המעין

יצחק הנשקה

יציאה זמנית מארץ ישראל לשיטת הרמב"ם

הקדמה

כמה נסיבות הצטרפו והפכו את הנושא של יציאה זמנית לחו"ל לשאלה מעשית הנוגעת לכלל הציבור: קיבוצם של שומרי תורה בארץ ישראל, טכנולוגית הטיסה שהפכה את הנסיעה למרחקים לעניין של שעות במקום ימים ושבועות, ועליית רמת החיים אשר הפכה את הנסיעה לחו"ל להוצאה השווה לכל נפש. לפיכך חכמים רבים דנו וכתבו על הנושא בעשרות השנים האחרונות, עד כי נראה כי אין טעם להוסיף ולדוש בו.

אך למרות כל מה שנכתב, נראה כי דברי הרמב"ם המהווים יסוד מרכזי בנושא לא זכו עד עתה לביאור שלם לאור המקורות שעמדו לפניו. בכך אתמקד בע"ה בדברים דלהלן.

פסקי הרמב"ם

בשני מקומות התייחס הרמב"ם לאיסור היציאה מא"י: בהלכות אבל, שם נאסרו הכהנים לצאת מא"י משום טומאת ארץ העמים[1], ובהלכות מלכים, שבהן נאסר לכלל ישראל לצאת לחו"ל משום מעלת ארץ ישראל[2].

כל אחת מן ההלכות מובנת כשלעצמה, הקושי הוא בצירופן יחד. בהלכות מלכים ישנה רשימת מטרות מוגדרת: ללמוד תורה, לישא אשה, להציל מן הגוים ולסחור. לעומת זאת בהלכות אבל קיים היתר רחב יותר – מותר להיטמא ביציאתו לחו"ל לכל דבר מצוה, וההיתרים הספציפיים הם דוגמאות בלבד - 'כגון שהלך לישא אשה או ללמוד תורה'.

אך איסורי הכהונה לא באו להקל על הכהנים אלא להחמיר עליהם, ולא יתכן שמה שנאסר לישראלים יהיה מותר לכהנים. מדוע לא הותר לצאת לדבר מצוה אלא לכהנים, ולישראלים לא נאמר היתר זה[3]?

מקורות לפסקים

כדי להשיב על כך, יש לבחון את מקורותיו של הרמב"ם.

ההיתר לכהנים נמצא בשתי סוגיות.

א.     עבודה זרה יג, א: תניא: הולכין ליריד של גוים ולוקחין מהם בהמה עבדים ושפחות... מפני שהוא כמציל מידם; ואם היה כהן - מיטמא בחוצה לארץ לדון ולערער עמהם... ומיטמא ללמוד תורה ולישא אשה[4].

ב.     ברכות יט, ב: מתיבי: קברו את המת וחזרו ולפניהם שתי דרכים אחת טהורה ואחת טמאה, בא בטהורה - באין עמו בטהורה, בא בטמאה - באין עמו בטמאה, משום כבודו... תא שמע, דאמר רבי אלעזר בר צדוק: מדלגין היינו על גבי ארונות של מתים לקראת מלכי ישראל, ולא לקראת מלכי ישראל בלבד אמרו אלא אפילו לקראת מלכי אומות העולם, שאם יזכה - יבחין בין מלכי ישראל למלכי אומות העולם.

מאחר שהותר לכהן ליטמא לצורך כל המטרות הללו, הלך הרמב"ם בעקבות השאילתות [אמור קג] וקבע כי ההיתר הוא לכל דבר מצוה[5].

גם לאיסור היציאה לחו"ל לכלל ישראל ישנו מקור ברור:

בבא בתרא צא, א [ותוספתא ע"ז ד, ה]: ת"ר: אין יוצאין מארץ לחו"ל אא"כ עמדו סאתיים בסלע. אמר ר' שמעון: אימתי? בזמן שאינו מוצא ליקח, אבל בזמן שמוצא ליקח אפילו עמדה סאה בסלע לא יצא. וכן היה ר"ש בן יוחאי אומר: אלימלך מחלון וכליון גדולי הדור היו ופרנסי הדור היו, ומפני מה נענשו? מפני שיצאו מארץ לחוצה לארץ.

