המעין

הרב מתניה אריאל

משנתו של הראי"ה קוק זצ"ל בדבר הגיל הראוי לעיסוק בלימודי חול, ויישומה בישיבת "תורת ירושלים"*

הקדמה

מניעת בורות מול רכישת השכלה

הדרך לגדל תלמידי חכמים – לימוד על טהרת הקודש

עדויות לגבי דעת הרב זצ"ל

ישיבת "תורת ירושלים"

סיכום

הקדמה

בכתבי מרן הרב קוק זצ"ל מצויים מקורות רבים העוסקים ביחס ללימודי חול. בין השאר מציין הרב את חשיבות העיסוק בהם מכמה בחינות: א. סיוע להבנת חלקים רבים בתורה: "כל מה שיחסר לאדם מחכמות העולם, נגד זה יחסר לו עשרת מונים מן התורה, אמר רבנו הגר"א ז"ל לנאמני ביתו"[1]. ב. השפעה על הדור: "למען יכיר את הסגנון הכללי של צביון הרוח שבדורו, כדי שידע איך לפרנסו ולהטיבו"[2]. ג. קידוש השם לעיני העמים: "ראוי לישראל ובפרט לחכמי תורה שידעו אותן, שעל ידי זה מתקדש שם שמים"[3]. ד. שלימות רוחנית וקיום מצוות אהבת ה': "בכלל, מביאים כל המדעים לההכרה האלקית ולאהבת אלקים, אם כן הם כלולים בציווי של שמע ואהבת, שעל זה סובב והיו הדברים האלה אשר אנכי מצוך היום על לבבך, ושננתם לבניך"[4]. ה. עילוי גשמיותו של העולם: "והנה, אם היו ישראל יודעים ומבינים בכל חכמה ומדע היו החכמות עצמן מתעלות, שכל אחת היתה סיבה להגיע לקדושה ולמעלה עליונה"[5].

כך דעת הרב ברמה העקרונית, ויש לבחון מה היא הדרכתו למעשה.

מניעת בורות מול רכישת השכלה

על אף חשיבותם הגדולה של לימודי החול, הדרכתו של הרב הייתה לעסוק בהם רק לאחר הכנה רוחנית משמעותית, הכוללת לימוד תורה מרובה ועבודה רוחנית ביראה ובמידות[6]: "ויען שלשלמות תורתנו הקדושה צריך גם כן ידיעות של חכמת העולם בכמה עניינים, וביחוד כדי להשיב לאפיקורס שהוא דבר נחוץ בזמננו מאד, על כן אני מזכיר את מה שאמרו רבותינו הגר"א ז"ל ומהר"ל מפראג ב"נתיבות עולם" נתיב התורה פרק י"ד, אחרי הזהירות של התמדת התורה, וניקיון המידות והמעשים ביחוד מהכעס, מהגאווה והעצבות, שהם ראשי המידות הרעות, ועם הקביעות התמידית בכל יום בפנימיות התורה כל אחד לפי השגתו, ובזה בדוק ומנוסה הוא שאחרי כל אלה ההקדמות לא יזיקו לו ח"ו כלל ידיעות החכמות כשיילקחו בשיעורים לשם שמים, אדרבא יוסיפו לו אומץ בעבודת השי"ת בשמחה רבה ובגדולת המוחין".

ואכן, בפועל הדריך הרב את מוסדות החינוך שהיו נתונים להשפעתו להימנע מעיסוק בלימודי החול, ועל אף שהתיר גם הקמת מוסדות ששילבו לימודי חול - העדפתו הברורה הייתה למוסדות שכולם קודש. וכך כתב[7]: "מובן הדבר שלא נחליף את מוסדותינו הקדושים, המיוחדים לקדושת התורה, במוסדותיהם המעורבים בטרכסיד של חול, ולא נייעץ שום אב, שרק אפשר לנו לפעול עליו שיקדיש את בנו כליל קודש להתגדל בתורה בטהרתה, שיעתיק אותו ללימודי חול גם לשעה או לשעות ביום, בשחר טל ילדותו ביחוד...".

משום כך הדריך הרב את ההורים ביפו לרשום את בניהם לתלמוד תורה "שערי תורה", ואילו בית ספר "תחכמוני", שבו למדו גם לימודי חול, היה מיועד לדעת הרב רק עבור הורים שאנוסים(!) ללמד את בניהם לימודי חול. אונס זה היה בעיקר בשל הלחץ הכלכלי שאפיין את היישוב היהודי בארץ באותן שנים, באופן שגרם לחלק מההורים לשלוח את בניהם למוסדות חילוניים, ולעיתים אף לבתי ספר של המיסיון[8]! ברוח זו התבטא הרב מספר פעמים:

"גם אלה אשר החיים הכבידו עליהם את אכפם, והם מרגישים לחץ כבד ברוחם מדאגת החיים הזמניים של בניהם, והרשו להם לצרף לתכונת החינוך חול אל הקודש, אל נא ישכחו כי צירוף זה צריך שמירה גדולה, שלא יבוא הדבר לידי זיוף המטבע החינוכית שלנו בכלל"[9]. "והמלחמה הדרושה לנו נגד מוסדות כהגימנסיא, היא לייסד, לאלה המוכרחים ליתן לבניהם למודי חול, בתי-ספר ערוכים ומסודרים ברוח התורה והיהדות הנאמנה. וכבר התחלנו בעניין, וד' יעזרנו על דבר כבוד שמו"[10]. "רק לאלה האנוסים מאיזה טעם וסבה הדוחפת את גלגל חייהם לחנך את בניהם בחינוך שיש בו למודי חול, הנם עומדים מוכנים להצילו ממקומות כאלה שיחד עם חינוך כזה יכנס בו, במתכוין או גם שלא במתכוין, זרם של כפירה ופריקת עול התורה בכלליה ובפרטיה"[11]. "...אבל לא נצא ג"כ להזכיר ולעורר את האיסורים והחרמות של הראשונים על אלה שהולכים לתומם, ובמר נפשם חפצים הם להגן על בניהם ועל הבנים של בני גילם, שהם חושבים עכ"פ את עצמם שהם אנוסים, או שלא יוכלו לעמוד בניסיון... ויתנו את הילדים למקומות שהסכנה למינות וכפירה כבר היא בוערת בכל תוקף מדורתה"[12]. "הרי אנו מצווים ועומדים לייסד בתי-ספר כאלה, שהאבות שמוצאים את עצמם אנוסים ליתן לבניהם חינוך כזה, שיש בו ג"כ ידיעות חול, לא יהיו מוכרחים למסור את בניהם לאלה שמשפיעים עליהם מינות וכפירה"[13].

כך גם הדריך הרב את ראשי "תחכמוני", ובניגוד למקובל נמנעו מנהלי המוסד מלקבל תלמידים שהיו מסוגלים ללמוד ב"שערי תורה". כך מעיד הרב: "מייסדי ה'תחכמוני' ומנהליו בעצמם עומדים תמיד הכן, לייעץ לכל אב דורש עצתם אם יתן את בנו למוסדם או למוסד שהוא כולו קודש, שאם אך יש כח בידו אל ינתק את בנו אפילו לשעות קצובות ממקור החיים של תורה שבכתב ושבע"פ"[14]. ושוב - "והדבר הזה כ"כ פשוט אצל מייסדי ה'תחכמוני' ומנהליו, עד שגם הם בעצמם היו תמיד מייעצים לכל שוחר בעצתם, שיותר טוב הוא ליתן את הילדים לת"ת למען ישארו בני תורה במלא המובן, וחשבו את המוסד לקיבול של הצלה בשעת משבר ודחק סכנה"[15].

אמנם עיון בתוכנית הלימודים של תלמוד תורה "שערי תורה" ביפו מראה שגם שם נלמדו לימודי חול מסוימים – חשבון, כתיבה ותולדות עם ישראל, על אף שהרב הוא זה שהתווה את דרכו, ולכאורה עובדה זאת עומדת בסתירה לדעתו של הרב שיש להימנע מלימודי חול "אפילו לשעה"[16]. התשובה לכך היא שקיים הבדל גדול בין השכלה כללית לבין ידיעות בסיסיות הכרחיות. ברבים מתלמודי התורה וה"חדרים" לאורך הדורות למדו מעט לימודי חול, אמנם בהשקעת זמן מועט, כדי לשפר את היכולת לכתוב ולהתבטא כראוי ולדעת ידע בסיסי בחשבון, כגון לוח הכפל[17], שכל אלו הם כלים בסיסיים לבניית אישיותו של האדם ולסייע לו בחיי היום-יום שלו. לימוד ידע בסיסי הכרחי זה לא הפריע ללימוד התורה ולא התחרה בו. כך למשל כתב ר' עקיבא איגר[18]: "...וטוב תורה עם דרך ארץ, ללמד את בנינו כשעה ושתים ביום מלאכת הכתיבה והחשבון". כך הונהג גם בתלמוד תורה "עץ חיים" בירושלים על ידי ר' שמואל סלנט, על אף שאסר בחרם על הכנסת השכלה למוסדות החינוך בירושלים. לעומת זאת, כל לימוד שמעבר לידיעה בסיסית, לימוד שמטרתו תוספת השכלה ולא רק מניעת בורות, הכנסתו לתוכנית הלימודים נתפסה כמפריעה להתרכזות בלימוד התורה, ואף כפגיעה בכבוד התורה, בשל המוכנות לוותר על שעות לימוד תורה לצורך שאינו הכרחי[19].

