בדין חתיכת היתר שנתבשלה בכלי של מתכת שנתבשל בו איסור, אין משמעות הדבר שמעתה ואילך מותר אף לכתחילה להחליף כלים משימוש בשרי לשימוש בתבשיל לח חלבי שאין דרכו להדיח (או להיפך, משימוש חלבי לשימוש בתבשיל לח בשרי שאין דרכו להדיח), וזאת משום מנהגנו שנפסק ברמ"א לחוש שבדרך מקרה ידיחו את הכלי שהאיסור הונח בו שלא כראוי, או בכלל ישכחו להדיחו טרם שמניחים בו את ההיתר הלח שאין דרכו להדיח[39].

        (ב)       יש פעמים שאף במעשה המותר לגמרי אין להקל, והוא כשקיים חשש שמעשה זה שהוא באמת מותר יתפרש כפריצת גדר בעיני הרואים שאינם תלמידי חכמים, ולא יבינו טעם ההיתר וגבולותיו[40]. לכן ייתכן שכל היתר שיתחדש (אם יתחדש) יהיה ניתן להקל בו רק לאדם בביתו, אך לא במטבחים ציבוריים, בצבא או בעבודה וכדומה.

---