המעין

עדיאל ברויאר

כללי נדה לרא"ה - מהדורה מתוקנת

מבוא

החיבור וזהות המחבר

שם החיבור

מטרת החיבור

הלכות נדה לאחיינו של הרא"ה

כתבי יד

דפוסים

החלוקה לפרקים וכללים

המהדורה הנוכחית

כללי נדה לרא"ה

פרק ראשון - דיני טהרה

פרק שני - דיני וסתות

פרק שלישי - דיני כתמים

פרק רביעי - דיני יולדת

פרק חמישי - דיני פרישה

מבוא

החיבור וזהות המחבר

החיבור 'הלכות נדה לרא"ה' יצא לאור ע"י רמ"מ גערליץ עפ"י שני כת"י[1]. חיבור זה מיוחס בכתבי היד לר' אהרן הלוי ז"ל (בשינויים קלים בין כתה"י), מבלי להוסיף עוד פרט על זהותו. יוצאי דופן הם כת"י א בו לא נזכר שם המחבר, ולעומתו כת"י מ בו צויין גם מקומו: "כלל קצר מדיני נדה ויין נסך לרב ר' אהרן הלוי ברצלוני זל"[2]. לעדות זו יש להוסיף את העובדה שבשני כתבי יד אחרים (ב, פ) חיבור זה מופיע אחרי תורת הבית הקצר לרשב"א, ובשניים אחרים (א, מ) בצמוד לחיבור של הרמב"ן (אגרת הרמב"ן; תורת האדם). הדמיון בין כללי נדה לרא"ה לבין הקובץ 'פסקי דינים לחכם ממשפחת הרא"ה' מחזק את הטענה כי הרא"ה הוא המחבר של החיבור דידן, ועל כך מפורט עוד לקמן.

החיד"א (שם הגדולים, מערכת גדולים אות א סע' קלב, ערך רבינו אהרן הלוי) מעיד: "וראיתי פסקי הלכות להרא"ה כ"י", אך לא פירט את תוכנם ומהותם. רמ"מ גערליץ כתב במבוא להל' נדה לרא"ה מהדורתו (עמ' ה): "ואמנם אין להטיל ספק ביחוסו של חבורנו זה לרא"ה, כי חוץ ממה שרוב הדברים כאן מתאימים לדבריו שב'בדק הבית' בית שביעי, הרי הרבה מדברי הרא"ה שמובאים ב'רשב"ץ' ובחידושי הריטב"א תלמידו מופיעים לפנינו רק בחבור זה, אם כי אין מן הנמנע שלפני ה'רשב"ץ' היו חידושיו המלאים של רבנו למסכת נדה כנראה מדבריו"; אך הוא לא ציין אפילו מקום אחד בו מובאים אצל הראשונים דברים בשם הרא"ה ומקור יחיד להם בכללי נדה. עוד הוא כתב שם שבמאמר חמץ לרשב"ץ (אות פז) הזכיר את פסקי נדה לרא"ה; אך מלבד העובדה שהדברים המצוּטטים שם לא נמצאים בכללי נדה, גם לא מתאים שהם יהיו לפנינו, שבעוד שהפסקים שלפנינו עוסקים אך ורק בהלכות נדה, הרשב"ץ ציטט פסק בהלכות חמץ שקשור למסכת נדה. יתרה מזאת, הרשב"ץ ציין שפסק זה נמצא בפרק דם הנדה, ואילו הפסקים שלפנינו מחולקים בפרקים לפי נושאים ולא לפי פרקי המסכת. מן האמור ברור שאי אפשר לאשש את ייחוס הפסקים שלנו לרא"ה לפי דבריו. מסתבר שהרא"ה חיבר גם פסקים על סדר מסכת נדה[3], ומשם נלקחו דברי הרשב"ץ. יתכן מאוד שהרא"ה חיבר שני ספרי פסקים על נדה, כיון שתוכנם ומגמתם שונים זה מזה.

כאמור, רמ"מ גערליץ טען ש"רוב הדברים כאן מתאימים לדבריו שב'בדק הבית'". אולם קיימות גם הרבה סתירות בין החיבורים, עליהן הוא עמד בהערותיו. על סתירות נוספות עמדו מהדירי 'שיטה מקובצת' למסכת נידה בהערותיהם (ציון מלא לקמן, 'דפוסים'), והדבר מצריך בדיקה מקיפה ומעמיקה יותר. אמנם יתכן שסתירות מסויימות נבעו מהמטרות השונות של החיבורים (ראה לקמן, 'מטרת החיבור'), וכן מהזמן שחלף בין כתיבתם.

