המעין

הרב נתן קמנצקי

  ליום השנה השלושים לפטירת אבי

הגאון רבי יעקב קמנצקי זצ"ל

(כ' אד"א תרנ"א – כ"ט אד"א תשמ"ו)

מתי החלה ירידת אבותינו למצרים?

בפירוש רבנו מנוח על הרמב"ם הל' חמץ ומצה פ"ח ה"ב (מודפס במהדורת פרנקל), על מ"ש הרמב"ם ש"מתחיל ומברך בורא פרי האדמה ולוקח ירק ומטבל אותו" וכו', איתא וז"ל: "ואנו נוהגין בכרפס זכר לכתונת פסים שעשה יעקב אבינו ליוסף אשר בסיבתה נתגלגל הדבר וירדו אבותינו למצרים"[1]. עכ"ל. זאת אומרת שכחלק מסיפור יציאת מצרים צריכים להזכיר גם את גלגולי הדברים שהביאו לירידת אבותינו שמה. ולכאורה צריכים מקור לחידוש זה. ואע"פ שברור שצריכים לספר לא רק על השעבוד אלא גם על הירידה למצרים, שהרי דרשינן בהגדה איך הייתה הירידה לשם וכמה ירדו ומה הייתה כוונת היורדים, דהיינו שיעקב היה אנוס על פי הדיבור, ושהיו שבעים נפש, ושלא להשתקע ירדו אלא לגור שם וכד', אבל מהיכא תיתי שצריכים לספר גם על השתלשלות הדברים שהביאה לירידת יעקב ובניו? ואינה הקב"ה לידי את מדרש שוחר טוב על תהילים מזמור י: "אמר ר' חנין, אמר הקב"ה לשבטים, אתם מכרתם אותו לעבד שנאמר (קה, יז) לעבד נמכר יוסף, חייכם שאתם קורין בכל שנה ושנה עבדים היינו לפרעה במצרים". ובוודאי כפשוטו בא ר' חנין לומר שמצות סיפור יציאת מצרים מתקיימת בכאב משום שצריך להתחיל בגנות, ועל זה אמר שכאב זה הוא עונש על מכירת יוסף. אבל לא כך לומד רבנו מנוח, אלא שר' חנין בא לומר שבמצות הסיפור צריך להזכיר גם את מכירת יוסף, שבני בניהם של מוכרי יוסף יבושו רגע מדי שנה בשנה על מה שעשו[2].

אלא שצריכים לברר מאיזה מאורע מתחילה הירידה למצרים להתגלגל, כי הלוא הרבה אירועים קרו בדרך לירידת אבותינו למצרים, והיינו יכולים לומר שגלגול הדברים מתחיל מהכרזת יוסף שהוא אחיהם, או מבואם של האחים למצרים לשבור אוכל, או מהתחלת שני הרעב, או יותר מוקדם מחלומו של פרעה. ומדברי ר' חנין למדים אנו שהירידה מתחילה כבר ממכירתו של יוסף.

אלא שמפירוש רש"י על "וישלחהו מעמק חברון" (בראשית לז, יד), שמקורו בגמרא סוטה (יא ריש ע"א) ובמדרש רבה על המקום, שמספר שהשליחות של יוסף לאחיו הייתה כדי "לקיים את העצה העמוקה של אותו צדיק הקבור בחברון", מוכח שהירידה למצרים התחילה להתגלגל כבר במאורע יותר מוקדם ממכירת יוסף, משליחותו של יוסף לאחיו על ידי יעקב. ומפסקו של רבנו מנוח לגבי הקביעה איזה ירק ליטול רואים אנו שגלגולי הדברים מתחילים עוד יותר מוקדם, דהיינו מהמאורע של "ועשה לו כתונת פסים", שמאז כבר נחשב שהתחילה הירידה למצרים.

