המעין

הרב זאב וייטמן

היתר מכירה – אוצר בית דין

ידידי הרב יהושע בן מאיר שליט"א הוציא לאור לקראת שנת השמיטה הנוכחית מהדורה חדשה ומורחבת של ספרו "מה נאכל בשנה השביעית – היתר מכירה או אוצר בית דין". בספר זה הוא מבסס את עמדתו שהיתר מכירה הינו היתר מבוסס שיש לו בית אב, לעומת אוצר בית דין שאין בו כדי סמיכה - אלא אם הוא נעשה כתוספת להיתר מכירה. מכיוון שעמדתי הפוכה, שאוצר בית דין עדיף על פני היתר מכירה, עיינתי בחלקים מהספר, ולהלן אציג כמה דוגמאות שבגללן לא השתכנעתי שעליי לשנות את עמדתי.

א.      עמדת החזו"א ביחס ליבול נוכרים

בהקדמה כותב ריב"ם שבפסיקה הלכתית יש להקפיד על תנאי יסוד של יושרה ושמירת האמת, שאסור לפוסק לשנות את ההיסטוריה כדי להתאימה לתפיסה ההלכתית שלו, אסור לצטט ציטוטים חלקיים ומטעים ואסור לשבש דעות הסוברות אחרת, אלו הם כללי יסוד לכל פסיקה הלכתית אמיתית. לאור זאת יש לתמוה עד מאוד מה ראה המחבר לכתוב למשל בעמוד 25 (ולחזור על כך שוב בהערות 153 ו-189) שהחזון איש העדיף תוצרת היתר מכירה על פני יבול נוכרי? כל מי שמכיר את תורתו ומלחמתו הנחרצת של החזו"א כנגד היתר המכירה אינו יכול שלא לעמוד נדהם מאמירה כזו, שהיא סילוף מוחלט ושיבוש גמור של דבריו ושיטתו של החזו"א (בלשונו של ריב"ם בהערה 152: "צריך לקרוא פעמיים כדי להאמין שזה מה שהוא כותב"...). המחבר מבסס את קביעתו על העובדה שלקראת פסח שלחו לחזון איש חזרת מכפר עין זיתים, משדה שמן הסתם היה כלול במסגרת היתר המכירה[1]. נראה לי שאך למותר להאריך בדברים מפורשים בחזון איש שהיתר המכירה כלל לא חל כשהוא נעשה בשליחות[2], ולכן פשוט שהחזרת בה מדובר או שגדלה בשדה נוכרי בו אין איסור ספיחין נוהג[3], או שהיא נשתלה לפני השמיטה באופן שלא היה בה לשיטתו חשש ספיחין - אלא שהחזו"א הקפיד לרכוש אותה מהמגדל מבלי שהכסף שניתן לו ייתפס בקדושת שביעית[4]. נראה לי שכאן נכשל ריב"ם בדיוק במה שהזהיר מפניו בהקדמתו, שכלל יסוד לכל פסיקה הלכתית רצינית הוא שאסור לשבש את דעותיהם של הסוברים אחרת[5].

ב.      דעת הרב בוארון לגבי אוצר ביה"ד של הרבנות הראשית

בהערה 152א כותב ריב"ם שהגר"ש עמאר שליט"א פסל אוצר בית הדין שנעשה על ידי, ושלפי מה שנמסר לו ההכרעה לפסול את בית הדין נעשתה ע"י בי"ד שבראשו עמד הגר"ע יוסף זצ"ל והשתתפו בו הרב בוארון והרב עמאר. אולם יש כאן שלושה שיבושים. האחד, אוצר בית הדין המדובר לא נעשה על ידי, אלא הוא היה אוצר בית דין של הרבנות הראשית לישראל שהוקם על פי החלטה מפורשת של מועצת הרבנות הראשית לישראל ושל הרב הראשי לישראל שהיה אחראי על הכשרות והשמיטה. השני, בראש בית הדין עמד הרב דב ליאור שליט"א, ולא אני. והשלישי, שמעולם לא שמעתי שנושא זה נדון בפני בי"ד בראשות הגר"ע יוסף זצ"ל; אם היה כדבר הזה - הרי שאין כל ערך לפסיקתו של בי"ד זה, כי פסיקתו ניתנה מבלי שהמנהלים את אוצר בית הדין והעומדים בראשו נקראו להשמיע את דעתם על הנתונים והעובדות לפני בית הדין, נתונים שבלעדיהם אי אפשר לפסוק בנושא. בנספחים לספרו מביא ריב"ם דברים חריפים שנכתבו ע"י הרב בוארון בענין התנהלות אוצר בית הדין, כשמסקנתו היא שיש חיוב להפריש מהיין של אוצר בית הדין תרו"מ, ויש לו דין של שמור ונעבד. בעקבות דברים אלו מבחין ריב"ם עצמו בהערה זו בין אוצר בית דין שנעשה כדין "כמו למשל אוצר בי"ד של מכון התורה והארץ שנעשה בהקפדה מלאה", ובין אוצר בית הדין אותו תקף הרב בוארון, שהחקלאים שהיו קשורים אליו עשו הכל כרגיל, ורק חתמו על שטרי אוצר בית דין.