הדרך לגדל תלמידי חכמים – לימוד על טהרת הקודש

הנחיצות הרבה שראה הרב בקיומם של מוסדות חינוך על טהרת הקודש נבעה לא רק מסיבות חינוכיות-תורניות, אלא גם מהעובדה שראה בכך את הדרך היחידה להצמיח גדולי תורה. באגרת לרב מימון הביע הרב את הסכנה הנוראה עד כדי חורבן(!) אם לא יהיו מוסדות על טהרת הקודש, וזאת משום שזו הדרך להצמיח תלמידי חכמים בשיעור קומה[20]: "אנכי לא פעם אחת בחנתי את תלמידי הת"ת, והנני מעיד נאמנה שתקוה להעמיד לנו דור של ת"ח יראי ד' וחושבי שמו, דבקים באהבת תורה ויראת שמים, חריפים ושנונים, כימי עולם, דוקא מהמוסד הקדוש נשקפה לנו, ודוקא מצורתו המסורתית הקדושה ההולכת בעקבות שלומי אמוני עם ד' גדולי התורה והיראה מעולם. והחיל הזה אשר נגע ד' בלבבם, ידע ידידי, שלעולם יהיה המנצח (המוביל את הנצח) הפנימי בחיי האומה, ודוקא מבית המדרש העתיק וממתמידיו תצא תורה ואורה לישראל... חורבן נורא הוא לישראל, חלילה, אם יאפסו ח"ו החדרים, בתי הת"ת, והישיבות, ע"פ צביונם העתיק, אפילו אם יבאו תחתיהם בתי ספר וגימנסיות מרופדות ברפידות של אמונה ויראת שמים".

על מנת לברר את חשיבות הלימוד על טהרת הקודש להצמחת תלמידי חכמים, ניתן להיעזר בדברי רבו של הרב, הנצי"ב מוולוז'ין, שעל אף יחסו החיובי לעיסוק בחכמות[21] כתב בתשובה: " …גם אם מוכרחים ע"פ המלכות ללמוד לימודי חול, יהא בהשגחה מהרב וראשי ישראל שיהא המורה ירא אלוקים … וגם יהיו מפנים שעות מרווחים לעסק התורה, וזה וזה יתקיים בידם, האף שאין לקוות שיצאו מלימודם בשעות כאלה להוראה, באשר זה דרכה של תורה שאין עמלה ותכליתה מתקיים אלא במי שמפנה כל ראשו בה, ונפש עמל בה עמלה לו לסייעהו לזכות בה, ואי אפשר להיות גדול בתורה בשעה שעוסק בדברים אחרים. וכל גדולי תורה שהמה גם חכמים בלימודי חול אינו אלא שנתעסקו בלימודי חול קודם ששקעו ראשם בתורה, או אחרי שכבר נתגדלו בתורה, אבל ביחד אי אפשר להגיע לתכלית הלימוד. מכל מקום, אפילו לא יגיעו לתכלית הוראה, הוא יקר מאד עסק התורה באיזה שעות, ומביא לידי יראת שמים"[22]. הסדר הנכון, לדעתו, הוא להיות שקוע תחילה בתורה ולעסוק בגיל מאוחר יותר בלימודי החול על בסיס תורני ומוסרי איתן, כפי שכתב בפירושו לתורה: "אי אפשר לקוות להשיג מעלת התלמוד וחכמת הטבע יחד אם לא שיקדים עמל התלמוד הרבה, ואחר שכבר עמל ומצא כדי מידתו אז יכול להפנות גם לשארי חכמות, ויהיו שניהם שמורים ומתקיימים בידו … מה שאין כן בעוד לא גדל בלימודו, אין חכמת חיצונית מועיל למעלת כבוד הישראלי כלל"[23].

כדי להבהיר את חשיבות ההתרכזות בלימוד תורה וההימנעות מכל דבר שיסיח את הדעת ממנה, ממשיל זאת הרב ליחס בין לימודי תורה שונים[24]: "אם רואים אנו שאפילו במקצוע הקרוב, אם הסיגנונים מחולקים לפעמים עיון אחד סותר ומעכב על חברו, ליוצא מתלמוד אל תלמוד אין שלום, ורבי זירא התענה דלשתכח מיניה תלמודא בבלאה כי היכי דלא ליטרדיה בהיותו בארעא דישראל מתעסק בתלמוד ארץ ישראל, קל וחומר שיש לפעמים למנוע מעסקי ידיעות חיצוניות וחילוניות כי הכי דלא נטרדו את הנפש מההתקשרות הפנימית שלה באריגתה את התכנים העליונים של הקודש". לאמור, קיימות שתי מטרות המחייבות להתרכז בגיל הצעיר אך ורק בלימודי הקודש: א. חינוך יהודי שורשי[25]. ב. העמדת תלמידי חכמים גדולים.