לסיכום - ייחוס החיבור לרא"ה קרוב לוודאי, אך אינו למעלה מכל ספק. נראה כי קביעה וודאית תתאפשר רק אחרי בדיקת כל המקבילות בין בדק הבית ובין הכללים.

שם החיבור

אין בידינו לקבוע את שמו המקורי של החיבור. כת"י פ פותח במילים: "פרק ראשון בדיני טהרות...", אך נראה ששם זה נובע מהכותרת של הפרק הראשון, שמופיעה בכתה"י האחרים בכגון זה: "דיני טהרה". טענה זו מתאימה גם לשם החיבור בכת"י ו: "דיני טהרה...". לעומתם, כת"י ב פותח ב"פסקי נדה" ומסיים ב"תמו הלכות נדה", ואילו בכת"י א: "כלל נדה... נשלם כלל נדה", ובכת"י מ, כאמור, כתובה הכותרת: "כלל קצר מדיני נדה ויין נסך". אף בכת"י פ נכתב בחתימה: "נשלם כללי נדה".

חוסר התיאום שבין כתבי היד מקרב אל הדעת את ההשערה שהרא"ה לא נתן שם לחיבור. החלטנו לקרוא לספר "כללי נדה" משני טעמים: רוב כתבי היד נוטים לשם זה, ושם זה הוא המתאים ביותר כדי לתאר את החיבור, תוכנו ומטרתו, וכדלקמן.

מטרת החיבור

נראה שהרא"ה רצה להביא בחיבור זה את כללי הלכות נדה, את ההלכות היסודיות והמרכזיות שעליהן מושתתים עיקרי הדברים. לדעתי החיבור יועד מראש ליהודים פשוטים; כמה דינים יסודיים וחשובים למורי הוראה לא הובאו כאן (כגון הבחנה בין דיני תורה ובין דברי סופרים), ולמרות שהחיבור כולו נכתב בקיצור נמרץ הרחיב המחבר בעניין פרישה מהאשה סמוך לוסתה (פרק ב כלל ה) והביא את דברי הגמרא בשכרם של הפורש סמוך לוסת והמקדש עצמו בשעת תשמיש, דברים שאין להם כל משמעות הלכתית אך חשיבותם בחיזוק הציבור לקיים את הגזירה.

בשני כתבי יד נעתקו כללי נדה בצמוד לכללי יין נסך. מהכותרת לכללי יין נסך עולה שהם נועדו כדי לצאת ידי הכל, אך בחיבורנו הובאו גם דינים שנחלקו בהם סיעות הראשונים[4].

הלכות נדה לאחיינו של הרא"ה

לפני קרוב לשלושים שנה פירסם פרופ' י"ש שפיגל את החיבור 'פסקי דינים לחכם ממשפחת הרא"ה'[5]. מחברם האנונימי של הפסקים מכנה את הרא"ה בתואר "דודי" לאורך כל החיבור, ואף מביא עדויות ממעשי הרא"ה שראה במו עיניו. בסוף החיבור (עמ' 174-176) הוא כתב את הלכות נדה. ניכר דמיון בין הלכות אלו, בתוכנן ובצורתן, לכללי נדה לרא"ה, אך הן אינן שוות להם. אמנם כמו הכללים, גם ההלכות מחולקות לחמישה פרקים ('דינים' בלשון מחבר ההלכות), וישנם משפטים שהועתקו מילה במילה מתוך הכללים ואף הנושאים הנידונים בהלכות מקבילים כמעט תמיד לנושאי הכללים, וכן ניכר הדמיון בין החיבורים גם בפסיקת ההלכה, אך כאמור ישנם הבדלים ברורים בין החיבורים. שלא כדעת המהדיר הנ"ל שיתכן שכללי נדה עובדו ע"פ 'פסקי דינים' – מסתבר לענ"ד שההיפך הוא הנכון[6].

כתבי יד

ידועים לנו חמישה כתבי יד של חיבור זה[7]:

כת"י א - כתב יד אוקספורד Opp. Add. Qu. 140 (נויבאואר 2360. סרט 21424), דפים 2א-4א. כתוב בכתיבה ספרדית ומתוארך למאה הי"ד.

כת"י ב - כתב יד אוקספורד Opp. 320 (נויבאואר 660. סרט 20576), דפים 159א-161א. כתוב בכתיבה ספרדית ומתוארך למאות י"ד-ט"ו.

כת"י פ[8] - כתב יד פרמא-פלטינה 2240 (דה-רוסי 1223. סרט 13405), דפים 133ב-135א (במספור הדפים שבסרט). כתוב בכתיבה ספרדית ומתוארך למאה הי"ד.