לצערי הרבנים בוארון ועמאר שליט"א ניזונו מלשונות רעות, ולא בדקו את העובדות אצל האחראים על אוצר בית הדין הנ"ל. מכיוון שמכתבו של הרב בוארון מובא בספר כנספח ללא כל תגובה מצד רבני בית הדין, אביא כאן מכתב שכתבתי בזמנו לרב בוארון כתגובה למכתבו אליי בו ניסה להשיב ולהסביר מדוע הוא והרב עמאר פסקו שיש להפריש תרומות ומעשרות מהיין של אוצר בית הדין של הרבנות הראשית:

"א. מה שהביא משו"ת אבקת רוכל סימן כ"ד שמפורש דיבר על קרקע ישראל, ודלא כפי שכתבתי שייתכן ובקרקע ישראל גם הב"י מסכים שפטורים מתרו"מ בגלל שהפירות מופקרים מטעם אפקעתא דמלכא[6] - נראה דלא דק, שהרי בודאי כל הדיון היה על קרקע גוי, שכך מוכח מדברי המבי"ט שכתב לדמות את מקרה קרקע הגוי לקרקע ישראל ששמר על כרמו: "אטו ישראל שגדר כרמו ולא הפקיר" וכו'.

ב. גם מה שרוצה להוכיח מתשובת הב"י שדעתו הייתה שאין הבדל, וגם בקרקע ישראל שלא הופקרה יש להפריש תרו"מ - הרי שכבודו ציטט רק את תחילת דברי האבקת רוכל, שכתב לגבי ישראל שגדר כרמו "דאיכא למימר בהא אין הכי נמי שהיא חייבת אע"ג דרחמנא אפקירה כיון דאיהו לא אפקריה", אך כבודו השמיט את המשך דבריו, שמשם מוכח שגם הוא כמו המבי"ט דיבר על שדה גוי, שהרי כתב: "ואפי' אם תמצי לומר דפטורה איכא למימר שאני התם דרחמנא אפקריה מה שאין כן בשל גוי" כו', ומכאן שהדיון היה לגבי קרקע גוי, כאשר לגבי קרקע יהודי הדבר כלל לא נפשט ע"י הב"י, וכפי שדייקתי בדבריי (ואם נאמר כפי שכתבו בספרי הכללים שמן הסתם ההלכה היא כ"אם תמצי לומר", הרי שלהיפך, מוכח שגם הב"י מסכים שבקרקע ישראל אין נוהגים תרו"מ כי רחמנא אפקריה, וכל מחלוקתו הייתה ביחס לקרקע גוי).

ג. לא הצלחתי להבין את דברי כבודו על החילוק בסכינא חריפא בין אוצרות בית הדין[7], ומאי שנא שבאוצר בית דין אחד אע"פ שהבעלים שומר על שדהו ולא מפקירה אין מפרישים תרומות ומעשרות מחמת שמחשיבים שאינו שומרה לעצמו אלא עבור בית הדין, למרות שנוכחנו לדעת פעמים רבות שבאוצרות בית דין "אמיתיים", כפי שמכנה אותם כבודו, "שלוחי בית הדין" בעלי המטעים מעבירים את תוצרת הפירות של אוצר בית הדין לשווקים סיטונאיים כשהמחירים שם גבוהים יותר מאשר מה שמובטח להם ע"י ביה"ד בניגוד גמור להנחיות ביה"ד, דבר שמעלה ספק גדול לגבי מידת הפקר הפירות על ידם ובאשר למידת שליטת בית הדין על שלוחיו? כלל לא ברור מדוע לדעת כבודו, למרות מציאות זאת, אוצרות בי"ד אחרים פטורים מתרו"מ מכיוון ששמירתם בהיתר מטעם ביה"ד, ואילו אוצר בית דין שאינו חורג מהנחיות ביה"ד, ובהסכם שנחתם עם ביה"ד מפורש שהשמירה נעשית עבור בית הדין, חייבים בתרו"מ כי המטע נחשב כשמור באיסור?

