המעין

הרב יצחק מאיר יעבץ

אַדְנֵי המשכן ומלאכת בונה

א. בונה במשכן מניין?

ב. האדנים והקרשים

ג. המשכן בניין ארעי או בניין קבע?

ד. מלאכת סותר מניין?

א. בונה במשכן מניין?

שנינו (שבת פרק ז משנה ב): "אבות מלאכות ארבעים חסר אחת הזורע והחורש... הבונה והסותר... הרי אלו אבות מלאכות ארבעים חסר אחת". ובגמרא בכמה מקומות מצאנו שמלאכות שבת נלמדו ממלאכות המשכן, לא רק ככלל, אלא שכל אב מלאכה דומה לפעולה שנעשתה במלאכת המשכן (שבת לא, ב; מט, ב; ועוד). לכאורה במלאכת בונה אין צורך לחפש דמיון למלאכה שנעשתה במשכן בפרט זה או אחר, שהרי המשכן כולו נבנה, וזה היה תורף עניינו - לבנות בית לה'.

למרות זאת מצאנו שחיפשו חכמים מקור למלאכת בונה במשכן. שנינו (שם פי"ב משנה א): "הבונה כמה יבנה ויהא חייב? הבונה כל שהוא", ובגמרא (קב, ב): "כל שהוא למאי חזיא? אמר רבי ירמיה שכן עני חופר גומא להצניע בה פרוטותיו, דכוותה גבי משכן שכן תופרי יריעות חופרין גומא להצניע בה מחטיהן. אביי אמר כיון דמשתכי לא עבדי הכי, אלא שכן עני עושה פטפוטי כירה קטנה לשפות עליה קדירה קטנה, דכוותה גבי משכן - מבשלי סמנין לצבוע יריעות שחסרה מלאכתן עושין פטפוטי כירה קטנה לשפות עליה יורה קטנה. רב אחא בר יעקב אמר: אין עניות במקום עשירות! אלא שכן בעל הבית שיש לו נקב בבירתו וסותמו, דכוותה גבי משכן - שכן קרש שנפלה בו דרנא מטיף לתוכה אבר וסותמו". הרי שחיזרו אחר פרטים צדדיים בעבודת המשכן לדמות להם את אב המלאכה בונה. אמנם הגמרא לא חיפשה כאן מקור לעצם מלאכת בונה אלא לבונה כל שהוא, שהרי בבניין המשכן שיעור הבניין גדול הוא, ולא ניתן ללמוד ממנו על החיוב בבניין כל שהוא.

אך בירושלמי (פ"ז ה"ב ופי"ב ה"א) הקשו[1]: "מה בניין היה במשכן? שהיו נותנין קרשים על גבי אדנים. ולא לשעה היתה? א"ר יוסי, מכיון שהיו חונים ונוסעים על פי הדיבור כמי שהיא לעולם. א"ר יוסי בי רבי בון, מכיון שהבטיחן הקדוש ברוך הוא שהוא מכניסן לארץ - כמי שהוא לשעה?! הדא אמרה בנין לשעה בנין. הדא אמרה אפילו מן הצד. הדא אמרה אפילו נתון על גבי דבר אחר. הדא אמרה בנין על גבי כלים בנין. אדנים כקרקע הן". הרי שהתבקש מקור במלאכת המשכן לעיקר דין בונה, והמקור שנמצא הוא הנחת הקרשים על גבי האדנים. ולכאורה הדברים תמוהים, שהרי, כאמור, כל עניינו של המשכן הוא בניית בית[2]!

דנו האחרונים אם מקור המלאכות במשכן הוא דווקא תהליך יצירת המשכן, או שמא ניתן לדמות מלאכות גם לתפעולו השוטף של המשכן, כהקרבת קרבנות והקטרת הקטורת, שאם כן לא הייתה הגמרא צריכה ללמוד מלאכות הפת מבישול סממנים אלא מלחם הפנים וכד' (ראה אגלי טל בתחילתו). אם ננקוט שמקור לימוד המלאכות הוא רק יצירת המשכן, נמצא שדווקא את מלאכת בונה קשה למצוא ביצירת המשכן, שהרי המשכן נבנה ופורק בכל מסע, ואם כן בנייתו הייתה חלק מהתפעול השוטף, ולא יצירה מתקיימת[3]; עד שמצא הירושלמי את פעולת הכנסת הקרשים לתוך האדנים, וכדלהלן.

ב. האדנים והקרשים

תפקידם של האדנים שתחת הקרשים היה לייצב את הקרשים על גבי הקרקע. האם נחלצו האדנים מעל הקרשים בעת פירוק המשכן למסעותיו? נעיין נא במקראות.