כת"י מ[9] - כתב יד מוסקבה-גינצבורג 103 (סרט 6783), דפים 174א-176א. כתוב בכתיבה ספרדית ומתוארך למאות י"ד-ט"ו.

כת"י ו - כתב יד וטיקן 171 (סרט 8630), דפים 193א-194א. כת"י זה הוא היחיד שלא נכתב בכתיבה ספרדית, אלא בכתיבה ביזנטית. קובץ זה נכתב בידי כמה סופרים בשנת רנ"ג (1493) בעיר קנדיאה שבקניאה (Canea ), הלא היא האי כרתים[10]. כללי נדה לרא"ה נמצאים בחלק שנכתב ע"י הסופר שלמה, שכּינה את עצמו לפעמים 'שלמה המלך'.

אף אחד מכתבי היד אינו מעולה ונבחר מחבריו, ובמקום שדבריו של אחד עניים דברי חברו עשירים וכמה משפטים אחר כך זה מתהפך. ואולם נראה שבכת"י ו נמצאים יותר שיבושים מבכתה"י האחרים.

דפוסים

כללי הרא"ה נדפסו לראשונה תחת השם 'הלכות נדה לרא"ה' ע"י רמ"מ גערליץ[11]. עמדו לפניו רק כת"י פ וכת"י מ. לצערנו, הכרעות הנוסח שלו לוקות בחסר, גם בגלל מיעוט כתה"י שעמדו לפניו.

בפעם השנייה נדפסו הכללים בתוך הקובץ מפרשים - שיטה מקובצת למסכת נדה (קרית ספר תשס"ב). בהוצאה זו הועתק נוסח הפנים של מהד' גערליץ (כולל טעויות דפוס שאין להן מקור בכתה"י!), אך נכתבו הערות אחרות במקום הערותיו של רמ"מ גערליץ (ואף הערות הנוסח שלו הושמטו!). ממילא, אין טעם להתייחס לנוסח מהדורה זו.

החלוקה לפרקים וכללים

בכל כתבי היד מחולק החיבור לחמישה פרקים. כותרות הפרקים דומות בעיקרן, לא ציינתי את ההבדלים הדקים שישנם.

מיספור הכללים מופיע רק בשני כתבי יד - כת"י פ וכת"י ב, ויש הבדלים ביניהם הן במיקום תחילת הכללים והן בחלוקתם. סופרי כתבי היד האחרים הפרידו בין הכללים באמצעות נקודות או רווחים אך בעקביות נמוכה מזו של כת"י פ וכת"י ב. מחתימת החיבור בכת"י ב וכת"י מ עולה שמניין הכללים הוא 31[12], אך בפועל מספרם בכת"י ב עומד על 29 או 30[13]. אך בכת"י פ מחולק החיבור ל-34 (שאר כתה"י אינם ממוספרים). הילכך, לא נראה לי שיש בידינו כדי לשחזר את מספר הכללים המקורי, ואחרי ההכרעות שקבענו בכל מקום עפ"י החלוקה בכל כתה"י נמצא מספר הכללים במהדורה זו 32.

המהדורה הנוכחית

נוסח מהדורה זו הוא אקלקטי. בדרך כלל ההכרעות נעשו עפ"י רוב כתה"י (גם בענייני כתיב, מספור כללים וכדו'). הוספנו פיסוק לתועלת הלומדים, ראשי-תיבות וקיצורים פתחנו מדעתנו רק כשהפתיחה ודאית וגם יש בה כדי להקל על הלומדים. רק על שינויים בעלי משמעות הערנו בשוליים, ובתנאי שהיה מקום לחשוב שאולי דווקא הנוסח שבהערה יצא מידי הרא"ה[14]. נוסף לכך הערנו בכמה מקומות על שינויי נוסח כדי לשלול את הנוסח שבמהדורות הקודמות. את הנוסח בפסקי אחיין הרא"ה ציינו רק במקומות שהוצרכנו לציין את שינויי הנוסח בין כתה"י של החיבור.

הערה על חילוף נוסח מתייחסת למילה הצמודה לציון מלפניו (כגון: מלפניו1), ומציינת שהמילה או המילים שבכתב יד מופיעים במקום אותה מילה בלבד. אם השינוי שייך למספר מילים, מובאות מילים אלו בתחילת ההערה ואחריהן מקף, ולאחריו סימון כתב היד ונוסחו.

