המעין

הרב ארי יצחק שבט

"חוטפין מצוֹת בלילי פסחים" – ההיבט החינוכי

חמש גישות לקירוב הבנים למצוות בליל הסדר ובכל השנה

מוקדש לרפואת אבי מורי הרב משולם בן פרידל, שזכה לחנך

אלפים רבים לאהבת התורה והמצוות, בתוך שאר חולי ישראל

הקדמה

1. שיטת הרמב"ם: הזדהות ואסוציאציות חיוביות

2. שיטת ספר המכתם: התלהבות

3. שיטת הר"ן: משמעת

4. שיטת הראב"ד: התאמת הציפיות

5. שיטת הריטב"א: גירוי אינטלקטואלי

סיכום

הקדמה

"תניא רבי אליעזר אומר חוטפין מצוֹת בלילי פסחים בשביל תינוקות שלא ישנו"[1]. כמה וכמה פירושים נמצאים בראשונים בהסבר הלשון "חוטפין מצות" שבברייתא; נראה שכל אחד מהראשונים האלו פירש את הביטוי הזה לא רק בהתאם לגרסתו ולהבנתו בסוגיה[2] - אלא גם לפי תפישתו החינוכית[3], כשהוא מסביר מה מוטל על ההורים לעשות כדי שילדיהם יתעניינו בענייני ליל הסדר. לפי זה יש מקום לדעתי ללמוד מהפירושים השונים האלו כיצד לא "לאבד" את ילדינו לא רק במשך ליל הסדר - אלא בכל מהלך חייהם, איך לגדל אותם כך שיישארו נאמנים לתורה ולמצוות.

1.      שיטת הרמב"ם: הזדהות ואסוציאציות חיוביות

הרמב"ם מסביר[4] "וצריך לעשות שינוי בלילה הזה כדי שיראו הבנים וישאלו ויאמרו 'מה נשתנה...'. וכיצד משנה? מחלק להם קליות ואגוזים... וחוטפין מצה זה מיד זה, וכיוצא בדברים האלו". מוסיף המאירי: "כדי שישתעשעו התינוקות בכך"[5], והנמוקי יוסף כותב: "דרך שחוק וחיבוב מצוה"[6]. בעל ערוך השולחן מניח שזהו המקור למנהג העתיק של גניבת האפיקומן[7]. לדעת הרמב"ם אם במשך ליל הסדר יהיו שעשועים ושחוק הילד ימשיך להתעניין בסדר, וכך "לא נאבד" אותו לא לשינה ולא למשחקים אחרים.

וכך במשך כל החיים, אם קיום המצוות ישאיר טעם טוב וזיכרונות חיוביים בילדים עוד משחר ילדותם, אם זה יעורר בהם אסוציאציות חיוביות בהכרה ובתת-ההכרה, סביר שגם בהתבגרותם ירצו הילדים, ברבדים השונים של מודעותם, להמשיך לקיים את אותו אורח חיים. לא צריך להיות פסיכולוג גדול כדי לשער שאם למשל ההכנות לשבת בבית מעוררות אסוציאציה של לחץ וצעקות[8], ואם סעודות השבת עוברות במתח מתמיד בין הילדים להוריהם, בהתבגרותם הילדים עלולים להתרחק משמירת שבת.

בדומה לכך שמעתי מהגר"מ פיינשטיין זצ"ל, שמה שהרס את שמירת המצוות אצל ילדי המהגרים שהגיעו בדור הקודם לאמריקה, היה בכך שגם אם שמרו ההורים את השבת - השמירה הייתה מלווה עם אנחה: "אוי, איז שווער צו זיין א ייד!" (=קשה להיות יהודי!). איזה ילד ירצה "להיות יהודי" באווירה כזאת[9]?

לא רק האסוציאציה החיובית חשובה, אלא גם הקשר עם ההורה שמסמל עבור הילד את המסורת[10]. השאלה המרכזית בתת-המודע של המתבגר היא "במה אני דומה\שונה מאבא שלי"? ההורה מהווה עבור בנו את ה"נורמה" שהיא הבסיס לשינויים עליהם יחליט המתבגר תוך כדי גיבוש זהותו[11]; אם הבן ככלל מזדהה עם אביו (והבת עם אמה) הוא יבטא את השוני ממנו במאפיינים חיצוניים ושוליים, כמו תספורת או לבוש וכד' (לקולא ולחומרא), אך ימשיך לדבוק באמונות ובדעות ובמעשי המצוות מתוך הזדהות ורצון.