כך גם בכתובות [קיא, א]: אמר רב יהודה אמר שמואל: כשם שאסור לצאת מארץ ישראל לבבל, כך אסור לצאת מבבל לשאר ארצות.

ישנם מקורות נוספים המשקפים את איסור היציאה, כפי שיובא להלן, אך אין מקור להיתרים לכלל ישראל לצאת לחו"ל כדי לישא אשה, ללמוד תורה, ולהציל מן הגוים[6]. היתרים אלו נזכרו במקורות חז"ל רק באשר לטומאת הכהנים, מנין אם כן ההיתר לישראלים לצאת מן הארץ בדומה לכהנים? התשובה פשוטה: אם לכהנים הותר הדבר לא יתכן שלישראלים הדבר נאסר. כך סברו מפרשי הרמב"ם בהלכות מלכים - הכסף משנה, רדב"ז ועוד.

אלא שאם כך, חוזרת שאלתנו הראשונה: מדוע נשמט ההיתר של יציאה לכל דבר מצוה בהלכות מלכים? היאך הותרו הכהנים לצאת לכל דבר מצוה שהוא, ולישראלים לא הותר אלא לשם מטרות מסוימות[7]? אם המקור הוא היתרם של הכהנים - הרשימה אמורה היתה להיות זהה!

אך בפועל קיימים עוד הבדלים בין ההיתר לכהנים ולכלל ישראל: לכהנים הוגבל ההיתר ל'בזמן שאין שם דרך אלא היא'; מדוע לא נזכרה ההגבלה הזו בהלכות מלכים? לכהנים פירט הרמב"ם שהיתר הלימוד הוא גם כשיש מלמד בא"י; מדוע  בישראלים לא הובהר הדבר? לישראלים נאמר 'ויחזור לארץ', מדוע לא נאמר תנאי זה גם לכהנים[8]? שאלה נוספת נשאלה על הציווי 'ויחזור לארץ': מדוע הוא נאמר לפני היתר הסחורה ולא לאחריה? יציאה לסחורה הותרה רק כיציאה זמנית, כמשתמע מהמשך הדברים: 'אבל לשכון בחוצה לארץ אסור אלא אם כן חזק שם הרעב'. מדוע א"כ קיימת חלוקה בין שלושת ההיתרים שאחריהם נכתב 'ויחזור לארץ', לבין היתר הסחורה[9]?

ועוד קשה: באיסור היציאה שנפסק במסכת ב"ב לא הוזכרו היתרים ויוצאים מן הכלל, למעט העלייה ביוקר המחיה עד שעמדו סאתיים בסלע. כך גם במימרא של רב יהודה אמר שמואל בכתובות נאסר לצאת מא"י, ללא יוצאים מן הכלל. כך גם בשאר המקורות שבבבלי: בכתובות קיא, א מסופר על 'ההוא גברא דנפלה ליה יבמה בי חוזאה, אתא לקמיה דר' חנינא, א"ל: מהו למיחת וליבמה? א"ל: אחיו נשא גויה ומת ברוך המקום שהרגו, והוא ירד אחריו'? בגיטין עו, ב: 'אמר רב ספרא, כי הוו מיפטרי רבנן מהדדי - בעכו הוו מפטרי, משום דאסור לצאת מארץ לחוצה לארץ'. ובקידושין לא, ב: 'רב אסי הוה ליה ההיא אמא זקנה. אמרה ליה בעינא תכשיטין, עבד לה. בעינא גברא, נעיין לך. בעינא גברא דשפיר כוותך, שבקה ואזל לארעא דישראל. שמע דקא אזלה אבתריה, אתא לקמיה דרבי יוחנן, אמר ליה: מהו לצאת מארץ לחוצה לארץ? א"ל: אסור. לקראת אמא, מהו? א"ל: איני יודע. [אתרח] פורתא, הדר אתא, אמר ליה: אסי, נתרצית לצאת [רש"י: סבור היה שדעתו לחזור למקומו לבבל] המקום יחזירך לשלום'. בכל המקורות הללו אין זכר להיתרים לטובת מטרות כלשהן, מלבד, כאמור, הרעב הנזכר במסכת בבא בתרא. איך ניתן להבין שהמקום היחיד בו נאמרו היתרים הוא באשר לכהנים, ובכל המקומות המזכירים איסור לישראל אין רמז להיתרים?