בדרך כלל לא כתבתי הערות תוכן, כיון שקדמוני כבר שני מהדירים, אך במקומות שהתברר לי בדרך מקרה שיש צורך להעיר הערתי.

כללי נדה לרא"ה

פרק ראשון - דיני טהרה

א.     האשה שראתה דם בבשרה ממקור דמיה, בין ששפעה דם הרבה ימים מרובים בין שלא ראתה אלא דם טיפה כחרדל או פחות[15], הרי היא טמאה.

ב.     וכיצד דין טהרתה, לאחר שיפסוק הדם בודקת עצמה יפה. למחר משנה חלוקה ולובשת חלוק הבדוק לה, ובודקת עצמה יפה יפה[16].

ג.      ובמה היא בודקת עצמה, בצמר גפן נקי ורך או בבגדי פשתן[17] ישנים ושחקים[18]. וכולן צריכין שיהיו לבנים. ומכנסת אותן באותו מקום ובודקת בכל חורין וסדקין שבו, ורואה שלא יהא בו שום מראה דם[19], וכן גופה שלא יהא כתמי דם על בשרה. וסופרת מלבד אותו יום ששינתה בו חלוקה שבעה ימים נקיים[20], ובכל יום ויום מהם בודקת עצמה יפה יפה[21].

ד.     אחר כך, ליל שמיני, שהוא תשיעי ליום שינוי החלוק, רוחצת כל גופה בחמין[22] יפה יפה, קמטיה ובית סתריה ועיניה ופיה[23] ושיניה, שלא יהא בהם שום דבר[24]. ונוטלת צפרניה יפה יפה. וחופפת ראשה וכל מקום שער שבה, והכל במים חמין בלבד, שלא יתערב עמהם דבר אחר. וטובלת סמוך לחפיפתה לאלתר.

ה.     ותזהר שלא תטבול אלא במי מקוה, ושיהא הקרקע יפה שלא יהא שם טיט, לפי שהנהרות המושכין אין מטהרין בשעת גשמים ובשעת הפשרת שלגים שמא ירבו מי גשמים על מי נהר עצמן, ומי הגשמים[25] אין מטהרין אלא באשבורן. לפיכך אין ראוי לטבול אלא במקוה מים.

ו.        וכשהיא טובלת לא תטבול במקום שיש בו פחד נפילה או שהיא בושה מבני אדם. ולא תחזיק בה חברתה כלל. ולא תקפוץ ידה ושפתותיה ועיניה, ולא תעמוד בקומתה ולא תשחה יותר מדאי, אלא פותחת זרועותיה וירכותיה ושוחה מעט וטובלת, והרי היא טהורה.

פרק שני - דיני וסתות

א.     רוב הנשים יש להם וסת, שהן רואות משלשים יום לשלשים יום. וכל אשה שיש לה וסת[26], לאחר שתטבול ותטהר הרי היא בחזקת טהורה לבעלה, ואינה צריכה בדיקה כלל. אעפ"כ כל היד המרבה לבדוק בנשים משובחת.

ב.     יש נשים שאין להם וסת קבוע והן אסורות לשמש אלא אם כן בודקות עצמן לפני תשמיש ולאחר תשמיש, וכן הוא בודק עצמו לאחר כן.

ג.      ראתה[27] דם ג' פעמים[28] בשעת תשמיש - אסורה לבעלה.

היה משמש עם הטהורה ואמרה לו נטמאתי לפי שראתה דם, אסור לו לפרוש ממנה כשהוא בקושי, שכשם שביאתו הנאה לו כך יציאתו הנאה לו. אלא נועץ צפורני רגליו יפה[29] שלא יזדעזע, ושוהא עד שימות האבר, ונשמט ממנה.

ד.     חייב אדם לפרוש מאשתו יום אחד סמוך לוסתה[30]. אמרו חז"ל: כל העושה כן הויין לו בנים זכרים. וכל המקדש עצמו בשעת תשמיש הויין לו בנים זכרים ראויין להוראה.

פרק שלישי - דיני כתמים

א.     כשם שהרואה דם בבשרה טמאה נדה, כך המוצאה[31] כתם, בין על בשרה[32] בין בבגדה, טמאה. והוא שיהא הכתם גדול כשיעור ט' עדשות.

ב.     כתם[33] ארוך מצטרף לשיעור זה. וכן שהיה טפין טפין על בשרה מצטרפין.

ג.      היה[34] מכה בבשרה סמוך למקום הכתם או שנתעסקה בדמים ואיפשר לתלות שניתז מהן למקום הכתם, תולין, אלא אם כן בידוע שאותו דם שנתעסקה בו אינו כעין אותו של כתם.

