המעין

יצחק רונס

היתר שימוש באינטרנט אלחוטי של שכנים*

פתיחה

א. זה נהנה וזה לא חסר – מהות פטור התשלומין

ב. האם כופין על מדת סדום לכתחילה או רק לאחר שנהנה?

ג. הפגיעה והנזק שבעצם הנטילה בכפייה  

ד. בדין הנהנה ממעשי חברו ומממון שהוציא

ה. חסימת הגישה לאינטרנט

ו. נהנה שהלך וקנה לאחר זמן חיבור אינטרנט לעצמו

סיכום

פתיחה

יש לדון בהיתר להתחבר לרשת האינטרנט האלחוטית של חברו במקום שהדבר אינו גורם לו שום נזק וחסרון, כגון שהשימוש נעשה בשעה שהשכן אינו בבית. עיקר הנושא הוא דין 'זה נהנה וזה לא חסר', ונברר את גדרי הדין השייכים לענייננו[1].

א. זה נהנה וזה לא חסר – מהות פטור התשלומין

בבבא קמא כ, א שנינו ש"הדר בחצר חברו שלא מדעתו"[2] פטור מתשלומין במקרה שזה לא נהנה[3] וזה לא חסר, וחייב לשלם במקרה ההפוך - כשזה נהנה וזה חסר. הספק קיים לגבי מקרה שזה נהנה וזה לא חסר ('חצר דלא קיימא לאגרא וגברא דעביד למיגר'), האם הנהנה פטור בטענת "מאי חסרתיך", או חייב בטענה "הא איתהנית".

משמעות הספק לכאורה היא האם חיוב התשלומין נמשך מההנאה שנהנה האדם מרכוש חברו - או מההפסד והחסרון שגרם לחברו[4]. אך מהמשך הגמרא נראה אחרת; בגמרא מבואר שלא ניתן להכריע ספק זה על סמך חיוב התשלום שהטילו חכמים במקרים שונים בהם נהנה האדם מרכוש חברו ונראה כאילו לא חסרו. לדברי הגמרא אין בכך ראיה, משום שכל עוד הנהנה גרם לבעלים לנזק כלשהוא, ואפילו נזק שלא ניתן לבסס עליו תביעת נזיקין[5], המקרה כלול בגדר "זה נהנה וזה חסר" וחייב לשלם דמי הנאתו. מכאן פירש הפני יהושע (ב"ק כ, ב ד"ה בתוספות ובד"ה זה נהנה) שכבר מראש ברור היה לגמרא שחיוב התשלומין נובע מעצם ההנאה שנהנה מרכוש חברו[6], והספק שהועלה ביחס למקרה שבו בעל הרכוש "לא חסר" נבע מספק אם במקרה שכזה רשאי בעל הרכוש לתבוע תשלום, שמא נאמר ש"בכהאי גוונא כופין על מידת סדום כיון שהלה אינו מפסיד כלל"[7].

ב. האם כופין על מדת סדום לכתחילה או רק לאחר שנהנה?

בהנחה שאכן אין לחייב תשלום במצבים שבהם זה נהנה וזה לא חסר, יש לברר האם מדובר בפטור תשלומין בדיעבד במקרה שהלה כבר דר בחצר חברו, או שמא נתיר לאדם מדין 'כופין על מדת סדום' אף ליהנות לכתחילה מרכוש חברו כל עוד שאינו מחסרו בכך דבר. דיון מעין זה מצינו בבבא בתרא (יב, ב) בענין האחים שירשו את שדות אביהם, כאשר אחד מהאחים מחזיק בבעלותו שדה אחר הממוקם בסמיכות לשדותיו של האב. בגמרא נאמר שב"כגון זה כופין על מדת סדום", והיורשים מחויבים לאפשר לאחיהם ליטול את החלק שלו בירושה בסמוך לשדהו האחר. כפי שמדגיש הרא"ש בתשובותיו (כלל צז סימן ב) הוראה זו חורגת מעבר לדין "בר מצרא" הנלמד ממצות "ועשית הישר והטוב"[8], משום שבמקרה זה "כופין אותו להתרחק מן המדות הרעות ולעשות חסד עם חברו בדבר שאינו מפסיד כלום" על אף שהדבר מחייב אותו לוותר על רכושו ולתתו לחברו[9].

מקרה נוסף שבו מצינו כפייה לכתחילה מעין זו מצויה בגמרא בבבא קמא פא, ב בענין המונע מהרבים לעבור דרך שדהו בשעה שכבר כלו פירותיו מן השדה והיא עומדת ריקן, כאשר יש להעיר שלדעת הנצי"ב (משיב דבר ח"ב סי' צב) סוגיה זו היא המשמשת מקור לדין כופין על מדת סדום[10].

