המעין

אוריאל פרנק

באיזו שפה שׂוחח אברהם אבינו?*

הקדמה

"אַבְרָם הָעִבְרִי"

לשון עִבְרִי ועִבְרִית

כְּתָב עִבְרִי(ת)

לִישַׁן בֵּית קוּדְשָׁא

דעת רבי יהודה הלוי

דעת רבי משה בן נחמן

סיכום

 

הקדמה

במאמר זה נברר מהי הלשון שבּה דִבֶּר אברהם אבינו ע"ה. לא נרחיב כאן בבירור סוגיות קרובות, בהן: האם שפת התורה היא השפה הראשונה בעולם מבחינה כרונולוגית, באיזו לשון נברא העולם, מה היתה לשונם של אדם וחוה, איזו לשון היתה מדוברת עד דור הפּלגה ומהי בלילת הלשונות שהתרחשה בבבל, באיזו שפה שמעו יוצאי מצרים את עשרת הדברות מפי הגבורה ובאיזו שפה כתב משה רבנו את התורה. כל אחת משאלות אלו זוקקת בירור שלם בפני עצמו.

בתורה עצמה לא מצאנו עדות מפורשת על לשונו של אברהם אבינו. אף כשמפורשים בתורה דבריו בלשון הקודש (כגון הציטוט הראשון בתורה של דבריו: "וַיֹּאמֶר אֶל־שָׂרַי אִשְׁתּוֹ: הִנֵּה־נָא יָדַעְתִּי כִּי אִשָּׁה יְפַת־מַרְאֶה אָתְּ"; בראשית יב, יא) - אין מניעה לפרש כי תוכן הציטוט נכתב על ידי נותן התורה בלשון הקודש למרות שהוא נאמר בלשון אחרת. ציטוטים של אישים במקרא אינם חייבים להינתן באופן מדויק מילולית[1] - הרי קיימים בתורה ציטוטים בלשה"ק שבוודאי נאמרו במקורם בלעז, כגון שיחות יוסף עם אחָיו בהיות הַמֵּלִיץ בֵּינותָם.

על הלשון בה דיבר יעקב אבינו, נכדו של אברהם אבינו, ניתן ללמוד מהכתוב בפרשת קריאת השמות לגַּלְעֵד שבְּהַר הַגִּלְעָד (סוף פרשת ויצא): "וַיִּקְרָא לוֹ לָבָן יְגַר שָׂהֲדוּתָא[2], וְיַעֲקֹב קָרָא לוֹ גַּלְעֵד" (בראשית לא, מז). מכאן שלשון הדיבור של יעקב אבינו היתה לשון התורה, עברית מקראית. אין זה רחוק לשעֵר כי את לשונו העברית למד יעקב בבית יצחק אביו, ושזו היתה הלשון המדוברת גם בבית אברהם סבו, אך אין מכאן ראיה חתוכה. להלן נברר מה דעת קדמונינו בשאלה זו.

 

"אַבְרָם הָעִבְרִי"

בביאור הכינוי "הָעִבְרִי" הצמוד לאברהם אבינו (בראשית יד, יג), נחלקו במדרש בראשית רבה:

 

הדעה השלישית, דעת רוב חכמי בית המדרש או רוב חכמי הדור ("רבנן" או "רבנין"[6]), היא שדיבורו של אברהם "בלשון עברי"[7] הוא שהקנה לו את הכינוי "עִבְרִי".

אמנם יתכן שמחלוקת התנאים איננה עובדתית, אלא פרשנית: כשם שאין חולק על כך שאברהם היה מבני בניו של עֵבֶר, ושהוא ניצב מעבר אחד באמונתו בבורא עולם יחיד מול כל העולם כולו שבעבר האחר[8], ושהוא הגיע לארץ כנען מעבר הנהר - כך גם יתכן שאין רבי יהודה ורבי נחמיה חלוקים על רבנן בהנחה שאברהם דיבֵּר עברית, אלא שהם סבורים שלא זו היא סיבת הכינוי של אברהם "עִבְרִי"; ברם, עקרונית קיימת אפשרות שרבי יהודה או רבי נחמיה (או חכם אחר) ישללו את ההנחה שאברהם דיבֵּר עברית, הנחה שכאמור אינה מוכחת מן המקרא.

