הרב איתם הנקין
עוללות בעניין פולמוסי השמיטה

הקדמה

א. עוד על התיאור בהקדמת בית רידב"ז

ב. הזיקה בין היתר הרי"א ספקטור לדברי ספר 'שמן המור'

ג. שאלת מעורבות ר' יעקב ליפשיץ בהיתר

ד. דעת הנצי"ב לעניין מכירת קרקע למוסלמים

ה. שאלת פיקוח הנפש לאור מצב בני עקרון בשמיטה תרמ"ט

ו. אודות טעם ההיתר משום תקנת הרבים

דברי סיום

הקדמה

בשנת השמיטה הקודמת פרסמתי מאמר שעסק בהיבטים שונים בפולמוסי השמיטה לדורותיהם – ובעיקר זה של תרמ"ט – המנוגדים לדעה הרווחת במחוזות שונים[1]. במאמר הנוכחי אבקש לחזור שוב לנושא זה, להשלים מספר פרטים בעניינים שנידונו במאמר הקודם ולהוסיף הערות ומקורות בעניינים נוספים.

א. עוד על התיאור בהקדמת בית רידב"ז

בירושלים תרע"ב נדפס ספר פאת השלחן על הלכות שביעית עם פירוש 'בית רידב"ז' מאת רבי יעקב דוד ווילובסקי, הרידב"ז, שהיה ראש הלוחמים כנגד היתר המכירה בשנת תר"ע. בהקדמת הספר מתייחס הרידב"ז לעניינים שונים בתולדות ההיתר, בפרט למעורבותו של רבי יצחק אלחנן ספקטור מקובנה בהיתר בשנת תרמ"ט, ולמעורבותו של רבי אברהם יצחק הכהן קוק בהיתר בתר"ע. לתיאורים שבהקדמה זו נודעה לימים השפעה משמעותית על הדימוי ההיסטורי של תולדות פולמוס השמיטה, בפרט בקרב המתנגדים להיתר המכירה. במאמר הקודם דנתי בפרוטרוט בהקדמה זו[2], וכאן אשלים פרט נוסף.

אחת הטענות שבאו בהקדמת הרידב"ז כלפי תמיכתו של רי"א ספקטור בהיתר המכירה, היא שבעוד שלדעת הרידב"ז מכירת הקרקע אינה מועילה ללא אישור ערכאות השלטון, הרי ש"הפושעים והכופרים הטעו את הרב דקאוונא באמרם לו שבארץ ישראל אין צריך לעשות קופצע קרעפישץ [=אישור קניין], ושטר של ישראל לבד הוי קנין גמור במדינה הזאת, וזה שקר מוחלט"[3]. אמנם, בדומה לטענות נוספות שהועלו שם כלפי הרי"א ספקטור, כיום אנו יודעים שהאמת הייתה ממש להיפך: ראשית, המציאות החוקית בארץ ישראל כבר תוארה בפני הרי"א ספקטור במכתבו של רבי שמואל סלנט מכ' טבת תרמ"ח, בו כתב "שמכירת קרקעות שאינה נעשית בתוקף הממשלה כחק וכנימוס אינה שוה כלום, ולמכור לאינם יהודים כחק וכנימוס בתוקף הממשלה הוא דבר שאי אפשר בשום אופן כעת"[4]. שנית, בגוף הנידון ההלכתי דעת הרי"א ספקטור הייתה שאין הכרח לעשות את המכירה באישור הערכאות, אלא אפשר לעשותו בבית דין של ישראל בלבד, אף ללא רישום בטאבו, וכפי שהשיב לר"ש סלנט בכ"ה אייר תרמ"ח: "הנני להודיעו כי דעתי שהיה מספיק בנעשה השטר בבי"ד של ישראל לבד, וביארתי זה בטוב טעם ב"ה בקונטרסי, ואין לי כח להעתיק את דברי מקונטרסי בזה"[5]... את חילופי הדברים הללו שב והזכיר הרי"א ספקטור במכתב לרבי שמואל מוהליבר מד' סיון תרמ"ח: "הגיעני מכתב מן הרב הגאון ר"ש סלאנט נ"י [...] כי אינו מסכים לזה, לפי דכל שטר דאינו נעשה בערכאותיהם אין בו שום ממשות כלל, וע"כ יהיה המכירה בערכאותיהם דוקא. ואנכי השבתיו כי מספיק דיהיה המכירה בבי"ד של ישראל, וכמו שהארכתי בביאור הענין בקונטריסי..."[6].