ואמנם אין אנו צריכים את דברי ר' חנין במדרש כדי למצוא את המקור לחידוש שצריכים להזכיר גם את גלגולי הדברים שהביאו לירידת אבותינו למצרים, כי בעצם ההתחלה בגנות של "עבדים היינו" אנו מזכירים גם איך נתגלגל הדבר לירידה למצרים. שהרי הרמב"ם שם פ"ז ה"ד כותב "וכן מתחיל ומודיע שעבדים היינו לפרעה במצרים וכל הרעה שגמלנו וכו', והוא שידרוש מארמי אובד אבי עד שיגמור כל הפרשה", והרי בקשר שבין מה שלבן ביקש לעקור את הכל והירידה למצרים יש שני פשטים, הראשון הוא הפירוש של ר' אליעזר אשכנזי בספר מעשי ה' שזה הסבר למה לא שלח יעקב אבינו את בניו לשבור אוכל לארץ ארם ששם לא היה רעב – ואם היה שולחם לשם הרי לא היו בנ"י מגלים את יוסף במצרים, זאת אומרת שהדרשה הזאת על לבן הארמי באה לתרץ קושיה צדדית על הירידה למצרים. אבל עכ"פ רואים מזה שגלגולי הדברים של ביאת האחים לשבור אוכל כבר נכללו בסיפור של ליל פסח. וקיים גם הפירוש של חברו של ר' אליעזר אשכנזי, ר' משה אלשיך, שבגלל החלפת רחל בלאה בנישואי יעקב באה השנאה ליוסף, כי כיון שלאה נישאה ראשונה לא היה יוסף הבכור אלא ראובן, ולכן לא ראו האחים בעין יפה שאביהם אוהב אותו מכל בניו[3]; ומזה למד רבנו מנוח שצריכים לספר על השנאה של האחים ליוסף, שכללה את העובדה שיעקב עשה לו כתונת הפסים.

אלא שצ"ע למה לא נזכר עניין "עמק חברון", הרמז שמה שקורה הוא "עצה עמוקה" לקיום גזירת "ועבדום ועינו אותם", כבר בפסוק של "ועשה לו כתונת פסים"? הרי כבר שם היה צריך להיכתב שיעקב עשה לו כתונת פסים "בעמק חברון". ואליבא דהאלשיך כבר בזמן נישואי יעקב ללאה היה לה לתורה לכאורה לגלות באיזשהו אופן שמכאן התחילו גלגולי הדברים לקיום גזרת ברית בין הבתרים!

* * *

יש להקדים ולבאר את מה שהתורה מספרת אחרי שיוסף סיפר לאביו ולאחיו את חלומו שהשמש והירח ואחד עשר הכוכבים משתחווים לו, ש"אביו שמר את הדבר" (בראשית לז, יא), וכפירש"י "היה ממתין ומצפה מתי יבוא". הרי קשה - מה רצתה התורה ללמדנו במשפט זה? ובפרט שיעקב אבינו המתין וציפה לכך זמן קצר מאוד, שהרי אחר כך כששלח את יוסף לראות את אחיו ולהשיבו דבר, והוא לא חזר מהם, ויעקב קיבל את כתונת הפסים טבולה בדם ופסק ואמר "טרוף טרף יוסף", ממילא הפסיק מאז לצפות ולהמתין שבניו ישתחוו ליוסף, ומה נשאר מ"שמר את הדבר"? ומצאתי שהרשב"ם הפשטן כבר הקשה אותה בלשון חדה "מה צורך לכתוב זה?", והוא תירץ מה שתירץ, עיי"ש. וגם בהמשך הכתובים המספרים על שילוח יוסף לשכם ישנם קשיים: א. למה בשיח של יעקב עם יוסף יש "ויאמר" פעמיים, "ויאמר ישראל אל יוסף הלוא אחיך רועים בשכם וגו' ויאמר לו לך נא ראה את שלום אחיך ואת שלום הצאן" וכו', היה לכתוב לומר "ויאמר ישראל אל יוסף הלוא אחיך רועים בשכם לכה ואשלחך אליהם וראה את שלומם ואת שלום הצאן" וכו'. ב. המילה "וישלחהו מעמק חברון" קשה, כי הרי אחרי שאמר ליוסף "לכה ואשלחך אליהם" סיים יעקב את פקודתו באומרו "לך נא ראה את שלום אחיך" וכו', וא"כ כאשר התורה ממשיכה ומספרת שיוסף אכן עשה מה שצוּוה למה הייתה צריכה לחזור ולהזכיר את מה שיעקב אבינו שלחו, ולא המשיכה באותו סגנון וכתבה "וילך מעמק חברון"?