ואולם אפשר להציע, בניגוד לאמור לעיל, שההנחה כי אברהם אבינו דיבֵּר עברית לא הייתה מקובלת אפילו על רבנן! הכיצד? אם נדקדק בלשון דברי רבנן (בעיקר לפי הנוסח ה'רגיל' [דפוס וילנא] של מדרש רבה הנ"ל), נראה כי לכאורה הם הטעימו פעמיים את כינויו של "אברם הָעִבְרִי":

א.      בתחילה קשרו את כינויו "עברי" למוצאו הגיאוגרפי: "שהוא מעבר הנהר". נגד עיני רבנן עמדו הכתובים ביהושע (כד, ב-ג), המוכרים מתוך ההגדה של פסח "בְּעֵבֶר הַנָּהָר יָשְׁבוּ אֲבוֹתֵיכֶם מֵעוֹלָם, תֶּרַח אֲבִי אַבְרָהָם וַאֲבִי נָחוֹר, וַיַּעַבְדוּ אֱלֹהִים אֲחֵרִים. וָאֶקַּח אֶת אֲבִיכֶם אֶת אַבְרָהָם מֵעֵבֶר הַנָּהָר וָאוֹלֵךְ אוֹתוֹ בְּכָל אֶרֶץ כְּנָעַן".

ב.      אחר כך קשרו רבנן את כינויו לשֵׁם שְׂפתו: "שהוא מֵשׂיח בלשון עברי".

ויש לשאול, למה נקראה הלשון שבה דִבֶּר אברהם "לשון עברי"? ישנם שני הסברים פשוטים אפשריים לשם זה, כפי שכותב ר' עמנואל בן יקותיאל בניונטו (לוית חן, א, א):

וקראוהו "לשון עברי" על שם העם אשר בחר בו הם העִברים המיוחסים אל עֵבֶר אביהם; או אל מקום מושבם, עבר הנהר, כי שם ישבו, דכתיב: "בְּעֵבֶר הַנָּהָר יָשְׁבוּ אֲבוֹתֵיכֶם מֵעוֹלָם".

סגנון דברי רבנן בבראשית רבה מורה שלדעתם טעם השם "לשון עברי" הוא על שם עבר הנהר, וכוונתם שאברהם נקרא 'עברי' כי הוא מֵשׂיח בלשון המדוברת בעבר הנהר; כלומר, מה שהיה נדמה לנו כשני טעמים שאמרו רבנן לכינוי "אברם הָעִבְרִי" - אינם אלא טעם אחד[9]. וכך כתב הרב כשר[10]: "ובמדרש הגדול: 'שהוא מעבר הנהר, שמֵשׂיח[11] בלשון עברי', ונראה דזה הוא טעם אחד, לא כהגירסא שלפנינו: ושהוא...". ואכן הדעת נותנת[12] שאין כאן מחלוקת בין נוסחאות המדרש, וגם את נוסח הדפוס אפשר לפרש באופן שו"ו זו אינה אלא ו"ו הביאור.

אך מהי "לשון עֵבֶר"? האם זוהי "הלשון העברית", לשון הקודש של עם ישראל? המילה "עִבְרִי" מופיעה בלשון המקרא כתואר של בני אדם[13], אך לא כשם תואר של שׂפה או כְתב; רק בעברית שלאחר המקרא מופיע הביטוי הזה כתואר של שפה, ופירושו אינו חד משמעי[14].

