המעין

הרב מאיר בראלי

"עד שירצה את חברו" - בין מחילה להתפייסות*

א.

במשנה הידועה במסכת יומא נאמר (פה, ב): "עבירות שבין אדם לחבירו אין יום הכיפורים מכפר עד שירצה את חברו". מבואר שהפוגע בחברו צריך לפייסו, כי המובן של 'ריצוי' הוא פיוס והסרת הקפידא מן הלב[1]. לעומת זאת במשנה במסכת ב"ק נאמר (צב, א): "אע"פ שהוא נותן לו [דמי בושתו], אין נמחל לו עד שיבקש ממנו, שנאמר ועתה השב אשת וגו'", ובכמה ראשונים (רי"ף לג, א בבריתא ואור זרוע פסקי ב"ק סימן שעו) וכתבי יד (עיין דקדוקי סופרים שם) הגרסה: "עד שיבקש ממנו מחילה". וכן מוזכר בתלמוד בכמה מקומות המושג 'מחילה' בנוגע לכפרת עבירות שבין אדם לחברו (ברכות כח, א; תענית כ, ב ועוד). ויש לעיין האם המושג 'בקשת מחילה' זהה למושג 'ריצוי' המוזכר במשנה ביומא, או שמדובר בשני מושגים שונים ו'ריצוי' לחוד ו'מחילה' לחוד, כי המובן הפשוט של 'מחילה' בעניינים שבין אדם לחברו אינו ריצוי ופיוס, אלא ויתור על זכות שמגיעה לאדם, כמו מחילת חוב וכיוצא בזה.

ב.

ראוי היה לפתוח דיון זה במה שיש לדקדק בעניין מדברי הראשונים, אך מאחר ובדברי כמה מחכמי זמננו כמעט מפורש ש'מחילה' זהה להתרצות והתפייסות, נפתח בדבריהם.

בשו"ת אור לציון (ח"ב עמוד קנ) נשאל הרב בן ציון אבא שאול זצ"ל: "מי שיש בליבו טינא או כעס על אדם מסוים שהרע לו, האם יכול לומר בנוסח קריאת שמע שעל המיטה הריני מוחל וסולח וכו'"? והשיב:

אין לומר הריני מוחל וסולח אם עדיין יש לו טינא על אדם מסויים... שכיון שאינו מוחל איך יאמר הריני מוחל וסולח, והרי כתוב דובר שקרים לא יכון לנגד עיני, ואיך ידבר שקר לפני הקב"ה[2]? ולכן ישתדל למחול לו בליבו, ואם אינו יכול למחול ידלג קטע זה עד שיעביר דבר זה מליבו לגמרי[3].

מבואר שלדעתו 'מחילה' היא ביטוי למצב נפשי של ריצוי, פיוס ועקירת הקפידא מן הלב, ואמירת "הריני מוחל" כשהנפגע לא הגיע למצב זה היא אמירת דבר שקר.

בספר שכב כארי (עמוד מא הערה ח) ציין שהדבר כבר מפורש בספר אורות אלים לרה"ק ר' אליעזר פאפו (מסכת מגילה דף כח, דף ט, ב מדפי הספר):

הן עתה כל העם מקצה אומרים קודם שכיבה הריני מוחל וסולח וכו', אבל מה בצע כשאין פיו ולבו שוין... וחוששני להם מחטאת, כי יאמר ה' הכהתל באנוש תהתלו בי... לכן עצתי היא דמאן דאית ליה מילתא בהדיה חבריה לא לימא נוסח זה עד כי יתן אל לבו ויגמור בדעתו לעשות כן[4].

