המעין

עוד בעניין פסקי השמיטה של הגרי"ש אלישיב זצ"ל

ידידי ובן דודי הרב מרדכי עמנואל שליט"א פרסם בגיליון 'המעין' ניסן תשע"ד (גיל' 209; נד, ג) עמ' 79 ואילך לקט פסקי שמיטה מאת הגרי"ש אלישיב שנאספו אצלו במהלך השמיטות הקודמות. הפסקים חשובים ומעניינים, אך יורשה לי להעיר הערה כללית הנוגעת להסתמכות על פסקים אלו והדומים להם.

המלאכות בהן יש לפסוק בשנת השמיטה להיתר או לאיסור מתחלקות לארבע רמות:

1.      מלאכות האסורות מעיקרן מהתורה – בעיקר זריעה וזמירה – שאין להתירן, גם לא במקום הפסד.

2.      מלאכות שיש מחלוקת אם הן אסורות בעיקרן מהתורה, כגון חרישה, זמירה בשאר אילנות, דילול פירות, זמירה בכרם באופן שונה משאר השנים ועוד, שלכתחילה ראוי להתייחס אליהן כאל מלאכות האסורות מהתורה.

3.      מלאכות האסורות מדרבנן, שלדעת חלק מהראשונים ולדעת החזו"א יש מקום להתירן במקום הפסד, שאת שיעורו כמובן יש להגדיר - האם הכוונה דווקא להפסד של האילנות, או גם להפסד של הפירות או אולי אפילו רק הפסד של חלק מהפירות (קיימות עדויות אמינות שבניגוד למשתמע בדברים שבכתב - הרי שבע"פ החזו"א הקל בהפסד שמגיע לשיעור שישית מהפירות).

4.      פעולות שאינן בגדר מלאכות כלל, והן מותרות גם בהפסד ובצורך קטנים יחסית.

והנה, במאמרו של הרב מרדכי עמנואל קיים לעתים חוסר בהירות אם מדובר באיסור גמור - או באיסור שיש מקום להתירו במקום הפסד, ובפסקים אחרים לא ברור אם מדובר בהיתר מוחלט - או במלאכה שהותרה רק בגלל ההפסד. הדברים במאמרו נפסקים בסכינא חריפא לאיסור או להיתר, כאשר למעשה בחלק גדול מהמקרים הדבר תלוי בשיקול הפוסק או בית הדין ובמציאות בה מדובר - האם מדובר בהפסד שמצדיק להתיר את המלאכה, או שלא מדובר בהפסד משמעותי ולכן יש לאסור.

אינני בא לפקפק בעדויות עצמן שכך השיב הרב אלישיב זצ"ל במקרים מסוימים, אך ברור לי שהדברים נאמרו במציאות מסוימת שייתכן ואין להקיש ממנה על מציאות אחרת, דהיינו שיתכן שפסקים לאיסור נאמרו במציאות שבה ההערכה הייתה שלא מדובר בהפסד המצדיק להתיר את המלאכה, לעומת פסקים אחרים להיתר שנאמרו בהערכה שמדובר בהפסד המצדיק את עשיית המלאכה. כל עוד לא ברורה המציאות לגביה נפסקו פסקים אלו אין שום אפשרות להקיש מפסקים אלו למקרים אחרים, לא להקל ולא להחמיר.

אדגים זאת בשלוש דוגמאות:

1.      גיזום לצורך הכנסת אור ועל מנת לאפשר לריסוס להגיע לפירות – במאמר (עמ' 79) מובא שבאגס מזן קוסטייה גיזום כזה מותר למרות שהוא גורם גם לצימוח, כשהנימוק לכך הוא שעיקר מטרת הגיזום היא "לאוקמי" שמותר, והצימוח שנגרם "איננו לצורך השביעית". לעומת זאת, בתפוח הפסיקה שונה לחלוטין, וז"ל (עמ' 83): "אסור לגזום מלמעלה 'טופינג'... כדי להכניס אור וכדי למנוע התנוונות הענפים וכדי לאפשר ריסוס, אלא יש להוריד את הענפים עד לבסיס בשבירה".