 

לשון עִבְרִי ועִבְרִית

הוראתו של המונח "לשון עברי" בלשונות התוספתא (מגילה פ"ב ה"ו), המכילתא דרשב"י (כא, ב), הספרי (דברים, שמג) והתלמוד הירושלמי (מגילה פ"א ה"ט[15]) היא "לשון הקודש". גם משמעות המילה "עִבְרִית" המופיעה בשתי משניות (גיטין פ"ט מ"ח, ידים פ"ד מ"ה) היא "לשון הקודש"[16]. אך בלשונן של שתי ברייתות המובאות בתלמוד הבבלי (מגילה יח, א) לשון "עִבְרִית" איננה לשון הקודש, כי אם "לשון עבר הנהר" (רש"י ד"ה עברית)[17]. וכך כתב הרא"ש בתוספותיו (ד"ה עברית לעברים)[18]:

תימא, דהכא משמע דלשון הקודש אינו לשון עברית, מדקאמר עברית לא מהניא אלא לאותם דעבר הנהר דהיינו עבריים, וכן אמרינן במתניתין... הלועז ששמע אשורית, היינו לשון הקודש... ולא קאמר הלועז ששמע עברית, אלמא דלשון הקודש אינו לשון עברית; וא"כ למה הורגלו העולם [לקרוא] לשון הקודש עברית? ואומר ר"י: בירושלמי דמגילה קורא לשון הקודש עברית, וגם בתוספתא דמגילה[19].

 

בדורות האחרונים יש שחידשו חילוק ובידול במשמעות שני השמות "לשון הקודש" ו"עברית" באופן זה: את השם "לשון הקודש" ייחדו ללשון התורה, ואת השם "עברית" ייחדו לעברית המדוברת היום[20]. בדרך כלל נועד בידול זה לזלזל בחידוש הדיבור בעברית, ולשלול את היותה המשך של לשון התורה ולשון חז"ל[21]. כך מסופר על הראי"ה קוק, שבשהותו בניו יורק נכנס לבית מלונו אדמו"ר אחד ואמר לו: "כבוד הרב קנאי כל כך לדבר עברית, עברית" והשיב לו הרב: "ודאי מכוון כבודו ללשון הקודש!"... "ונסתתמו טענותיו של אותו אדמו"ר"[22].

 

כְּתָב עִבְרִי(ת)

המונח "כְּתָב עִבְרִי" הוראתו תמיד גופן מסוים של אותיות, המכונה היום "הכְתָב העִבְרִי הקדום", היינו הכתב שבו כתוּבות הכתוֹבות העבריות מימי בית ראשון, כתב הנקרא בפי חוקרים: הכתב "הפיניקי" או "הכנעני". כתב זה של בְּנֵי עֵבֶר אינו כשר לכתבי הקודש[23]; כך שנינו במסכת ידים (פ"ד מ"ה)[24]: "תַּרְגּוּם שֶׁכְּתָבוֹ עִבְרִית, וְעִבְרִית שֶׁכְּתָבוֹ תַּרְגּוּם, וּכְתָב עִבְרִי - אֵינוֹ מְטַמֵּא אֶת הַיָּדַיִם. לְעוֹלָם אֵינוֹ מְטַמֵּא עַד שֶׁיִּכְתְּבֶנּוּ אַשּׁוּרִית, עַל הָעוֹר וּבַדְּיוֹ". במשנה זו ישנה הבחנה בין "עִבְרִית" - דהיינו "לשון הקודש" (כפי שמפרש הרמב"ם: "הלשון העִבְרִי"), לבין "כְּתָב עִבְרִי" שהוא "כְתָב עֵבֶר" (פיהמ"ש לרמב"ם). כך נאמר גם במסכתות הקטנות תפילין (פ"א ה"ב) ומזוזה (פ"א ה"ג): "שינה אותיותיה, או שכתבהּ עברית - הרי זו פסולה". אעפ"כ, מצילין בשבת מפני הדליקה גם כתבי קודש הכתובים בצורה פסולה: "תרגום שכתבו מקרא, ומקרא שכתבו תרגום, וכתב עברית [רש"י: אותיות גדולות[25] הן, ואין דומות לכתב אשורית; אע"פ שכתובין בלשון הקודש, אלא שכתב האותיות משונות] - מצילין מפני הדליקה" (בבלי שבת קטו, ב).