עדויות לגבי דעת הרב זצ"ל

מלבד דבריו של הרב בכתובים, ניתן ללמוד מהסובבים את הרב, תלמידים ומכרים, על הבנתם את דעתו בנושא זה. כך למשל מובא באיגרתו של הרב שלמה זלמן פינס[26] לרב, בה מציג הוא את דעת הרב בעניין[27]: "...דרשתי מאתם (מעסקני אגודת ישראל. מ.א.) כי האופי של בתי-החינוך בא"י, מ"גן הילדים" ועד "הישיבה הגדולה", ייקבע ע"י ועד של מומחים מראשי הישיבות במזרח[28], ממנהלי החדרים המתוקנים שם, ממנהלי מוסדות החרדים בא"י ומפדגוגים חרדים של המערב, כי הטיפוס של בתי הספר בא"י צריך להיות שלם, כולל בתוכו את הנשמה והאטמוספירא העברית שב"חדר" ו"ישיבת" המזרח יחד עם הגוף והחיצוניות המהודרים של המערב. כי האמת אגיד, שחוששני להם להאשכנזים מאגודת ישראל (יהודי גרמניה שהיו מראשי הפעילים בתנועת אגודת ישראל. מ.א.) שישאפו לנטוע בא"י את בית-הספר הפרנקפורטי שלהם כדמותו וכצלמו, בשינוי אולי שפת ההוראה מאשכנזית (גרמנית) לעברית. ואוי לנו אם יעלה זה בחלקנו שם, כי את נפש החינוך העברי האמיתי הם קובעים בזה, זה החינוך שהתגלגל בהחדר והישיבה שלנו במזרח, שנחוץ רק לנער מאיתו אבק הגלות ואז יבהיק בזיו הקדושה השרויה עליו. וגם על זאת נעניתי בתשובה הנשמעת לשני פנים. מצאתי לחובה להודיעו זאת למען ידע הדרת גאונו את אשר לפניו, ולא ישתמשו גם בהדר"ג לחפצם וכנגד חפץ ושאיפת הדר"ג בעצמו, שכמדומה נהירים לי יותר מלאחר. ובנו נ"י יאשר ויצדיק את הליכותי לפניו, כי הוא מקרוב ייטיב לראות".

חשיבותה של איגרת זו היא בעדות הרב פינס על עצמו כי מכיר הוא טוב מאחרים את שאיפותיו החינוכיות של הרב, ולדבריו הרב צבי יהודה "יאשר ויצדיק זאת". ואכן הרצי"ה אישר והצדיק זאת בכך שהכניס את האיגרת הזו כמות שהיא כנספח לאגרות הראי"ה[29].

בספר הזיכרון שערך הרב מימון לזכרו של הרב הוא מציין כי "בעיות החינוך העסיקו אותו ביותר, מכל הבעיות הגדולות האחרות המסורות לליבו. חפצו ומטרתו העיקרית אמנם היה – החינוך התורני-החרדי הנהוג בישיבות בגולה. בכיווּן זה כיוֵן את פעולתו בישיבת "שערי תורה" ביפו, שהתאמץ להעלותה למדרגת ישיבה גדולה... ברם, יחד עם זה הבין שלא כל אחד יכול להקדיש את בניו רק לתלמוד. לכן יסד על יד ישיבת יפו גם "בית ספר למלאכה" ללימוד מלאכת המסגרות והנפחות (שנת תרס"ז), זה המוסד הקיים ומתפתח גם עכשיו תחת הפקחת המזרחי"[30].

ואכן בפועל הרב הדריך את תלמידיו בישיבת מרכז הרב לעסוק בעת לומדם בישיבה רק בתורה. כך מעיד אחד מתלמידי הישיבה, מחבר הספר "משפט הצבא", הרב אלתר דוד רגנשברג זצ"ל, בדברי הספד במלאת שנתיים לפטירת הרב: "... לנו, תלמידיו, חסר המנהיג, המורה, האב... הוא חבק בזרועותיו עולם ומלואו, הקיף את התורה בכל צדדיה, החיצון והפנים, הנגלה והנסתר, החקירה והפילוסופיה. התורה והחיים, החיים והתורה. הוא למד את החיים מן התורה ואת התורה מן החיים. מרגלא בפומיה: (יותר) מכל דבר אנחנו צריכים ללמוד תורה, ורק תורה ולא שום דבר אחר. לרקחות וטבחות (חכמות חיצוניות) לא כדאי להקדיש זמן"[31].

הרב משה צבי נריה זצ"ל מעיד כי באירוע חגיגי שהתקיים בישיבה בשנת תרצ"ג, הדגיש הרב במענה להתבטאות של תלמיד חכם שנאם באירוע: "...אנו מתכבדים לומר לאורחנו הרב הנכבד, שבני הישיבה שלנו לא מתוך השכלה חיצונית נובעת חכמתם ותבונתם, אלא שזכו לכל מה שזכו מתוך לימוד הלכה ואגדה, ומתוך התעמקות בפנימיות מכמניה של התורה"[32].

וכך מעיד גם הרב פילבר בספרו כוכבי אור[33]: "פעמים רבות שמעתי מפי מורי ורבי הגרצי"ה זצ"ל בשם אביו הראי"ה, כי "אין אנו נגד לימודי חול, אך בישיבה אין מקום ללימודי חול"[34].

ישיבת "תורת ירושלים"

לאור עקרון זה של הרב, יש צורך לבחון את תוכניות הלימודים במוסדות השונים שהרב היה קשור בהם או שהוקמו על ידו, ולברר אם היו בהם לימודי חול, ואם כן מדוע. לבירור מקיף זה ייוחד בעז"ה מאמר נרחב, שיעסוק בישיבת הרב ביפו, בתוכנית להקמת ישיבת מרכז הרב, ועוד, וכאן תידון ישיבה פחות ידועה, ישיבת "תורת ירושלים". ישיבה זו הוקמה על ידי הרב בשנת תרצ"ג כמכינה לישיבת מרכז הרב. בידיעה שפורסמה תחת הכותרת "מכינה לישיבת מרכז הרב" נאמר כי "הנהלת ישיבת מרכז הרב פרסמה מודעות על פתיחת כיתה של "מכינה" לישיבה, שבה יקבלו צעירים בעלי כשרון הכשרה והדרכה בלימוד התלמוד, ויכינו אותם בהדרגה בלימודי הישיבה, באופן שאחרי שנים מספר יוכלו להתקבל לתלמידים קבועים לישיבה. כדי להתקבל למכינה דרושה ידיעה בלימוד גמרא ותוספות. השיעורים וההדרכה יימסרו על ידי אחדים מבחירי התלמידים שבישיבה"[35].