אם כן, לא זו בלבד שהרי"א ספקטור לא הוטעה כלל בנוגע למציאות החוקית בארץ ישראל, אלא שגם בלאו הכי לא הייתה לכך חשיבות לפי שיטתו בסוגיה זו.

ב. הזיקה בין היתר הרי"א ספקטור לדברי ספר 'שמן המור'

במכתבים שצוטטו זה עתה, כמו גם במכתבים נוספים, הזכיר הרי"א ספקטור קונטרס מקיף שכתב לביסוס היתר המכירה בתחילת חורף תרמ"ח[7]. לא זכינו שיגיעו הדברים לידינו: הקונטרס לא נדפס בשנותיו האחרונות של הרי"א ספקטור, ואף לא בימי בנו וממלא מקומו רבי צבי הירש רבינוביץ[8], וככל הנראה אבד עם יתר כתביו בסערת מלחמת העולם הראשונה[9]. לפיכך, ידיעותינו אודות פרטי היתרו נובעות בעיקר ממכתביו – ובהם כמובן כּתב ההיתר שלו – לצד עדויות שנשמרו במקורות שונים. כך, בעדות שתובא להלן בסמוך נאמר כי "הרבה חידש בזה להקל לעניין ליתן להם חניה בקרקע"; עניין זה מביא אותנו לשאלת טעמי ההיתר של הרי"א ספקטור בסוגיית "לא תחנם".

לפי עדות ידועה שנמסרה על ידי רבי חיים יעקב שפירא, מדייני קובנה ובסוף ימיו מגדולי ירושלים, "כל עיקר הוראתו [של הרי"א ספקטור] סמך על השמן המור שנזכר בעיקרי דינים, ובקובנה לא הי' אותו הספר ונשלח לו מברלין (כמדומני)..."[10]. לאור עדות זו סבר גם האדר"ת כי "כ[מ]דומה שלא התיר יותר ממה שכתב בשו"ת שמן המור". ואכן מאז פרסום הדברים נטען מדי פעם כי היתרו של הרי"א ספקטור תלוי ומותנה בזה שבספר שמן המור, כך שאם הטעמים המבוארים בשמן המור אינם שייכים היום - אזי גם להיתרו של הרי"א ספקטור אין מקום[11].

אולם לאור הנתונים הנמצאים בפנינו היום ניתן לקבוע כי גם טענה זו אינה נכונה. במכתבו הראשון של הרי"א ספקטור לר"ש סלנט מכ"ב כסלו תרמ"ח מבואר, כי לא זו בלבד שההיתר כבר היה מוכרע אצלו עוד לפני שהגיע לידו ספר שמן המור - אלא שהוא אף סיים אז לכתוב את קונטרס ההיתר שלו. אכן, הוא ידע על קיומה של תשובה בנושא מבעל שמן המור, שכן היא נזכרה בספר 'עיקרי דינים' ('עיקרי הד"ט'), וכיוון שמדובר בעניין תקדימי הוא השתדל להשיג את הספר כדי לראות בעיניו את התשובה המלאה, כדי שיוכל לצרף גם זאת לחיזוק ההיתר – וכעין דבריו בכתב ההיתר "שלא רציתי להיות יחיד בדבר החדש הזה, וכדרכי בענינים כאלה"[12]; אך בשעה שהכריע להיתר וכתב את טעמיו עדיין לא הייתה לפניו תשובת שמן המור, ומן האזכור הקצר בעיקרי דינים לא היה אפשר ללמוד הרבה על פירוט טעמיה[13]:

"ובעז"ה מצאתי לי חבר, כי בעיקרי דינים חלק יו"ד סי' ל"ב ס"ק ת' הביא כן בשם ספר שמן המר, יע"ש. ואין תחת ידי הספר שמן המר, אך ראיתי בספר שם הגדולים שהזכירוֹ בשמות הספרים [...] ואולי נמצא ספר שמן המר בירושלים עה"ק תוב"ב, כי העיקרי דינים לא הביאו רק בקצרה, ונעלם ממני טעמו ויסודותיו; ובאמת אנכי בארתי בטוב טעם בעז"ה זה..."