כְּתָב זה הנקרא בפי התנאים "כְּתָב עִבְרִי", נקרא בפי האמוראים "דעץ" או "רעץ" (ירושלמי מגילה פ"א ה"ט), ובלשון רב חסדא בתלמוד הבבלי: "כתב ליבונאה" (סנהדרין כא, ב):

אמר מר זוטרא ואיתימא מר עוקבא: בתחילה ניתנה תורה לישראל בכתב עברי [רש"י: של בני עבר הנהר] ולשון הקודש; חזרה וניתנה להם בימי עזרא בכתב אשורית ולשון ארמי; ביררו להן לישראל כתב אשורית ולשון הקודש, והניחו להדיוטות כתב עברית ולשון ארמי. מאן הדיוטות? אמר רב חסדא: כותאי. מאי כתב עברית? אמר רב חסדא: כתב ליבונאה [רש"י: אותיות גדולות[26], כעין אותן שכותבין בקמיעות ומזוזות].

 

אם כן, בבואנו לפרש את לשונם של חכמים בבראשית רבה שאברהם אבינו "מֵשׂיח בלשון עברי", האם נפרש ששוחח ב"לשון הקודש" (כמו "לשון עברי" שבכל מקורות חז"ל הנ"ל, וכמו "עִבְרִית" בלשון המשנה), או בלשון עבר הנהר (כמו "עִבְרִית" בלשון הברייתות במגילה, ובדומה ל"כְּתָב עִבְרִי")?

מדברי הרשב"א ותלמידו הריטב"א בחידושיהם על המשנה במגילה (ח, ב) 'וּתְפִלִּין וּמְזוּזוֹת אֵין נִכְתָּבִין אֶלָּא אַשּׁוּרִית' משמע כדרך הראשונה, שאברהם אבינו ע"ה היה מדבר בלשון הקודש. וז"ל רשב"א:

מכאן משמע דלשון הקודש היינו אשורי, אבל לשון עברי אינו לשון הקודש, וכדאמרינן נמי בפירקין דלקמן הלועז ששמע אשורית יצא, ותניא בברייתא גפטית לגפטים עברית לעברים, דאלמא משמע עברית דוקא לעברים, וש"מ לאו היינו לשון הקודש. ומ"מ לפעמים קורא ללשון הקודש עברי, וכן נהגו הכל לקרוא ללשון הקודש עברי, וגרסינן בירושלמי דמכלתין בררו להם כתב אשורית ולשון עברית, ואמרינן בפרק כהן גדול בסנהדרין בהא מילתא בררו להן כתב אשורי ולשון הקודש, ובתוספתא שנינו מעשה בר' מאיר שלא מצא מגילה כתובה כתב עברית וכתבה על פה וקראה, ובבראשית רבה ויגד לאברם העברי למה קורא אותו עברי שמספר בלשון עברי, והיינו לשון הקודש שבו היו מספרים. ומה שקורא אותן אשורי שמאושר בין שאר הלשונות.

 

וז"ל הריטב"א:

אשורית - כלומר, כתב הקודש ולשון הקודש... וקרי נמי הכא ללשון הקודש 'אשורי' בשיתוף השם לפי שכתיבתו אשורית, או ע"ש שמאושר בלשונו[27]... מיהו בעלמא על הרוב לא מקרי אלא לשון הקודש... ובבראשית רבה אמרו: ויגד לאברם העברי, למה נקרא שמו עברי, שמספר לשון עברי, וזהו לשון הקודש שהיו מספרין בו האבות. מיהו עיקר לשון עברי אינו לשון הקודש, כדתניא לקמן עברית לעבריים, ואִלוּ אשורית - כל אדם יוצא בו ולא עבריים בלבד, אלא שזה מן הלשונות המושאלים.

 

את העובדה שלשון הקודש היתה שפתו של אברהם כבר בהיותו בחרן אנו למדים גם מדברי חז"ל במדרש (ילקוט שמעוני, לך לך רמז סח):

עשר ניסיונות נתנסה אברהם אבינו ועמד בכולן. הנס הראשון: כשנולד בִקּשוּ כל גדולי מלכות והקוסמים להורגו, ונחבא בארץ י"ג שנה שלא ראה את השמש ואת הירח, ולאחר כך יצא מְדַבֵּר בלשון הקודש, ומאס באלילים[28].

