המעין

הרב משה שוחט

"חתן דמים למולות": דרשה לחופה מאת רבי יעקב גַבישון מכתב יד*

    מבוא

    אודות משפחת גבישון

    ר' יעקב גבישון

    תוכן הדרשה ועריכתה

    דרשה לחופה: "חתן דמים למולות"

מבוא

כת"י וטיקן אוסף ניאופיטי 8[1] הוא קובץ המכיל בקרבו כמה חיבורים. כתב היד מתוארך לשנת ה"א ר', והוא כתוב בכתיבה ספרדית. בין החיבורים שבו נמצאות כמה וכמה דרשות מאת ראשונים, פירוש על התורה, ותרגום של חיבור נחמת הפילוסופיה מאת הפילוסוף הקדום בואיתיוס[2]. בין הדרשות, הידועות בחלקן כשייכות לר"ן ולרמב"ן, מופיעה דרשה פילוסופית לחופה בכותרת 'חתן דמים למולות' [דף 123א–125ב], שאינה מוכרת ממקום אחר. את סוף הדרשה כתב הסופר בגיליון[3], כשהוא חותם: "[ז]ה הדרש' שמעתי ... להחכם דודי ... ר' יעקב גאבישון יצ"ו. תם".

משפחת גבישון היא משפחה ספרדית חשובה, ובעיקר מוכרים כמה מבני המשפחה שחיו בצפון אפריקה בדורות שלאחר גירוש ספרד. מתיארוך כתב היד לשנת ר' עולה לכאורה כי ר' יעקב דידן [להלן: רי"ג] הוא מאבות המשפחה עוד בספרד[4]. התיארוך מתבסס על הקולופון שבסוף הקובץ, שם כתב הסופר כי "נשלם ... שנת חמשת אלפים ומאתים לבריאת עולם ...". אמנם נראה כי אין לשייך את הקולופון לדרשות באופן גורף, ועל כן אין לנו ידיעה ודאית על זמנו של ר' יעקב גבישון הדרשן[5].

אודות משפחת גבישון

דומה שהדמות הידועה ביותר ממשפחת גבישון היא ר' אברהם גבישון (ר"פ-של"ח; 1520–1578)[6], מחבר 'עומר השכחה' על ספר משלי, אשר נדפס ע"י נכדו בליוורנו בשנת תק"ח. בראשית הספר כמו גם בסיומו נכתב רבות אודות המשפחה ותולדותיה. בני משפחת גבישון[7] התגוררו בסביליה שבספרד עד לפרעות נגד היהודים שאירעו בכל רחבי ספרד בשנת קנ"א, אז ברחו לגרנדה המוסלמית השוכנת מזרחית לסביליה[8]. עם השלמת תהליך הרקונקיסטה, בו השתלטו הנוצרים על כל חצי האי האיברי, כפו הנוצרים את דתם על כל יושבי ספרד, יהודים כמוסלמים. בשנת רנ"ב (1492) נחתם בגרנדה צו הגירוש, בו הוחלט כי כל מי שאינו רוצה להתנצר חייב לעזוב את ספרד בתוך שלושה חודשים, ואם לא – אחת דינו למיתה. משפחת גבישון כולה דבקה ביהדותה בגאון, ומשלא הצליחה לעזוב בזמן בחרה למסור נפשה על קידוש השם, וכך נטבחו כל בני המשפחה, מבוגרים כילדים, מלבד שני אחים שנעשה להם נס והצליחו להימלט, הלוא הם ר' יעקב ור' אברהם בני ר' יוסף. מרבית מגורשי ספרד פנו לעבר ארצות שהיו תחת שלטון האימפריה העות'מאנית, ביניהם ארץ ישראל, ארצות הבלקן וארצות צפון אפריקה. ר' יעקב ור' אברהם, יחד עם עוד כמאתיים נפשות, בחרו לקבוע את מושבם בעיר תלמסאן שבאלג'יריה אשר בצפון אפריקה, שם זכו להפריח את ענף המשפחה מחדש[9].