לפי כל הראיות שלפנינו, הנימוק המרכזי לדעת הרי"א ספקטור להיעדר איסור לא תחנם הוא היות המכירה לזמן קצוב[14]: "והעליתי להתיר על פי העצה למכור השדות והכרמים לישמעאלים, הגוף והפירות, על משך שתי שנים בלבד, ואחר כלות הזמן יחזרו הכרמים והשדות לבעלים"[15]. כך גם הבין מדבריו הר"ש סלנט: "מהנראה שדעת הדר"ג שמכירה לזמן אינה בכלל לא תתן להם חניי' בקרקע, ובלי ספק בקונטרסו (שלא היתה למראה עיני) מבוארת דעתו [...] ואם אולי באפשרו[ת] להעתיק גם למעני את קונטרסו..."[16]. בנוסף צירף את הדעה שאין איסור "לא תחנם" במכירה למוסלמים – "והמכירה תהיה לישמעאל דוקא" – שאינה נזכרת בשמן המור ולא בעיקרי דינים (וראו עוד להלן אות ד' לגבי הנצי"ב).

לסיכום, החידושים שהרי"א ספקטור "חידש בזה הרבה להקל לעניין ליתן להם חניה בקרקע" (כלשון העדות שתובא להלן) אינם תלויים בפרטי דיונו של בעל שמן המור ואינם נשענים עליו. הוא אכן צירף כחיזוק את דעתו ("מצאתי לי חבר") והתווה לאורו את המכירה למשך של שתי שנים כשהשביעית מובלעת (זוהי כנראה משמעות לשונו "על פי העצה..."), אך בכך מסתכמת זיקתו כלפיו. את עצם היתרו ואף את קונטרסו השלים עוד לפני שהגיעה לידיו תשובת בעל שמן המור, וממילא לא ניתן כלל ועיקר לטעון כי היתרו תלוי בנסיבות המתוארות בגוף התשובה.

ג. שאלת מעורבות ר' יעקב ליפשיץ בהיתר

מכמה עדויות אנו לומדים כי רבי יהונתן עליאשברג, בנו של רבי מרדכי עליאשברג מבויסק, ובעצמו אב"ד וילקוביסק ולפני כן במריאמפול, היה בין אלה שהשתדלו אצל רי"א ספקטור בקובנה בעניין היתר המכירה[17]. לפני מספר שנים מצאתי עדות לכך מגוף ראשון, בתוך מכתב ששלח הר"י עליאשברג עצמו לר' יחיאל מיכל פינס בתאריך ה' ויחי (י"ד טבת) תרמ"ח. הדברים נדפסים כאן לראשונה מכתב היד[18]:

"שאלת השביעית, כבר עשינו בזה, ובבואי קאוונא הייתי אצל הגאב"ד [=רי"א ספקטור] ומצאתי כי נשאל אדות זה מה' ערלאנגער ולובצקי וצדוק כהן. אחרי אריכות דברים הבטיחני לכתוב ביום מחר תשובה להתיר לגמרי ע"י מכירה לעכו"ם, ואז יהי' באפשרות גם לאחב"י לעלות. והרבה חידש בזה להקל לענין ליתן להם חני' בקרקע. ואחרי נסעי משם בא הר"י ליפשיץ ואמר לו כי רבני ירושלים יכעסו על זה, ועל כן כתב לי לפה כי הוא בעצמו - הגאב"ד דקאוונא - יכתוב לרבני ירושלים כי יש לו היתר וכי רוצה לשמוע דעתם..."