גם הקדשת תשומת לב ראויה לילדים היא חלק ממה שניתן ללמוד מגישת הרמב"ם. תשומת הלב היא מהצרכים החשובים של כל אדם[12]. אם ילד במשפחה דתית מרגיש שאינו זוכה לתשומת לב מספיקה, מהר הוא יגלה שגם אם יש עוד עשרה אחים במשפחה – הילד שמזלזל במצוות זוכה מהוריו לתשומת לב לא פרופורציונאלית. כשהאחים החסרים תשומת לב יגלו רז זה יתכן מאוד שהם יחקו את האח הבעייתי דווקא, במקום לחקות את הוריהם או את האחים שהולכים בתלם. חשוב על כן, שההורה יבלה זמן רב, בכמות ובאיכות, עם כל אחד מילדיו, כדי שמתוך אהבה, לא רק שהילד לא ירצה להכאיב להורה במרדו, אלא אדרבה ירצה להזדהות עם העקרונות המרכזיים ביותר בעיניו. אם נעים לו להיות עם אבא, ו"כיף" לו לקיים מצוות, ההזדהות תמשיך להישמר במלוא כוחה אפילו אם יתעוררו אצלו שאלות וקושיות בדרך. על אף החשיבות שקיימת להתמודד בכנות עם קושיות באמונה[13] - לא "מתים" מקושיות. גם הניסיון האישי שלי, במדרשות ובמכללות בהן אני מחנך, מלמד שהרבה יותר משמעותי ב'דתיותו' של האדם מה קורה או קרה אצלו בבית בילדותו והאם הרגיש צורך למרוד בדרך הוריו, מאשר מחשבות תיאולוגיות ושאלות באמונה.

2. שיטת ספר המכתם: התלהבות

לבעל ספר המכתם, ר' דוד ב"ר לוי מנרבונה, דגש שונה במקצת: "ויש מפרשים 'חוטפין' - גוזלין וטורפין זה מזה"[14]. לדעתו נראה שלא מדובר במשחק מענג, אלא שחוטפים דרך התלהבות[15], וכפי שהוסיף שם המאירי (אף הוא מפרובנס בערך באותה תקופה) "דרך המייה וחטיפה זה מזה", "שאוכל דרך גרגרנות בחפזון על דרך חוטפין מצה בערבי פסחים"[16]. החיד"א כנראה אף לומד מהביטוי "חוטפין מצה" שאם שניים יושבים בבית הסוהר, ויש רק כזית אחת של מצה, אין להיות נימוסי ולוותר לחברו, אלא שעליו להזדרז לחטוף את המצה "וכל דאלים גבר"[17]!

יש כאן הבנה חינוכית נוספת, הטוענת שההתפתחות החינוכית של הילד בנויה על מיון וסיווג תמידי של קביעת סדרי העדיפות בחיים[18]. הורה שכועס כשנשברת צלחת אך איננו מגיב באופן דומה כשהילד מדבר לשון הרע או מחלל שבת, מבהיר לילדיו שאף אם בפיו השבת חשובה מכסף וזהב וששמירת הלשון היא מצוה חשובה במיוחד, לאמיתו של דבר מדובר רק במס-שפתיים - "בפיו ובשפתיו כבדוני, ולבו רחק ממני"[19]. כשילד רואה שאביו מתלהב יותר במשחק כדורסל מאשר בשמחת תורה, זה נקבע כסדר העדיפות גם אצלו. כך למשל אי אפשר לעודד או לחייב את הילד להשתתף בחוג לימוד תורה כשאביו מבלה את הפנאי שלו בקריאת עיתון או גלישה באינטרנט, כי הדוגמה האישית קובעת יותר. כשאומרים הילדים דברי תורה במהלך סעודת השבת והאב עסוק יותר בלעיסת הצ'ולנט, יתכן שההתלהבות ההתנהגותית היא מה שתגבר אצל ילדיו, ובמקרה "הטוב" יחשבו רק שאביהם מתנהג בצביעות.