 

לעומת זאת, בפירוש "יפה תואר" על מדרש רבה הנ"ל מבאר ר' שמואל יפה אשכנזי (מחכמי טורקיה לפני ארבע מאות שנה) כדרך השניה: "מֵשׂיח בלשון עברי - היינו של בני עבר הנהר, ואיננו לשון הקודש". לפי זה, דעת רבנן היא שבניגוד לתושבי כנען דִבֶּר אברהם העברי בלשון בני עבר הנהר (אולי היא הארמית שהיתה מדוברת אז בחרן), ולא בלשון הקודש. יתכן שאת הלשון העברית, שעתידה להיות לשון התורה, למד אברהם מגויי הארץ, והנחילהּ ליצחק וליעקב ולזרעם אחריהם.

 

לִישַׁן בֵּית קוּדְשָׁא

מקור נוסף המלמד על לשונו של אברהם אבינו הוא התרגום הארמי לתורה. בכמה מקומות נוספה בתרגומים ארמיים לתורה הערה המציינת שדברי אברהם אבינו נאמרו בלשון הקודש. להלן כמה דוגמות מפרשת העקדה:

1. בראשית כב, א: "וַיֹּאמֶר אֵלָיו 'אַבְרָהָם', וַיֹּאמֶר 'הִנֵּנִי'". ב"תרגום ירושלמי השלם" ("כתב יד ניאופיטי") מתורגם כך: "ואמר ליה 'אברהם', עני אברהם בלשן בית קודשא ואמר ליה אברהם 'הנני'". בניגוד לתרגומים ארמיים אחרים (כגון תרגום אונקלוס) המתרגמים את "הנני" לארמית (הָאֲנָא), מובאת בתרגום זה המילה 'הנני' כצורתה, ומתרגם זה אף הוסיף במפורש שאברהם אמר לקב"ה את המילה העברית הכתובה בתורה "בלשון בית קודשא"[29].

2. בראשית כב, יא: "וַיִּקְרָא אֵלָיו מַלְאַךְ ה' מִן הַשָּׁמַיִם, וַיֹּאמֶר 'אַבְרָהָם אַבְרָהָם', וַיֹּאמֶר 'הִנֵּנִי'". בתרגום הקטעים[30] מתורגם כך: "עני אברהם בלישן בית קודשא ואמר 'הנני'". גם "תרגום ירושלמי השלם" משאיר את המילה "הנני" (ובגיליון גם נוספה ההערה הנ"ל), לעומת תרגום אונקלוס והתרגום המיוחס ליונתן המתרגמים גם כאן את התיבה 'הנני' לארמית (הָאֲנָא). כאן ישנה משמעות מיוחדת להשארת המילה העברית. ב"פירוש ירושלמי" נקשר הדבר לכך שאברהם מדבר כאן עם מלאך ולא עם הקב"ה בעצמו:

בלשון בית קודשא. פי' שהשיב אברהם בלשון קודשא "הנני". פליג איונתן ותרגום אונקלוס שתרגמו "הא אנא"; וסברתו[31] מדאמר אברהם למלאכים, והמלאכים אינם מבינים ארמי אלא לשון הקודש.

 

לדעת בעל הפירוש נחלקו התרגומים בשאלה האם אברהם השיב למלאך בלשון הקודש או בארמית, והוא מסביר שמחלוקת עובדתית-היסטורית זו שורשהּ בשאלה האם מלאכי השרת מבינים ארמית.

ידועים דברי רבי יוחנן (בבלי שבת יב, ב; סוטה לג, א) "כל השואל צרכיו בלשון ארמי אין מלאכי השרת נזקקין לו, שאין מלאכי השרת מכירין בלשון ארמי". הרבה קולמוסים נשתברו וחילוקים רבים נאמרו כדי ליישב את מנהג ישראל שמתפללים גם בארמית[32]. גם עצם הקביעה "שאין מלאכי השרת מכירין בלשון ארמי" אינה פשוטה כלל ועיקר, וכבר הקשו עליה האמוראים (בסוגיות הבבלי שם), הגאונים, הראשונים והאחרונים[33].