בספר 'עומר השכחה' באה לידי ביטוי הערצת חכמי צפון אפריקה למשפחת גבישון. וכך כותבים חכמי אלג'יר בהקדמתם לספר[10]: ... "משם רב אחד שהגיד כי בעיר גרנאטה היתה שם משפחה אחת קורין לה בני גבישון וכולם מתו על קידוש השם ... ובאו משם לעיר תלמסאן יע"א, והיו מכובדים ונחמדים לעיני כל ישראל, הן מצד חכמתם וצדקותם, הן מצד חשיבות משפחתם שהיא קודש קדשים, כולם כליל לאישים, כמו קרבן עולה, עליונים למעלה, במקום שאין היד שולטת שם ברקיע השמים והיו למאורים". בהמשך הספר מובאת הקדמה מאת ר' שמעון בן צמח דוראן [השני] אשר בה הוא מהלל את המחבר ר' אברהם, ומדבריו אנו למדים כי מלך אלג'יר נצרך לרפואה ולצורך כך שלח לקרוא לר' אברהם מהעיר תלמסאן שיבוא להתגורר במקומו[11], ועל כך הוא מודה ומהלל, ואף כותב שיר מחורז לכבודו של ר' אברהם[12].

עוד אנו מוצאים ביטוי להערצתו של ר' שלמה דוראן, מבני בניו של הרשב"ץ, כלפי אחד מבני המשפחה – הרופא החכם ר' יעקב גבישון. בשו"ת התשב"ץ חלק רביעי המכונה גם 'החוט המשולש' נמצאות תשובות של כמה מצאצאיו של הרשב"ץ ביניהם ר' שלמה דוראן[13], וכך הוא כותב: "מאת החכם הרופא כהר"ר יעקב גאבישון נר"ו. שאלה ... תשובה ... חששתי לכבוד מעכ"ת כפי חיוב מתניתין דאמרה דמשיב מפני הכבוד גם בין הפרקים דקריאת שמע ... תחילה אומר לדברי האדון ... ואחר שהקדמנו הדברים האלה בקנצי מילין כפי הנאות והראוי לחכם כמוך שדי לו בראשי פרקים ... אך אמנה צריכה היא להתעסק ברפואות תעלה ע"י חכם רופא כמו כ"ת וכמו שיתבאר לפנים ב"ה ... ואולם אם אשה זאת נקשית עליה בדיקה זאת ורצתה להתרפאות ע"י חכם רופא מומחה כמו כ"ת ... ואתה האח הנאמן שלום, ובניך הנעימים אחים לא יתפרדו שלום, ובחדות שלות מעוזם נשבע בטוב, כאות נפשך החשובה מלאה לה חכמה ודעת ... שלמה דוראן ס"ט"[14].

עוד מביא ר' יוסף בן נאיים בספר 'מלכי רבנן' בערך ר' יעקב גבישון כך: "מו"ה יעקב גבישון זצ"ל מחכמי המערב, כמדומה או מטיטואן או מטאנג'יר. ובכת"י ישן מצאתי, וז"ל: 'שיר ששלח הרב יעקב בירב ז"ל רבו של הרב יוסף קארו לגאוני הרב יעקב גבישון ז"ל, לא יעקב יקרא גביר שמך כי אם בישראל שמך נודע, על מלאכי רום ידך רמה לא הוקעה כפך ולא נודע, תדרוך על (ואם) [ראם] שכול וכפיר לך יכרע ויתודע, אחר, וקרבתך לבד תחלים לחולה בטרם תתך אליו רפואה, והשיבו הרב אברהם גבישון אחי הרב יעקב הנזכר ז"ל, אל תאמרו כי אבדה (אונס) [אונם] וסרה חכמת חכמינו ובינותינו, אחר אשר קם הרב יעקב בירב לדור בארצנו ובינותינו. עכ"ל. מהשיר הנזכר ניכר שמהר"י גבישון הנז' היה יודע בחכמת הרפואה, ואפשר שזה הוא מוהר"י אביו של מהר"ר משה גבישון ז"ל הנז' להלן, ומהר"י בירב היה במאה הג'"[15].