במאמר שפרסם הרב נריה זצ"ל כחודש לאחר פטירת הרב, ובו קריאה לתמוך ב"יתומים הקטנים, המפעלים הצעירים... פרי מחשבותיו האחרונות של מרן זצוק"ל", הוא מוסיף לבאר את מטרת הקמת הישיבה: "היה הדבר לפני שנתיים. רבנו זצוק"ל שתכנן תוכניות גדולות ורחבות לישיבתו בסדרי הלימוד ודרכי ההשתלמות, ראה שעיקר הקושי בהגשמת תוכניותיו הוא בזה: כיון שלישיבה מתקבלים רק בחורים מבוגרים שקנו להם ידיעת תורה בישיבות אחרות, הרי אלה מביאים איתם כבר את דרכי לימודיהם הסלולות, ושוב קשה להם להסתגל לדרך החדשה והמיוחדת של מרן זצ"ל. לפיכך החליט לייסד ישיבת-מכינה לצעירים, אשר תכשיר את הצעירים מילדותם לכיווּנו המסוים ואופיו המיוחד של דרך הלימוד בישיבה הגדולה...מחוץ לגמרא לומדים חומש, נ"ך, תולדות ישראל, חשבון ועברית... אין מן הצורך להוסיף כי שפת הלימודים היא עברית...". הרב נריה מסיים את דבריו בקריאה: "המזכירים את שם רבנו מרן זצוק"ל, אל דומי לכם! ואל תתנו דומי איש לרעהו, עד תתכוננו ועד תשימו את 'תורת ירושלים' תהילה בארץ!"[36].

ברבות השנים עברה ישיבת "תורת ירושלים" תהפוכות שונות, ולבסוף נסגרה בשנת תשכ"ד. על ישיבת "תורת ירושלים" אין די חומר היסטורי, ועדיין לא נעשה מחקר מקיף על מטרותיה, דרכי לימודה, רבניה ותלמידיה, וכד'[37]. רוב החומר שיובא פה מקורו בארכיון בית הרב ובאדיבותו, והוא מתפרסם כאן לראשונה. החומר מתבסס על ראיונות שהתקיימו עם כמה מתלמידי הישיבה בזמנה ועם כמה אנשים שהיו קשורים בה, וכן על ארכיונו הפרטי של הרב משה בולבין (=בולווין) שהקים אותה ועמד בראשה[38].

בנושא מאמרנו, היחס ללימודי החול, העדויות של תלמידי הישיבה לשעבר בדבר תוכנית הלימודים בישיבה סותרות לכאורה זו את זו. נכד הרב, הרב אליהו שלמה רענן זצ"ל הי"ד[39], העיד כי: "היו שלוש כיתות.למדו: גמרא, תנ"ך ושעה לימודי חול". לעומתו, במענה לשאלה האם למדו בישיבה לימודי חול ענה הרב יהושע לרר זצ"ל[40]: "לא, חס ושלום, זה היה ממש כמו ישיבה 'שחורה'!". ר' חיים קוברסקי ז"ל[41], לעומת זאת, מתאר בפירוט את סוג לימודי החול ואת המקום בו נלמדו: "...נכנסתי ללמוד במכינה "תורת ירושלים" שליד ישיבת "מרכז הרב". הייתי אז קרוב לגיל בר מצוה. מקום הלימודים היה בבית הכנסת של ה"פרושים" בשכונת בתי-ורשה... ובאותו בית כנסת למדו שלוש כיתות. אני נכנסתי לכיתה הראשונה. המורה שלי היה ר' משה בולבין ז"ל, בכיתה השנייה לימד מורה בשם ר' מנחם ליפשיץ, ובכיתה העליונה לימד הרב ר' חיים ברנשטיין ז"ל. במוסד הזה הייתה אווירה מיוחדת. קודם כל, הרכב התלמידים היה מיוחד. המורים היו מסורים מאוד לתפקידם. למדו בשקידה ובהתמדה, בשפה העברית בהברה ספרדית. כיתות לא מאוכלסות מאוד. בשעות אחרי הצהריים למדו גם לימודים כלליים. עיקר הלימודים היו לימודי קודש: גמרא ופרשת-שבוע, אבל היו גם לימודי השלמה בתנ"ך, בעברית ובחשבון. את הלימודים הללו היו לומדים מחוץ למקום זה... הלימודים הללו היו מתקיימים אז ברחוב אבינעם ילין, שם היה ביה"ס "גאולה" באותם ימים. המורה היה מורה מעולה. סה"כ היתה השלמה יפה בין שני חלקי היום. העיקר היה לימודי הקודש, אבל היו שעות מסוימות, בעיקר אחרי-הצהריים, שהיינו לומדים לימודי חול. זאת הייתה מעין ישיבה קטנה. לא הייתי רואה בה דגם של ישיבה תיכונית של היום. הלימודים היו נעימים, המורים היו טובים מאוד. אני התרשמתי מאד מאישיותו של הרב בולבין, שהיה מורי, ושהתמדתי איתו בקשרים אישיים הרבה שנים לאחר מכן. את תורת הרב קוק לא לימדו במכינה, כי היינו צעירים. לימדו כמו בכל ישיבה. לתורת הרב קוק עצמו לא נתוודעתי באותה שנת לימוד, שנת תרצ"ו. שנה אחת בלבד למדתי שם, אבל אני יכול לומר שהמוסד הזה נתן לי יותר מאשר כל מוסדות החינוך שלמדתי בהם בהמשך הזמן, כשאני לוקח את כל המרכיבים שהמוסד נותן לתלמיד. בעיקר ביחס שבין מורים לתלמידים, בהתעניינות האישית. אני הייתי אז עולה חדש, וחשתי תשומת לב שעזרה לי בהתערות הראשונה בארץ-ישראל של אותם ימים. בסה"כ אני זוכר את השנה הזאת כאחת השנים היפות בחיי. באותה שנה, אני זוכר, למד שם חיים הרצוג (שאביו ימלא לימים את מקומו של מרן הרב זצ"ל כרב הראשי) שהגיע מאירלנד. הייתי רואה אותו יום יום בכיתה השלישית שלימד הרב חיים ברנשטיין. למד שם (הרב) שאר-ישוב כהן בכיתה השניה... המוסד הזה עבר אח"כ לשכונת "בית יעקב"[42] בירושלים, והמשיך בפעולתו מספר שנים רב".