לפי "פירוש ירושלמי" הנ"ל התרגומים הירושלמיים סבורים שאברהם אבינו דִבֶּר עם המלאך בעברית, לעומת אונקלוס והמיוחס ליונתן הסוברים שהוא דִבֶּר עם המלאך בארמית. אמנם, אין פירוש זה מוכרח; אפשר שאונקלוס והמיוחס ליונתן תרגמו ופירשו מהו "הנני", וכלל לא חיוו דעתם בשאלה באיזו שפה שוחח אברהם עם המלאך.

 

דעת רבי יהודה הלוי

ב"ספר תשובות לטענות נגד הדת המושפלת והבאת ראיות להגנה עליה", המפורסם בשם "ספר הכוזרי" (פורסם בספרד בשנת ד"א תת"ק - 1140), מפליג רבי יהודה הלוי בשבח לשון הקודש על פני שאר הלשונות (מאמר ד סע' כה-כז). לדבריו, העברית והכתב העברי הם המושלמים ביותר, ומשקפים את מהות הדברים שנמצאים בעולם בצורה האמיתית ביותר. הוא מוסיף שדברים אלו מבוארים בספר יצירה שחובר על פי המסורת על ידי אברהם אבינו. על סוגיית לשונו של אברהם, שהיה סגולת עבר ותלמידו ומשום כך נקרא "עברי" (מאמר א, צה), כותב ר' יהודה הלוי (מאמר ב סע' סח, בתרגום יהודה אבן שמואל):

כי עברית היתה לשונו של עֵבר, ועל שמו נקראה עברית, כי הוא שמר עליה גם בדור הפלגה ובלבול הלשונות. אמנם באור כשדים דיבר אברהם ארמית[34] , כי הארמית היתה שפת הכשדים, אולם העברית היתה לו לשון מיוחדת במעלה, לשון הקודש, והארמית לשון חול.

לדעת ריה"ל אברהם היה דו לשוני[35], ואת העברית למד מאבותיו עוד לפני הגיעו לכנען[36].

 

דעת רבי משה בן נחמן

הרמב"ן, "אביהם של ישראל"[37], שלט היטב בחכמת הלשון כמו בכל שאר מקצועות התורה והמדע[38]. לדעתו בזמן האבות היתה העברית שפתם של עמי כנען. כך כתב בפירושו לתורה על דברי יוסף לאחיו (בראשית מה, יב-יג):

וְהִנֵּה עֵינֵיכֶם רֹאוֹת וְעֵינֵי אָחִי בִנְיָמִין, כִּי פִי הַמְדַבֵּר אֲלֵיכֶם. וְהִגַּדְתֶּם לְאָבִי אֶת כָּל כְּבוֹדִי בְּמִצְרַיִם, וְאֵת כָּל אֲשֶׁר רְאִיתֶם, וּמִהַרְתֶּם, וְהוֹרַדְתֶּם אֶת אָבִי הֵנָּה.

מה פשר דברי יוסף "כִּי פִי הַמְדַבֵּר אֲלֵיכֶם"? רש"י מעתיק את לשון בראשית רבה: "בלשון הקודש" (וכיוצא בזה תרגמו התרגומים הארמיים). לפי פירושם, מטרת משפט זה היא לשכנע את האחים בנכונות דבריו שאכן הוא אחיהם יוסף. אבל הרמב"ן חולק, וסובר שאין שום דבר מיוחד בכך שידבר מישהו במצרים בלשון הקודש, ובמיוחד איש כה בכיר בַּמִמשל המצרי. לדעת רמב"ן, לשון הקודש הוא שְׂפַת כְּנַעַן:

כי אברהם לא הביאוֹ [את לשון הקודש] מאור כשדים ומחרן, כי ארמית היא [השפה המדוברת בארצות האלו] ו'הַגַּל הַזֶּה' – עֵד[39], ואיננו לָשון לְאיש אחד לבד [אברהם וזרעו], אבל הוא לשון כנען[40], ורבים במצרים יודעים אותו 'כי קרוב הוא'[41], ואף כי המושל, שדרך המלכים והמושלים לדעת הלשונות.