ר' יעקב גבישון

כאמור, לפי בדיקת כתב היד אין כל רמז אודות זהותו של רי"ג, אך במהלך עריכת הדרשה נתקלתי בפסקה קטנה שלא עמדתי על כוונתה. מדובר בפסקה בה מתייחס הדרשן לכותרת הדרשה "חתן דמים למולות", והוא מציע את אחד מפירושיו על ההקשר בין חתן נישואין לתיבת "דמים" שבפסוק זה. וכך הוא כותב (125א–125ב): "או ירצה לומר 'דמים' שהוא ממשפחה גדולה, ובעבור שהוא ממשפחה גדולה ראוי שיהיה טוב יותר ממי שאינו ממשפחה ... ולכן אמרתי 'חתן דמים למולות', ר"ל 'חתן' שהוא ממשפחה גדולה כמוך...". במבט ראשון הדברים סתומים וחתומים. ידידי ר' יהודה זייבלד הסב את תשומת לבי לאפשרות שכוונת הדרשן לנושא התורשה והייחוס, העוברים דרך הדם. העובדה כי בדם יש חומר העובר בתורשה אשר על ידו ניתן לזהות אב עם בנו כבר הייתה ידועה בעולם מאות שנים[16], אמנם דברים אלו אינם קרובים די הצורך לצורה בה מופיעים הדברים בדרשתנו, בה תיבת "דמים" נרדפת ל"משפחה גדולה". החומר התורשתי העובר דרך הדם אינו מורה על גדלות המשפחה יותר משהוא מראה על בעיותיה, וגם אינו מראה כלל על איכות המשפחה אלא על שרשרת אבותיה.

נראה אם כן שמדובר כאן בהשפעה של גורם אחר. החל משנת ר"ט (1449), דור ויותר לפני הגירוש, הלך והתפתח בספרד הנוצרית מושג משפטי וחוקי ושמו 'טוהר הדם'[17], שנועד לדחוק את רגלי 'הנוצרים החדשים' ולהפלות בינם לנוצרים הוותיקים על בסיס הייחוס המשפחתי. בשנה זו מרדו פרנסי טולדו במלך, וחלק גדול מהמרד פנה נגד 'הנוצרים החדשים' שרבים מהם היו קרובים למלכות. מאחר ולא יכלו עוד לקבוע את ערכו של אדם על פי דתו, המציאו פרנסי העיר טולדו את תליית הייחוס בדם הזורם בעורקי האדם גם דורות רבים אחרי המרתו. באותה עת לא היה זה אלא ניצוץ ששקע עד מהרה עם דיכוי המרד, אך בשנת 1467 חזרה מועצת טולדו וקבעה את חוקי 'טוהר הדם', והפעם באישורו והסכמתו של המלך. עם השלמת הרקונקיסטה וגירוש היהודים בשנת רנ"ב קיבלו תקנות 'טוהר הדם' מימד משפטי מחייב בכל רחבי הממלכה. רק משפחה "מיוחסת" לנוצרים הישנים הייתה זכאית מאז לזכויות והטבות שונות, והתהליך התבצע ע"י בדיקת הייחוס המשפחתי. הביטוי 'טוהר הדם' נובע מההנחה כי הדם נושא את הייחוס, ולכן משפחה מיוחסת נושאת את ייחוסה בדמה[18].

יש אם כן לשער שהדרשן "אימץ" את עיקרון 'טוהר הדם' ו"גייר" אותו, ודרש ש"חתן דמים" הוא חתן מיוחס בשל טוהר דמו. כך גם מבוארים דבריו בהמשך אודות ציפורה, שבאומרה "חתן דמים אתה לי" רמזה לחששה שנחיתות ייחוסה גרמה לסיכון בנה. כשגילתה שהסכנה לא הייתה קשורה לייחוסה אלא לערלת הבן נחה דעתה, ואז אמרה "חתן דמים למולות" – הסכנה לא התעוררה אלא משום שלא היית נימול.

אם אכן השערה זו נכונה, סביר להניח כי הדרשה נמסרה בעשרות השנים שלפני הגירוש שבהן נפוץ רעיון זה[19], ואם כן יתכן כי הדרשן הוא ר' יעקב גבישון אבי ר' אברהם מחבר הספר 'עומר השכחה' אשר נמלט בזמן הגירוש, או זקנו[20].