מבחינת איסורי שמיטה ברור שמדובר באותה מלאכה ובאותה תכלית, ואם יש הבדל בין תפוח לאגס הרי שזה לטובת התפוח שבו הגיזום הזה נעשה ע"י הקצרה מכנית לא מדויקת, שקלה יותר מזמירה ידנית מכוונת ומדויקת כפי שנעשה באגס, ובאגס אף מודגש שהגיזום גורם לצימוח אסור. ברור שאם יש מקום להתיר את הגיזום באגס ק"ו שיש להתיר אותו בתפוח, והשיקול הוא רק אם אכן מדובר במלאכה שניתן לוותר עליה מבלי לגרום להפסד משמעותי או שלא. ועניין זה נתון לשיקול דעתו של בית הדין בכל מקרה ומקרה לגופו בהתאם למציאות המשתנית, ולעתים הדבר ייאסר ולעתים הדבר יותר הן בתפוח והן באגס.

ועוד, אף שנאסר שם לגזום בתפוח לצורך הכנסת אור ועל מנת לאפשר ריסוס, הרי שהדבר הותר אם הגיזום נעשה ידנית בשבירת הענפים עד לבסיס. והדברים אינם ברורים, שהרי אם גיזום "טופינג" מכני לא מדויק יש בו חשש זמירה האסורה מהתורה – ק"ו שאין כל מקום להתיר גיזום ידני באגס, ואם ברור ופשוט שגיזום כזה אסור רק מדרבנן - הרי שיש מקום להתירו במקרה של הפסד גם אם הוא נעשה כרגיל. היתרון ההלכתי בשבירה הינו בזמירה בכרם או בגיזום שנועד לצימוח, שבהם קיים איסור או ספק איסור שעיקרו מהתורה, ואז השבירה עד לבסיס מורידה את האיסור מרמה של דאורייתא לדרבנן, וממילא הדבר מותר למניעת הפסד; אך במקרה שמדובר מראש על גיזום שאיננו אסור מהתורה - לכאורה אין כל צורך וכל תועלת לשבור את הענפים במקום לגזום אותם.

2.      דילול פירות לצורך קבלת פרי גדול יותר – באגס נפסק (עמ' 79 הע' 2) שהדבר אסור, וכך גם באפרסק (עמ' 80). לעומת זאת בשסק (עמ' 82) נפסק שהדבר מותר, וכן הותר דילול באפרסק כשהוא נעשה בזמן הפריחה. הקורא עלול לחשוב שיש הבדל בין אגס ואפרסק בהם הדילול אסור ואילו בשסק או בפריחה הדילול מותר. ולא היא. הדילול הוא מלאכה שאסורה גם אם היא נעשית בפריחה, אלא שבפריחה האיסור הינו מדרבנן, ואילו כאשר מדללים פירות יש בכך חשש לאיסור שעיקרו מהתורה של איבוד פירות שביעית, או כפי שהוזכר בדבריו של הרב עמנואל (עמ' 80) - חשש קטיף לצורך עבודת האילן.

השאלה היא מה יקרה ללא דילול – האם יגדלו פירות קטנים שאינם ראויים לאכילה או שהעץ יקרוס תחת עומס הפירות הרבים, כשבמקרים אלו אין ספק שיש להתיר את הדילול - או שגם ללא הדילול יגדלו פירות ראויים לאכילה וגם העץ לא יקרוס, אך הפירות לא יהיו ראויים לשיווק, מכיוון שהציבור שלמענו פועל בית הדין מחפש פירות גדולים ויפים יותר, ולפירות הקטנים אין דורש. גם במקרה כזה כנראה ניתן לדלל, וכפי שנכתב לגבי שסק שמותר לדללו כדי לקבל פירות הראויים לשיווק. במקרה הראשון (חשש לצמיחת פירות שאינם ראויים לאכילה או קריסת העץ) בוודאי שיש להתיר גם דילול פירות (ולא רק דילול פרחים), מכיוון שזה לא נחשב איבוד פירות שביעית אלא הצלת פירות שביעית שללא הדילול ילכו לאיבוד. סביר להניח שגם במקרה השני (צמיחת פירות קטנים שיהיה קשה לשווק אותם) יהיה מותר לדלל את הפירות, שהרי אם הפירות לא יהיו ראויים לשיווק ולא יהיה להם דורש הם יושמדו, וממילא הדילול נועד למנוע איבוד פירות שביעית, ואי אפשר להתייחס אליו כאל איבוד פירות שביעית. בספרי "לקראת שמיטה ממלכתית במדינת ישראל" (מהדורה שניה תש"ס הוצאת מכון צומת עמ' 103 סעיף ד) הבאתי שכך פסק הגרש"ז אוירבך זצ"ל.