ד. לגבי מה שכתבתי בעניין חומרא דאתי לידי קולא[8], וכבודו ביאר שאין לחשוש למתן הפירות הקדושים בקדושת שביעית לבהמות או לקוברן - ראשית, פעמים רבות התרומות לא מועברות לבהמות, ובוודאי שאף פעם לא קוברים אותם, אלא פעמים רבות הם מועברים לדוחסן ומאבדים אותם בידיים. שנית, דבריי התייחסו גם לכך שהדרישה להפריש תרו"מ מפריעה ביישום דרישותינו מהחקלאים והסיטונאים ובעלי החנויות לעמוד בהנחיות בית הדין לגבי שמירת קדושת הפירות ואיסור סחורה, מכיוון שהחקלאים והסיטונאים ובעלי החנויות לא מרגישים שמתייחסים לפירותיהם כפירות בקדושת שביעית הנמצאים במסגרת אוצר בית דין. ונמצא שחומרה זו מביאה לידי קולא, גם בזלזול בפירות בקדושת שביעית, וגם בהפרעה לפעילות החשובה בקידום שמירת השמיטה בארה"ק.

ה. מה שכתב כבודו, שלדעת הב"י לא די במצוות התורה להפקיר, ועל הבעלים להפקיר בפועל ולהכריז בפה שהם מפקירים את פירותיהם[9] - אינני מבין מדוע הצהרה כתובה וחתומה על הפקר הפירות תהיה גרועה יותר מהפקר בפה. פשיטא בעיני שהפקר כתוב וחתום כזה משמעותו הרבה יותר רצינית מאמירה בע"פ, ולא ברור לי כלל וכלל כיצד משווה כת"ר את הפקר הבעלים בכתב בחתימת ידם לאפקעתא דמלכא שלא סגי בה, כשהבעלים עצמו לא מפקיר כלל לא בפיו ולא בכתבו.

ו. ולבסוף, ואולי החשוב מכל: כל תשובת כת"ר מבוססת על ההנחה הראשונית שמדובר באוצר בית דין "על הנייר", שאין בו כל מהות אוצר בית דין, ואין בו כל שמירת שמיטה בפועל - לא בנוגע להפקר הפירות, לא בנוגע למלאכות, לא בנוגע לשיווק ולא בנוגע לשכר הפועלים, ושהמחירים הינם מעבר להוצאות, ועושים סחורה בפירות שביעית כרגיל בשאר השנים, ועוד כהנה וכהנה. אלא שאין כל אמת בהנחה זו, ובוודאי שיש היכר גדול בין הבעלות והמסחר בשאר שנים ובין הבעלות והמסחר בשנת השמיטה, וניתן להביא לכך דוגמאות והוכחות הרבה. לעומת זאת, כל המצוי בתוככי עם שבשדות יודע שקשה למצוא הבדלים משמעותיים בין אוצר בית הדין של הרבנות הראשית ובין אוצרות בית דין אחרים, לא מבחינת המלאכות ולא מבחינת המסחר, ודווקא מבחינת המחירים – מחירי רוב אוצרות בית דין האחרים גבוהים יותר ממחירי השוק, ולכן החשש למסחר אסור גדול יותר דווקא באוצרות בית הדין האחרים. ומה שדן כבודו למעליותא באוצרות בית דין אחרים שהכסף לא עובר ישירות לחקלאי אלא דרך אוצר בית דין - לעתים הוא גריעותא, כי גורם להגדלת הוצאות בית הדין ולייקור הפירות לצרכנים, וגורם לחקלאים רבים להערים על ביה"ד ולרמותו כדי לקבל יותר מהמובטח להם[10]. לכן כינויָם של כל אוצרות בי"ד ה"אחרים" כאוצרות בי"ד "אמיתיים", שאין בהם הערמה, בניגוד לאוצר בית הדין של הרבנות הראשית – איננו תואם כלל את המציאות הידועה היטב לכל המכירים את החקלאים והבקיאים בנעשה בשווקים".