ונראה שיש להתבונן בפסוק הקודם "וילכו אחיו לרעות את צאן אביהם בשכם" (לז, יב), שעל המילה "את" ישנן נקודות, כלומר כאילו חסרה המילה[4] - מה ההבדל בין "לרעות את צאן אביהם" לבין "לרעות צאן אביהם"? ומצאתי את ההבדל בתחילת פרשת וישלח, שם כתוב "ויחץ את העם אשר אתו ואת הצאן ואת הבקר והגמלים לשני מחנות" (בראשית לב, ז), שעל העם והצאן והבקר נאמר "את" ועל הגמלים חסרה מילה זו, והטעם הוא כי "את" שייכת רק אם הנשוא של הפעולה הוא גם כוונת הפעולה, ויעקב חצה את העבדים והצאן והבקר כדי להציל את חציים אם תפרוץ מלחמה בינו לבין עשו, אבל חציית הגמלים לא הייתה כדי להציל חצי מהגמלים, כמו שלא עשה פעולה להציל חצי מהחמורים. אלא כיון שנשיו ובניו של יעקב רכבו על הגמלים, כמו שכתוב בפרשת ויצא "ויקם יעקב וישא את בניו ואת נשיו על הגמלים" (בראשית לא, יז), חילק את הגמלים האלו לשתי קבוצות כדי שחצי ממשפחתו לפחות יינצל. וכיוון שמעשה חציית הגמלים נעשה שלא לתועלת הגמלים - לכן לא כתוב ויחץ "את" הגמלים, אלא ויחץ הגמלים, ודוק. וזה ההבדל בין "לרעות את צאן" הכתוב בתורה לבין השמטת המילה "את" ע"י ניקודה, כי עם "את" פירוש הפסוק הוא שכוונת הרעייה הייתה כדי שהצאן יאכלו ויתפטמו, ובלי "את" פירושו הוא שעשו מעשה של רעיית צאן אבל לא לכוונת הצאן. אם כן לאיזו מטרה הלכו עם הצאן לשכם?

ונראה שהאחים הלכו לרעות את הצאן במרחקים כדי להתבודד ולחשוב[5]. וכיון שסתם המקרא מהו הנושא עליו הלכו לחשוב ולהתייעץ ביניהם, ניתן להניח שזה קשור למה שכתוב על האחים בסמוך לעיל מיניה, והוא שקינאו באחיהם יוסף, דהיינו שחשבו והתייעצו מה לעשות כדי לפתור את הבעיה שלהם עם יוסף, והרי בתוך רעיית צאנם בשכם, עוד לפני ש"בעל החלומות" הופיע לפניהם, כבר אמרו "נלכה דותינה", וכפירש"י שם "לבקש נכלי דתות" לדונו בהם[6].