הסתירה בין הסוגיות

שאלה זאת איננה קשה דווקא על הרמב"ם - אלא על התלמוד עצמו, והתוספות בע"ז [שם, ד"ה ללמוד, על היתר הכהנים לצאת לישא אשה] השיבו עליה: 'פירוש ודעתו לחזור לא"י, דאילו אין דעתו לחזור אמר בכתובות פרק בתרא אחיו של זה נשא גויה ומת ברוך המקום שהרגו, וזה ירד אחריו לחוצה לארץ'? לאמור: האיסור על היציאה שלצורך היבום עוסק ביציאה לתמיד, ירידה מן הארץ, ואילו איסור הכהנים – והיתריהם לצרכים שנימנו - עוסקים ביציאה זמנית, על מנת לשוב.

אוקימתא זאת של התוספות מתבקשת ממהלך הדברים. כך מורים דברי רבי חנינא: 'אחיו נשא גויה ומת ברוך המקום שהרגו, והוא ירד אחריו?' אחיו לא ירד על מנת לשוב, אלא נשא שם אשה ומת שם. 'הוא ירד אחריו' – בפשטות הכוונה שיעשה כמותו, ולא שיצא על מנת לחזור[10]. התוספות התייחסו למעשה שבכתובות, ואותו פירשו כמעשה של יציאה שאינה זמנית, ונראה כי כך יש לפרש את רוב המקורות האחרים האוסרים יציאה לישראלים. ראשית, מיקום דברי רב יהודה אמר שמואל שבאותה סוגיה בכתובות, האוסרים בסתם לצאת מא"י, בצמוד למעשה האח הנפטר, מלמד כי מדובר באותו איסור. אין בסיס להניח כי האיסור של האח הנפטר עוסק בישיבה קבועה בחו"ל, והאיסור הנאמר לאחיו ע"י רב יהודה כולל גם יציאה זמנית.

כך גם הדין שבב"ב - אין יוצאין מארץ לחו"ל. הדוגמה המובאת שם היא של מחלון וכליון, והם אכן יצאו יציאה שאינה זמנית. אפשר שהיה בדעתם לחזור אי פעם בעתיד, אך לא הייתה זאת יציאה למטרה ממוקדת, כזאת שאחריה בוודאי חוזרים[11]. ואכן, הם נשאו נשים והשתקעו במואב, וגם מתו שם[12]. כך גם במעשה שבמסכת קידושין, וכפי שפירש שם רש"י על ספיקו של רבי יוחנן אם מותר לו לרב אסי לצאת: 'סבור היה שדעתו לחזור למקומו לבבל'. כך גם בתוספות ר"י הזקן שם [ד"ה נתרצית]: 'שחשב שלא היה רוצה לכבד אמו, אלא שרוצה לחזור'. לא לצאת ולחזור, אלא לחזור לבבל על מנת להישאר. מלכתחילה לא עלה רב אסי לארץ אלא כדי להתרחק מאמו, וכעת כאשר אמו מגיעה כוונתו לחזור לבבל מאותה סיבה שבגללה עזב[13].