בעת ציווי עשיית המשכן ציווה משה (שמות לה, י-יא): וְכָל חֲכַם לֵב בָּכֶם יָבֹאוּ וְיַעֲשׂוּ אֵת כָּל אֲשֶׁר צִוָּה ה': אֶת הַמִּשְׁכָּן אֶת אָהֳלוֹ וְאֶת מִכְסֵהוּ אֶת קְרָסָיו וְאֶת קְרָשָׁיו אֶת בְּרִיחָו אֶת עַמֻּדָיו וְאֶת אֲדָנָיו". כך הלשון והסדר גם כאשר הביאו את המשכן אל משה בתום המלאכה (לט, לג), וכמו כן בחלוקת מלאכת המסעות בין בני לוי, כשקרשי המשכן נפלו בחלקו של מררי, פורטו הקרשים, הבריחים, העמודים והאדנים על פי סדר קבוע זה (במדבר ג, לג; ד, לא). לכאורה האדנים עומדים לעצמם הן ביצירה והן במסעות, וסביר אם כן להניח שהם נחלצו מעל ידות הקרשים.

אך בעשייה עצמה נאמר (שמות לו, כג-כד): "וַיַּעַשׂ אֶת הַקְּרָשִׁים לַמִּשְׁכָּן עֶשְׂרִים קְרָשִׁים לִפְאַת נֶגֶב תֵּימָנָה: וְאַרְבָּעִים אַדְנֵי כֶסֶף עָשָׂה תַּחַת עֶשְׂרִים הַקְּרָשִׁים שְׁנֵי אֲדָנִים תַּחַת הַקֶּרֶשׁ הָאֶחָד לִשְׁתֵּי יְדֹתָיו וּשְׁנֵי אֲדָנִים תַּחַת הַקֶּרֶשׁ הָאֶחָד לִשְׁתֵּי יְדֹתָיו". לעומת זאת באדני הפרוכת נאמר (פסוק לו): "וַיַּעַשׂ לָהּ אַרְבָּעָה עַמּוּדֵי שִׁטִּים וַיְצַפֵּם זָהָב וָוֵיהֶם זָהָב וַיִּצֹק לָהֶם אַרְבָּעָה אַדְנֵי כָסֶף". יתכן מאוד ש'ויצוק להם' בניגוד ל'עשה תחת הקרש' רומזת על כך שאת אדני הקרשים עשו ישירות תחת הקרשים, ואילו את אדני הפרוכת יצקו בנפרד.

הדעת נותנת כן, שהרי אדני עמודי הפרוכת בלטו כנראה מחוץ לקווי העמוד, שכן לא נאמר שהייתה קיימת מגרעת בקצה העמוד על מנת להכניסו לתוך האדן, ואין סיבה שתהיה מגרעת כזו. האדן הוא רחב, והעמוד ננעץ במרכזו, וניתן אם כן לייצר את האדנים באופן עצמאי. אדני הקרשים לעומתם מיושרים על פי קווי הקרשים, שהרי לולא כן היה נוצר רווח בין הקרשים (רש"י שבת צח, ב ד"ה לרבי יהודה). נכון היה אם כן ליוצקם ישירות על גבי העמודים, על מנת למנוע אי-התאמות שיגררו רווחים וסדקים בבניין. כמו כן נוטה הדעת שלא לחלוץ את האדנים מעל הקרשים, שבכך יישחקו האדנים וידות הקרשים ותפחת יציבותם לאורך זמן, והלוא לא נאמר בתורה שיש לפרק את המשכן לחלקיו הקטנים ביותר. השפעת האדנים על משקל הקרש בעת נשיאתו אינה מכרעת, ותועלת הסרתם אינה שווה בנזק אובדן היציבות[4].

נראה לפרש אם כן שהאדנים המפורטים בנפרד בכל פעם, ובדגש על המסעות, אינם אדני הקרשים - אלא אדני הפרוכת ומסך הפתח, אותם יצקו בנפרד ואף נשאו בנפרד. אך אדני הקרשים נשארו צמודים לקרשים לאורך כל שנות המשכן.

והנה בהקמת המשכן נאמר (שמות מ יח): "וַיָּקֶם מֹשֶׁה אֶת הַמִּשְׁכָּן וַיִּתֵּן אֶת אֲדָנָיו וַיָּשֶׂם אֶת קְרָשָׁיו וַיִּתֵּן אֶת בְּרִיחָיו וַיָּקֶם אֶת עַמּוּדָיו", הרי שכאן הופרדו האדנים מהקרשים, משה העמידם על הקרקע ריקים, ולתוכם העמיד את הקרשים.

ג. המשכן בניין ארעי או בניין קבע?

בבבלי (קב, ב) נאמר: "אמר שמואל: המצדד את האבן - חייב. מיתיבי: אחד נותן את האבן ואחד נותן את הטיט - הנותן את הטיט חייב! וליטעמיך, אימא סיפא, רבי יוסי אומר ואפילו העלה והניח על גבי דימוס של אבנים חייב! אלא תלתא בנייני הוו, תתא מציעא ועילא. תתא - בעי צדודי ועפרא, מציעא - בעי נמי טינא, עילאי - בהנחה בעלמא". דעת התוספות (שם ד"ה הכי גרסינן המצדד) שהמצדד את האבן חייב משום בונה, ולדעת הרמב"ם (הלכות שבת פ"י הי"ח) המצדד חייב משום מכה בפטיש, שכן עדיין אין בניין[5], אבל הנדבכים העליונים חיובם משום בונה (שם הי"ב).