דברים אלו מתאימים למה שכתב הרב שלמה וולבה זצ"ל בספר 'עלי שור' (ח"ב עמ' רמ-רמא):

מי שלא עקר מלבו לגמרי את הקפידא והטינא אסור לו לומר בפה 'מחוּל לך מחוּל לך' כי זוהי גניבת דעת. ואם מישהו מבקש מחילה בערב יוה"כ ומוחלים לו בפה אך לא בלב, גוזלים לו את כפרת יוה"כ שלו... כי הוא סומך על מחילתו, אך מחילתו אינה מחילה והריצוי אינו ריצוי ויוה"כ אינו מכפר[5]... מעשה בהגה"צ ר' אליהו לופיאן זללה"ה שבא אדם לפניו ובקש מחילתו על שדיבר עליו שלא כהוגן. הגרא"ל הכריחו לספר לו בדיוק מה אמר עליו, ואחר ששמע את דבריו הגיב: "אכן, דבר קשה הוא ואינני יודע אם אוכל למחול לך. אבל תחזור אלי עוד שבועיים ועד אז אלמד הרבה מוסר על זה, אולי אצליח למחול לך בלב שלם". הלה הזדעזע לשמע הדברים... והלך לו בפחי נפש. בעוד שבועיים חזר אל הגרא"ל, ואז קיבל פניו בשמחה ובישר לו: "ב"ה למדתי הרבה מוסר והצלחתי לפעול אצל עצמי למחול לך בלב שלם, והנני מוחל לך במחילה גמורה"... על מחילה אמיתית צריכים לעבוד... למחות כל רושם של קפידא מן הלב, כך שלא יזכרו עוד לעולם את פגיעת האיש הזה.

כעין זה מבואר בספר אילת השחר לגראי"ל שטיינמן שליט"א. הראשונים נחלקו האם יוסף מחל לאחיו על שמכרוהו לעבד. בספר חסידים (סימן יא) מפורש שיוסף מחל לאחיו, אך רבנו בחיי (בראשית נ, יז) כתב שיוסף לא מחל להם. על שיטת רבנו בחיי הקשה הגראי"ל: מדוע באמת לא מחל יוסף לאחיו? ותירץ (עמוד שצב): "וצ"ל שהיה קשה ליוסף למחול על הצער הגדול שעשו לו, ולומר סתם שהוא מוחל בלי להרגיש בלב אין זה כלום[6]". נראה שדברים אלו מבוססים על המשנה הנ"ל ביומא, בה מבואר שכפרת עבירות שבין אדם לחברו תלויה בריצוי הנפגע, ממילא אין משמעות לאמירה 'הריני מוחל לך' כשהנפגע אינו מרוצה ומפויס, ויש בכך אמירת שקר (שו"ת אור לציון) וגניבת דעת (עלי שור) ו'אין זה כלום' (אילת השחר). מכלל הדברים יש ללמוד שהמושג 'מחילה' המוזכר במשנה בב"ק זהה למושג 'ריצוי' המוזכר במשנה ביומא, ואין משמעות ל'מחילה' בלא ריצוי ופיוס.

ג.

אולם יש סוברים ש'מחילה' מועילה גם כשאינה מבטאת ריצוי ופיוס. בספר גליוני הש"ס (קידושין מט, ב ד"ה ודברים שבלב) כתב מהר"י ענגל: "המבייש את חברו וכדומה ומחל לו בפיו, אע"פ שלא מחל לו בלבו, אמרינן ביה ג"כ דברים שבלב אינם דברים. נימוקי מהר"ר מנחם מירזבורק"[7]. כעיין זה כתב הגאון ר' ראובן גרוזובסקי זצ"ל (ספר הזכרון אבן ציון עמוד תקמב): "שמעתי בשם הגה"צ ר' שמחה זיסל ז"ל [מקלם], שכשיאמר לחברו שמוחל לו לא איכפת לן אם אינו מוחל בלבו, דהוי דברים שבלב". וכן מובא בספר תורת הלשון (לעיל הערה 6) בשם הגר"י פישר זצ"ל, וכ"כ בספר סוכת דוד (ירושלים תשס"ה, עמוד קסה סוף אות ב. וע"ע קרואי מועד, ב"ב תשנ"ח, עמודים: שצב, ת).