עיקרון חינוכי זה מתבטא היטב בדברי ר"מ אלשיך, המדגיש שאם רוצה אדם להנחיל תורה לבניו עליו להיות תחילה בעצמו לומד תורה, קודם "והיו הדברים האלה... על לבבך " , ורק לאחר מכן תוכל לקיים "ושננתם לבניך"[20]. ונראה לענ"ד שזה גם הפירוש הפשוט של המשפט בסוף "ובא לציון": "...ולעובדו בלבב שלם למען... לא נלד לבהלה". כמובן שלא מדובר בהתלהבות מאולצת או מלאכותית, אלא בעבודה פנימית אמיתית של כל הורה במשך שנים רבות.

3. שיטת הר"ן: משמעת

החינוך לא יכול להתבסס רק על "עשה טוב" של הנאה והתלהבות. הר"ן[21] מוסיף שצריך גם "סור מרע"[22] ועמידה על משמעת כדי לחנך את הילד:

ולי נראה חוטפין - מסלקין את הלחם מיד התינוקות, שלא יהו ישנים מתוך מאכל הרבה כדרך התינוק לאחר אכילתו ושוב לא ישאלו. אבל עכשיו כשחוטפים מהן לא ישנו וישאלו, כלומר לא ישנו [מפני] שלא אכלו כדי שובען... וכן מוכח לשון התוספתא, דתניא ר' אליעזר אומר חוטפין מצה לתינוק כדי שלא יישן. ר' יהודה אומר משמו אפילו לא אכל אלא חזרת אחת ולא טיבל אלא פרפרת אחת חוטפין מצה לתינוק כדי שלא יישן[23].

במיוחד בדור בו אנו מדגישים, ובצדק, את החינוך להזדהות ואהבת התורה[24], אנו נוטים לפעמים לשכוח ש"חושך שבטו שונא בנו"[25]. לפעמים הורים מגזימים ברצונם להתקרב לילדיהם, ומפנקים אותם ללא גבולות וללא משמעת. ילד שמתרגל לעשות ככל העולה על רוחו יתקשה כשיתבגר לקבל עליו עול מלכות שמים, כמו גם את עולו של המפקד בצבא או את עול האחריות לפרנסת המשפחה. כשם שחשוב לפעמים לומר לילד "לא אוכלים עד שנגמור את 'מגיד'", חשוב גם לסנן את ההרגלים שלו בקריאה ובגלישה, ולפעמים למנוע קשר בינו לחברים שעלולים להשפיע עליו לרעה[26]. כפי שאמר אביו של החייל החטוף נחשון וקסמן הי"ד שהקב"ה תמיד שומע את תפילותינו ובקשותינו "אך לאבא מותר לענות גם 'לא'"[27], ולעיתים אף רצוי שכך יהיה. במיוחד בעידן של פיתויים חזקים, אם לא נציב משמעת וקווים-אדומים ברורים אנו עלולים ח"ו לאבד את הילד.

4. שיטת הראב"ד: התאמת הציפיות

יחד עם החשיבות של המשמעת, חשוב להורה לא לטעות ולצפות ציפיות מוגזמות מהילדים הרכים. מסביר הראב"ד: "חוטפין מצה - פירוש אחר, ממהרין לאכול כדי שלא יישנו"[28]. אם הילדים אכן רעבים ורוצים לאכול, מותר ואף רצוי ללמדם להתאזר בסבלנות, כפי שכתבו הרשב"ם והר"ן שצריכים לגמור את פרקי ה"מגיד" לפני שמתחילים את הסעודה. אך גם כאן חשוב האיזון, ואין שום הצדקה להאריך ב"מגיד" עד שנאבד את הילדים הקטנים. כבר הדגישו הכלבו ואחרים, שהעיקרון ש"כל המרבה לספר ביציאת מצרים הרי זה משובח", מדובר לאחר שהילדים, שהם "גיבורי" הסדר, כבר הלכו לישון[29].