פתרון הסתירות בין העדויות הוא בחלוקה לתקופות השונות בהן למדו התלמידים בישיבה, וכן בגילאים השונים: בישיבה למדו תלמידים בני 12-17[43]; הרב לרר הגיע לישיבה בגיל 13 בשנת הקמתה, תרצ"ג, ולמד בה עד תרצ"ה, אז עבר לישיבת מרכז הרב והספיק ללמוד בה בחצי השנה האחרונה לחיי הרב[44]. ר' חיים קוברסקי הגיע בשנת תרצ"ו, והרב רענן בשלב מאוחר בהרבה, בשנת תש"ח. ראוי גם לציין שחיים קוברסקי מציין שהיה אז לפני גיל בר מצווה, ובגיל זה היה מקובל ברוב החוגים והפלגים ללמד לימודי חול מינימליים ושימושיים כעברית וחשבון, כפי שהוזכר לעיל[45]. גם אם נלמדו הלימודים האלה ע"י כל הכיתות, לא היה מדובר בלימוד שיטתי של לימודי חול, אלא בשיעורי העשרה, שלא לשם תעודת הבגרות המנדטורית שהייתה קיימת אז, ובהשקעת זמן מינימלית. כפי שמגדיר חיים קוברסקי לא הייתה זו ישיבה תיכונית, בשונה מישיבת "אלומה" שהוקמה בתרצ"ז, וכפי שהוא ממשיך ומספר: "...אני עזבתי את המוסד בשנת תרצ"ז כשנוסדה ישיבת "אלומה" ע"י ד"ר בנימין מנשה לוין ז"ל, בעל "אוצר הגאונים". הישיבה הזו, ישיבת "אלומה", הייתה מעין דגם של ישיבה תיכונית, כי בישיבה זו היו לימודי קודש בהיקף של ישיבה קטנה, אבל היו גם לימודי חול בהיקף הרבה יותר רחב, ובתוך המוסד עצמו היו מתנהלים הלימודים כולם. הישיבה הזאת נפתחה בבית היתומים הספרדי ברח' יפו, שם היינו לומדים. מכיון שכמה מחברי הקרובים ביותר עברו לשם, זה היה בעיקר הנימוק שאני הצטרפתי אליהם והלכתי עמהם למוסד הזה. אני יודע שגרמתי בכך צער לר' משה בולבין, שהשקיע בי הרבה. אני זוכר אותו לטובה עד עצם היום הזה, כי הוא היה במיוחד מקדיש לי תשומת לב. הייתי עולה חדש, והייתי גם שקדן, והוא מאד רצה שאני אמשיך את לימודי ב"תורת ירושלים", וזאת הייתה, בוודאי, אכזבה בשבילו שעברתי לישיבת "אלומה"".

אחד ההבדלים הבולטים בין ישיבת "תורת ירושלים" לישיבת "אלומה" היה בסוג המורים שלימדו את לימודי החול. בישיבת "תורת ירושלים" היה מורה אחד שלימד שלושה מקצועות שונים, תולדות ישראל, עברית וחשבון[46], ובישיבת "אלומה", לעומת זאת, היו כעשרה מורים מקצועיים[47]. נתון זה מעיד הן על ההיקף המצומצם של לימודי החול ב"תורת ירושלים", והן על רמתם המקצועית ומטרתם, שכאמור נראית יותר כלימודי העשרה ולא כלימוד מקצועי.