לצערי גם ריב"ם נכשל בהסקת מסקנות על אוצר בית הדין על סמך "לשונות רעות", מבלי לשמוע את האחראים על אוצר בית הדין. מלבד מה שכתב להבחין בין אוצר בית דין שנעשה כדין לאוצר בית הדין של הרבנות שלא נעשה כדין, כותב המחבר בעמוד 72 שאין להשוות בין היתר מכירה בו הדברים נעשים בשטר וקניין המועיל על פי דין, מה שאין כן באוצר בי"ד שהבעלים רק אומרים לבי"ד שהם מפקירים את כל יבול השדה ותנובתו. אולם בפועל אין זה נכון שההתקשרות נעשתה בע"פ ובמאמר בלבד, אלא נעשה הסכם חתום בין ביה"ד ובין כל אחד משלוחיו. חשוב לציין שבניגוד לשטר מכירת קרקעות, שיש לפקפק הרבה לגבי יכולתו להעביר את הבעלות על הקרקע מהיהודי לגוי, הרי שהסכם ההצטרפות לביה"ד הינו הסכם פשוט שבוודאי חל מבחינה הלכתית ומשפטית.

ג.       אוצרות בי"ד ללא היתר מכירה

בהערה 189 כותב ריב"ם שבשנת תשמ"ז הונהג אוצר בית דין ע"י הרב שפירא והרב מרדכי אליהו זצ"ל "אולם אוצר בי"ד זה הונהג רק לאחר מכירת הקרקעות על פי היתר המכירה". אך להד"ם! אוצר בית הדין הגדול ביותר בשמיטת תשמ"ז, שנעשה בברכתם ובשיתופם של הרבנים הראשיים הרב שפירא והרב אליהו זצ"ל, היה של מטעי גוש עציון שלא נמכרו לנוכרים. דברי המחבר מבוססים על דיוק מוטעה בחוזר הרבנות הראשית בו נאמר שקרוב למאה אחוז של הקרקעות נמכרו לנוכרים (והמחבר מניח שזה בוודאי כולל גם את אלו שעשו אוצר בי"ד), ומכך שלא ייתכן שהרב אליהו היה שותף לאוצר בית דין כזה, כאשר הוא עצמו דרש שיעשו קודם לכן מכירה, וכן מדיוק ופלפול בדבריו של הרב יהודה עמיחי; אך בירור העובדות היה מגלה שפשוט לא היו דברים מעולם – אוצר בית דין במטעים בתשמ"ז היה ללא מכירת הקרקעות, ואף הרב אליהו אותו מצטט ריב"ם כותב במפורש שבפירות האילן ניתן לקיים את המשק גם בלי הזדקקות להיתר המכירה, ולכן יש לנהוג שם קדושת שביעית! אסמכתא נוספת שאוצר בית הדין בתשמ"ז נעשה רק אחרי המכירה מביא ריב"ם ממה ששמע מהרב דאום זצ"ל. קשה לי לדעת מה אמר או לא הרב יחזקאל דאום זצ"ל למחבר, אך בספר שיצא לזכרו "משנת השמיטה" חלק ב עמ' 381 ואילך מובאים דבריו על אוצר בית דין, ומפורש שם שאפילו באוצר בית הדין שהוא היה אחראי עליו ברמת הגולן לא מכרו את הקרקעות במטעים בשמיטת תשמ"ז, וכך גם לפניה בשנת תש"ם כשרמת מגשימים עשתה אוצר בית דין עם הרב לנדא מבני ברק, וכך נעשה עד היום באוצרות בית הדין המנוהלים ברמת הגולן ע"י חתנו של הרב דאום הרב ישי סמואל שליט"א, כשגם הרב דאום וגם חתנו פועלים על פי הדרכתו ופסיקתו של הגרא"ד אויערבך שליט"א שמתנגד בכל תוקף לעשות מכירת גיבוי למטעי אוצר בית הדין שבניהולו, למרות שיינות הגולן מגיעים לרשתות השיווק, וחלקם אף מיוצאים לחו"ל (אחרי מועד הביעור).

ד.      אוצר ביה"ד של הרב חיים ברלין

במספר מקומות בספר עוסק המחבר באוצר בית הדין של הרב חיים ברלין בתר"ע. על אוצר בית דין זה מעיר המחבר שלוש הערות:

א. הרב חיים ברלין ובד"ץ ירושלים לא סמכו על אוצר בית דין כדי להתיר בצירה, והתירו רק ע"י נכרים ובשינוי, שלא כמו החזו"א והגר"ש ישראלי. - בהערה זו הוא צודק, אם כי מצד שני גם לא מצינו שהם סמכו על היתר המכירה כדי להתיר את הבצירה ע"י נוכרים ובשינוי אלא רק לאחר שעשו את אוצר בית הדין...