ובמ"ר אצלנו (הובא בפירש"י) איתא "נקוד על את, שלא הלכו אלא לרעות עצמן". ופירש רבנו אליהו מזרחי: "אין פירוש לרעות עצמן לאכול וכו', אלא שהלכו להתייעץ האיך ינהגו עם יוסף", ובעהי"ת כיוונתי לעיקר דבריו. אכן במ"ר במדבר הנ"ל איתא "מלמד שלא הלכו לרעות, אלא לאכול ולשתות ולהתפתות". ופי' המהר"ל בגור אריה שהלכו לחטוא חטא שבא מתוך אכילה ושתיה, והלבוש האורה פירש שמגודל צערם וקנאתם הלכו לאכול ולשתות לפקח צערן, והשפתי חכמים מביא ש"לרעות עצמן" הוא דברי רוח הקודש, שההליכה שלהם הייתה לאכול ולשתות בשני הרעב. ולפי דבריי שלרעות צאן אביהם פירושו לחשוב מה לעשות עם אחיהם אתי שפיר מה שמוזכר במדרש אכילה ושתיה, שהרי העניין של אכילה ושתיה מוזכר שוב בתורה לגבי מכירת יוסף "וישבו לאכל לחם", וכדאיתא במדרש שוחר טוב הנ"ל "אמר הקב"ה לשבטים, אתם מכרתם אחיכם מתוך אכילה ושתיה שנאמר וישבו לאכל לחם, כן אני נוטל את שלכם מתוך אכילה ושתיה שנא' והמלך והמן ישבו לשתות". ונראה לומר שחז"ל רצו למצוא רמז בתוך המקרא עצמו שהאחים חשבו מה לעשות ביוסף - ולא רק מתוך סמיכות המעשה של רעיית הצאן למה שכתוב קודם לכן שהם קינאו בו, ומצאו את הרמז באומרם "לרעות את עצמן" דהיינו לאכול ולשתות. והניחו לי מקום מן השמים לבאר את האכילה ושתיה שנאמרה כאן שיסודתה במילה האחרונה שבמדרש במדבר, היינו "ולהתפתות"[7], כי לפי דבריי שמדובר כאן על התכנסותם לדון כיצד לנהוג עם יוסף - הרי מבואר בגמ' חולין ד, ב שאין הסתה בדברים אלא באכילה ושתיה, וכאן הסיתו זה את זה כשבאו לדון מה לעשות עם יוסף[8], ומתוך כך התפתו לדונו למיתה או למכירה, וזה מה שכיוונו באומרם "לאכול ולשתות ולהתפתות". וזה כפתור ופרח בס"ד.

ולפי זה באנו לידי הבנה חדשה בפסוק "ואביו שמר את הדבר" שכתוב מיד לפני "וילכו אחיו לרעות את צאן אביהם בשכם", וגם בהמשך הדברים. כי נראה לומר חידוש בשליחות של יוסף על ידי יעקב, והוא שכיוון שיעקב המתין וציפה שהחלום יתקיים, סימן שהוא אכן חשב שמגיע ליוסף שימלוך על אחיו; וכששמע שהאחים הולכים לשכם לרעות את הצאן, ושם יהיה להם יישוב דעת לחשוב על העניין[9], הוא היה בטוח שהם יגיעו למסקנה שהם צריכים להמליך את יוסף עליהם. וזה מה שאמר ישראל ליוסף "לכה ואשלחך אליהם", ר"ל "כדי שימליכוך", ויען יוסף ויאמר "הנני" - למלכות[10]. ואז הוסיף יעקב ואמר, אבל איך זה ייראה אם ישאלו אותו למה באת, וכי כך דרך של מלך שיבקש מעמו "תכתירו אותי ותמליכוני עליכם"? לכן אמר יעקב לבנו אספק לך כיסוי, כי אשלח אותך לעוד דבר, דהיינו להודיעני על שלומם ושלום הצאן, וזה יהיה דבר צדדי לעיקר השליחות.

עכ"פ לפי זה הפסוקים הם כמין חומר, כי "ואביו שמר את הדבר" הוא הקדמה לשליחות שכתובה אחר כך, ומתורץ למה נאמר "ויאמר" פעמיים. ואכן יעקב צדק שכשהלכו האחים לשכם התייעצו מה לעשות עם יוסף, אלא שהגיעו למסקנה הפוכה ממה שיעקב סבר, דהיינו לא רק שלא ימליכו אותו אלא הרוג יהרגוהו.

