המעין

דוד, נבל ואביגיל - עיון בשמואל א פרק כה / הרב יעקב אריאל

הורדת קובץ PDF

עיון בשמואל א פרק כה[1]

  חגיגת הגז

  דוד המלך

  אביגיל

חגיגת הגז

לדוד נודע שנבל הכרמלי חוגג את חגיגת הגז: 'שָׁמַעְתִּי כִּי גֹזְזִים לָךְ עַתָּה'. כעשיר גדול הייתה זו מן הסתם חגיגה מכובדת, עתירת משתתפים ותקרובת. דוד ביקש מנבל בנימוס ובעדינות תרומה כל שהיא מחגיגת הגז העשירה שלו: 'וְיִמְצְאוּ הַנְּעָרִים חֵן בְּעֵינֶיךָ כִּי עַל יוֹם טוֹב בָּאנוּ, תְּנָה נָּא אֵת אֲשֶׁר תִּמְצָא יָדְךָ לַעֲבָדֶיךָ וּלְבִנְךָ לְדָוִד', אך הוא גם רמז לו שבעצם מגיע להם פיצוי הוגן על ההגנה שסיפקו לו: 'הָרֹעִים אֲשֶׁר לְךָ הָיוּ עִמָּנוּ לֹא הֶכְלַמְנוּם וְלֹא נִפְקַד לָהֶם מְאוּמָה כָּל יְמֵי הֱיוֹתָם בַּכַּרְמֶל'. כלומר, לדעת דוד מעיקר הדין היה נבל חייב להעלות לו תשלום ולפצות את נעריו על מלאכתם המסורה להגנת צאנו, אלא שדוד מחל על מלוא התשלום, וביקש מנבל רק טובה, כהכרת תודה. ברור שדוד מצידו התייחס לפיצוי כאל חיוב גמור, שהרי בהמשך רצה להענישו על סירובו, ולא ייתכן להעניש אדם, בפרט בעונש כה חמור, על סירוב לתת נדבה.

לכאורה יש מקום לחיוב כזה מפסיקת השו"ע: 'המלמד עם בן חברו שלא מדעת האב, יש אומרים דחייב לשלם לו כדין היורד לתוך שדה של חברו שלא ברשות'[2]. כלומר, מי שנהנה ממלאכה שעשו למענו, גם אם לא הזמין אותה, חייב להעלות שכר למי שההנה אותו. אלא שיש חולקים על כך[3], והלכה כמותם[4]. אך גם אלמלא כן, מכיון שיש הפוטרים – על פי הדין אין מקום לחייב את נבל לשלם, כי יכול היה לומר שהוא סבור כדעת הפוטרים, ולטעון שמעולם לא נשאל אם הוא מעוניין בהגנתו של דוד. הוא בכלל לא ידע שנערי דוד הגנו על צאנו, כי לא רעה בעצמו את עדריו המרובים ('צֹאן שְׁלשֶׁת אֲלָפִים וְאֶלֶף עִזִּים'). נעריו הם שרעו את צאנו, והוא לא היה אמור לדעת שאנשי דוד הגנו על צאנו, ומכאן שגם לא נשאל אם הוא מסכים להגנה זו. דוד עצמו מודה שנבל לא אמור לדעת מי מגן באמת על צאנו, שהרי הוא אומר לו: 'שְׁאַל אֶת נְעָרֶיךָ וְיַגִּידוּ לָךְ'. אמנם אנשי דוד היו מיודדים עם נערי נבל, ובוודאי שמחו על ההגנה עליהם והיו מעוניינים בה, שהרי אמרו: 'וְהָאֲנָשִׁים טֹבִים לָנוּ מְאֹד'. אך גם אם גילו את דעתם שהגנת דוד נוחה להם והם שמחים בה - אין בגילוי דעת זה בכדי לחייב את נבל אדוניהם. נבל עצמו לא הביע מעולם את הסכמתו לכך, לא לכתחילה ואף לא בדיעבד, כי סמך כנראה על נעריו שהם מגינים על עצמם בעצמם, ולדעתו לא נהנה מהגנתו של דוד כי לא היה זקוק לה[5]. גם אביגיל לא ידעה על ההגנה הצמודה עד שהנער גילה את אוזנה: 'וְהָאֲנָשִׁים טֹבִים לָנוּ מְאֹד, וְלֹא הָכְלַמְנוּ וְלֹא פָקַדְנוּ מְאוּמָה כָּל יְמֵי הִתְהַלַּכְנוּ אִתָּם בִּהְיוֹתֵנוּ בַּשָּׂדֶה, חוֹמָה הָיוּ עָלֵינוּ גַּם לַיְלָה גַּם יוֹמָם כָּל יְמֵי הֱיוֹתֵנוּ עִמָּם רֹעִים הַצֹּאן'. וגם אם נניח שנבל היה חייב להעלות שכר לדוד – אי אפשר בשום פנים ואופן לראות בסירובו לשלם עילה לחייבו עונש מוות. מה הייתה אם כן דעתו של דוד בעניין זה?