בכל אופן ברור שלכתחילה יש להעדיף דילול בפריחה, ורק אם זה לא ניתן או שלא הספיקו יש מקום להתיר גם דילול בשלב שיש כבר פירות. וראה במאמרו של הרב עמנואל (עמ' 79) שלגבי אגס מובא שבזן ג'ינטיל הדילול נעשה ע"י גיזום ענפים שלמים שעליהם אמורים לצמוח פירות, כשמלאכת הגיזום היא בוודאי מלאכה גמורה שהותרה במקרה זה רק לצורך מניעת איבוד הפירות. ושוב, לא ברור מדוע לגבי הדרים נפסק (סוף עמ' 80) שאין לדלל ע"י גיזום אלא רק בשבירת ענפים. אם הדבר נחוץ ליצירת פרי הראוי לשיווק הדבר יהיה מותר לא פחות מאשר הוא מותר באגס, ואם הוא לא נחוץ לכך הרי שאין להתיר גם ע"י שבירת ענפים. כיוצ"ב לא ברור כיצד אפשר מצד אחד להתיר גיזום לצורך דילול, ומצד שני לאסור גיזום לצורך הכנסת אור וכדי לאפשר ריסוס.

לעומת מקרים אלו בהם יש מקום להתיר את הדילול, במקרים שהדילול נעשה על מנת לקבל פירות יפים יותר כדי שתתקבל עבורם תמורה גבוהה יותר בשוק – יש לאסור את מלאכת הדילול. לכן ההנחיה בדרך כלל היא לדלל קצת פחות מהרגיל ולהשאיר קצת יותר פרחים או פירות על העץ מאשר באופן רגיל, כדי שמצד אחד הפירות יהיו ראויים לשיווק ומתאימים לדרישות הציבור ולצרכיו, ומצד שני הדילול לא ייעשה לצורך קבלת תמורה גבוהה יותר המתקבלת עבור פירות גדולים במיוחד. כמו כן ההנחיה היא להעדיף להקדים את הדילול לשלב הפריחה.

3.      ריסוס לצורך הגדלת פרי – לגבי אגס מופיע במאמר (עמ' 79) שהדבר אסור, מכיוון שהפרי ראוי לשיווק גם ללא הריסוס. לעומת זה בתפוח (עמ' 83) כתוב שהדבר מותר במקרה ורוב התפוחים לא ראויים לשיווק ללא הריסוס. אך שוב - ההבדל איננו בין אגס לתפוח, אלא החילוק הוא במטרת הריסוס – אם ההערכה באגס היא שללא הריסוס הפרי לא יהיה ראוי לשיווק ולא תהיה לו דרישה מספקת הדבר יהיה מותר גם באגס. וגדולה מזו מובא לגבי שסק (עמ' 82), שביה"ד יכול להתיר דילול גם כדי שיהיה באפשרותו לגבות תמורה נאותה עבור הפירות כדי שהוא יוכל לשלם את התחייבויותיו לחקלאים שעבדו בשליחותו.

ובכל מקרה ברור שריסוס עדיף על דילול ידני, ואם ניתן להגיע לפרי ראוי לשיווק ושתתקבל עבורו תמורה מספקת ע"י ריסוס - עדיף לבצע ריסוס מאשר דילול ידני, הן של הפרחים והן של הפירות.

ואגב הדיון בריסוס אעיר, שתמוה בעיניי מאוד הפסק המובא שם (עמ' 83) לאסור ריסוס בשלהי שביעית למניעת עשביה בשדה משום שיש בכך הכנת קרקע לזריעה בשמינית, שהרי אין כאן כלל טיוב קרקע שנאסר בשביעית אלא רק מניעת קלקול הקרקע, ובמיוחד שהדבר נעשה בריסוס שאין בו כל מלאכת קרקע, לא פליחת קרקע ולא ריכוך הקרקע בדרך אחרת. ובמשנה שביעית פ"ג מ"ח נאמר שאין בונים מדרגות על פי הגאיות ערב שביעית מפני שהוא מתקנן לשביעית, אבל בונה הוא בשביעית משפסקו הגשמים מפני שהוא מתקנן למוצאי שביעית, ולכאורה ק"ו לריסוס בלבד למניעת עשבייה שיהיה מותר.

* * *

אסיים שוב בכך שמלאכה חשובה עשה הרב עמנואל שליט"א כשליקט פסקים של מרן הגרי"ש אלישיב זצ"ל בענייני שמיטה והציגם לפני המעיינים, אך כפי שהראיתי לעיל יישום הפסקים צריך להתבצע בזהירות ראויה, הן לקולא והן לחומרא.

                                                                                                            זאב וייטמן