גם חיים הרצוג, שהגיע לישיבה בשנת תרצ"ה בהיותו בן 16, מתאר בספרו את ישיבת "תורת ירושלים" כישיבה ללא לימודי חול, והוא אף מיצר על כך: "בפנים, מסביב לתנור המקורה ברעפים, לא שבתו התפילה ולימוד התורה לאורך כל שעות היממה. צביונה המגביל של הישיבה שיקף את הגישה לחיים של עיירה קטנה במזרח אירופה בראשית המאה... המכינה, בהיותה מופרשת כל כך מרוח הזמן, לא ייצגה דבר מכל מה שחונכתי להאמין בו: לא היה בה מרדיפת הדעת והתרבות, אלא מההגבלה שלהן"[48].

ואכן בתיאור משנת תרצ"ז על ייחודיות ישיבת "תורת ירושלים" ביחס לישיבות היישוב הישן, נכתב כי היא "הישיבה היחידה שבה מלמדים לצעירי התלמידים תלמוד ולימודי קודש בעברית. אמנם הרב קוק המנוח ז"ל... הנהיג גם בישיבת מרכז הרב הרבה לימודים בעברית טהורה, ואולם לימוד התלמוד בנוסח הישן בעברית טהורה מצליח יותר לתלמידים צעירים העושים ראשית מעשיהם בתלמוד ובספרות היהודית, ולזה כיוון הרב קוק המנוח בהתקינו פרוזדור לישיבה העולמית היא ישיבת תורת ירושלים... התלמידים הצעירים, כארבעים במספרם, הם בעצמם מן המובחר שבצעירי ירושלים שנפשם חשקה בתורה, בני רבנים, אקדמאים, אנשי שם ונכבדים"[49]. וכן: "ישיבה זו היא הראשונה, והיחידה לעת עתה, שהיא העתקה נכונה מהישיבות הגדולות בגולה ובארץ בלי כל שינוי שהוא, והרקה משפת עילגים, היא שפת "יהודית" (=יידיש), אל השפה העברית"[50]. הגדרת ייחודיות הישיבה בכך שלומדים בה בעברית אל מול שאר הישיבות שלמדו ביידיש, תוך התעלמות מהעובדה שלמדו בה גם לימודי חול, מראה שלימודי החול היו זניחים לחלוטין.

כך גם בדרך כלל פרסמה הישיבה את עצמה. בשנת ת"ש הישיבה מודיעה שתוכנית הלימודים כוללת "תלמוד ומפרשים, ראשונים ואחרונים, תנ"ך, שו"ע, ספרי מוסר, ובכלל זה גם שיעורים מיוחדים בספרי מרן אדמו"ר הגרא"י הכהן קוק זצוק"ל"[51], ובדומה לכך גם בשנת תש"א[52]. בשנת תש"ז הישיבה מגדירה את ייחודיותה משאר הישיבות בכך שלומדים בה בעברית, ללא ציון לימודי חול[53]: "בין מוסדות התורה המתנוססים לתפארה בעיר הקודש, תופסת מקום נכבד וראויה לציון מיוחד ישיבת תורת ירושלים. היא הראשונה ואולי גם היחידה (ההדגשות במקור. מ.א.) בירושלים, ביחס לדרגתה, שהנהיגה בה את שפת כל הלימודים בעברית, ושעריה פתוחים לכל בני העדות והחוגים השונים בארץ". ההדגשה "ביחס לדרגתה" רומזת כנראה לכך שלמרות שגם בישיבת "אלומה" למדו בעברית - ההשוואה היא דווקא לישיבות העוסקות רק בקודש, שבקרב ישיבות אלה ישיבת "תורת ירושלים" היא הראשונה והיחידה בה הלימודים הם בעברית.

יוצא מן הכלל הוא אופן הפרסום של הישיבה בשנת תרצ"ח; בפרסום של אותה שנה נכתב שבנוסף ללימודי הקודש הכוללים גמרא וראשונים, פרשת השבוע, נ"ך, דינים, שיעור אגדה ושיחות מוסריות, יש גם מעט לימודי חול: "שעתיים ליום מוקדשות ללימודים כלליים – עברית, חשבון, תולדות ישראל"[54]. יתכן שהצורך להזכיר את הלימודים הכלליים בשנת תרצ"ח דווקא נבע מהקמת ישיבת "אלומה" בשנת תרצ"ז, ומתוך רצון להניח את דעת ההורים שהתלבטו בין שני המוסדות שגם בישיבת "תורת ירושלים" קיימת התייחסות כלשהי לנושא.