ד.     קטנה שלא ראתה דם מימיה, בין בתולה בין בעולה, כתמה טהור עד שתראה דם ד'[35] פעמים.

ה.     האשה שהשתינה מים ויצא דם עם מי רגליה אינה חוששת לו[36], בידוע שאין דם הבא עם מי רגלים אלא דם מכה.

ו.        הבועל את הבתולה, אפילו היא קטנה שלא הגיע זמנה לראות, בועל בעילת מצוה ופורש מיד, ואין צריך לשהות.

ז.      ודין זה אפילו לא ראתה עכשיו[37] אף דם בתולים כלל, שחוששין שמא ראתה דם טיפה כחרדל ואבדה. ויושבת שבעת ימים נקיים.

ח.     וכן האשה שתבעוה לינשא ונתרצית, חוששין שמא מחמת חימוד ראתה דם טיפה כחרדל ואבדה. לפיכך צריכה לישב שבעה נקיים חוץ מיום התביעה[38]. ודין טהרתן כמו שכתבנו למעלה[39].

פרק רביעי - דיני יולדת

א.     כל היולדת טמאה ואפילו לא ראתה דם כלל. ומה היא טומאתה, לזכר ז' ימים ולנקבה שבועיים לאחר גמר לידתן. וטובלת בליל שמיני לזכר ובליל חמשה עשר לנקבה, וטהורה.

ב.     במה דברים אמורים - בולד שנגמרה צורתו לגמרי, אבל אלמלא כן יושבת שבועיים לחומרא וטובלת בליל חמשה עשר וטהורה. ולא סוף דבר ולד, אלא אפילו שפיר מלא מים.

ג.      במה דברים אמורים - שישבה ז' נקיים, אבל אלמלא כן הרי היא טמאה שהיולדת דמה טמא כשאר הנשים, אלא שהיא חמורה מהן שאפילו כל ימיה נקיים טמאה לזכר שבעה ולנקבה שבועים כענין שכתבנו.

ד.     במה דברים אמורים - לאחר ארבעים יום לעיבורה, אבל אם היתה יודעת בבריא שהוא קודם לארבעים יום אינה חוששת לטומאת לידה. אבל לעולם חוששת לטומאת נדה, שאי אפשר בלא דם, ואע"פ שלא ראתה אותו שמא מתוך מיעוטו אבד.

ה.     העובר שהוציא ידו ואחר כך החזירה, אמו טמאה לידה, ואם יצא אחר כך מונין לו משעה שיצא, לעולם[40] מונין לחומרא לגמר לידה.

ו.        היתה מקשה[41] ושמעו קול הולד, דינו כילוד, כיון ששמעו קולו אי אפשר שלא הוציא ראשו חוץ לפרזדור.

ז.      המפלת שליא הרי זו טמאה לידה, שאין שליא בלא ולד.

ח.     הפילה[42] נפל ואחר כך הפילה שליא, חוששין לה מולד אחר. ואם הפילה ולד של קיימא ואחר כך הפילה שליא, תולין אותה בולד ואין חוששין לה לולד אחר, שהולד קרע השליא ויצא.

ט.     הפילה שליא תחלה ואחר כך ילדה, אפי' ולד של קיימא, חוששין לולד אחר, שאין דרכה של שליא לצאת לפני הולד.

י.        יצאתה[43] מקצת שליא היום, חוששת משום לידה. יצאתה[44] כולה למחר, מונין לה משעת יציאת כולה.

פרק חמישי - דיני פרישה

א.     כל זמן שהאשה טמאה עד לאחר שתטבול ותטהר צריך לפרוש ממנה הרבה, שלא יגע בה אפילו באצבע קטנה, ולא ישבו שניהם על מטה אחת. ולא[45] ישיח עמה דברים של שחוק וקלות ראש. ולא יאכל עמה בקערה אחת. ואסור[46] להסתכל בכל מקום מכוסה שבה. ואסור לשכב על מטתה אפילו בשעה שאינה במטה.

ב.     ואסור[47] להם ליטול מיד ליד שום דבר[48]. ואסור לה להציע מטתו[49] בפניו. ולא תהא יוצקת מים על ידיו ורגליו לרחוץ אותם. ולא תמזוג לו הכוס כדרכה[50], אלא אם כן עושה שינוי והיכר בדבר.

ג.      הכלה שנכנסה לחופה ולא נבעלה ופירסה נדה אסור [לה] להתיחד עם בעלה, אבל אחר שנבעלה מותר, שהתורה העידה עלינו סוגה בשושנים[51].