המעין

"מעשה ראובן על פשטו"

"מעשה ראובן על פשטו"

הרב שלמה קושלבסקי דן במאמרו (גיל' 206 עמ' 61 ואילך) בדברי הרמב"ם בהלכות סוטה, מהם משמע שהאמת היא שראובן לא חטא כפי שמשמע מפשט הכתוב, ורק לסוטה אומרים את הדברים כפשטם, ושמדברי הכסף משנה עולה ש"לאשה הסוטה אומרים למעשה דבר שלכאורה אינו אמת כדי להשיג מטרה רצויה". והוא תמה: "אם אכן לא חטא ראובן, כיצד ניתן לומר לסוטה את מעשה ראובן על פשטו" בניגוד לאמת? והסביר: "ע"פ גישת תנ"ך מגובה האני העליון ניתן לבאר... חטאו של ראובן נעשה במישור גבוה... שבאופן יחסי למדרגתו נחשב הדבר ככישלון של אדם רגיל בשכיבת פילגש אביו... מדברי הרמב"ם נראה שלעיתים, כמו במקרה שדרוש להשפיע על הסוטה, רשאים גם לתאר את מעשיו כפשוטם תוך הבהרה שמדובר באנשים גדולים ויקרים".

נראה שהדברים דורשים הרחבה, כדי להבין כיצד ניתן לומר על ראובן מה שאינו נכון. כהערת אגב, מקור זה הוא בעל חשיבות מיוחדת, שכן דברי הכסף משנה שהובאו במאמר ודברי הרמ"א שיובאו בהמשך מבהירים באופן בהיר את דעתם של שני עמודי ההוראה בעניין היחס לאישי התנ"ך.

ראשית יש להזכיר שמדברי רש"י משמע שאכן אומרים לסוטה את ההסבר האמיתי, על פיו לא חטא ראובן במה שנשמע במבט ראשון. וז"ל (סוטה ז, ב): "מי גרם לראובן שיודה. במעשה יצועי אביו: יהודה. שהודה במעשה תמר, וכן היה מסורת בידיהם. ומדרש אגדה דר' תנחומא, כשאמר יהודה צדקה ממני עמד ראובן ואמר בלבלתי יצועי אבי". רש"י משתמש בביטוי 'בלבול יצועי אביו' המופיע בשבת נה, ב ואינו מופיע בגמרא בסוטה, ונראה שכוונתו שהאמירה לסוטה אינה כפשט הכתוב. אולם הרמב"ם הבין כנראה שמה שאמור ליצור אצל הסוטה את ה"אפקט" הרצוי הוא איזכור של חטא דומה למה שחשודה היא בו, ולכן אומרים את הדברים כפשוטם.

ובשו"ת הרמ"א סימן יא רוצה הרמ"א להוכיח שהבאת שלום מתירה להוציא שם רע: "והנה מעתה נדון ק"ו בנדון דידן, ומה מחיקת השם יתעלה שנדחה מפני השלום אפילו הכי דוחה הוצאת לעז על בני אדם הכשרים, הבאת שלום שדוחה מחיקת השם אינו דין שתדחה הוצאת שם רע"? ומנין שמחיקת השם דוחה הוצאת שם רע - "הרי אמרו ז"ל פרק במה בהמה כל האומר ראובן חטא אינו אלא טועה, גם אמרו במגילה פרק הקורא את המגילה במשנה מעשה ראובן נקרא ולא מתרגם ופירש אדון המפרשים רש"י ז"ל משום גנותו, וא"כ קשה, וכי מפני הטמאה הזאת שלא תשתה ותמות, ובוודאי אינה כדאית לשמוע, נוציא שם רע על ראובן הצדיק ונאמר שחטא, ונכחיש המקרא שנאמר ומעיד עליו שלא חטא, שנאמר ויהיו בני יעקב שנים עשר ואמרו ז"ל מלמד שכולם צדיקים ושווים שלא חטא ראובן! אלא על כורחך לומר שהטעם הוא כדי שלא ימחק השם הנכתב בקדושה ובטהרה, כמו שאמרינן עשי לשמו הגדול שלא ימחה על המים" כו'.
יש לציין שהרב יצחק זילברשטיין שליט"א כתב (חשוקי חמד סוכה נג, ב): "ונראה שטעמה של הלכה זו היא, דקים להו לחז"ל שניחא ליה לישראל שיוציאו עליו שם רע למען לא יתחלל וימחק שמו של השי"ת". אך בפשט דברי הרמ"א נראה שמדובר בדחייה המבוססת על הערכת חשיבות איסור מול איסור, וחז"ל קבעו שזהו סדר החשיבות, וכשם שהעדפת הבאת שלום על איסור מחיקת ה' אינה קשורה למחילה אלא לסדר עדיפויות, כך הוא גם ביחס להוצאת שם רע במקרה זה.

