המעין

עוד בעניין אבֵלותו של רבנו גרשום על בנו שהשתמד

לכבוד מערכת 'המעין'. קראתי את דברי אליסף יעקבסון בגיליון 206 [תמוז תשע"ג; נג, ד] עמ' 17 ואילך, וזוהי תגובתי:

1.      הוקשתה לידידי המחבר הסתירה בין דברי הראשונים השונים בהבנת המציאות שהייתה במעשהו של רבנו גרשום בענין האבלות על בנו. לענ"ד פשוט שכאשר באים להכריע ולתור אחר המציאות במעשה המדובר הנכון הוא להתקרב כמה שיותר למקור הראשוני, ובנידון דידן אין לנו אלא ללכת לאור מה שכתב רבנו בעל האור זרוע.

2.      אכן מהר"ם כפי הכתוב לפנינו[1] שמע בעצמו מר' יצחק 'אור זרוע' שרגמ"ה התאבל מפני האנינות והצער שבנו לא חזר בתשובה. ובהחלטיות (ולא כמשער השערה) חזר על כך בתשובותיו (דפוס פראג סי' תקמד): 'לית הלכתא כוותיה, אך מאנינות עשה'. אמנם למרות שכך העיד, נראה שיש להסיק שהיה שיבוש כלשהו בהעברת השמועה, או שמא אחר שאמר האור זרוע למהר"ם את דבריו הוא שמע אחרת מרבו רבנו שמשון. בין כך ובין כך לענ"ד אין לזוז ממה שהעלה ר' יצחק מווינה בעל ה'אור זרוע' בעצמו על הכתב, שרגמ"ה התאבל על מותו של בנו המשומד.

3.      בפשטות 'שעת השמד' היא שעת גזירות וכפיית המרת דת כלפינו מצד הגוים, כפי שהביא מחבר המאמר בהערה 11 מדברי עורכי ההגהות והערות במהדורה החדשה של הטור, וכפי שהבינו כמה וכמה גדולים, שלא כחכמת אדם[2]. לענ"ד קשה לדייק דיוק מהאות 'כ' של 'כשנשתמד' ולהסב את משמעות הביטוי 'שעת השמד' לרגע ההמרה של הבן; סביר יותר להניח שבביטוי 'כשנשתמד' אין הכוונה להצבעה על נקודת זמן ספציפית במאורעות הבן, אלא לומר שכאשר אירע המקרה שנשתמד בנו (ומת, כי במצב זה עסק האור זרוע בדבריו קודם לכן) נהג רגמ"ה כפי שנהג.

4.      וזה לשון ספר חסידים: 'הממיר את הדת ומת אין בוכין עליו ואין מספידין עליו, [אַל תִּבְכּוּ לְמֵת וכו'] בְּכוּ בָכוֹ לַהֹלֵךְ (ע"פ ירמיהו כב, י) מתורת ה' להמר דתו בעוד שהוא חי שמא ישוב, כִּי לֹא יָשׁוּב עוֹד (המשך הפסוק שם) כשמת, ואם שב ומת בוכין עליו. וכשהמיר ראוי לבכות, מה כשנאבד הגוף בוכין כשנאבד הגוף והנשמה לא כל שכן'. לענ"ד הקישור שעשה רבנו בעל חכמת אדם שם בין מעשה רבנו גרשום לדברי ספר חסידים, ותליית י"ד הימים בשבעה לגוף ושבעה לנשמה, צריכים עיון. רבנו גרשום התאבל ובעל ספר חסידים מציע לבכות, ולא יכלכלו הדברים בספר חסידים את מעשהו של רבנו גרשום (שלכאורה נוגד את ההלכה המקובלת).

אמנם כמה פוסקים דייקו מדברי ספר חסידים שאכן יש מקום להתאבל על מומר בעת המרת הדת וההשתמדות, ואף יש שלמדו חובה כזו. אך לעניות דעתי הדברים רחוקים:

א.      גם ר"י החסיד כתב דבריו בתורת 'ראוי לבכות' ולא כחובה, למרות ה'קל וחומר' שכתב.