עדות זו משלימה את ידיעתנו על נסיבות פנייתו של של הרי"א ספקטור לרבני ירושלים. מעבר לכך היא מוסיפה להפרכת שמועה מוזרה שמסר ר' יעקב מרק אודות ר' יעקב ליפשיץ מקורבו של הרי"א ספקטור, שלדבריו[19]:

"גילה לי סוד, שלו חלק גדול בהיתר שהוציא רי"א, מפני שהוא הפציר בו שיתן היתר; ואם תאמר, איך זה מתיישב שיענקל ליפשיץ ישתדל עבור הציונים? [...] שער בנפשך, אילו היו הסטודנטים מכרכוב [=חרקוב, אנשי ביל"ו] חוזרים ומקיימים את מצות השביעית [...] דומה שהיו מטילים על יענקל ליפשיץ כל האבנים הנמצאות ברחובות קובנה, כיצד הוא העיז לדבר על צדיקים כאלה [...] אבל יצרם הרע דחפם לבוץ ואני סייעתי בו".

ישנם קשיים שונים בגוף השמועה העקומה והמפותלת הזו[20]; אך לעיקרם של דברים, עדותו של הר"י עליאשברג מכחישה אותה לחלוטין. היא מוכיחה כי ר' יעקב ליפשיץ אכן ניסה – כצפוי – לעכב ביד ההיתר, ולא שסייע לו בהיגיון מוזר של "הפוך על הפוך". אף אם אכן שמע מרק מפיו מעין הדברים הללו[21], ניתן לראות בהם לכל היותר סוג של הלצה אירונית, או לחילופין ביטוי לתסכול של מי שגילה שמאחורי גבו התבשל תבשיל שאיננו ערב לחיכו.

ד. דעת הנצי"ב לעניין מכירת קרקע למוסלמים

במאמר קצר שנדפס בעקבי השמיטה הקודמת[22], הזכרתי את העובדה שהחלק השני של קונטרס השמיטה לנצי"ב (שו"ת משיב דבר חלק שני סימן נ"ו השני) אינו שלו, אלא זהו קונטרס נפרד של רבי יהושע השל מרגליות אב"ד ווישניובה שנדפס בתרמ"ח במהדורה מתוקנת תחת השם 'קול התור נשמע בארצנו'. העובדה שהדברים אינם לנצי"ב נחשפה לראשונה רק בשנת תשמ"ד; קודם לכן יוחסו הדברים בפשטות לנצי"ב – שהרי נדפסו בספר תשובותיו – אפילו על ידי גדולים שהכירו אותו ואת הרי"ה מרגליות גם יחד, דוגמת הראי"ה קוק[23]. גם בשנים האחרונות ממשיכים כותבים שונים לייחס את הדברים לנצי"ב, בהעלם ידיעה מהעובדה הנזכרת.

הקטע המצוטט ביותר מדבריו של הרי"ה מרגליות שיוחסו לנצי"ב נמצא בפתח דבריו, שם מתואר בלשון ציורית ההפרש בין חומרתו של עניין השמיטה בזמן הזה - לבין איסור לא תחנם מן התורה:

"ובאמת הה"ג הנ"ל ברח מהזאב ופגע בו ארי, כי רוצים להימלט מאיסור שביעית בזמן הזה דרבנן לרוב הפוסקים - ופגע באיסור מכירת קרקע לעו"ג בארץ ישראל שהוא איסור דאורייתא לכולי עלמא"[24].

כבר היה מי שהעיר שהחלק הראשון של הדברים הללו אינו עולה בקנה אחד עם דעתו המוכרת של הנצי"ב בעניין תוקף השמיטה בזמן הזה, שהיא לשיטתו מדאורייתא ולא מדרבנן[25]. אך החלק השני – אודות איסור לא תחנם המונע את אפשרות מכירת הקרקע – הודגש על ידי רבים מהשוללים את היתר המכירה, ובראשם הרידב"ז, שבקונטרס השמיטה שלו הזכיר כי יש שהסתמכו על כך שישמעאל אינו עובד ע"ז כדי להתיר את המכירה, וכתב ש"כבר ביטל את דבריהם הרב הגאון נצי"ב זצ"ל, והאמת אתו [ד]אינו כגר תושב"[26].