ב. לא הותרה קבלת הוצאות שבמחובר אלא רק מתלישה ואילך, ונדרש שהמחיר יהיה נמוך מאשר שאר שנים. - ראיה זו היא ראיה מופרכת, מכיוון שגם כיום אין מקום לגבות הוצאות שנעשו ע"י בעל השדה על דעת עצמו לפני הצטרפותו לאוצר בית דין ולפני התמנותו לשליח מטעמו. ומכיוון שבמקרה הנדון הקמת בית הדין הייתה רק לקראת הבציר, ממילא אי אפשר היה לשלם לחקלאים הוצאות שלא נעשו בשליחות בית הדין. כאמור, גם בימינו יש להקפיד לחתום הסכם עם בית הדין לפני תחילת כל עבודה או השקעה בשדה, ובלי הסכם כזה בית הדין לא יוכל לשלם עליהם. לאור עובדה זו גם ברור שהמחיר צריך להיות נמוך יותר ממחיר השוק, שהרי חלק מההוצאות הקודמות לקטיף לא ניתן לשלם במקרה זה לחקלאי, אך אי אפשר להסיק מכאן שכאשר ההצטרפות לבית הדין היא לפני תחילת הטיפול בשדה שאי אפשר לגבות על הוצאות העיבוד שנעשו בשליחות בית הדין, ושהמחיר צריך עדיין להיות נמוך ממחיר השוק כשללא גביה בשיעור כזה בית הדין לא יוכל לשלם את כל הוצאות החקלאי ושכר עבודתו.

ג. אוצר בית הדין נעשה רק במטעים שנמכרו בהיתר המכירה, ומכאן שאוצר בית דין יכול להיעשות רק אחרי היתר מכירה. - זו לכאורה ראיה לסתור, שהרי כל הסיבה לעשיית אוצר בית דין זה הייתה מכיוון שלא סמכו על היתר המכירה, ואוצר בית דין נועד כדי לאפשר את שיווק הפירות גם מבלי לסמוך על המכירה. יתירה מזו, אם הרב ברלין והבד"ץ של ירושלים היו מתייחסים אל היתר המכירה כמכירה שיש לה תוקף, הרי משמעות המכירה היא שהאדמה והנטוע עליה והפירות שייכים לגוי, ואם כן איזו משמעות יש לכך שהבעלים היהודי מפקיר את הפירות שאינם שייכים לו, והרי אין כל התייחסות בהסכם עם בית הדין לעובדה שהפירות כלל לא שייכים לבעל האדמות אלא לגוי שלאחר המכירה הוא בעל האדמות והמטעים!

ה.     עמדת מהרי"ל דיסקין בנוגע להיתר המכירה

נקודה נוספת המוזכרת ע"י ריב"ם מספר פעמים היא שהגרי"ל דיסקין והגר"ש סלנט הצטרפו בתרנ"ו למתירים לסמוך על היתר המכירה. טיעון זה אמנם נאמר גם ע"י אחרים[11], אך הוא לא נכון. הם לא התירו לסמוך על מכירת הקרקעות עצמן לגוי, אלא רק על היתר מצומצם הרבה יותר של מכירת האילנות על מנת לקוץ[12]. ואכמ"ל.

ו.        האמנם בהיתר מכירה אין כל בעיה?

בפרק י"א עוסק המחבר בתשובות לטענות כנגד הסתמכות על היתר המכירה בימינו, ודוחה אותן אחת אחת: אין במכירה הפקעת קדושת הארץ, אין במכירה איסור לא תחנם, אין היא נוגדת את השקפתנו הציונית, אין בעיה בכך שמדובר בהערמה, יש הצדקה להפעיל את המכירה גם בימינו מכיוון שאנו נמצאים עדיין בשעת הדחק, ואין כל בעיה בכך שהמתירים קבעו שמדובר בהוראת שעה בלבד. לעומת זאת, המחבר לא מתמודד כלל לכל אורך הספר עם שתי הבעיות העיקריות הקיימות ביישום היתר המכירה בימינו, השינוי במעמד הקרקעות עם כינונה של מדינת ישראל – שינוי המקשה מאוד על העברת הבעלות המלאה על הקרקעות לידי גוי, והקושי לאתר את כל בעלי הזכויות על האדמות ולדאוג שכולם יסכימו למכירת כל הזכויות שלהם בקרקע על מנת שניתן יהיה לבצע את המכירה כדין (שהרי חלק נכבד מאוד מהחקלאים מגדלים על קרקעות שאינן שייכות להם)[13]. לגבי הקושי ההלכתי למכור את הקרקעות לגוי לאחר הקמת מדינת ישראל מספיק להזכיר את תשובתו המפורטת של הרב מרדכי רוביו בעל שמן המור שחי 125 שנה קודם לראשית ההתיישבות החדשה בארץ, ושתשובתו, העוסקת בבעל כרם בחברון שהתלבט מה לעשות עם כרמו בשנת השמיטה, מהווה את הבסיס העיקרי עליו סמכו אלו שיסדו את היתר המכירה בראשית ההתיישבות החדשה בארץ בסוף המאה ה-19.