ב.      מפשטות הדברים משמע שר"י החסיד לא עסק דווקא באב או אם על בנם[3] אלא כהנהגה כללית לעורר בכי על המומר. אמנם החתם סופר (יורה דעה סי' שכו) כתב לגבי הסתירה בין מעשה רבנו גרשום, להלכה הפסוקה שעל מיתת הפורשים מדרכי צבור לובשים לבנים ושמחים וכו', שכל דין זה הוא דווקא ביחס לשאר קרובים, אבל אב ואם ראוי להם להתאבל על בנם המשומד שמת כיון שהולידו בן רשע ולא זכו שישוב בתשובה לפני מותו, וכמעשהו של רבנו גרשום, ולכאורה דבריו אף מדוייקים בלשון הברייתא בשמחות 'אחיהם וקרוביהם' דייקא, ולא הוריהם; אך ניכר כי בדברי ר"י החסיד אין עמידה לחלוקה זו.

ג.       עניינו של אותו בכי כפי העולה מדברי ספר חסידים הוא 'שמא ישוב'[4], וזה לא שייך כלל לעניין אבלות.

ד.      הרב ראובן מרגליות בהגהותיו על ספר חסידים (שם) דקדק במקורות הראשונים הנזכרים לעיל, ומתוך כך הגיע להשערה שיתכן שאכן מדובר היה בשעת גזרת השמד ובנו של רגמ"ה לא עמד בנסיון והשתמד. אביו הצדיק התאבל עליו בשעת ההמרה, ואחר זמן קצר גם חלה בנו ומת. בעת מיתתו 'דן אותו אביו כאנוס לפי שלא ברצונו עשה מה שעשה... והוא יסוד השמועה שהתאבל עליו י"ד יום, כלומר יחד, בהמירו ומותו'[5]. אולם דבריו אלו הינם בגדר השערה בעלמא, ולעניות דעתי אין לנו אלא דבריו של רבנו האו"ז כפי שהם כתובים בספרו. ומכאן אני תמה גם על דברי רא"י ולדנברג ב'ציץ אליעזר' (חלק ה קונטרס רמת רחל אות מב, וחלק י סימן מא בעיקר בפרק ג) שדן בארוכה בנידון זה אך לא הביא את דברי ר"י מוינה כלל אלא את דברי המהר"ם.

5.      בעמ' 19 (נקודה מס' 1) הוכיח המחבר שדברי  האור זרוע עוסקים בעת ההמרה של הבן, ולא בשעת הגזרות והשמד, כיון שהדין הקודם בדבריו הוא שלא להתאבל על מי שמת מתוך רשעו, ובסעיף זה הוא מסייג שבשעת השמד רבנו גרשום התאבל על בנו. ואם כן, כלשון מחבר המאמר, "קשה מדוע שונה משומד בשעת השמד מכל מקרה אחר? אדרבה... מצופה מאדם יהודי שימסור את נפשו לא רק בעבור שלושת הלאוין שעליהם נאמר יהרג ובל יעבור אלא אפילו על מצוה קלה ואפילו רק על מנהג". אך לא הבנתי דברים אלו כלל, הרי בשעת השמד הוא אנוס (גם אם היה אמור לעמוד בניסיון, עי' רמב"ם הל' יסודי התורה ה, ג) ולכן דינו שונה.

לסיכום, יש להעדיף את דברי האור זרוע המקוריים יותר, ואף אפשר לומר שאילו ראו המאוחרים לו את דבריו היו מודים לו. והדין היוצא הוא שבשעת השמד יש לדון את המומרים כאנוסים ועל כן רבנו גרשום התאבל על בנו, ואכן יש ללמוד הלכה ממעשהו זה, בעוד שההלכה ש'אחיהם וקרוביהם לובשים לבנים ומתעטפין לבנים ואוכלין ושותין ושמחין שאבדו שונאיו של מקום' אינה מתייחסת לשעת השמד[6]. והדברים משליכים גם על היחס להגדרת 'תינוק שנשבה' בימינו[7]. ויש להוסיף עוד את דברי המהר"ם הנ"ל ש'משומד שמת אין חייבים להתאבל עליו... ואע"פ שרבנו גרשם התאבל על בנו שבועיים לית הלכתא כוותיה אך מרוב אנינות עשה'; לפי זה נראה שאין כלל איסור להתאבל על משומד שמת, ורגמ"ה מרוב אנינות וצער התאבל שבועיים כהנהגה פרטית שאין בה שום איסור. ולא ראיתי שהעירו על כך הפוסקים.

                                                                                                                                                            גד מכטה