אמנם השימוש במושג 'דברים שבלב אינם דברים' ביחס לחובת ריצוי ופיוס דורש תלמוד. כבר יסד רע"א (שו"ת רע"א סימן כג ד"ה מ"ש מעכ"ת) שבעניינים התלויים בלב אין אומרים 'דברים שבלב אינם דברים'. ולפיכך המבטל חמץ בפיו ובלבו מחשיב את החמץ אין הביטול כלום, ועובר על בל יראה. וכן פשוט שהשונא בלבו אדם מישראל ואומר בפיו שאוהבו עובר על "לא תשנא את אחיך בלבבך", ואין אומרים בזה דברים שבלב אינם דברים (וכן כתב בשו"ת אחיעזר ח"ג סימן כו ביחס לקבלת מצוות בגירות). ולפי זה יש לתמוה כיצד מועילה מחילה בפה כשאין הנפגע מרוצה ומפויס, הרי ריצוי ופיוס הוא דבר התלוי בלב, ולא שייך בזה דברים שבלב אינם דברים[8].

ונראה שמהר"י ענגל והסבא מקלם סוברים ש'ריצוי' לחוד ו'מחילה' לחוד. ריצוי הוא מצב נפשי של הסרת הקפידא מהלב וכנ"ל, אך 'מחילה' היא פעולה מעין-משפטית, שיש בה וויתור על הזכות ה'מגיעה' לנפגע שהפוגע יפייס אותו. כלומר: הפוגע בחברו מחויב לרצותו ולפייסו, אך הנפגע יכול למחול ולוותר על זכות זו, ואז הפוגע אינו חייב יותר לרצותו, וכפרתו אינה תלויה יותר בריצוי אלא רק בתשובה[9]. הרי זה דומה למה שכתב הפר"ח (סימן תרו ס"ק א ד"ה ומ"ש אינו זקוק) שאדם שפייס את חברו ג"פ וחברו לא מחל לו אין כפרתו תלויה יותר בריצוי, כי מאחר ופטור מלרצותו יותר אין הריצוי מעכב את כפרתו. משמע שכשלא קיימת חובת ריצוי הריצוי החסר אינו מעכב את הכפרה. לפי זה מובן כיצד מועילה מחילה בפה גם כשאינו מתרצה בלבו, כי המחילה הנדרשת תלויה במעשה האדם ודיבורו, ככל פעולה בעלת משמעות משפטית שאמרינן לגבה דברים שבלב אינם דברים.

נמצא שהפוגע בחברו יכול להתכפר ע"י אחד משני אופנים, ע"י ריצוי או ע"י מחילה. ע"י ריצוי - שירצה את חברו עד שיסיר הקפידא מלבו. וע"י מחילה - שהנפגע יוותר על זכות הפיוס שמגיעה לו, ואז יתכפר לפוגע גם אם הנפגע לא הסיר את הקפידא מליבו. לפי זה יכול אדם לומר הריני מוחל וסולח גם כשלא הסיר עדיין את הקפידא מלבו, שלא כדברי האחרונים הנ"ל. וכן האומר לחברו 'הריני מוחל לך' פטר את הפוגע מחובת הפיוס גם אם אינו מרוצה ומפויס, ויום הכיפורים יכפר לפוגע, שלא כדברי הרב וולבה זצ"ל והגראי"ל שטיינמן שליט"א.

ד.

לפי זה יתכן היה לומר ששתי המשניות הנ"ל - המשנה ביומא והמשנה בב"ק - עוסקות בשני מסלולי כפרה שונים. המשנה ביומא שנקטה לשון 'ריצוי' ("עד שירצה את חבירו") עוסקת בכפרה ע"י ריצוי הנפגע, והמשנה בב"ק שנקטה לשון 'מחילה ("עד שיבקש ממנו מחילה") עוסקת בכפרה ע"י מחילת הנפגע.