תוכן הדרשה ועריכתה

כאמור, הדרשה שלפנינו נושאת אופי פילוסופי. מתוכן הדרשה נראה כי היא נמסרה במהלך שמחת נישואין. הדרשן אף פונה לחתן, מצביע בפניו על ייחוסו הרם, ומראה לו כי לצד הזכויות והמעלות שבייחוס, הייחוס נושא בחובו גם חובות רוחניות – להדריך נפשו בדרך הטוב ולמול את ערלת לבו. הדרשן מעמיד את דרשתו על חקירה פילוסופית; מי נעלה יותר – המורכב או הפשוט. מצד אחד, האדם הוא המעולה שבבריאה מצד הרכבתו הכוללת יותר משאר הברואים, ומצד שני האחדים הם שלמים יותר; הבורא הוא אחד, וכל דבר שקרוב ומאוחד עם סיבתו הוא גדול ומושלם יותר. מכאן מוביל הדרשן את מהלכו בסוגיה זו, ומסיים בדברים אודות מעלת השלמות שבזיווג.

תיקנתי את הנוסח והשלמתי קיצורים וראשי תיבות בסוגריים מרובעים ועגולים כמקובל. מילים שאינן ברורות בכתב היד סגרתי בסוגריים מזווים. לא העתקתי אותיות או תיבות יתרות שנכתבו כדי ליישר שורות או כדי לשמור על סדר הדפים, כפי המצוי בכתבי יד.

דרשה לחופה – "חתן דמים למולות"

[123א] לחופה חתן דמים למולות.

ידוע הוא שהדברים שהרכבתם מרובה יותר מהאחדים יש להם יותר שלימות. ולכן מצינו במעשה בראשית, בהרכבת הנבראים, שהרכבת הצומח הוא יותר שלם מהרכבת הדומם, לפי שבהרכבת הצומח יש הרכבת הדומם ויותר הרכבת הצמיחה, וכן בבריאת הבהמו'[ת] לפי שיש להם הרכבת ההרגש יותר מהצומח, וכן הרכבת האדם היא יותר שלימה משאר (ב"ח) [בעלי] חיים לפי שיש בהם הרכבת הדבור יותר משאר כל הנבראים. א"כ נראה מזה שכל שהרכבותיו מרובים הוא יותר שלם[21].

ולהבין זה <הטעם> קושיא אחד או שנים שהוא מנגד לזה, שנראה שכל הדברים האחדים הם יותר שלימים, ולכן הש"י הוא אחד, וכל דבר שהוא א'[חד] (היו) [הוא] יותר שלם, ולכן תמצא במעשה (במעשה) בראשית שלא נאמ' טוב ביום שני ונאמ' ביום ראשון (בראשית א, ד), וזה לפי שהאחדים הם יותר שלימים. ועוד שהדבר מוכיח שהאחדים הם יותר שלימים, לפי שכל דבר שהוא מתקרב אל הסבה (שלה) [שלו] הוא יותר (שלימה) [שלם], והאדם כשהוא אחד מתקרב אל סבתו הוא יותר שלם.

וכן אמז"ל (חולין ס ע"ב): אמרה ירח לפני הב"ה: איפש'[ר] לשני כתרים גדולים להשתמש בכתר א'[חד]. אמ' הש"י: הלך[22] ומעטי את עצמך. יש לראות בכאן שני דברים; הא', איך אמ' הלך, והשני, איך אמ' לכי מעטי את עצמך, שנראה שדבר תמה הוא; איך אמר(ה) לירח שהיא עצמה ממעטת. אבל הוא בזה האופן כמו שאמרנו, שכל דבר שהוא מתקרב לסבתו הוא יותר שלם. אמ' הב"ה: אם יש לך אורה גדולה הוא לסבת שאתה מתקרב אל סבתך, שבסבת החמה יש לך גדולה, ולכן אמ': לכי ומעטי את עצמך, כשאתה מתרחק מן הסבה יהיה סבת שאתה מתמעטת.