בירושלמי בשני המקומות הנ"ל הובא: "תני, אחד מביא את האבן ואחד מביא את הטיט המביא את הטיט חייב. ר' יוסה אומר שניהן חייבין, סבר ר' יוסה אבן בלא טיט בניין". אם כן, ניתן היה להביא מקור לבונה במשכן מהנחת האדנים עצמם על גבי קרקע, שהרי הירושלמי לא חילק בין נדבך ראשון לנדבך שני כבבלי, ואם כן אף לדעת הרמב"ם נראה שהירושלמי יחייב משום בונה עכ"פ לדעת רבי יוסי, ולדעת התוספות המצדד את האבן חייב משום בונה לכולי עלמא.

ונראה שתירוץ הירושלמי שהובא לעיל 'אדנים כקרקע הן', לא בא ליישב רק את תמיהת 'הדא אמרה בניין על גבי כלים בניין', אלא את כל התמיהות, כולל הראשונה 'הדא אמרה בנין לשעה בניין', שתמה הירושלמי לדברי רבי יוסי בי רבי בון שחלק על רבי יוסי שהחניה על פי הדיבור מחשיבתו לבניין קבע[6]. אמנם האדנים עצמם אינם קבועים לקרקע, שהרי הבטיחם הקב"ה שהוא מכניסם לארץ ולכן הקמת המשכן היא ארעית ולא קבועה, אך לאחר שהוצבו האדנים על גבי הקרקע הרי הם הנדבך התחתון של מבנה המשכן, והקרשים הננעצים לתוכם הם נדבך שני על גבי נדבך ראשון והחיבור ביניהם אינו עתיד להתפרק, כמו שכתבנו לעיל, ואם כן בניין זה בניין קבע הוא.

נמצא שהפעולה היחידה שהיא בניין קבע בקרקע היא נעיצת הקרשים לתוך האדנים, שהרי יצירת המשכן לא היתה בדרך בניין אלא במטלטלין, והקמת המשכן אינה בניין קבע. רק האדנים והקרשים חוברו בר"ח ניסן אחת ולתמיד, וע"כ רק פעולה זו יכולה להוות את אב הטיפוס של מלאכת בונה של שבת.

ד. מלאכת סותר מניין?

הירושלמי לא חיפש מקור למלאכת סותר, ודווקא הבבלי פירט יותר במלאכה זו, ודומה שהדברים קרובים לדברי הירושלמי בבונה. על המשנה (ב, ה): "המכבה את הנר... כחס על הנר, כחס על השמן, כחס על הפתילה – חייב, רבי יוסי פוטר בכולן, חוץ מן הפתילה מפני שהוא עושהּ פחם", הקשה הבבלי (לא, ב): "כחס על הנר כו'. רבי יוסי כמאן סבירא ליה? אי כרבי יהודה (המחייב מלאכה שאינה צריכה לגופה) סבירא ליה - אפילו בהנך נמי ליחייב, ואי כרבי שמעון (הפוטר משאצל"ג) סבירא ליה - פתילה נמי ליפטר! אמר עולא, לעולם כרבי יהודה סבירא ליה, וקסבר רבי יוסי סותר על מנת לבנות במקומו הוי סותר, על מנת לבנות שלא במקומו - לא הוי סותר. אמר ליה רבה, מכדי כל מלאכות ילפינן להו ממשכן, והתם סותר על מנת לבנות שלא במקומו הוא! אמר ליה, שאני התם, כיון דכתיב (במדבר ט, כ; כג) על פי ה' יחנו - כסותר על מנת לבנות במקומו דמי".

על פי הסוגיה מקור מלאכת סותר הוא ממסעות המשכן, וציווי ה' הוא הקובע לו מקום לבניינו מחדש[7]. אפשר שזהו מקור דברי רבי יוסי שהובא בירושלמי לעניין בונה, שהמסעות מוגדרים כקבע משום שהם על פי ה'. לדעת רבי יוסי ברבי בון החולק על דעת רבי יוסי אין ציווי ה' מחשיב את המשכן לקבוע, אלא להיפך, שהרי צו ה' הוא להיכנס לארץ.

על פי דברינו לעיל נראה לומר שלדעת הירושלמי גם מלאכת סותר תילמד מתהליך הקמת המשכן לראשונה על ידי משה. כאמור, האדנים נוצקו ישירות על גבי הקרשים, וחולצו מהם לאחר יצירתם כדי להקימם על פי הסדר, ובכך נעשתה מלאכת סותר על מנת לבנות במקומו ממש. באחד לחודש הראשון סידר משה את האדנים על אדמת מדבר סיני, על מנת להעבירם כעבור חמישים יום למדבר פארן. האדנים היו כקרקע לגבי הקרשים הננעצים בהם, ובכך נעשתה מלאכת בונה בניין קבע על גבי קרקע. מעתה לא נפרדו עוד האדנים מעל הקרשים, למעט אדני עמודי הפרוכת והמסך כאמור.