אולם לא נראה כן, כי במשנה בב"ק למדו דין זה - שאינו נמחל לו עד שיבקש ממנו מחילה - ממה שנאמר לאבימלך (בראשית כ, ז): "ועתה השב אשת האיש כי נביא הוא ויתפלל בעדך", ופירש התוספות יו"ט את הלימוד מאבימלך: "כי מי פתי יסור הנה לבקש מאדם שיתפלל עליו שלא יומת על חטאו אשר חטא כנגד זה האדם עצמו ולא יפייסנו תחילה". אבימלך נתבע לפייס ולרצות את אברהם[10] ולא לבקש ממנו שימחל לו על חובת הפיוס, ולכן מוכרחים לומר שגם המשנה בב"ק עוסקת בחובת פיוס וריצוי, ו'בקשת מחילה' זהה לפיוס[11]. אך לפי זה צ"ע מדוע חובה זו מכונה 'בקשת מחילה', כי המובן של מחילה בדרך כלל אינו ריצוי ופיוס אלא ויתור על זכות, כמו מחילת ממון. ואולי 'מחילה' בהקשר זה היא מחילת העוון, וכיון שמחילת העוון תלויה בפיוס הנפגע התפייסותו מכונה 'מחילה'. ויותר נראה שפירוש 'מחילה' הוא סילוק והסרה, והפוגע מבקש שהנפגע יסלק את הפגיעה מביניהם כאילו לא חטא כלפיו, ויסיר הקפידה מליבו. וזה גם הפירוש של מחילת חוב - שהמלווה מסלק את חובת התשלום, ומחילת עוונות - שהקב"ה מסלק העוונות כאילו אינם.

ה.

לפי מה שהתבאר עד כה, עיקר חיובו של הפוגע בחברו הוא לפייסו ולרצותו, וגם לדעת גליוני הש"ס והגר"ר גרוזובסקי שמחילה היא פעולה משפטית של ויתור על זכות - ודאי שריצוי ופיוס הנפגע מועילים, והם עיקר חובת הפוגע. לאור זאת יש לעיין במה שמסופר בשו"ת תשובות והנהגות (ח"א סימן תתכה) על הגרי"י קנייבסקי זצ"ל שחשש שביזה פעם לקטן בשוגג והיה לבו נוקפו, והמתין שש שנים עד שגדל הקטן, כי קטן לא בר מחילה הוא, ובלילה שנעשה בר מצוה הזדרז לבקש ממנו מחילה תיכף[12]. לפי מה שהתבאר עד כה שעיקר חובת הפוגע היא לרצות ולפייס הנפגע, צ"ע מדוע קטן אינו בר מחילה, הלא ריצוי אינו פעולה משפטית אלא מצב נפשי של הסרת הקפידא מן הלב, ומדוע לא ניתן לפייס ולרצות קטן?

ומצאתי שדין זה, שקטן אינו בר מחילה, הובא גם בשם הגר"ח מבריסק והחזו"א. בספר 'חיים שיש בהם' (תנינא, ירושלים תשס"ה, עמוד שנא) מובא שהגר"י אברמסקי זצ"ל סיפר: "פעם צבטתי צביטה של חיבה בלחיו של ילד. ראה זאת מו"ר רבי חיים מבריסק, והעיר לי: מדוע תצער קטן? אף שעשית זאת מתוך חיבה, אך למעשה כואב לו לילד, והוא הרי אינו בר מחילה"[13]! וכן כתב בשו"ת תשובות והנהגות (שם) בשם החזו"א, וכן כתב הגר"י סרנא (דליות יחזקאל ח"ד עמוד קעו): "יזהר שלא לבייש קטן וגדול, ומקטן יש ליזהר יותר מגדול, כי לאו בר מחילה הוא וישאר בחטאו המר". וכן הוא בספר הקטן והלכותיו (ירושלים תשס"ד, פרק עב ס"ק יז), ובספר חינוך ישראל (נ"י תשס"ז, ח"ב עמוד תמג). משמע מכל זה שמחילה אינה רק התרצות והתפייסות, אלא זו גם פעולה משפטית, ולכן קטן לאו בר מחילה. והדבר צ"ב[14].

ו.