אולם לאמיתו של דבר לא רק החצי הראשון של הציטוט בעניין תוקף השמיטה בזמן הזה אינו מתאים לדעת הנצי"ב - אלא גם החצי השני בעניין לא תחנם, הוא כמעט להיפך מדעתו האמיתית של הנצי"ב! שכן במהלך הדיון בהיתר המכירה בקונטרס השמיטה המקורי שלו (כלומר חציו הראשון של סי' נ"ו השני), הסכים הנצי"ב בהיכי תמצי שלא יהיה אסור למכור קרקע למוסלמים משום לא תחנם, מפני שהם אינם עובדי עבודה זרה – בדומה מאוד לאפשרות שיעלה לימים גם תלמידו הראי"ה קוק[27]. אלא שלשיטתו (שאיסורי העבודה בזמן הזה מדאורייתא) אין בכך תועלת, שכן אסור לעבוד גם בקרקע של נכרי:

"ואפילו למכור לעו"ג, דאפשר לומר דלית בהו משום לא תחנם, משום דערביים אינם עובדי ע"ז, מכל מקום הא לישראל אסור לחרוש אפילו בשל עו"ג..."

עלה בידינו שבניגוד למקובל הנצי"ב נטה לקבל באופן עקרוני את האפשרות למכור קרקע לגוי שאינו עובד ע"ז בכדי להימנע מאיסור 'לא תחנם'.

ה. שאלת פיקוח הנפש לאור מצב בני עקרון בשמיטה תרמ"ט

אחת מנקודות המחלוקת בין המצדדים בהיתר המכירה למתנגדים לו בשמיטה תרמ"ט, הייתה השאלה האם מצבם של בני המושבות ללא עבודה חקלאית בשמיטה עלול להיות חמור כל כך עד כדי חשש פיקוח נפש, וכן סכנה לחורבן היישוב החדש. כך הייתה כידוע דעתם של המתירים מחו"ל ובראשם הרי"א ספקטור, וכנזכר בכתבי ההיתר; מנגד נטען כי דעה זו מבוססת על חוסר היכרות עם המצב האמיתי בארץ, וכלשון הרידב"ז – "ובתחבולות ומרמה הטעו את הרב הגאון ר' יצחק אלחנן מקאוונא ז"ל בהציעם לפניו אשר אם ישמרו השמיטה יש בזה סכנת נפשות"[28], ואכן כשעלה רבי מרדכי גימפל יפה לארץ בסוף תרמ"ח וקבע דירתו במושבת יהודיה (יהוד) התחזק בהתנגדותו להיתר, וכתב כי עתה נוכח ביותר שאין כאן חשש נפשות: "ואך בשקר השמיעו קולי קולות כי השמירה בשביעית נוגע לסכנת נפשות, אשר רק עפי"ז נמצאו כמה גאונים בחו"ל להקל מעט בזה בשבתם בריחוק מקום"[29]. מאידך, גם בין גדולי ארץ ישראל היו שסברו שמדובר בשאלה של סכנה קיומית למושבות, כפי שכתב רבי יעקב שאול אליָשר – "שמא יחרבו המושבות ע"י זה שיעזבום בעליהם [...] ויחרב כל הישוב". באופן כללי קשה למצוא ממש בטענה שגדולי חו"ל המעורבים בהיתר לא היו מעודכנים היטב בנעשה בארץ ישראל[30].

בפועל, באותן מושבות בהן נשמרה השמיטה כמצוותה, ובראשן מזכרת בתיה (עקרון), אכן התעוררו קשיי קיום חמורים ביותר – שהיו בפרט תוצאת הוויכוח בין בני המושבה שביקשו לקיים את שביתת הארץ וכהוראת רבני ירושלים האשכנזים, לבין הממונים אנשי הברון רוטשילד שציפו מהם להסתמך על ההיתר שניתן[31]. עובדה זו ממחישה מצד אחד כי לחששותיהם של המתירים מפני חורבן היישוב ופיקוח נפשות אכן היה על מה להתבסס, אך מצד שני ניתן לטעון – כפי שאכן עשו האוסרים – כי הסכנה הייתה נמנעת אילו כל המאמצים היו מופנים לשכנוע הברון רוטשילד להגדיל את תמיכתו במושבות למען המטרה הנעלה, יחד עם עידוד המוני בית ישראל להגביר את נדבותיהם ליושבי הארץ בשנת השמיטה[32].