בנוסף, לדברי מהרי"ט בחידושיו שם [ובעקבותיו הילכו עוד חכמים], שאלת רב אסי נבעה מהיותו כהן, כמבואר במגילה [כב, ב] ובעוד מקומות. ואכן, אותו מעשה מובא בירושלמי [ברכות פ"ג ה"א; נזיר פ"ז ה"א], ושם מודגש כי מדובר בכהן: 'מהו שיטמא כהן לכבוד אביו ואמו, רבי יסא[14] שמע דאתת אימיה לבוצרה, אתא שאל לרבי יוחנן מהו לצאת, א"ל אם מפני סכנת דרכים צא, אי משום כיבוד אב ואם איני יודע. אטרח עליו רבי יוחנן ומר, אם גמרת לצאת תבוא בשלום'. ממילא, אין מכאן אף כדמות ראיה לאסור על מי שאינם כהנים יציאה זמנית. אמנם הרב קוק ז"ל במשפט כהן [סי' קמז] הקשה על ביאור זה מדברי רב אסי בהמשך המעשה, אחרי ששמע שארונה בא: 'אילו ידעי לא נפקי' – והרי מאחר שמותר היה לו להיטמא לאמו ממילא הותרה לו לצורך זה גם טומאת ארץ העמים. אם כך, סבר הרב קוק, לא עניין הכהונה הוא שגרם, אלא איסור היציאה מא"י[15]. אך בלי להיכנס לשאלה אם זהו הפירוש היחיד למשפט 'אילו ידעי לא נפקי'[16], קשה להניח שממשפט זה של רב אסי ניתן לחדש איסור על יציאה זמנית[17]. אף זאת, והוא העיקר: מדובר ביציאה לדבר מצוה, ויציאה זמנית מסוג זה הותרה לכהנים. על כורחנו עלינו לבחור: או שנבאר את המעשה כמעשה של יציאה מוחלטת, או שנצטרך לראות את הסוגיה כסותרת את סוגיית ע"ז המתירה לכהנים לצאת לדבר מצוה, וממילא כסוגיה שנדחתה מן ההלכה[18].

היוצא מן הכלל הוא המעשה שבגיטין, על רבנן ש'בעכו הוו מפטרי, משום דאסור לצאת מארץ לחוצה לארץ'. מדובר בליווי גרידא, מתוך כוונה לשוב לארץ. אם על ליווי כזה נאמר שאסור לצאת, אזי גם יציאה זמנית אסורה.

שיקולי הפסיקה שבפני הרמב"ם

שתי אפשרויות עומדות א"כ כאשר ניגשים לפסוק את דין איסור היציאה מן הארץ. אפשרות אחת היא לקבוע כי סוגיית ע"ז עומדת בסתירה לשאר המקורות. האפשרות השניה היא זאת שכתבו התוספות: איסור היציאה לישראלים חל רק על מי שאין דעתו לחזור. החריג היחיד מכלל זה הוא מעשה הפרידה בעכו, ונימוקו באיסור יציאה אף לשם ליווי עומד בסתירה גמורה להיתר היציאה הזמנית שבע"ז לדברי מצוה, שהרי אם הקבלת פני חברו נחשבת כמצוה לעניין זה, כדברי מג"א [סי' תקלא ס"ק ז], על אחת כמה וכמה שליווי חברו נחשב מצוה כמבואר ברמב"ם [הל' אבל יד, ב]. על כורחנו שיש לראות את איסור הליווי כסותר להיתרי הכהנים. ולפי שהיתרי הכהנים נפסקו להלכה, יש לדחות את האיסור הנובע מאיסור הליווי בעכו.

אך יתכן שאין באמת סתירה בין המקורות.

כך פירש רש"י את האיסור שמחמתו עצרו המלווים בעכו: 'דאסור לבני ארץ ישראל לצאת חוצה לארץ'. רק לבני א"י אסור לצאת, שאם לא כן היאך יצאו בני חו"ל לחזור למקומם אם אסור הדבר? אך חילוק זה בין בני א"י לבני חו"ל – מנין? הרמב"ם בהלכות מלכים לא חילק בדבריו בין בני הארץ לתושבי חו"ל, וגם לא ברורה הסברה המצמצמת את האיסור לבני א"י. היכן מצינו שאותו מעשה יהיה אסור לבני א"י ומותר לבני חו"ל בהיותם בארץ?