וברם תמוה הדבר שיעקב אבינו יטעה כל כך, שהרי מצינו שיעקב הכיר את בניו ואת מהלך מחשבותיהם, כמו שכתוב במדרש רבה (פרשה צז אות ד) על דברי יעקב ליוסף "ידעתי בני ידעתי" (בראשית מח, יט) וז"ל: "ידעתי מעשה ראובן ובלהה, ומעשה יהודה ותמר". עכ"ל. ובהגהות רד"ל על אתר הביא מהפסיקתא רבתא שיעקב אמר ליוסף "מפני שהייתי שואלך בכל עת מה עשו בך אחיך ולא היית אומר לי, מה אתה סבור שלא הייתי יודע, ידעתי בני ידעתי", דהיינו שהוא ידע גם שהם מכרו את יוסף; וכאן לפי דבריי לא רק שיעקב לא היה מודע למה שיחליטו - אלא טעה מן הקצה אל הקצה! וזה שהמדרש מפרש את המלים "ידעתי בני ידעתי" שאין כוונתן לומר רק שיעקב יודע מי הבכור בין שני בניו של יוסף, אלא שכוונתן שהוא מכיר טוב את כלל בניו, איננו דרוש בעלמא, אלא כך הוא פשוטו של מקרא. כי לכאורה קשה מה שתיארה התורה את מעשהו של יוסף "ויתמך יד אביו להסיר אותה מעל ראש אפרים על ראש מנשה" (מט, יז), האם ייתכן שיוסף רצה במעשהו זה לסתור את מעשהו של אביו, הרי בכלל מורא אב הוא לא לסתור את דבריו (יו"ד סי' רמ סע' ב)! ונראה לפרש שבמה שהתורה מספרת איך יוסף לקח את שני בניו בהגישו אותם אל אביו, כמו שנאמר "ויקח יוסף את שניהם, את אפרים בימינו משמאל ישראל ואת מנשה בשמאלו לימין ישראל" (מח, יג), מדגישה התורה כי יוסף העמיד את שני בניו באופן בלתי ראוי לו, שהרי כשרב הולך בדרך תלמידו הגדול הולך לימינו והקטן לשמאלו כדאיתא בשו"ע יו"ד סי' רמ"ב סי"ז מהגמ' ביומא, וכך בוודאי היה יוסף רגיל ללכת בדרך כשמנשה בצדו הימני ואפרים בצדו השמאלי – אלא שכאן בבואו לפני אביו היפך את מקומות בניו כדי שתגיע יד יעקב הימנית לראש מנשה, והעמיד את בכורו בצדו השמאל מול ידו הימנית של אביו[11]. ולכן כשראה שיעקב משכל את ידיו, חשב יוסף לעצמו שאביו פשוט איננו יודע שהוא כבר החליף את מקום בניו, ולכך תמך יוסף את יד אביו הימנית כדי שישים אביו אותה על הבן שחשב שאביו אכן רוצה לברך בימינו, כלומר שיוסף חשב שאביו לא מכיר אותו מספיק כדי להבין שהוא יחליף מקומותיהם של בניו. ועל זה עונה יעקב שהוא אכן מכיר את בנו יוסף וידע שכך יעשה כי הוא מכיר טוב את בנו ויודע שיוסף יחשוב איך לחשוך טירחה מאביו, וגילה לבנו שמה שמשכל את ידיו הוא משום שרוצה לברך את הבכור דווקא בידו השמאלית. ועל זה מוסיף המדרש שלא רק את יוסף מכיר יעקב, אלא גם את ראובן וגם את יהודה הוא מכיר לעומקם, והפסיקתא מוסיפה שגם את שאר בניו הוא מכיר. זהו עומק פשוטה של הפרשה ההיא.