בין כך ובין כך, להלן מתפרסמת איגרת מכתב יד שלא נדפסה עד כה (למיטב ידיעתי) מאת רבי נפתלי הרץ הלוי אב"ד יפו דאז, המתארת בצבעים עזים את משבר הקיום וחשש הנפשות ששרר במהלך שמיטה תרמ"ט[33]:

ב"ה יום ב' וארא תרמ"ט לפ"ק פה יפו ת"ו

השלום לכבוד הגאון הגדול וכו' כש"ת מ' שמואל [מוהליבר] נ"י

אחדשה"ט, הנה האנשים האלה המוכ"ז מאנשי ---[34] נגע בם יד ה' בעזבם מכורתם בארץ רוסיא ויבאו להתאחז בארץ הקדושה, ובעוד לא צעדה רגלם על אדמתם וטרם טעמו צוף פירות הארץ ותנובות שדי, רוח עועים נמשכה ביניהם ובין אנשי האדמיניסטראצייאן, עד אשר כהיום עומדים בעירום ובחוסר כל, וישנם ביניהם אנשים אשר הרעב שוררת בביתם, כאשר שומה בפיהם לפני מעכ"ת, והמה כמאתים איש, ויש ביניהם אנשים הרבה אשר שמו נפשם בכפם רק בדבר השמיטה, לזאת יבקשו המה ממעכת"ה ליתן להם עצה נכונה איך ומה לעשות. ונא למען לחצם ודחקם ימחול נא מעכת"ה לחזק את רוחם, ואולי יזמין ה' בפי מעכת"ה עצה נכונה איך יתנהגו, כי חכם כמותו נהנין ממנו עצה ותושיה.

ואנכי ג"כ חישבתי דרכי ונסעתי ליהוד לטכס עצה עם הגאון רמ"ג [יפה], כי סכנת הקאליניסטין בכלל רבה ועצומה מאוד ה' ירחם. אך אח"ז בשובי הנה חדלתי מזה מצד כמה טעמים. ועל מעכת"ה לחשוב ולטכס עצה בזה, גם בעד שאר הקאליניסטין. ואפשר שכשאראה בעז"ה תקוה טובה אסע לירושלים בל"נ.

דברי הצעיר נפתלי הירץ הלוי החופ"ק יפו ת"ו

מסתבר כי לתיאורים מעין אלו הייתה כוונת הראי"ה קוק בהתכתבותו לימים עם הרידב"ז, כשציין "כי בשמיטה הראשונה, שעלתה ביד המחמירים לאסור על עקרון את ההפקעה, ראיתי שכתבו אחר כך במכתב של בקשת תמיכה שהיו ממש מקרים של מיתת נפשות ברעב ח"ו שם"[35].

ו. אודות טעם ההיתר משום תקנת הרבים

כמבואר לעיל, יוזמת היתר המכירה עלתה תחילה כתוצאה מהחשש לעצם קיומו של היישוב החדש ונפשותיו במציאות של שנה שלמה ללא עבודה חקלאית. חשש זה היה קיים, לדעת סיעת המתירים, גם לאורך תקופת המנדט, כאשר היישוב היה רחוק עדיין מעצמאות כלכלית בסיסית והיו רבים מאוד, פרטים וקבוצות, שכל קיומם נשען על החקלאות[36]. במשך השנים, ובעיקר לאחר הקמת המדינה, נשתנו המצב והנסיבות בארץ ישראל כמה פעמים, אך המתירים הצביעו על מספר טעמים לכך שהשימוש בהיתר עודנו מוצדק ונצרך גם בנסיבות החדשות[37].