נראה שיש להביא מדברי רש"י סעד לכך שמחילה אינה רק התפייסות, אלא גם פעולה משפטית שקטן אינו שייך בה. בשו"ת רש"י (סימן רמה) מסופר על "שנים שנתקוטטו זה עם זה והכה האחד את חבירו. לאחר זמן בא ואמר [המכה לחברו] אני מקבל כל רידוי וקנס שיאמר לי בית דין, ותמחול לי על מה שהעויתי. קפץ זה ונשבע שלא למחול לו עולמית. וכשעברה חמתו נתחרט מן השבועה ורוצה למחול לו". ונשאל על כך רש"י: "אם הנשבע זה הוא נשבע לבטל את המצוה... ולא חיילא שבועה, או דילמא אינה בטול מצוה וחיילא שבועה. ואם תימצי לומר דחיילא שבועה, [האם] יכול הוא לנשקו ולדבר עמו באהבה ובחיבה הואיל ואינו מוצא מחילה מפיו, או לאו". והשיב רש"י:

אין לדונו משום שבועה לבטל המצוה[15]... ולחבקו ולנשקו אין לך מחילה גדולה מזו, שהרי כתוב וישב אבשלום בירושלים שנתיים ימים ופני המלך לא ראה, וזה היה מחמת אמנון אחיו שהרג, ובשעת המחילה כתיב ויבא יואב אל המלך ויגיד לו ויקרא אל אבשלום ויבוא אל המלך וישתחו לו אפים לפני המלך וישק המלך לאבשלום, ומדאשתיק קרא ולא אמר הריני מוחל מכלל דנשיקה מחילה מעליותא היא...

מכלל הדברים עולה שבשעה שהשאלה הופנתה לרש"י, המוכה כבר היה מרוצה ומפויס, שהרי הוא היה מעוניין למחול למכה, ורק השבועה עיכבה בידו. לא זו בלבד, הוא מוכן היה אפילו לחבק ולנשק את המכה ולהביע בזה את אהבתו אליו, משמע שהסיר לגמרי את הקפידא מלבו. ואם נניח ש'מחילה' היא רק התרצות והתפייסות, מה שייך לדון האם הוא רשאי למחול, הלא כיוון שהמכה ביקש מחילה והנפגע התרצה והתפייס והסיר הקפידא מלבו, כבר קיים המכה חובתו, ואין יותר שום דבר שמעכב כפרתו. גם צ"ע מה המשמעות של האמירה "נשבעתי שלא למחול ואיני יודע מה לעשות". הלא בזה שהוא אומר "איני יודע מה לעשות" מוכח שהוא מרוצה ומפויס ומבחינתו אין דבר שמעכב השבת היחסים לתקנם, נמצא שהוא כבר מחל! גם מה הצורך לכנס עשרה אנשים שיכריזו 'מחול לך' כאשר הנפגע כבר מחל?

מכל זה מוכח שמחילה אינה רק התפייסות אלא זו פעולה משפטית (שעניינה המדויק יבואר להלן אות ח), וגם אם המכה ביקש מחילה, והנפגע כבר מרוצה ומפויס, כל עוד הנפגע אינו מוחל להדיא עדיין לא יתכפר לפוגע. לפי זה מובן מדוע קטן אינו יכול למחול, כי אף שלהתפייס ולהתרצות הוא יכול, לפעולה פעולות משפטיות הוא אינו יכול.

ז.

בקובץ 'תורת האדם לאדם' (עמוד 38) הוכיחו יסוד זה, שמחילה אינה רק התרצות והתפייסות, ממה שכתב הרמ"א (או"ח סי' תרו סע' א): "והמוחל לא יהיה אכזרי מלמחול, אם לא שמכוון לטובת מבקש המחילה" ("שיהא נכנע לבו הערל", מ"ב שם). וכתב על זה המ"ב (ס"ק ט): "ומ"מ נראה דמלבו צריך להסיר השנאה ממנו, אחרי דבאמת ביקש ממנו מחילה" (וכעין זה כתב שם בשער הציון ס"ק י). וכן כתב כף החיים (ס"ק ל): "ואף אם חושש שיבא לו איזה רעה אם ימחול, מ"מ יש למחול בלבו ולהסיר השנאה". ואם נימא ש'מחילה' היא ריצוי והתפייסות בלבד, בכך שמסיר השנאה מלבו כבר מוחל לו[16]! משמע שמלבד הריצוי וההתפייסות דרושה פעולה נוספת, וכל עוד היא אינה נעשית לא מתכפר לפוגע, גם אם הנפגע כבר מפויס ומרוצה.