הדבר תלוי בהבנת האיסור. אם נאמר שלא נאסרה אלא יציאה שלא על מנת לשוב, משמעות הדבר היא שלא חציית הגבול היא שנאסרה, אלא החלפת מקום המגורים. ממילא, בני חו"ל החוזרים לחו"ל אינם בכלל האיסור, כי יציאתם לחו"ל אינה מחליפה את מקום מגוריהם מן הארץ לחו"ל[19]. אלא שאם כך, מדוע עצרו המלווים בני הארץ ולא המשיכו? המהרי"ט בחידושיו [קידושין לא, א] השיב: 'במ"ש בגיטין כי הוו מיפטרי רבנן מהדדי בעכו הוו מיפטרי משום דאסור לצאת מא"י לחו"ל, צ"ל דמחמירים על עצמם היו'. ואפשר שלא סתם חומרה היא: במעמד הזה של פרידת בני הארץ מחבריהם שמחו"ל התבקש הדבר להמחיש את ההבדל בין שתי הקבוצות. בני א"י אסורים להעתיק את מקום מגוריהם לחו"ל, וכדי להמחיש זאת הם נעצרים בדיוק בגבול. הם, בשונה מחבריהם הבבליים, אינם יכולים לעשות כמותם, והם נשארים בארץ. מקום הגבול הוא המקום הראוי להדגיש זאת[20].

לסיכום הדיון במקורות: נמצא מקור ברור לפסק הרמב"ם בהלכות אבל, לכהנים. אך לעניין ישראלים, לכאורה אין בסיס לאסור יציאה זמנית, ולא ברור מנין לו להרמב"ם דין זה המתנה את היציאה במטרות ספציפיות.

ביאור דינו של הרמב"ם

משפט המפתח בהלכות מלכים הוא: 'אסור לצאת מארץ ישראל לחוצה לארץ לעולם אלא ללמוד תורה' וכו'. מה פשר המילה 'לעולם'? ניתן להבין אותה בשתי דרכים:

א.     לעולם – בשום אופן, בשום סיטואציה אין לצאת, אלא אם המטרה היא ללמוד תורה וכו'. המילה 'לעולם' מיועדת לחזק ולתת תוקף לדברים, וזה כל עניינה. המילה שאחריה 'אלא' היא הקידומת לרשימת היוצאים [תרתי משמע] מן הכלל.

ב.     לעולם – לתמיד. אסור לצאת לחו"ל לתמיד, אלא ללמוד תורה, לישא אשה וכו'. 'לעולם' בא להגדיר את משך הזמן. המילה 'אלא' מפרטת את מה שכן מותר. אסור לצאת יציאה עולמית, אך כן מותר לצאת יציאה כזאת שאחריה יחזור לארץ: ללמוד תורה, לישא אשה וכו'.

דרכו של הרמב"ם להשתמש ב'לעולם' בשני המובנים[21]. להלן דוגמא - אחת מרבות - לכל אחד מן השימושים:

הלכות שבת ג, י: 'כל שמותר לשהותו על גבי האש כשנוטלים אותו בשבת אסור להחזירו למקומו, ואין מחזירין לעולם אלא על גבי כירה גרופה או מכוסה או בכירה וכופח שהוסקו בקש וגבבה'. 'לעולם' – במובן של בשום אופן. ברור שלא לתמיד, שהרי במוצ"ש יותר הכל.

הל' אישות טז, כג: 'ועד כמה תגבה האלמנה העיקר במקום שאין כותבין כתובה, אם הייתה בבית בעלה גובה לעולם, ואם הייתה בבית אביה עד עשרים וחמש שנה'. 'לעולם' – לתמיד, בניגוד להגבלה של 25 שנה.