והכתו'[ב] <מוכיח> זה שכל הדברים האחדים הם יותר שלימים, כמו שאמ' הנביא (הושע י, ב): "חלק לבם עתה יאשמו", ר"ל כשאדם או המין האינושי לבותם מתחלקים <זה מזה יהיה> ספק שיאשמו, אבל כשהם באחדות, [123ב] לא יאשמו, וזהו שאמ' (שם ד, יז): "חבור עצבים אפרים הנח לו", ר"ל אפי' שהם עובדים פסילים, אם יש להם לב אחד, הנח לו[23]. נראה מכאן שכל דבר שהוא פשוט מהרכבה א'[חת] הוא יותר שלם מהדברי'[ם] שיש להם הרכבות רבות.

ותירץ הרב שיש דברים שהם שלימים מצד הכלל או מצד עצמו או מצד הזדווגם בזיווג:

מצד הכלל, לפי שהאדם אינו יכול להברא מהפשוטי'[ם], לפי שאם יברא מא' הפשוטים כמו מאש וממים או מרוח או מהאדמה אינו יכול להתקיים, אבל הוא צריך להרכבות רבות, ומזה הצד הוא יותר שלם משאר הנבראים, ואפי' מהפשוטים כששעבד האדם כל הרכבותם לא' וא', לפי שהפשוטים אינם אלא חצי עולם, אבל האדם חי הוא בעולם (הזהו[24]) העליון ובעולם השפל. וזהו שאז"ל[25]: "אמרו צדיק כי טוב כי פרי" [וגו'] (ישעיהו ג, י) <טוב מהמלאכי'?[26]> והוא עושה מכל הרכבותיו אחדות א' הוא יותר שלם.

ולכן לא אמ' הכתו'[ב] בבריאת האדם "והנה טוב" עד לאחר ששלם כל הנבראים, שאמ' (בראשית א, לא): "וירא אלי"ם[27] את כל אשר עשה והנה טוב מאד". ולכן לא עשה לו בריאה אלא כללם בתוך בריאת הדגים, לפי שעדיין לא נשלמה בריאתו עד שיהיו מעשיו הגונים וראויים ושיעשה מכל הרכבותיו <המזגה> א' ואחדות א', ולכך כתי' (שם פסוק כח): "ורדו", וכן אמחז"ל: אמ' השם: לא נברא האדם לא מן התחתונים ולא מן העליונים, שאם נברא אותו מן העליונים הרי המלאכים שכבר נבראו, ויהיה זאת הבריאה מיותרת, ולא מן התחתוני'[ם] כמו כן, לפי שכבר ברא כל הנבראים כולם חומריים, ולכן ברא אותו מן העליונים ומן התחתונים[28], לכך כתב "ורדו בדגת הים", ולא נעשה לו ברכה, לומ'[ר] שאם יזכו – יהיה מן העליונים וירדה בדברים התחתוני'[ם], ואם לא יזכה – (ש)הדברי'[ם] החומריים ירדו בו, שאם (יזכו יהיה[29]) לא כן הוה לו לומ' 'וישלטו בדגת הים', אלא אמ' הלשון 'רדיה', לומ' שאם יזכו יהיה רדיה, [124א] ואם לא, יהיה מענין ירידה[30]. ולכן אמ' (שם ט, ב): "ומוראכם וחתכם (על כל העמים) [על כל חית הארץ] וכו' ובכל דגי הים בידכם נתנו". ר"ל לפי שכשאתם אין עושים <מהים> אחדו'[ת] אחד, לא הרדתם (ב"ח) [בעלי] חיים, אבל עתה – "בידכם נתנו", ר"ל מימי בראשי'[ת] נתנו בידכם.

ולזה אמ' הכתו'[ב] (שם ב, יח): "לא טוב היות האדם לבדו אעש'[ה] לו עזר כנגדו". ידוע הוא הקושי' שיש בפסוק הזה, שאם הוא "עזר" אינו "כנגדו", ואם הוא "כנגדו" אינו "עזר", ולזה אמרז"ל (יבמות סג ע"א) זכה – "עזר", לא זכה – "כנגדו". אבל הוא יש טעם אחר כשאמרנו, כי מצד שהאדם הוא שכלי, אם לא בהזדווג אל ההפך שהוא האשה, שהאשה כמו החומר, לא יוכל להתקיי'[ם], וזהו "עזר כנגדו", כי מצד שהוא "כנגדו", ר"ל בהשתתף השכל אל החומר והשתעבד אל החומר להיות אחדות אחד, יהיה הסבה בקיומו. מזה נראה כי מצד הרכבותיו מרובים יהיה שלם כששעבדם לאחד.