אחד הטעמים שהוזכרו לאורך התקופות הוא הצורך לאפרושי מאיסורא ולהציל ממכשול באמצעות ההיתר, בבחינת "מוטב שיאכלו תמותות שחוטות ואל יאכלו בשר נבלות". בשמיטות הראשונות היה נימוק זה מכוון בעיקרו כלפי החקלאים, שאילולי ההיתר עלולים לעבוד את שדותיהם באיסור גמור – אך ברבות השנים הוא נעשה נוגע בפרט לצידו השני של המטבע, הציבור הרחב הצורך את היבול החקלאי: במציאות בה חלק גדול מהעם לצערנו אינו שומר מצוות, הרי שאם לא יסודר היתר המכירה, וממילא יעבדו חקלאים רבים באיסור, תוצרתם שתופץ ברחבי הארץ תכשיל את המוני בני ישראל. כך תיאר בדורותינו רבי עובדיה יוסף:

"...ואילו לא הייתה הרבנות הראשית נטפלת להם לקבל אותם ואת חתימתם להרשאה למכירת הקרקע שלהם, היו עושים הכל באיסור, כדרכם בכל השנים, והיו עובדים בעצמם בשדותיהם מבלי מכירה, והיו מפיצים את כל מרכולתם בכל הארץ, ומכשילים בהם את האנשים התמימים באיסור ספיחים ואיסור סחורה, וע"י המכירה לנכרי אנו מצילים את רוב המון בית ישראל מלהיכשל באיסור שביעית"[38].

מתברר כי טעם זה לא נתחדש במציאות המודרנית של מדינת ישראל, אלא הועלה לראשונה עוד בתקופת המנדט, על רקע הגידול בהיקף החקלאות העברית ודרכי שיווקה במקביל להתרחבות ציבור הצרכנים של היבול החקלאי העברי. הראשון אולי שהדגיש את הטעם הזה להיתר הוא רבי זאב וולף טברסקי מרחמיסטריווקא, בהסתייגות שצירף להסכמתו משנת תרצ"ז לספר 'בני ציון' של רבי דוד שפירא:

"...והביא כל יסודי ההיתר מכל הגאונים וסתר אותם בראיות ברורות [...] ועל הכלל כולו יצא לאסור. אמנם לא כן דעתי, כי אם [ש]הרבנים הגדולים יחזקו את ההיתר שעד כעת, במכירת הקרקע לעכו"ם על שנת השמיטה כדת או באופן אחר, אחרי שיראו את הס' בני ציון[39]. ואפשר יש קצת איסור במכירה, על זה אמרו רז"ל [עירובין ל"ב ע"ב] ניחא לחבר שיעביד איסורא זוטא ולא ליעביד עם הארץ איסורא רבה, כי הקיבוצים והיושבים על אדמת קרן הקיימת החפשים מדת לא ישמעו לרבנים ויזרעו בלא היתרים ויכשילו את הרבים בפירות שביעית בלא יודעים, ובשעת הדחק אנחנו סומכים על דעת יחידים להתיר..."[40]

וסיים הרז"ו: "אבל מי שיכול לקיים שמיטת קרקעות כדינו, דבר גדול יעשה וקידוש ה', ונאמן ה' לשם שכרו בכפליים [...] שבזכות השומרים שמיטה גם כעת כדינו יגאלינו גאולה שלימה בקרוב".

דברי סיום

ייתכן שהקורא שואל כעת את עצמו, אם כן מה היוצא מכאן, בעד או נגד היתר מכירה? שאלה זו אינה רלוונטית לנכתב כאן. דעתו הפרטית של כותב שורות אלו בנוגע להיתר המכירה, כסוגיה הלכתית כלל-ציבורית, אינה מעלה ואינה מורידה כהוא-זה. המסר כאן, כמו גם במאמרים הקודמים שכתבתי בנושא זה, הוא אחר: את העובדות יש לברר בצורה מדוייקת ומהימנה ככל האפשר, ולהיזהר מהטייתן בכוונה או שלא בכוונה על מנת שישרתו את העמדה הרצויה – כפי שניתן למרבה הצער למצוא בחלק גדול מהחומרים שנכתבו (ועודם נכתבים) בנושא השמיטה. המציאות נוטה מטבעה להיות מורכבת, וממילא הנטייה לתאר את הנתונים ההיסטוריים כאילו כולם עד האחרון שבהם אמורים לתמוך בעמדה הרצויה בהווה, הריהי רחוקה מרחק רב מבקשת האמת הראויה.