תשובה זו עוסקת בפרוט רב מאוד בשתי שאלות יסוד חשובות - האחת - האם שמיטה בזמן הזה היא מן התורה או מדרבנן, והשנייה – האם במכירת הקרקעות לנוכרי יש איסור לא תחנם. לגבי השאלה השנייה מסיק המחבר שאפשר להקל בכך בעיקר בגלל שתי סיבות מרכזיות:

א. שהקרקעות שייכות בין כך למלך הגוי והם רק מוחכרות אצלנו, כך שלמעשה אין כאן מכירת קרקע השייכת ליהודי.

ב. שרוב מוחלט של הקרקעות בארץ בין כך הם בידי גויים ורק מיעוט קטן וזניח של הקרקעות נמצא בידי יהודים, כך שמכירת קרקע כזו אין כל משמעות מבחינת איסור לא תחנם, שהרי אין בכך מתן חניה לגוי בארץ, שהרי גם לפני המכירה הגויים חונים בכל הארץ ואנו מיעוט קטן. עכ"ד.

האם ניתן להתעלם מכך ששני נימוקים מרכזיים אלו כלל לא שייכים אחר הקמת מדינת ישראל? ב"ה הקרקעות כבר לא שייכות למלך הגוי, וב"ה רוב הקרקעות בארץ מוחזקות כיום ע"י יהודים ולא ע"י גוים. ממילא גם הטיעון הלא מובן עליו חוזר המחבר בכמה מקומות[14], שאי הסתמכות על היתר מכירה בימינו יש בה משום עברה על מצווה לשמוע דברי חכמים והוצאת לעז על הראשונים ופגיעה בתלמידי חכמים וגאוני קדמאי[15] - איננו מתחיל כלל, מכיוון שאף אם נקבל את היתר המכירה כהיתר מבוסס שיש לו בית אב ויש לו הצדקה גמורה, הרי פשוט הדבר שאם כיום נשתנתה המציאות באופן שמקשה מאוד לבצע את המכירה ולכן הקרקעות פשוט לא עוברות לרשות הגוי, או שנשתנתה המציאות באופן שכיום יש פחות מקום להקל באיסור לא תחנם – אין כל מצוה להחזיק בהיתר המכירה משום כבודם של הראשונים. להיפך, יתכן שיש בכך דווקא פגיעה בכבודם, וחובה היא להם ולא זכות!

ז.       קצירה ובצירה באוצר בית דין

ולסיום, בעמוד 47 חולק ריב"ם על יסוד מרכזי בהנהגת אוצר בית דין שהניח החזון איש, שאיסור קצירה ובצירה הוא רק באופן שקוצר דרך בעלות, וממילא אין איסור קצירה ובצירה כאשר הן נעשות ע"י בית הדין. על כך כותב ריב"ם שהתורה לא ניתנה לשיעורין, ולאו דלא תקצור ולא תבצור הוא לאו דאורייתא כמו בשר וחלב וכמו טריפה, ומנין לנו לתת טעמא דקרא ולחדש על סמך זה קולא ללא כל בסיס? ואני תמה עד מאוד, הרי התורה עצמה כותבת מיד לאחר האיסור  לקצור ולבצור "והיתה שבת הארץ לכם לאכלה - לך ולעבדך ולאמתך ולשכירך ולתושבך הגרים עמך", ואם כן פשיטא שאיסור הקצירה והבצירה איננו איסור מוחלט כבשר וחלב וטריפה, שהרי שבת הארץ מותרת באכילה, וקצת קשה ליעד את היבול לאכילה אם הוא נשאר מחובר ולא נקצר ולא נבצר... מכאן שהחילוק של החזון איש הוא פשט דברי התורה, שאוסרת על בעל הבית לראות בשנת השמיטה ביבול הצומח באדמתו את רכושו האישי והפרטי ולהשתלט עליו כדרך בעלים, והתורה דורשת להפקיר את היבול לכל במידה שווה – לך לעבדך וכו'. זה היסוד לחובת הפקר היבול בשביעית ולדעת החזון איש שקצירה שנעשית לא ע"י הבעלים ומיועדת לכל איננה פוגעת בחובת ההפקר וממילא אין בה כל איסור[16]. קושיה נוספת שאפשר להקשות על המחבר היא מדוע את אותו טיעון שלו על הלאו דאורייתא שהוא כמו טריפה ובשר בחלב ושלא ניתן לצמצמו על סמך טעמא דקרא - הוא לא אומר כלפי איסור התורה של לא תחנם האוסר למכור קרקעות לגוי, וגם כאן היה ניתן לומר שהאיסור הוא איסור מוחלט בכל מצב שאין לצמצמו על סמך סברות בטעם האיסור.