לעתים קרובות הורים מצפים שבנם יהיה גדול הדור או צדיק יסוד עולם, ושוכחים שהוא רק בן עשר. ציפיות מוגזמות עלולות לשבור את הילד, להלחיץ אותו ואף לייאש אותו, ולהעניק לו דימוי עצמי נמוך שיהיה קשה לשנות. כך למשל לא רק שיש להימנע מלהכריח ילד עם בעיות בזיכרון ללמוד דברים רבים בעל-פה, אלא יש להיזהר אף אצל ילד שיש לו זיכרון טוב לא להשניא את הלימוד על ידי דרישות מוגזמות לגילו. גם בהמשך החינוך צריך להיות צמוד למציאות; יתכן שההורה היה מעדיף שהילד שלו יהיה רב ותלמיד חכם, אך אם מתברר שהוא רוצה לעבוד את ה' כאיש צבא או לעסוק ביישוב הארץ בדרך אחרת, אסור להורה לשכוח שקיימות דרכים רבות לעבוד את ה'[30].

5. שיטת הריטב"א: גירוי אינטלקטואלי

בפירושו הראשון מביא רש"י שהביטוי בברייתא "חוטפין מצות בלילי פסחים בשביל תינוקות שישאלו"[31] הוא המקור למנהג ש"מגביהין את הקערה" במשך הסֵדר[32]. הריטב"א מסביר את הדברים באופן שונה במקצת, אך על סמך אותו עיקרון חינוכי[33]:

...אח"כ היה ראוי לאדם שיסלקו השולחן מלפניו כדי שיראו התינוקות וישאלו, וכך היו נוהגים בימי האמוראים לפי שהיו אוכלים על שולחנות קטנים כל אחד ואחד בשולחן שלו, אבל עכשיו שאוכלים על שולחן גדול, והוא טורח גדול לסלקו ולהחזירו, אנו עושים את הקערה שולחן בפני עצמו ואנו מסלקין אותה מן השולחן במקום השולחן. ומנהג רבינו הגדול הרמב"ן ז"ל כי כשהיו תינוקות בבית ומסלקין את הקערה, היה אומר לשמש הב ונבריך כי הרבה אכלנו, כדי שיראו התינוקות וישאלו. ונראה לי שאם היה מושיט (=הילד) ידו ליטול מן הלחם נוטלין אותה מידו, ואומרים לו "הרבה אכלת"[34], וזהו שאמרו בגמרא חוטפין מצה בלילי פסח כדי שיראו התינוקות וישאלו. ופירושים רבים נאמרו בו וזהו הנכון בעיני[35].

כלומר, סדר הפסח צריך לכלול אמצעים חינוכיים המגרים את הסקרנות ומושכים את תשומת הלב. לא יתכן למשל שבדורנו שבלימודי החול הכל צבעוני ומעורר ומגרה נלמד לימודי קודש או נקיים את המצוות בצורה 'אפורה' ולא מושכת. אינני מתכוון לשנות את המראה של דף הגמרא, אלא לעשות מאמץ למשוך את ליבם של בנינו ותלמידנו גם מבחינה רגשית ואמוציונאלית[36].

אף הרב קוק הדגיש שהדורות הללו אינם מעוניינים לחזור בתשובה מיראה, אלא מתוך לימוד "יסודֵי הרגש והדעת שבמרחב התורה"[37]. יש לעיתים צורך להרחיב את נושאי הלימוד, לגלות מחדש את לימודי התנ"ך, החסידות, הקבלה, האמונה, המוסר וכדומה, כי "אין אדם לומד תורה אלא ממקום שלבו חפץ"[38]. חשוב לעזור לכל ילד למצוא את האות שלו בתורה[39], את החיבור שלו לה' ולתורה ולמצוות בדרך המתאימה לו[40].

סיכום

נראה שכל אחד מהראשונים פירש את הביטוי "חוטפין מצות" גם בהתאם לגישתו החינוכית כיצד לעניין ולשתף את הילדים בליל הסדר ולאורך כל חייהם. שילוב כל השיטות האלו במינון מתאים עשוי בעזהי"ת לגרום לילדים להיות עמנו בליל הסדר, וגם ללכת אחרינו בחיי אמונה לאורך כל ימי חייהם. יש לחבר אותם לתורה ומצוות מתוך שמחה והזדהות, גירוי אינטלקטואלי והתלהבות אמיתית, מתוך משמעת אך ללא ציפיות מוגזמות.