וזה שאמ' הכתו'[ב] בזה הפרש'[ה] (שמות א, ה): "כל נפש יוצאי ירך יעקב שבעים נפש ויוסף היה במצרים", ר"ל שלא היה כעשו הרשע שאמ' הכתו'[ב] בו (בראשית לו, ו): "ואת כל נפשות ביתו", ר"ל שהיו כולם נפשו'[ת], שלא ישתעבדו הרכבותיו אל האחדות, אבל בני יעקב היו כולם אחדו'[ת] אחד, ואמ': "ויוסף היה במצרים", ר"ל שאפי' יוסף שהיה בתוך האומות ומזה הצד היה לו ליפרד מהם, ייעד הכתו' שגם הוא היה באחדות עמהם[31].

וזהו אמרו בכתו' אחר שאמ' משה אדוננו ע"ה (דברים י, כב): "בשבעים נפש ירדו (אבותינו) [אבותיך] מצרימה ועתה שמך יי' אל'יך ככוכבי השמים [לרוב]" (שם יא, א) "ואהבת את יי' א'ליך". ר"ל שירדו כלם באחדות אחד, ושישתעבדו הרכבותם אל המזגה אחד. ואמ' עוד: "ועתה שמך וכו' ואהבת" וכו', ר"ל שאעפ"י שהם רבים, יהיו כאלו לא היו אלא א'[חד], וזה ירצה באמרו "ואהבת", ובמקומו'[ת] אחרים "ועשית", שהיה ראוי שיאמ' 'ואהבתם', 'ועשיתם', אלא להיטיבם, כמו שאמרו שיהיו כולם כמו אחד.

[124ב] וזה רצה אליהו[32] באומרו (איוב לו, ה) "הן א'ל כביר [ו]לא ימאס", ר"ל כשהיו כולם בלב א' לא (ימסאם) [ימאסם] הש"י, אבל אם הם נכרים – ימאסם האלוה'[ים][33].

נראה מכל זה שכל <שהרכבותיו> מרובים, אם אחדם ביחד, יהיה השלם שבכל הברואים, אפי' הפשוטים, כמו שאמרנו.

ומצד עצמו, אם פעולותיו יוצאות אל התכלי'[ת], הוא השלם שבכל הברואים, לפי [ש]הכל נברא בעבורו. ולזה כוונו רז"ל באמרם "אחור וקדם צרתני" (תהלים קלט, ה), שר"ל שקודם (שנברא) [שברא] הש"י העולם, עלה במחשבתו ית' (להברא) [לברוא] את האדם, ואם לא בשבילו, לא נברא כלל. ו"אחור", שברא את האדם אחר שברא כל המציאות, לפני שיבוא האדם נמצא הכל מתוקן, שהכל כבודו[34].

ומצד הזדווגם אל הזיווג, כמו שאמ' הכתו'[ב]: "לא טוב היות האדם לבדו". נראה מזה הפסוק שיותר שלם יהיה אדם עם זווגו יותר מלהיות לבדו, ולזה כוונו רז"ל באמרם (ברכות סא ע"א), שני פרצופי'[ן] נברא, האדם ואשה, ובתחלה, רצו לומ' שבעבור שבהיות האדם עם אשתו צריכין שיהיה אחדו'[ת] אחד, רמזו הש"י בתחלת כשברא, שבראם פרצופי'[ן], ר"ל אחוזים. ורצה עוד כי לא יהיה האדם משעבד הרכבותיו אלא בהיות עם זווגו. נראה מכל זה שהאדם כשיזדווג עם אשתו, ומצד הזדווגו ייחד הרכבותיו אל אחדות אח'[ד], יהיה יותר שלם, ושלא ישלים אלא מצד שהרכבותיו מרובים.