דוד המלך

ונראה לומר, בעקבות הפרשנים[6] , שההסבר להתנהגותו של דוד הוא משום שראה את עצמו כבר כמלך, לפחות באזור בו שלט. נבל לא יכול היה להתכחש לקיומו של דוד, לא רק משום שכל ישראל שמעו על הריגת גולית, אלא שהוא ידע אפילו את מוצאו המשפחתי של דוד: 'וַיַּעַן נָבָל אֶת עַבְדֵי דָוִד וַיֹּאמֶר, מִי דָוִד, וּמִי בֶן יִשָׁי'! הוא גם ידע ששירת בצבאו של שאול וברח מפני שאול וכך הגיע לאזור, אולם הוא  לא הכיר בדוד כמלך עצמאי. שאול הוא כרגע המלך הבלעדי, ודוד אינו אלא עבדו של שאול הבורח מפני אדוניו, כמוהו כחלק מחייליו שברח מפני נושיו – 'וַיִּתְקַבְּצוּ אֵלָיו כָּל אִישׁ מָצוֹק וְכָל אִישׁ אֲשֶׁר לוֹ נֹשֶׁא וְכָל אִישׁ מַר נֶפֶשׁ וַיְהִי עֲלֵיהֶם לְשָׂר' (שמ"ב כב, ב), וכדברי נבל: 'הַיּוֹם רַבּוּ עֲבָדִים הַמִּתְפָּרְצִים אִישׁ מִפְּנֵי אֲדֹנָיו'. ולפיכך דוד אינו אלא לסטים, המלסטם את הבריות ללא סמכות. אמנם דוד לא היה סתם אחד מעבדי שאול, חתן המלך היה ואחד ממפקדי צבאו. אילו היה המלך מאציל לו סמכות יכול היה לשלוט באזור ולגבות מיסים בשם המלך, כפי שפסק הרמב"ם[7]:

במה דברים אמורים שהמוכס כליסטיס - בזמן שהמוכס גוי, או מוכס העומד מאליו, או מוכס העומד מחמת המלך ואין לו קצבה, אלא לוקח מה שירצה ומניח מה שירצה. אבל מכס שפסקו המלך, ואמר שילקח שליש או רביע או דבר קצוב, והעמיד מוכס ישראל לגבות חלק זה למלך, ונודע שאדם זה נאמן ואינו מוסיף כלום על מה שגזר המלך - אינו בחזקת גזלן, לפי שדין המלך דין הוא, ולא עוד אלא שהוא עובר המבריח ממכס זה מפני שהוא גוזל מנת המלך, בין שהיה המלך גוי בין שהיה מלך ישראל.

אולם לא מסתבר ששאול האציל סמכות לדוד לשלוט באזור ולגבות מיסים, שהרי רדף אחריו. וללא סמכות ממלכתית גביית מס היא גזל גמור.