וכן משמע מדברי הגר"ח פלאג'י בשו"ת חיים ביד (סימן נז) שנשא ונתן האם בכפרת עבירות שבין אדם לחברו מועילה מחילה בלב, או שבעינן מחילה בפה. ואילו היה די בהתרצות לא היה מקום לכל הדיון, כי לא בעינן כלל מחילה, וברור שהתפייסות תלויה בלב.

וכן יש לדייק מדברי האור החיים הקדוש, שהקשה מדוע לא מחל יוסף לאחיו? ותירץ (בראשית נ, יט): "וטעם שלא מחל להם אפשר לצד שבני נח אין הדבר תלוי במחילתם, כי יחטא אדם לחברו, כמו שתאמר גזלו ומחל הנגזל, אינו פטור הגזלן ממיתה". ר"ל שיוסף לא מחל כי מחילה אינה מועילה בבני נח, ולאחים היה דין של בני נח. ואם נימא ש'מחילה' היא התפייסות, עדיין קשה מדוע לא התפייס להם, דאף שלא יהא בזה תועלת לכפרת העוון יש בהתפייסות ערך עצמי, כמו שכתב המ"ב הנ"ל שגם כשאינו מוחל לחברו צריך עכ"פ להסיר השנאה מליבו. אלא ודאי כוונת אור החיים שיוסף ודאי התפייס להם[17], אך לא היה די בזה, כי כדי שיתכפר להם צריך היה גם למחול להם וזה לא מהני בבני נח. מבואר שמלבד ההתפייסות דרושה גם 'מחילה', וכמו שהתבאר לעיל[18].

ח.

אמנם צ"ע מהי המשמעות של 'מחילה', כאשר האדם כבר מפויס ומרוצה? נראה מדברי הראשונים שהמשמעות של 'מחילה' היא וויתור על העונש משמים שמגיע לחוטא על מעשיו. כן משמע מדברי ר' יהונתן מלוניל, שכתב בפירושו למשנה הנ"ל בב"ק:

אע"פ שהוא נותן לו אינו נמחל לו עד שיבקש ממנו, כלומר שימחול לו בלב טוב שלא יתבעו עלבונו מן השמים, כמו שמצינו שאמר השם לאבימלך שלא ימלט מדין שמים עד שיתפלל אברהם בשבילו, שכל כך ימחול לו בלב טוב שיתפלל עליו שלא יענישו בעבורו... ואם לא רצה למחול לו מחמת דין שמים נקרא אכזרי, שאינו חושש על עונש חבירו, שהרי אברהם חשש על אבימלך שלא היה משפחתו, כל שכן בבני משפחתו.

נראה שזו גם כוונת הריטב"א (ר"ה יז, א ד"ה אמר רבא):

קשה לי, הא דאמרינן במסכת מגילה (כח, א) עליה דרב פפא דכל רמשא אמר שרי ליה ומחיל ליה למאן דמצערן... מאי רבותא, הא כתיב לא תקום ולא תטור... וי"ל... הא ודאי רבותא רבה איכא, דנהי דאמרה תורה לא תקום ולא תטור לגמול לו כרעתו, מ"מ לא אמרה למחול לו מחילת שמים, וזה מוחל לו לגמרי.

נראה ש'מחילת שמים' (המזוהה בריטב"א עם: 'מחיל ליה') היא הסכמה שהפוגע לא יענש משמים על מעשיו. לא רק מהלשון 'מחילת שמים' משמע כן, אלא גם מתוכן דברי הריטב"א. נראה שכוונתו לומר שמחילה אינה קשורה ללאו דלא תטור, כי 'לא תטור' מחייב להסיר הקפידא מהלב, ומחילה אינה נוגעת להסרת הקפידא אלא זו פעולה משפטית של ויתור על העונש שמגיע לפוגע, וגם אם הנפגע הסיר הקפידא מלבו אין עליו שום חיוב לעשות צעד נוסף ולהשתדל לסלק מהפוגע את העונש שמגיע לו על העבירה שעשה[19].