ולכן בענייננו, כאשר יעקב שולח את יוסף לאחיו בחושבו שיכתירוהו למלוך עליהם, והוא טועה בהכרת בניו, מדגישה התורה "וישלחהו מעמק חברון", זאת אומרת שקרתה בעמק חברון שליחות מוזרה מאוד מצד יעקב אבינו. וחז"ל דרשו על כך שהתורה באה לתרץ את העובדה התמוהה הזו שיעקב טעה בבניו, ואומרת שטעות זו קרתה רק כדי שהעצה העמוקה של ברית בין הבתרים תתקיים, כמו שפירש"י מהגמרא והמדרש.

ובזה מתורץ למה בגלגולי הדברים שקדמו לשליחות זו לא נזכרה העצה העמוקה - שאר הדברים נעשו בכוונות פשוטות, לבן החליף את רחל בלאה משום חשבונותיו שלו, ויעקב עשה ליוסף כתונת פסים משום שאהבו יותר משאר בניו, ואין במעשים אלו דברים תמוהים. ורק כאן בשילוח בנו כדי שיכתירוהו אחיו למלך צריכה התורה לתרץ את מעשיו, באומרה שמעשה בלתי מובן זה בא מצד העצה העמוקה של קיום ברית בין הבתרים.

וזאת למודעי, שמלשון רש"י סוטה דף יא, א ד"ה וישלחהו מעמק חברון, שכתב וז"ל "ביוסף משתעי קרא כששלחו אצל אחיו, והוא תחילת סיבת ירידת ישראל למצרים", עכ"ל, משמע דלא כדבריי, אלא מה שמוזכרת העצה העמוקה כאן הוא מפני שבזה מתחיל הקיום של הגזרה של "בארץ לא להם ועבדום ועינו אותם", דהיינו הירידה למצרים. ולפי זה יחלוק רש"י על רבנו מנוח שמעשיית כתונת הפסים מתחיל כבר גלגול הדברים, וגם יחלוק על האלשיך שהחלפת לאה ברחל מוזכרת בהגדה כגורם לשנאת האחים וסיבת ירידתם למצרים. ורש"י ילמד כבעל מעשי ה', שמה שמתחיל בגנות של "עבדים היינו", בלבן הארמי, הוא כדי לבאר למה ירדו השבטים לשבור אוכל למצרים, ולא פנו צפונה מזרחה לארם. אלא שצ"ע בשיטת רש"י למה נקבעה דווקא השליחות של יוסף כתחילת סיבת ירידת ישראל למצרים.

ונראה לומר שמכירת יוסף לעבד לאורחת הישמעאלים שהולכת להוריד את מרכולתם למצרים בוודאי יכולה להיקרא תחילת הירידה למצרים, כי הרי יוסף הוא הראשון מזרע אברהם שהורד שמה. העובדה שהשליחות אל אחיו נקראת כבר "תחילת הסיבה" מוכיחה כדבריי לעיל שהאחים הלכו לרעות צאן אביהם כדי לחשוב איך לדון את יוסף, ובתוך דיוניהם עד שלא נשלח אליהם כבר עלו ברעיונם כל מיני ברירות איך להיפטר ממנו[12], מלהמית אותו עד למכירתו לעבד למצרים, ולכן כבר בשליחותו אליהם נכללה חשיפתו של יוסף להורדה למצרים שקראהו לאחר מכן. ויש ראיה מוכחת שכבר בהיותם בשכם חשבו על מכירת יוסף מהגמ' סנהדרין קב, א על שכם שהוא "מקום מזומן לפורענות: בשכם עינו את דינה, בשכם מכרו אחיו את יוסף, בשכם נחלקה מלכות בית דוד", ופירש"י ד"ה בשכם מכרו אחיו את יוסף וז"ל "ודותן דכתיב בקרא (ר"ל הרי כתוב "וימצאם בדותן" ולא בשכם) וכו' כמדרשו, שהיו דנין עליו להורגו", ור"ל שמה שהאיש אמר ליוסף "נסעו מזה" מדרשו הוא שבשכם כבר נסעו מן האחווה, וחשבו כבר שם על כל האפשרויות להמית אותו, ונכלל במחשבותיהם גם למכור אותו[13], ודוק.