ולאחר כל זאת אני מוצא לנכון להעיד על עצמי שכצרכן אני סומך על היתר המכירה, ופעלתי רבות על מנת לשפר את חלותו ולמנוע מלעיזים כנגדו, אך עם זאת, אני חושב שמדובר בהיתר דחוק, קשה ובעייתי. עמדתי היא שבכל מקום שניתן יש לעודד את החקלאים להעדיף פתרון שאיננו מסתמך על היתר המכירה, ולעודד את הצרכנים לתמוך בחקלאים שמתמודדים עם קיום מצוות השמיטה ללא הפקעתה ע"י מכירת הקרקעות לגוי.

* * *

א. כשליש ממאמרו של הרב וייטמן מוקדש לוויכוח הלכתי שלו עם הרבנים בוארון ועמאר שליט"א בענייני אוצר בית דין למטעים של הרבנות הראשית בשנת השמיטה הקודמת. לי אין חלק בוויכוח זה. מכתבו של הרב בוארון המופיע כנספח לספרי מוגדר כמכתב "בעניין אוצר בי"ד של הרבנות הראשית", והוא הוזכר רק בהערה 152א כדוגמא לכך ש'אוצר בי"ד' אינו פתרון 'ממלכתי' לכלל החקלאות בארץ, אלא פתרון לציבור מצומצם של חקלאים וצרכנים[17]. לדעתי, פסיקתם המתנגדת בחריפות לאוצר ביה"ד שעשתה הרבנות הראשית מדברת בעד עצמה, ומוכיחה את הבעייתיות באוצר בי"ד "ממלכתי", בלי קשר לוויכוחים ההלכתיים והעובדתיים בניהול אוצר בי"ד זה אליהם לא נכנסתי כלל. אמת שבהערה זו יוחס אותו אוצר בי"ד לרב וייטמן למרות שלא עמד בראשו, אך תגובתו רק מוכיחה על מעורבותו העמוקה בניהולו גם אם לא נקרא על שמו.

ב. כמדומה שכל שוחרי האמת ההלכתית וההיסטורית צריכים להעריך את הבאת מכתבו של החזו"א [שנתפרסם לפני כשנה ע"י "בית" החזו"א] בספרי, ממנו מוכח שהחזו"א קנה לשימושו האישי חזרת לפסח בשנת השמיטה מחקלאי יהודי שמכר את שדותיו ב'היתר המכירה'; אולם הרב וייטמן תוקף בעקבות פרסום זה את יושרי האינטלקטואלי וההלכתי בדרך הצגת שיטת החזו"א זצ"ל. אני רוצה לציין שבספרי דנתי באריכות בגישתו ההלכתית של החזו"א [עמ' 49-40], ובפרק ההיסטורי ציינתי [עמ' 90-89] את תרומתו המכרעת להנהגת אוצר בי"ד בימינו, ובשני המקומות כלל לא ציינתי למכתב הנ"ל; המכתב הוזכר רק בקשר לסתירות ולמחלוקת לגבי דעתו של החזון איש בעניין 'שמור ונעבד', וכמו כן מהווה המכתב ראיה שלדעתו הצרכן רשאי להשתמש בתוצרת מקרקע שנמכרה בהיתר המכירה[18], אם כי לשיטתו יש לשמור בה קדושת שביעית. כאמור, המכתב נזכר בשתי הערות, ולא נכלל בדיון המרכזי על שיטת החזון איש. נכון שבשתי ההערות ובמבוא לספר כתבתי שסביר שבשנת תש"ה היה אפשר להשיג חזרת מנכרים, ולכן כנראה החזו"א העדיף תוצרת זו על של נוכרים; גם אם לדעת הרב וייטמן סביר להניח שלא היה ניתן בשנת תש"ה להשיג חזרת מערבים[19] - להאשים אותי עקב הערת אגב זו ב"סילוף מוחלט ושיבוש גמור של דבריו ושיטתו של החזו"א" הוא כמדומה סילוף מוחלט ושיבוש גמור של דבריי בספר. מהמכתב ברור שהחזרת גדלה אצל יהודי, ולכן הובא ערבי לקבל את החזרת "במתנה" מהמגדֵל. קריאת מכתב זה בלי דעות קדומות עשויה אולי ללמד על מורכבות נוספת בדעת הגאון בעל החזו"א, שבאה לידי ביטוי בהתנהגותו האישית שלא הייתה תמיד זהה למה שנראה ממאבקו ההלכתי-ציבורי.