וכן מבואר ש'מחילה' היא מחילת שמים ואינה תלויה בהתפייסות בספר יחוסי תנאים ואמוראים לרבנו יהודה ברבי קלונימוס משפירא. וכך נאמר שם ('סיני' כרך חמישי עמוד יז):

מר זוטרא בריה דרב נחמן כי הוה סליק לפוריא אמר שרי ליה ומחיל ליה לכל מאן דצערן, פירוש מבקש רחמים שלא יענש שום אדם על ידו אם סרח עליו. מיהו י"ל כל מי שהיה מצערו הוי נקיט בליביה[20] (האי) [אם] לא דפייסיה".

מבואר שמחילה היא בקשת רחמים שלא יענש שום אדם על ידו, והיא יכולה ליהעשות גם כשאינו מסיר הקפידא מלבו אלא "נקיט לה בלביה"[21].

ט.

לפי זה יתבארו דברי רש"י שהתקשנו בהם לעיל, מה מקום ל'מחילה' כאשר הנפגע כבר מרוצה ומפויס. נראה שרש"י סבר כראשונים הללו שמחילה אינה עניין אחד עם התרצות והתפייסות, אלא היא הסכמה (ובקשה) של הנפגע שהחוטא לא יענש משמים על העוול שעשה לו. לכן, למרות שהנפגע כבר היה מפויס אסר עליו רש"י למחול, כי בזה יעבור על שבועותו[22]. זו גם כוונת המ"ב שכתב שגם כשמותר לנפגע שלא למחול (כגון לטובת מבקש המחילה) צריך הוא להסיר השנאה מלבו, ואין בהסרת השנאה משום מחילה.

בדרך זו ביארו כמה מחברים[23] את דברי רבנו בחיי, שכתב (בראשית נ, יז):

והנה אחיו [של יוסף] בקשו ממנו מחילה ולא ביאר הכתוב שמחל להם, וכבר ביארו רז"ל שכל מי שחטא לחברו ועשה תשובה אינו נמחל לעולם עד שירצה את חברו. ואע"פ שהזכיר הכתוב וינחם אותם וידבר על לבם, שנראה בזה שהיה להם ריצוי מיוסף, מכל מקום לא ראינו שיזכיר הכתוב מחילה ביוסף, ולא שיודה להם שישא פשעם וחטאתם, ואם כן מתו (בענשם) [בעוונם] בלא מחילת יוסף, ואי אפשר להתכפר עוונם רק במחילתו. ועל כן הוצרך העונש להיותו כמוס וחתום להיפקד אחר זמן בענין עשרה הרוגי מלכות.

מבואר בדבריו שיוסף התרצה לאחים ("שהיה להם רצוי מיוסף"), אך לא מחל להם ("כי לא ראינו שיזכיר הכתוב מחילה ביוסף"), ומשמע שמלבד התרצות דרושה גם מחילה[24].

ולפי כל זה, שמחילה אינה עניין אחד עם התרצות, יכול אדם לומר הריני מוחל וסולח גם כשלא הסיר את הקפידא מלבו (שלא כדברי הפלא יועץ והאור לציון לעיל אות ב), כי מחילה לחוד וריצוי לחוד. וכן האומר לחברו 'הריני מוחל לך' מחילתו מחילה גם אם אינו מרוצה ומפוייס, שלא כדברי עלי שור והגראי"ל שטיינמן שליט"א.

י.

אלא שיש לעיין מה המקור לכך שכפרת הפוגע תלויה מלבד בריצוי גם במחילת הנפגע; הרי במשנה ביומא נאמר: "עבירות שבין אדם לחברו אין יום הכיפורים מכפר עד שירצה את חברו", משמע שבריצוי לבד סגי.