ובספר ברכת שי (על מס' סוטה עמוד יז) תמה על הרמ"א, הרי לכאורה אין כאן הוצאת שם רע אלא קריאת הפסוקים כמות שהם! והוא מסביר שמלשון הרמב"ם שמגידין לה מעשה וכו' נשמע שלא קוראים לה את פסוקים בלבד, אלא מספרים לה את העניין כפשוטו שלא כפי שאירע באמת.

רבים דנו בשאלה מה מקומו של הפשט, לאור ההבנה שהדרשות הן העיקר (כלשון רשב"ם בראשית לז, א המצוטט לעיתים באופן חלקי ומטעה). הרב יהודה קופרמן שליט"א האריך להראות בספריו שיש מגדולי ישראל שביארו שהדרש הוא הוא הפשט, ויש שראו בפשט דבר לעצמו שיש לו תפקידים שונים. למשל בענייננו מצאנו במדרש שכל טוב: "חלילה לנו ממנו לדרוש הדבר כקריאתה, כי לא נכתב וישכב אלא להזהיר אדם מן העבירה ולהרחיק מן הכיעור ומן הדומה", וזה  תפקידו של הפשט במקרה זה. מנקודת מבט זו שיש לפשט תפקיד כשלעצמו (שיטה המיוחסת בידי הרב קופרמן לבית מדרשו של הגר"א) נוכל להבין את דברי מרן הראי"ה ב'עין איה' (שבת נו, ב): "כאשר אותו המובן של הסיפור, היסוד הפנימי שבו שהוא צריך לרשום בנפש, אם יתואר כפי פשוטו לא נוכל מרחוק לפעמים להבין את ערכו - אז נשקול בשקל הקודש על פי אל דעות באיזה לבוש יתלבש הסיפור, באופן שכאשר יגיע אלינו יהיה ערכו ממש אותו הערך הראוי שיעשה רישומו עלינו... אע"פ שלא שכב ראובן עם בלהה, ולא היה בזה חטאו, כתבה החכמה האלוקית 'וילך ראובן' וכו', בהכרתה שבסגנון זה, המחריד והמזעזע, יחדור לקרבנו מלוא הרושם העמוק של פגיעתו... להתערב בסדרי ביתו של יעקב אשר ממנה תוצאות לסדרי בניין האומה לדורותיה, ולא יצטייר הדבר כמאורע יבש חסר כל משקל ומשמעות" (ועי' 'לאמונת עתנו' ח"ו עמוד יב-יג). לפי זה ניתן להבין שבעניינה של סוטה, כאשר אנו רוצים לגרום לה להודות עלינו להדגיש את אותו פן מרעיד שאינו נכון עובדתית - אבל משאיר רושם משמעותי בנפש, וכך גם אם היא מכירה את דברי חז"ל על חטא ראובן יתכן שהיא תזדעזע וזה יגרום לה להודות. וכפי שפירש המאירי את דברי המשנה (סוטה ז, א): "אומרין לה דברים שאינה כדאי לשומען לא היא ולא כל משפחת בית אביה, כלומר שאין הדבר מצוי שתוכל לעמוד בכפירתה אפילו היו כל בני משפחתה לשם".
להשלמת הענין נזכיר את הדברים המפליאים דלהלן. רבנו אפרים בפירושו על התורה כתב: "ויהי בשכון ישראל בארץ ההיא וילך ראובן, פירוש הלך ראובן מן הארץ משום וישכב את בלהה פלגש, כלומר אביו שכב עם בלהה והניח לאה. אמר וישמע ישראל שהלך ראובן מן הארץ, ושלח אחריו, וישב ראובן, ויהי בני יעקב שנים עשר. לפי זה לא חטא ראובן. והחסיד שדרש זה בא אליו ראובן בחלום ונשקו על ראשו". כותב על כך החיד"א בפירושו למסכת סופרים (כסא רחמים ט, ט): "וגם אני שמעתי מפה קדוש רב גדול אשכנזי ז"ל שקיבל מרבותיו שהגאון מהר"ם איסרלאס ז"ל בעל המפה פירש שיעקב היה רוצה לשכב את בלהה פלגשו, ונתקנא ראובן והיה הולך ובא אצל חדר המטות, ואסיר לשמש בעוד שיש בני אדם שומעים... ויעקב שמע שהיה הולך ראובן ולכן חדל" (עי' שו"ת רב פעלים ח"ב יורה דעה סימן מא ושו"ת יביע אומר ח"י יו"ד סי' נח).
כאמור, הרמ"א התייחס להוצאת שם רע על ראובן ככל הוצאת שם רע. אחרונים רבים העירו (עי' למשל עמק ברכה עמוד מב) שבשו"ע או"ח סימן תרו משמע שאין איסור מן התורה בהוצאת שם רע על המתים והדבר נאסר רק מתקנת קדמונים, וקשה כיצד למד הרמ"א מכאן להוצאת שם רע על אדם חי. וצ"ע.

אוריאל בנר