לעומת זאת דוד סבר שיש לו סמכות מלכותית עצמאית, וזאת מכיוון שנמשח ע"י שמואל הנביא למלך[8], וגם מפני שמילא את חובתו כמלך מקומי בהגינו על תושבי האזור. מסתבר שהאזור היה פרוץ לפורעי חוק[9] ופולשים מעמי הסביבה[10]. שאול היה עסוק במלחמות בפלשתים וברדיפה אחרי דוד בכל רחבי הארץ, ובאזור נוצר ואקום שאותו מילא דוד. ומכיון שכבר נמשח ע"י נביא בדבר ה', וגם מילא באזור פונקציה של מלך, סבר לתומו שבסמכותו גם לגבות מיסים. אלא שכמלך חסד פנה לנבל בנימוס, וציפה שלפחות בחגיגת הגז יואיל בטובו לפצות את נעריו פיצוי סמלי על עבודתם הקשה. מאחורי בקשתו העדינה מסתתרת דרישה להכיר בו כמלך, ולמלא את חובתו כאזרח הנתון תחת חסותו ולהעלות לו מס, כדרך שעשו כנראה יתר תושבי האזור. סירובו של נבל, ובעיקר זלזולו הבוטה בדוד, מבטאים מרידה במלכות שעונשה מוות[11]:

כל המורד במלך ישראל יש למלך רשות להרגו, אפילו גזר על אחד משאר העם שילך למקום פלוני ולא הלך או שלא יצא מביתו ויצא חייב מיתה, ואם רצה להרגו יהרג, שנאמר כל איש אשר ימרה את פיך, וכן כל המבזה את המלך או המחרפו יש למלך רשות להרגו.

דוד נמלך באנשיו: 'וַיֹּאמֶר דָּוִד לַאֲנָשָׁיו חִגְרוּ אִישׁ אֶת חַרְבּוֹ, וַיַּחְגְּרוּ אִישׁ אֶת חַרְבּוֹ וַיַּחְגֹּר גַּם דָּוִד אֶת חַרְבּוֹ, וַיַּעֲלוּ אַחֲרֵי דָוִד כְּאַרְבַּע מֵאוֹת אִישׁ וּמָאתַיִם יָשְׁבוּ עַל הַכֵּלִים'. ומכאן למדו חכמים[12]:

דיני נפשות מתחילין מן הצד... אמר רבי יוחנן מהכא, ויאמר דוד לאנשיו חגרו איש [את] חרבו ויחגרו איש [את] חרבו ויחגור גם דוד את חרבו[13].

וכתבו שם התוספות[14] דדוד היה חושב עצמו מלך.

אביגיל

אביגיל הצדיקה עקרונית את דרישתו של דוד. אכן מגיע לנעריו פיצוי על עבודתם. היא משבחת את דוד ומנבאת לו עתיד גדול, אך בכל זאת סברה ששפיכת דמו של נבל מיותרת, ולכן גם אסורה: 'וְלֹא תִהְיֶה זֹאת לְךָ לְפוּקָה וּלְמִכְשׁוֹל לֵב לַאדֹנִי וְלִשְׁפָּךְ דָּם חִנָּם'. דבריה הצליחו לשנות את דעתו של דוד, והוא מודה לה על כך: 'בְרוּכָה אָתְּ אֲשֶׁר כְּלִתִנִי הַיּוֹם הַזֶּה מִבּוֹא בְדָמִים'.

מה בדבריה שִכנע את דוד לחזור בו? התלמוד מתמצת את דבריה[15]: 'אמרה לו: עדיין שאול קיים, ולא יצא טבעך בעולם'. הכוונה מתבארת ברמב"ם[16]:

במה דברים אמורים במלך שמטבעו יוצא באותן הארצות, שהרי הסכימו עליו בני אותה הארץ, וסמכה דעתן שהוא אדוניהם והם לו עבדים. אבל אם אין מטבעו יוצא הרי הוא כגזלן בעל זרוע, וכמו חבורת ליסטים המזויינין שאין דיניהן דין, וכן מלך זה וכל עבדיו כגזלן לכל דבר[17].