ונראה שהמקור לכך הוא המשנה הנ"ל בב"ק: "אע"פ שהוא נותן לו אין נמחל לו עד שיבקש ממנו [מחילה], שנאמר ועתה השב אשת האיש כי נביא הוא ויתפלל בעדך וחיה'". מבואר שכפרת אבימלך הייתה תלויה בתפילתו של אברהם, כי בזה שאברהם התפלל עליו הוא הביע את רצונו שאבימלך לא יענש על העוול שעשה לו[25]. ומכאן למדו חז"ל שלא די בפיוס וריצוי הנפגע, אלא צריך גם שימחל לחוטא 'מחילת שמים'[26].

נמצא ששתי המשניות, המשנה ביומא והמשנה בב"ק, מתייחסות לשני צדדים שונים של כפרת עבירות שבין אדם לחברו. המשנה ביומא עוסקת בפעולה הנדרשת להשגת הכפרה (ריצויו ופיוסו של הנפגע), והמשנה בב"ק עוסקת בתכלית המבוקשת (מחילת הנפגע).

ואולי זו כוונת הרמב"ם, שבכמה מקומות משמע מדבריו שפיוס ומחילה הם שני דברים שונים. בהלכות תשובה הוא כותב (פרק ב הלכה ט): "אף על פי שהחזיר לו ממון שהוא חייב לו, צריך [א] לרצותו [ב] ולשאול ממנו שימחול לו" (וכן הוא בסמ"ג סוף עשה טז). וכן משמע ממה שכתב (שם): "ואפילו לא הקניט את חברו אלא בדברים, צריך [א] לפייסו ולפגוע בו [ב] עד שימחול לו". ושם בהלכה י: "בשעה שמבקש ממנו החוטא למחול, מוחל בלבב שלם וכו' וזה הוא דרכם של זרע ישראל וכו'. אבל הגויים ערלי לב אינן כן וכו', וכן הוא אומר על הגבעונים לפי שלא מחלו ולא נתפייסו והגבעונים לא מבני ישראל המה", משמע שמחילה ופיוס הם שני דברים. וכן כתב בהלכות איסורי ביאה (פרק יט הלכה יז): "ובגבעונים הוא אומר והגבעונים לא מבני ישראל המה, לפי שהעיזו פניהם ולא נתפייסו ולא רחמו על בני שאול ולא גמלו לישראל חסד למחול לבני מלכם". ואפשר שכוונתו כנ"ל, שריצוי היא הפעולה הנדרשת מהפוגע, אך בסופו של דבר הכפרה תלויה במחילת הנפגע, ולכן הפוגע "צריך לרצותו", אך צריך גם "לשאול ממנו שימחל לו". והגבעונים היו אכזרים בתרתי, שלא התפייסו, ואפילו למחול (בלא להתפייס לגמרי) לא הסכימו[27]. ואפשר שזו הסיבה שהרמב"ם תמיד מזכיר את המחילה כגורמת הכפרה (ולא את ההתרצות), כי אף שחובת הפוגע היא לרצות הנפגע בסופו של דבר הכפרה תלויה במחילתו[28].

נמצא שישנה מחלוקת בהבנת המושג 'מחילה'. יש סוברים (אור לציון, אורות אלים, עלי שור, אילת השחר) שמחילה היא התרצות והתפייסות. ויש בשיטה זו צד קולא וצד חומרא. צד קולא - שמעבר להתפייסות לא דרוש דבר להשגת הכפרה. וצד חומרא - שמחילה שאינה מבטאת התפייסות אינה כלום, וצריך החוטא לשוב ולפייס הנפגע עד שיתרצה ויתפייס. ויש סוברים (גליוני הש"ס, רש"י, אור החיים ועוד) שמחילה לחוד והתפייסות לחוד, ומחילה היא הסכמה שהחוטא לא יענש משמים על החטא שעשה. וגם בזה יש צד חומרא וצד קולא. צד חומרא - שלא די בהתפייסות הנפגע אלא צריך גם למחילתו. וצד קולא - שמחילה מועילה גם כשאינה מבטאת התפייסות והתרצות.