על פי זה יש מהראשונים שביארו שבסוגיית זה נהנה וזה לא חסר מדובר לא רק בפטור מתשלומין לאחר מעשה - אלא אף באפשרות לכפות אדם לכתחילה לאפשר לחברו ליהנות מרכושו[11]. כך הוא, לדוגמא, לפי שיטת ר"י המובאת להלכה ברמ"א (חו"מ סי' שסג סע' ו), אם כי לדבריו אפשרות זו מוגבלת למעשה רק למקום שבו בעל הרכוש עצמו אינו יכול להפיק תועלת זו מרכושו, "דאי בעי ליהנות לא יוכל ליהנות"[12]. מן הצד השני כתבו התוס' (ב"ק כ, ב ד"ה הא אתהנית) שהדיון אינו אלא לענין התשלומין לאחר מעשה, ואין ללמוד מפטור התשלומין של הדר בחצר חברו לאפשרות לכפות אדם לכתחילה לאפשר לאחרים להשתמש ברכושו חינם: "פשיטא שיכול למחות בו שלא יכנס לדור בביתו אפילו בחצר דלא קיימא לאגרא וגברא דלא עביד למיגר". אמנם לאור המקורות הנ"ל קשה, אם אמנם פטור התשלומין הוא משום כופין על מידת סדום מה לי כפיה לאחר מעשה ומה לי כפיה לכתחילה?

ג. הפגיעה והנזק שבעצם הנטילה בכפיה

ואמנם אפשר שאף לדברי התוספות תיתכן במקרים מסוימים כפיה משום מידת סדום גם לכתחילה. יש שביארו שפשיטות זו שבדברי התוספות "שיכול למחות בו שלא יכנס לדור בביתו" מקורה בכך שמחאה זו אינה נובעת מהרצון למנוע טובה מחברו, כי אם מחששו של בעל הבית שמא ייגרם לו עצמו נזק והפסד[13]. בכיוון דומה כתב בחידושי רבי שמעון יהודא הכהן (ב"ק סימן יט, ג), שהסיבה לכך שלא ניתן לכפות אדם לתת לחברו לדור בחצרו היא משום שכפיה מעין זו נוטלת מהאדם את הסמכות להחליט על רכושו. כפיה שכזו פוגעת בבעלות האדם על רכושו, כך שהיא עצמה הנזק והחסרון, "דאם יכפוהו נוטלים ממנו שליטת ביתו, ועל זה קפדי רוב אנשי, ולא חשיב מדת סדום בדבר שקפדי רוב אנשי". אם אכן נבין כך בכוונת התוספות, הרי שתיתכן עקרונית גם לדעתם כפיה לכתחילה לתת לאחרים להשתמש ברכוש של אדם אחר, וזאת במקום שאין בדבר פגיעה בבעלות אותו אדם על רכושו[14]. ניתן ללמוד מכאן שאף לדעת התוספות יש להתיר ליהנות לכתחילה מרכושו של אחר בדרך 'זה נהנה וזה לא חסר', כל שהדבר נעשה למשל ללא ידיעת הבעלים, ולא בדרך של נטילת סמכות ובעלות ברכושם בניגוד לרצונם. אם כן הרי שבמקרה הנידון לפנינו של השתמשות בקו האינטרנט האלחוטי של אדם שאינו משתמש בו, וללא ידיעתו, חוזר הדין אף לדברי התוספות[15] להיתר השימוש ברכוש חברו אף לכתחילה, בבחינת "מאי חסרתיך"[16].

ד. בדין הנהנה ממעשי חברו ומממון שהוציא

יש להוסיף עוד, שספק גדול אם נכון להחיל על המקרה שלפנינו את גדרי דין הדר בחצר חברו. הגולש באינטרנט האלחוטי בקו שחברו משלם עליו אך כרגע אינו משתמש בו - למעשה אינו 'דר' בחצר חברו; החיבור האלחוטי מתפקד בדומה לאנטנה המאפשרת לנמצאים בקרבת מקום לקלוט את גלי הרדיו, כך שההנאה אינה מרכוש חברו, אלא ממעשיו ומהממון שכבר הוציא.

בנוגע למקרה מעין זה נחלקו האחרונים.

בנודע ביהודה חידש שדיני "זה נהנה וזה חסר" אינם מתייחסים רק לנהנה מ"נכס חברו כמו דר בחצר חברו", ולדעתו גדרי הדין נכונים אף למקרה שבו הנאתו היא "מממון שהוציא חברו, ולא מגוף הממון - אלא שמחמת ממונו נסתבב הנאה"[17]. אולם בהגהות הרב ברוך פרנקל על אתר דחה חידושו זה, ובדומה לכך כתב לדחות את הדברים בישועות מלכו (חו"מ סימן כב). שניהם כתבו שאין דין זה נהנה וזה לא חסר אמור אלא בנהנה מרכוש חברו, וכדברי הישועות מלכו: "ומה בכך דנהנה ע"י מעשיו של חברו... אין זה ענין להא דזה נהנה וזה לא חסר, דהתם מדחבריה נהנה".