אם ביאור המילה 'לעולם' שבאיסור היציאה פירושו 'בשום אופן', אזי ההיתרים שנמנו לאחר מכן הם בגדר יוצאים מן הכלל. אין היתר יציאה אלא למטרות ספציפיות, וכל מטרה אחרת אסורה. אך אם משמעות המילה היא 'לתמיד' - האיסור על היציאה אינו אלא על יציאה לעולם, יציאה שאינה זמנית, וכדעת התוספות בע"ז דלעיל. זאת א"כ התשובה לשאלה האחרונה: אחרי שמכל הסוגיות אין מקור לאסור לישראלים יציאה זמנית מן הארץ, מדוע אסר זאת הרמב"ם? התשובה היא – הרמב"ם באמת לא אסר זאת[22]. אך מהי יציאה זמנית? מה הגדרתה? חז"ל לא הגדירו את הזמניות המותרת בשום דרך[23]. לרמב"ם, הפוסק כדרכו על פי תלמוד ערוך, לא נותר אלא ללכת בעקבות דברי חז"ל בעניין ההיתר לכהנים - אם לכהן הותר לצאת לחו"ל למטרות מסוימות, בודאי שמטרות אלו נחשבות כיציאה זמנית. כך באשר למטרות המוגדרות: תורה, אשה, להציל מן הגוים ולסחורה[24]. על כורחנו מטרות אלו הינן מטרות של יציאה זמנית, ולמען הסר ספק הוסיף הרמב"ם את שתי המילים 'ויחזור לארץ'.

הבנה זאת בדברי הרמב"ם, ש'לעולם' משמעו יציאה לתמיד, אינה חדשה. כך כתב כבר ר' ישראל משקלוב בפאת השולחן [א, ס"ק יט]: 'דמ"ש אסור לצאת מא"י - היינו לעולם'. אך מדבריו עולה כי למרות שהאיסור הוא רק יציאה לעולם, גם יציאה זמנית אינה מותרת אלא למטרות שהוזכרו, וכך כל הקושיות נשארות ללא מענה. גם לא ברור מדבריו מה המקור לאיסור היציאה הזמנית. אך ר' יהושע בועז בעל שלטי גבורים [שבועות פרק שלישי, ח, א בדפי הרי"ף] אמר את הדברים במפורש: '...דאין מצוה ללכת לא"י על מנת לשוב... דכי היכי דהיציאה על מנת לשוב אינה עבירה - כך ההליכה על מנת לשוב אינה מצוה'. מדבריו עולה כי היתר היציאה הזמנית מהארץ היה פשוט בעיניו, והחידוש הוא שגם עליה זמנית לארץ אינה מצוה. גם המהרי"ט בחידושיו לכתובות התיר במפורש יציאה זמנית למטרה כלשהי. לדברינו יש בסיס לדעתם, שכך סבר הרמב"ם.

מענה לשאלות על הרמב"ם

אם זהו הביאור לדברי הרמב"ם, ניתן להשיב על השאלות דלעיל.

'דבר מצוה' - הרמב"ם לא התיר לישראלים לצאת לכל דבר מצוה. מקומו של היתר יציאה לדבר מצוה הוא דווקא לכהנים, אצלם מדובר בהתנגשות בין איסור הטומאה לבין מטרה של מצוה, וחז"ל קבעו כי המצוה גוברת. אצל ישראלים – אין התנגשות כלל. מעולם לא נאסרה עליהם יציאה זמנית, ואין צורך במטרה של מצוה, מאחר שאין התנגשות בין איסור למצוה. במקום שאין איסור, אין צורך במצוה. הא ראיה, שהותר לצאת לצורך סחורה[25], ולכהנים לא הותר הדבר. ממילא, מצוה כשלעצמה אינה מעלה ואינה מורידה בהיתר לצאת לחו"ל, ואין מדד להיתר היציאה אלא מדד הזמניות. וכל עוד אין הגדרה ברורה לזמניות, אין להתיר אלא את מה שהותר לכהנים, ומשם נלמד שזהו בכלל יציאה שאינה 'לעולם'.