ג. הרב וייטמן מסיים את מאמרו בכך ש"החילוק של החזון איש[20] הוא פשט דברי התורה". כוונתו שהתורה אסרה קצירה ובצירה בשביעית ועם זאת התירה את הפירות לאכילה, ואיך אפשר לאכול בלי לקצור ולבצור? מכאן שלשלוחי בית דין הדבר מותר. אודה ולא אבוש שלתומי חשבתי שפשט הכתובים הוא כמו שדרשו בתורת כהנים שאסור לקצור ולבצור 'כדרך הבוצרים' אלא רק בשינוי ומעט מעט. כך כתב הרמב"ם [הלכות שמיטה פרק ד הל' א]: "הכל מותר לאוכלו מן התורה, שנ' והיתה שבת הארץ לכם לאכלה... וזה שנ' את ספיח קצירך לא תקצור, שלא יקצור כדרך שקוצר בכל שנה, ואם קצר כדרך הקוצרין לוקה. כיצד, כגון שקצר כל השדה והעמיד כרי ודש בבקר או שקצר לעבודת הארץ כמו שביארנו, אלא קוצר מעט מעט וחובט ואוכל". וכתב על זה הרדב"ז שם: "ועל כרחין אית לן לפרושי קרא הכי, דהא כתיב והיתה שבת הארץ לכם לאכלה וגו'". הרי שחז"ל פירשו אחרת את "פשט דברי התורה", ולא כדברי הרב וייטמן. ומכך ראיה מוכחת שאין היתר לשלוחי בית דין לקצור ולבצור, כי אם היה להם היתר לקצור לא הייתה לחז"ל ראיה שמותר לאדם היחיד [ואפילו לבעל השדה] לקצור ולבצור שלא כדרך הקוצרים!

ד. בעניין דעת מהרי"ל דיסקין - הרי פיסקה ממכתב מאת מו"ר הגרצ"י הכהן קוק זצ"ל מג' מנ"א התשל"ג שטרם פורסם: "גדולי גאונים, כמו ר' יהושע לייב דיסקין זצ"ל, שהיו בנטייה לאיסור, חזרו בהם להלכה-למעשה, והחליטו והצטרפו לסידור היתר המכירה". אכן המהרי"ל דיסקין לא הסכים לכל פרטי היתר המכירה כפי שתיקן וסידר הראי"ה למשל, אך הוא הסכים לבסוף לעיקרון שאפשר לעקוף את קיום השמיטה בעזרת הסכם מכירה לגוי, והסכים גם שהמכירה לגוי תופסת למרות ההערמה שבה. בוודאי שהוא לא הציע פתרון בדרך של אוצר בי"ד... ואכמ"ל.

ה. איני מסכים שהגראי"ה קוק עצמו לא סמך על 'היתר המכירה', ראה בספרי הערה 184.

ו. איני טוען שלכו"ע השימוש ב'היתר מכירה' ו\או 'אוצר בית דין' עדיף על שימוש בפירות נוכרים. כידוע חוגים רבים צורכים בשנת השמיטה רק פירות נוכרים, אך לא כתבתי את הספר בניסיון לשכנע אותם; ספרי מיועד לאותו ציבור המבין שאין להחרים יבול יהודי בשנת השמיטה, ודומה כי בציבור אליו הספר מיועד יש הסכמה בשאלה זו. אסתכן בכך שיאשימו אותי בחוסר יושר אינטלקטואלי והלכתי כאשר אומר ש"סביר" ו"כנראה" שגם ידידי הרב ויטמן מסכים עם קביעה זו...

לסיכום, אני מצטער מאוד שלא הצלחתי לשכנע בדבריי בספר את הרב וייטמן. אך אני מתנחם בכך שאני נמצא בחברה טובה עם הגאון הרב עובדיה יוסף זצ"ל ויבלחט"א הגאונים הרב שלמה עמאר והרב אהרון בוארון ותלמידי חכמים גדולים אחרים, ואף עם ר' יו"ט ליפא מצפת בשם החזו"א.

יהושע בן מאיר