וכבר כתב על כך בשו"ת דברי מלכיאל (ח"ג סי' קנז), שאף לדעת הנודע ביהודה שהנהנה מממון חברו מחוייב בתשלומין בדומה לנהנה מרכושו (במקרים שבהם בעל הרכוש חסר) - הבעלים אינם רשאים למנוע ממנו מלכתחילה את ההנאה ממעשה ידיהם: "דכיון שאינו משתמש בשלו יכול לעשות זה לכתחילה".

ה. חסימת הגישה לאינטרנט

חשוב להבהיר שפשוט וברור שהבעלים רשאים לחסום את הגישה לקו האינטרנט כאשר הם חוששים שמא שימוש של אחרים יגרום להאטה במהירות הגלישה שלהם. גם אם חסימת הגישה לקו האינטרנט נובעת פשוט מרצון למנוע את ההנאה מחבריהם יש עדיין מקום לדונם לכף זכות. אמנם קצרה היא הדרך בין המידה הבינונית, מידתו של כל אדם האומר שלי שלי ושלך שלך, לבין מידת אנשי סדום שלא היו מוכנים להנות אחרים מרכושם גם כשלא נגרם להם מכך כל הפסד וחסרון[18]. אולם אין לזהות בין מידת סדום, שיסודה ברצון שלא להיטיב לזולתו מרכושו, לבין רצונו של אדם להציל עצמו מהתחושה שחברו מנצל לרעה את טוב לבו, ובדומה לנאמר בדין "עזוב תעזב עמו"[19]. כך כתב הנודע ביהודה (תניינא חו"מ סי' כד) שהחופר מעיין יכול לאיים על בעלי השדות הבאים ליהנות ממלאכתו חינם, שאם לא ישתתפו עמו בהוצאות החפירה הוא ישוב ויסתום את המעיין "וגם לי גם לך לא יהיה אם לא תסייעני". לדברי הנודע ביהודה מסקנה זו נכונה על אף שככלל כופין על מדת סדום: "אומר אני דלא שייך בזה מדת סדום".

ו. נהנה שהלך וקנה לאחר זמן חיבור אינטרנט לעצמו

מה הדין במקרה שלאחר שבעל הקו האלחוטי חסם אותו לשימושם של אחרים, הלך שכנו וקנה לעצמו חיבור אלחוטי למילוי צרכיו?

בחו"מ סי' שסג סע' ח נאמר: "יש אומרים דהא דאמרינן דכשהחצר אינו עומד לשכר אינו צריך להעלות לו שכר דווקא שלא גילה הדר בדעתו שהיה רצונו ליתן לו שכר אם לא יניחנו לדור בו בחינם, אבל אם גילה בדעתו כן צריך ליתן לו שכר". בטעמו של דין זה כתב בשו"ת דברי מלכיאל הנ"ל שבכל מקום שבו יש "איזה הוצאה ופעולה שמשותף בה טובת שני אנשים" אנו רואים את השניים כשותפים לאותו דבר, וכופין זה את זה להשתתף בהוצאות. אמנם דין זה מוגבל אך ורק למקום שבו קיים "הכרח לעשות הוצאה זו, והמנהג כן", ובכל מקרה אחר יכול האדם להיפטר מחובת ההשתתפות בטענה שעל אף שהוא נהנה מאותו דבר אין הוא מעוניין להוציא הוצאות עבור זה. במקרה זה גילוי הדעת המאוחר יוצר מצב ש"איגלאי מילתא דמיקרי שותף לפעולה זאת והיה יכול לכופו מתחילה להשתתף בהוצאה זו, ולזה מגלגלין עליו את הכל". לפי דבריו נראה שאין להטיל חובת תשלומין למפרע מדין שותפות במקרה שלפנינו, שהרי הנסיבות (התקנת החסימה) מוכיחות בעליל שלא היה, ואין גם כעת, רצון של הצדדים להשתתף זה עם זה[20].

סיכום

הנהנה מחיבור האינטרנט של חברו במקום שאינו גורם לו לשום פגיעה, וכגון שחברו נמצא מחוץ לביתו, אינו חייב לשלם דמי הנאתו מדין זה נהנה וזה לא חסר; ונראה שכאשר ברור לחלוטין שבגלישה שלו הוא אינו פוגע באפשרויות הגלישה של חברו יש אף להתיר את ההנאה הזו לכתחילה, מדין כופין על מדת סדום.