משיחת דוד למלך ע"י שמואל הנביא לא האצילה לו עדיין סמכות[18]. רק אחרי הסכמת העם לסמכותו של המלך, לפחות ע"י הכרה דה-פקטו במטבעותיו, הוא ייחשב למלך בעל תוקף. הכרת העם היא תנאי הכרחי לסמכותו של כל מלך[19]. דוד הוכר, לכל היותר, כמושל מקומי ע"י תושבי האזור, אולם לא ע"י כל העם. עדיין שאול קיים, הוא המנפיק את המטבעות, שכל העם, כולל תושבי האזור, סומכים עליהן, ולא דוד. המשיחה בשמן המשחה, עם כל קדושתו החמורה[20], ממנה אותו רק למלך בכוח, אולם לא בפועל. כפי שהוכיח האבני נזר[21]:

ונ"ל דהנה עיקר משיחה דכתיב בדוד קום משחהו כי זה הוא. ומצינו שאחר שמת שאול והמליכו אותו אנשי יהודה עליהם חזרו ומשחו אותו שנית. ואח"כ כשהמליכו אותו ישראל עליהם חזרו ומשחו אותו, כמבואר בכתוב [שמ"ב ב, ה]. והרד"ק כתב דתחילה נמשח ע"י שמואל, אעפ"כ בעת שקבלוהו עליהם למלך משחוהו. וכ"כ האלשיך [שם ה, ג] וז"ל, ומשחוהו לעין כל בפרהסיא נוסף על אשר נמשח בהחבא. הנה, משמע מכאן דאף שכבר נמשח עפ"י ה' לא הי' עליו דין מלך עד שקבלוהו עליהם ישראל, והיה טעון משיחה שנית.

אביגיל רומזת לו שאומנם הוא עתיד למלוך, אולם עתה עדיין אינו מלך: "עָשׂה יַעֲשֶׂה ה' לַאדֹנִי בַּיִת נֶאֱמָן", בלשון עתיד. וכן בפס' ל: "וְהָיָה כִּי יַעֲשֶׂה ה' לַאדֹנִי כְּכֹל אֲשֶׁר דִּבֶּר אֶת הַטּוֹבָה עָלֶיךָ וְצִוְּךָ לְנָגִיד עַל יִשְׂרָאֵל", ג"כ בלשון עתיד.

ובאשר לסמכותו של דוד להרוג בני אדם, סמכות זו נתונה לו כרגע רק במלחמה נגד אויב חיצוני. לשם כך הוא מונה ע"י שאול המלך, וסמכות זו לא נשללה עדיין ממנו. הוא המשיך להילחם באויבים: "כִּי מִלְחֲמוֹת ה' אֲדֹנִי נִלְחָם". מלחמות ה' הן מלחמות מצוה, כגון עזרת ישראל מיד צר, או החרמת עמי כנען שלא השלימו[22], או מלחמת כיבוש א"י[23] . על שפיכות דמים זו הוא לא ייענש, היא לא נחשבת לעברה, כי נעשתה בסמכות בשם כל הציבור[24]: "וְרָעָה לֹא תִמָּצֵא בְךָ מִיָּמֶיךָ". אך הריגת מורד במלכות אינה מלחמת מצוה. אפילו מלך בפועל לא מצווה להרוג כל מורד. אומנם יש למלך רשות[25] להוציא להורג את המורדים בו, אך אינו חייב לעשות כן, אדרבה, רצוי שלא יעשה כן[26], ק"ו כשדוד עדיין אינו מלך בפועל.

היא אישית אומנם מכירה בסמכותו של דוד. היא לא מסתפקת בתואר "אמתך" אלא גם בתואר משפיל יותר - "שפחתך", ואף מוכנה לרחוץ את רגליו ורגלי נעריו. אולם הכרת בודדים אינה יוצרת סמכות. יש צורך בהכרה כלל-ישראלית, וזו עדיין לא התקיימה.

טענותיה הצודקות של אביגיל שכנעו את דוד, והוא חזר בו מכוונתו הראשונה. הוא הכיר בכך שעדיין אינו מלך בפועל, ואינו רשאי לדון את המורדים בו. כאן ניכרת גדלותו של דוד. הוא מוכן לחזור בו מהחלטתו ולהודות למי שהעמידו על האמת: "וַיֹּאמֶר דָּוִד לַאֲבִיגַל בָּרוּךְ ה' אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר שְׁלָחֵךְ הַיּוֹם הַזֶּה לִקְרָאתִי, וּבָרוּךְ טַעְמֵךְ, וּבְרוּכָה אָתְּ אֲשֶׁר כְּלִתִנִי הַיּוֹם הַזֶּה מִבּוֹא בְדָמִים וְהשֵׁעַ יָדִי לִי".