גם רלב"ג סובר שאין זאת ראייה:

כי כל העברים היו מדברים בלשונם, הלוא תראה גם כן ששָם היה מליץ מדבר בלשונם ולא חשבו עליו מפני זה שיהיה יוסף. ועוד, שכבר היתה להם ראַיה חזקה שהוא יוסף במה שסיפר להם ממכירתו[42].

 

דברי הרמב"ן שהעברית היא שפת כל עמי כנען עוררו התנגדות רבה. רבים מחכמי ישראל ראו כריה"ל בלשון הקודש שפה שמימית בעלת קדושה עצמית מעצם טבעה, והתקשו לקבל את דברי הרמב"ן שהעברית אינה אלא שפה ככל השפות[43]. וכך כתב עליו ר' יעקב סלניק (בנו של בעל שו"ת משאת בנימין, בספרו "נחלת יעקב" על פירוש רש"י על אתר):

תימה לי, פה קדוש יאמר זה?! והרי שבעים לשונות לשבעים אומות הם נחלקים, והאומה הישראלית הנבחרת לחלק ה' - היא העודפת על השבעים אומות, לכן לשונם עודפת על השבעים לשון!

גם בעל פירוש "מתנות כהונה" על בראשית רבה מנסה לדחות את קושיית הרמב"ן על המדרש, ואומר שייתכן שאף בכנען דִברו עברית, אך משפחת יעקב התייחדה בניב עברי מובחר וברור, טהור וקדוש, כך שהלשון שבה דיבר יוסף אכן הוכיחה לאחים כי הוא יוסף.

מובן מאליו שאין הרמב"ן חולק על כך שהעברית היא לְשון קודש. בפירושו לפרשת שקלים (שמות ל, יג) הוא מנמק בנימוק זהה הן את הכינוי המקראי "מחצית השקל בשקל הקודש" והן את הכינוי החז"לי "לשון הקודש":

בעבור שמשקלי הערכין ופדיון הבכור - במטבע ההוא - שהם קודש, וכן כל שקלי המשכן, וכן כל כסף קצוב האמור בתורה, יקרָא לו הכתוב 'שקל הקודש'. וכן הטעם אצלי במה שרבותינו קורין לְשון התורה 'לשון הקודש', שהוא מפני שדברי התורה והנבואות וכל דברי קדושה כולם בַּלָשון ההוא נאמרו. והנה הוא הלשון שהקב"ה יתעלה שמו מדבר בו עם נביאיו[44] ועם עדתו אנכי ולא יהיה לך ושאר דברות התורה והנבואה…"

לדעת הרמב"ן אין קדושה עצמית לא לִלְשון הקודש ולא לְמטבע שקל הקודש, וקדושתם באה להם מתוקף השימוש שנעשה בהם לצורכי קודש[45]. לולא השימוש בעברית לדברי נבואה וקדושה היתה העברית שפה ככל השפות, כפי שהיא היתה שפת הדיבור של הכנענים שמהם למדהּ אברהם אבינו; אך כיוון שבחר הקדוש ברוך הוא בלשון העברית ובכתב האשורי ונתן בהם תורה לעמו ישראל, נתקדשו הלשון והכתב[46].

 

סיכום

על מהות לשונו של אברהם אבינו ע"ה אין בידינו עדות מכלי ראשון. נחלקו בשאלה זו תנאים ואמוראים וגם רבותינו הראשונים. מוסכם שאברהם אבינו דִבֶּר עברית בארץ כנען, השאלה היא האם את העברית הביא עִמו מעבר הנהר והיא במשך הזמן ייחדה את בית אברהם, או שהעברית היתה הלשון המדוברת בכנען, ובחרן דִבֶּר אברהם ארמית. מחלוקת היסטורית זו משקפת נקודות מבט שונות על מהות קדושתה של הלשון העברית: האם הלשון קדושה ממקורה, או שקדושתה "נרכשה" לאחר שנבחרה ללשון התורה והנבואה.

---