ולזה כוון איוב באומרו (איוב ד, ט): "מנשמת א'לוה יאבדו ומרוח אפו יכלו", ר"ל שמצד שהא'לוה נתן בזה האדם שכל ולא ייחד הרכבותיו מצד שכלו, שמזה הצד יענש יותר משאר כל ברואיו. ואמ' הרב שיש לדקדק בזה; למה אמ' "יאבדו" ואמר(י) "יכלו", ואמ' "נשמת" ואמ' "רוח". ונראה, דמשום שיש ג' כחות באדם; כחות נפשיות וכחות חיוניות וכחות טבעיות[35], אמ' שמצד שהנשמה שהב"ה נותן באדם – "יאבדו", ור"ל שלא יכלה מכל וכל, אבל היא הולכת <כגוה וברק[36]> לא יוכל לשוב אל מקומה אשר חוצבה, אבל מצד כי [125א] הנפש החיונית[37] שהיא הצומחת והמרגשת – "יכלו" – מכל וכל.

ועתה אין לי עוד אלא להוכיח לזה החתן, שבעבור שמצד זה הזיווג, האשה, יש כח לאנשי'[ם] להשתעבד הרכבותיו אל התכלית שבעבורו נברא, (שמיום) [שמהיום] והלאה ידריך נפשו <בהיסדה[38]> האמיתית, ולזה התחלתי <משאי> "חתן דמים למולות", ר"ל שזה החתן "ימול בשר ערלתו" שמצינו ערלת בלב ומצינו (באוזן) [בפה]; בלב, שכן אמ'[ר] (דברים י, טז): "(ונמלתם) [ומלתם] את ערלת לבבכם", ומצינו בפה (שמות ו, יב): "ערל שפתים". ומזה הצד אמ' משה להב"ה (שם ד, י): "כי כבד פה וכבד לשון אנכי", שר"ל שלפי שיש אנשים שלשונם מגמגמת, וישכח בפה לסדר הדברים כתיקונם, ויש אנשים להפך. ואמ' לו הב"ה (שם פסוק יב): "לך (כי) [ו]אנכי אהיה עם פיך והורתיך (את) אשר תדבר", ר"ל אני אסדר המילין בפיך שתאמרם בסדר ובתיקון. וחזר משה ואמ' (שם פסוק יג): "שלח נא ביד תשלח", ר"ל שיהיה רצון הא'ל שיכתב בכתב ושהוא יוליך לפרעה, וזה ירצה "ביד תשלח"[39].

וחזר הש"י ואמ' (שם פסוק יד): "(ידעתי כי) אהרן אחיך הלוי [ידעתי כי] דבר ידבר" וכו', (שם ז, א) "יהיה נביאך" וגו', ר"ל אהרן אחיך הלוי שלא היה ראוי אלא ללויה אלא <מצד[40]>, ואמ' "דבר ידבר" כמו שאמ' הכתו'[ב] (שם לג, יא): "(ו)יהושע בין נון נער לא ימיש מתוך האהל", שירצה לומ' כשיהיו חוטאים ישראל פרש מרע"ה מהם, ואמ' לו הש"י: משה, חזור אל האהל, ואם לא – יהושוע עומד במקומך. ולזה נתן סבה לחזרתו, שבשביל שיהושוע קטן "לא ימיש מתוך האהל", וכן אמ' בכאן: "ידעתי כי דבר ידבר", ר"ל אם אין אתה מדבר – אהרן ידבר, כי יש לו כח לדבר.

[גליון[41]: ועוד אמ' (שם ד, יד): "וגם [הנה] הוא יוצא לקראת[ך וראך] ושמח בלבו". יש להקשות בזה [?] שכל "גם" מרבה, ובכאן מהו <?> [מרבה]. וי"ל שזה הפסוק בא <לפרש[42]> [?] אהרן לפי כשהאדם רואה מע[לה] בחבירו יש לו עמו קנאה ושנ[אהו], אבל אהרן אינו כן שאעפ"י [שאחיו] יותר ראוי לא יקנא באחיו [וזה] "גם [הנה] הוא יוצא", שגם שהיציאה אי[ן בה] קנאה <אפ[43]> "וראך ושמח בלבו", ר"ל [?] שלא יהיה א'[חד] בפה וא'[חד] בלב].