עקב המצב הכלכלי הקשה בארץ, פנו שתי הישיבות לתנועת המזרחי בקריאה נואשת לסיוע כלכלי, האחת בשנת תרצ"ז והשניה בשנת תרצ"ח, ובמכתבים אלה מתארת כל ישיבה את סדרי הלימוד והחינוך בה[55]. ישיבת "אלומה" מציינת את לימודי החול הנלמדים בה, ואף מדגישה את היות תוכנית הלימודים בה מתאימה לשאיפות המזרחי. לעומת זאת ישיבת "תורת ירושלים" מציינת את לימוד התורה והאווירה החינוכית ומדגישה את ייחודיותה בשל שפת הלימוד בעברית, אך לא מזכירה לימודי חול כלל בתכניתה. למותר לציין שבפנייה לבקשת תרומה מתנועת המזרחי, הזכרת לימודי חול בתוכנית הלימודים יכולה הייתה לסייע, והשמטת לימודי החול מורה כאמור על החלק הזניח שהיה להם בתוכנית הלימודים בישיבה.

בישיבת "תורת ירושלים", אם כן, התקיימו לימודי חול מינוריים, שנלמדו מחוץ למבנה הישיבה, והם היו מיועדים כנראה רק לתלמידים לפני גיל בר מצוה. יתכן שגם לימודי חול מועטים אלה הוכנסו לישיבה רק בדיעבד, להצלת הדור, כך לפחות על פי התרשמותו של אחד מעיתונאי התקופה[56]: "רבה של א"י, הגרא"י קוק ז"ל, חזה מראש את המצב הזה בו יועמד הדור על פרשת דרכים. הוא ראה והבין שבפרשת דרכים זו בהכרח שיווצר משבר תקופתי אשר יתן את אותותיו בחיי הדור, והוא הרהר: האמנם באה, חלילה, השעה שבה תשתכח תורה מישראל, וכל מורשת הדורות תהיה כלא הייתה? ודורות העתיד על מה יהיו ניזונים?... והוא כונן את תורת ירושלים... שבעצם אין זה אלא (מוסד) ישן נושן, המוסד התלמודי בצורתו הקדומה, אלא שכל קליפות הגלות ותוספות להגי שפה ודברים נלוזות של פלפול מזויף וסילופי דברים ורעיונות הוצאו מכאן... מוסד זה, עם תוספת תוכנית הלימודים הכלליים הנהוגה בו לשם סיפוק דרישות הזמן, הרי הוא במידה שניתן להיאמר כיום מוסד חשוב בחיינו, בייחוד לעת כזאת, עם התמעטות מספר הצעירים "הממיתים את עצמם באוהלה של תורה", ולנוכח הסכנה של "השכחת תורה מישראל"..."[57].

דווקא בשל העובדה שבישיבת "תורת ירושלים" לא נלמדו לימודי החול באופן משמעותי, הורגש זמן קצר לאחר הקמתה צורך של הורים להקים ישיבה אחרת שתיתן להם מענה משמעותי מבחינת לימודי החול. לפיכך הוקמה, כאמור, ישיבת "אלומה" ע"י ר' בנימין מנשה לוין, תלמידו של הרב, כחלק מפעילותה של "אלומ"ה – האגודה למדעי היהדות בירושלים"[58]. היוזמה והביצוע היו אמנם של תלמיד הרב, אך לא כחלק ממוסדות ישיבת מרכז הרב, בשונה מישיבת "תורת ירושלים". בפרסום לקראת הקמת ישיבת "אלומה" נכתב כי יוקדשו מידי יום שלוש שעות ללימודי חול, והתלמידים "יעברו גם על לימודי חול במידה שהם נדרשים לתעודת בגרות ממשלתית או לכניסה לאוניברסיטה"[59]. לאחר כשנה הישיבה מציינת כי היא הוקמה "בשביל שלומי אמוני ישראל, הרוצים לתת לבניהם חינוך מסורתי שלם על טהרת הקודש, ועם זה להכשירם בידיעות הכלליות הדרושות לחיים המעשיים והיישוביים. חוסר ישיבה כזאת הורגש עד מאוד בשנים האחרונות, ו"האגודה למדעי היהדות" באה למלא את החסר"[60]. על דעתו של הרב זצ"ל בסוגיה זו ניתן ללמוד גם מכך שבכל פרסומיה של ישיבת "אלומה" אין אזכור להיותה נשענת על תורתו של הרב והולכת בדרכו, על אף יחסי הקירבה המיוחדים שהיו בין הרב לבין ר' בנימין מנשה לוין[61]. הרב אמנם תמך בפעולותיה של אגודת "אלומה", ובכלל זה גם בהרצאות שנמסרו מטעמה לבחורי הישיבות בירושלים[62], אך בכל זאת כנראה לא ראה ר' בנימין מנשה לוין את ישיבת "אלומה" כישיבה המבטאת את דרכו של רבו, הרב זצ"ל.

סיכום

על אף שהרב ראה ערך רב בלימודי החול, הדרכתו הייתה שעל לומדי תורה לעסוק בהם באופן מצומצם מאוד, למניעת בורות בלבד ולא לשם הרחבת ההשכלה, ובמשך כשעה-שעתיים ביום בלבד, ורק בגיל החינוך היסודי כפי שהיה מקובל במוסדות התורה לאורך הדורות. על מנת לאפשר צמיחה משמעותית בתורה הדריך הרב שיש לדחות את רכישת ההשכלה הכללית לגיל מבוגר, לאחר לימוד של מספר שנים בישיבה קטנה וגבוהה, שיאפשר התבססות משמעותית בידיעת התורה ובנייה רוחנית ראויה.