המעין

תגובות והערות

עוד על הזמר להצלת וורמייזא

אני מצרף כאן כמה הוספות ותיקונים למאמרי 'הזמר על הצלת וורמייזא וזמן חיבורו של מעוז צור' שהתפרסם בגיליון 208 של 'המעין' ([טבת תשע"ד] עמ' 9­21).

א. פרופ' שמחה עמנואל הפנה אותי למקור נוסף המזכיר את המצור על וורמייזא בשבת בשנת ד"א תתקס"א (1201). מדובר בעדותו של ר' אלעזר ב"ר יהודה, הכלולה בספרו 'הרוקח' בהלכות שבת ועירובין סימן קצו:

עיר במצור. מעשה שצרו על עיר ווירמש חיילות גדולות בשבת, והתרנו לכל היהודים ליקח כלי זיינם, דאמרינן בפרק מי שהוציאוהו (עירובין מה, א) אמר רב יהודה אמר רב גוים שצרו על עיירות אין יוצאין עליהן בכלי זיינין ואין מחללין את השבת כשבאו על עסקי ממון, אבל באו על עסקי נפשות יוצאין ומחללין עליהן את השבת, ובעיר הסמוכה לספר אפילו לא באו אלא על עסקי תבן וקש יוצאין עליהן בכלי זיין ומחללין את השבת. ותנן, כל היוצאין להרוג או ליהרג מותר לצאת ולשוב בכלי זיין. ועוד, אם לא יעזרו היהודים את העירונים היו הורגין עצמן, הילכך מותר אפילו בכלי זיינן.

מן הלשון 'והתרנו' בלשון רבים נראה שהשאלה ההלכתית נידונה על ידי כמה רבנים, ביניהם ר' אלעזר עצמו. קרוב הוא שגם ר' מנחם בר יעקב, שכתב את הזמר על הצלת העיר, נכלל בהם. הביטוי 'לכל היהודים' מקביל למה שנאמר בשיר הזמר (שם עמ' 11): 'על משמר עמדנו / עלות לגג כֻּלנו', ומכאן שההתגייסות הייתה כללית, בלא ערעור.

השיקול האחרון שהעלה ר' אלעזר הרוקח בעד ההיתר להילחם בשבת ('ועוד אם לא יעזרו היהודים את העירונים' וכו') מלמד שהיה חשש קרוב שתושבי העיר ('העירונים') יתנקמו ביהודים אם הם לא יעזרו להם במלחמתם להצלת העיר מהצרים עליה.

ב. פרופ' עמנואל הפנה אותי גם לנוסח החקוק על מצבתו של ר' מנחם בר יעקב מוורמייזא, גדול פייטני העיר בדורו, משנת תתקס"ג (1203). זו אחת המצבות האשכנזיות הקדומות שהכתוב עליה מנוסח בלשון שיר, ולא מן הנמנע שר' אלעזר הרוקח, שהיה פייטן בעצמו, השתתף בניסוח. המשקל הוא חמש תיבות בטור (מילים קצרות לעיתים אינן נחשבות). וזה הנוסח[1]:

לראש צדיק יחיד בדור הוקמה

אשר למד ולימד דת תמימה

רבינו מנחם בן ר יעקב אבי החכמה

תנא דורש ופייטן אין חסר מאומה

בתלמוד רב ובמשנה ידיו הרימה

תתקסג לפרט ג באייר נפשו השלימה

עם צדיקים יעמוד ביום נחמה

ביאור: הוקמה: המצבה. תמימה: על פי תה' יט, ח. אבי החכמה: כינוי שניתן במדרש למשה רבינו (ויק"ר א, טו). תנא דורש ופייטן: כך נאמר בהספד על ר' אלעזר בר שמעון (ויק"ר ל, א; פסדר"כ כז, א): 'ר"א בר"ש... דהוה קריי ותניי ופייטן ודרשן' (התוספות לחגיגה יג, א ד"ה 'ורגלי החיות' זיהו אותו עם ר' אלעזר הקליר), וקהילת וורמייזא כתבה שבח זה על מצבתו של ר' מנחם בר יעקב שהיה גם הוא ת"ח ופייטן כאחד. רב: גדול. ידיו הרימה: עסק במשנה ובתלמוד. נפשו השלימה: החזיר נשמתו (ע"פ ב"ר ק, א).

ג. במאמר (הערה 29) הוזכר שיר זמר שלישי עתיק הבנוי במתכונת המיוחדת של 'מעוז צור' ושל הזמר על הצלת וורמייזא. המדובר בשיר 'אזי מים שטפוני', החתום 'אליעזר'. השיר יצא לאור על ידי הרב ישראל מרדכי פלס מתוך כ"י מאוחר יחסית (אוקספורד 486 [Op.371 ] סרט 19047)[2]. במאמר אחר הדפיס הרב פלס שיר נוסף לחנוכה במבנה דומה (אך ללא משקל מדוקדק) שתחילתו 'אחר שובי משבי בבל', שנכתב בסוף המאה הט"ו לערך על ידי ר' אליה בלין מוורמייזא[3]. רבי אליה היה מורה הוראה וש"ץ בוורמייזא אחרי שנת רנ"ג (1493), ואפשר שהכיר שם גם את שירו הקדום של בן עירו ר' מנחם בר יעקב.

ד. בענין הדילוג בעת שמזמרים את 'מעוז צור' הזכרתי (בהערה 37) את עדותו של בעל 'לקט יושר' על מנהגו של מורו ר' ישראל איסרלן: 'לפעמים אמר אותו בדילוג'. ראשית יש לתקן את מה שרשמתי שם בטעות שמורו של ר' ישראל היה מהר"ם מרוטנבורג. שנית, לגבי הדילוג עצמו, העליתי את האפשרות שהכוונה לוויתור על אמירת המחרוזת האחרונה 'חשוף זרוע קדשך'. הרב פלס מציע לדייק במילה 'דילוג', ולדבריו השמטת הבית האחרון אינה נחשבת 'דילוג'; מסתבר יותר שהכוונה שלעיתים שר מהרא"י רק את הבתים 'מעוז צור' ו'יוונים' השייכים לחנוכה, ודילג על הבתים שבאמצע[4].

ה. במאמר נזכר (בהערה 38) מנהגם של בני אשכנז במאה הי"ב לשלב קריאה לנקמה בסיום תפילות ופיוטים שונים. אחת הדוגמאות לכך הן שתי מחרוזות שעניינן זכר ההרוגים על קידוש השם, ששולבו במוסף של ר"ה בסוף התקיעתא ל'זכרונות' ('זכר תחילת כל מעש') של ר' אלעזר הקליר. פרופ' שולמית אליצור העירה שהמחרוזות עצמן מקוריות (מפרי עטו של הקליר), ונמצאו על ידה בגניזה הקהירית. במקור הן שייכות לחלק נוסף הבא בהמשך התקיעתא, המונה ומפייט את פסוקי הזכרונות. חלק זה הגיע כנראה לאירופה - אך הושמט בזמן קדום, פרט לשתי המחרוזות העוסקות בזכר ההרוגים על קידוש השם, שצורפו לסוף הפיוט 'תחילת כל מעש'. מהלך זה אופייני כאמור למגמה שהייתה רווחת באשכנז במאה הי"ב[5].

                                                                                                                                    אברהם פרנקל