ולכן אמרתי לחתן זה שימול ערלת לבו, ואזרו לבו לעשו'[ת] דברים שנצטוה בהם, ואזרו שלא לשמוע הדברים שאינם הגונים כמו לשון הרע, ובזה <היינו> יותר(י) שלימים מהמלאכים. <להגיד[44]> שהמלאכים אינם עושין אלא בפה, שאומרים שירות ותושבחות, אבל אנחנו עושים בגוף ובפה.

או ירצה לומ' "דמים"[45], שהוא [125ב] ממשפחה גדולה, ובעבור שהוא ממשפחה גדולה ראוי שיהיה טוב יותר ממי שאינו ממשפחה. שמי שאינו ממשפחה אעפ"י שמעשיו מכוערים אין חוששין לו, אבל מי שהוא ממשפחה ויהיו מעשיו מגונים, ראוי לחוש עליו. ולכן אמרתי "חתן דמים למולות", ר"ל "חתן" שהוא ממשפחה גדולה כמוך, ראוי שהוא <גדול> במעשיו[46].

או ירצה לומ' "דמים" וכו', לפי כשהכלה ראה דם כשושנה, אומ' לחתן: הרחק, שאיני שושנה. והוא מתרחק כאלו יהיו נפרדים. ולזה אמ' שלמה ע"ה (שיר השירים ז, ג): "שררך אגן הסהר [וגו'] בטנך ערימת חיטים סוגה בשושנים" וכו'. מה "סוגה" ומה <מפך[47]> יש ב"שושנים". אלא זה הדם שראתה אשה כשושנה[48].

וזה הזווג הוא שלם בעבור שהם קרובים יותר, ומזה הצד כשהם ממשפח'[ה] אחד הזווג יותר שלם. וזה היתה כוונתה של צפורה בזאת הפרש'[ה] באמרה (שמות ד, כה): "חתן דמים אתה לי", ואחר כך (פסוק כו): "חתן דמים למולות", יש קושיא בזה היאך נאמ' פעם אחד "אתה לי" ואחר כך "דמים למולות", אבל בזה יתרץ, כי היא חשבה שמצד היותה מעם אחרת איננה ראויה למשה יבא מצדה זה הרע, ולזה כוונה באמרה "אתה לי", ר"ל מצדי יבא, ואח"כ כשראה שאחר שהמול בשר ערלתו עזב הנחש או המלאך ולא עשה עוד רע, אמרה לא מצד זה הרע כי אם בשביל שאינו מהול, וע"כ חזרה ואמרה "למולות", ר"ל בשביל שאינו מהול[49].

וכן מצינו בבנות צלפחד שכשאמרו אל משה (במדבר כז, ג–ד) כי למה לא ירשום, כיון שלא נשאר לאבינו יורש. ואמ' הש"י (שם פסוק ז) שירשום המה נחלתם כמו שאר בתי אבות, באו אנשי השבט ואמרו אל [משה] (שם לו, ב–ד) למה ירשו הבנות ותסוב נחלה ממטה אל מטה, אז אמ' הב"ה (שם פסוק ז): "ולא תסוב נחלה [וגו'] ממטה אל מטה", וכאשר ראו בנות צלפחד שאינם יכולות להנשא לשאר השבטים, אמרו, אעפ"י שיש להן כח להנשא עם הגדולים שבשבטן אמרו הטעם שאמ' הב"ה "ולא תסוב נחלה [וגו'] ממטה אל מטה" הוא בשביל שהקורבה היא יותר שלימה, ולכן טוב לנו להנשא עם בני דודנו ותהיה [גליון: [יו]תר הזיווג שלם. וזה הזיווג[50] <הם> [יו]תר קרובים מאד, לכן יהיה שלם. [בכ]ן יהי רצון מלפני א'להי השמים אמן.

[ז]ה הדרש' שמעתי <מפי[51]> להחכם דודי [?]ב"י ר' יעקב גאבישון יצ"ו. תם].