'אין שם דרך אלא היא' - כעת מובן מדוע לא נאמרה הגבלה זאת אלא לכהנים. אצל כהנים מדובר בהתנגשות בין איסור הטומאה למטרה שלשמה יש להתיר. ההיתר הוא בגדר דחויה, וכמו עשה דוחה לא תעשה: רק בעת התנגשות ממשית בין המצוה לאיסור יש להתיר. לכן, לא הותר לכהנים אלא בזמן שאין מוצא אחר - אין שם דרך אלא היא. ואילו לישראלים אין צורך בכך, די בכך שהיציאה אינה לעולם, כי יציאה זמנית מעולם לא נאסרה.

'יש שם מי שילמדנו בארץ ישראל' - מובן גם מדוע לא חש הרמב"ם להבהיר כי היתר היציאה ללמוד תורה תקף גם כשיש מורה בא"י. בכהנים הבהרה זאת מחויבת, שהרי לכאורה אם יש מי שילמדנו אין התנגשות ממשית בין הטומאה למצוה. אך מאחר שלא מן הכל אדם זוכה ללמוד חזרה הסתירה למקומה, והותרה היציאה. אצל הישראלים די בכך שהיציאה למטרה זמנית כדי להתיר, ואחת היא אם יש או אין מי שילמדנו בא"י.

'ויחזור לארץ' - אצל כהנים מילתא דפשיטא הוא. טומאת ארץ העמים לא נעלמה, ודבר פשוט הוא שברגע שהסתיימה התנגשות הערכים אין לו לכהן להישאר במקום טמא אף רגע אחד. אצל ישראלים – זהו לב העניין, מותר לצאת רק בהנחה שיחזור לארץ. לכן לישראלים הבהיר הרמב"ם את שורש ההיתר, ואצל כהנים לא הזדקק לכך.

התיבות 'ויחזור לארץ' נכתבו לפני היתר היציאה לסחורה במקום לאחריו, כי יציאה לסחורה עשויה להיות יציאה זמנית, ממוקדת מטרה, לצאת ולחזור. זאת, בהנחה שיוצאים למכור בחו"ל סחורה שמקורה בארץ, או לרכוש סחורה מחו"ל כדי למוכרה בארץ[26]. אך העיסוק בסחורה עלול לחייב השתקעות בחו"ל, כאשר הרכישה והמכירה נעשות שתיהן בחו"ל. זאת, בשונה משלוש המטרות הקודמות שהינן ממוקדות יותר – להציל מן הגוים, לישא אשה וללמוד תורה. אמנם כל חייו אדם לומד תורה, אך היציאה המותרת לחו"ל היא ללמוד תורה מחכם מסוים, ללמוד את מה שאותו חכם יכול ללמד. אולי נדרש זמן רב יותר, אך עדיין מדובר במטרה שיש לה סוף.

זאת הסיבה לחלוקה לשני קטעים. העיסוק בסחורה עלול להימשך עוד ועוד, כי כל חייו עושה אדם לפרנסתו. לכן כתב הרמב"ם את ההגבלה בהתאם. על שלוש המטרות כתב הרמב"ם 'ויחזור לארץ', אבל על הסחורה כתב הרמב"ם: 'אבל לשכון בחוצה לארץ אסור'. לכאורה משפט זה עומד בסתירה למשפט שנאמר בהלכה ז' באותו פרק: 'ומותר לשכון בכל העולם חוץ מארץ מצרים'. אך כוונת הרמב"ם היא לאסור ליוצא לסחורה את ההשתהות בחו"ל עד שהוא כבר יחשב 'שוכן' שם. היציאה הותרה מאחר שהיא על מנת לחזור, אך להישאר ולשכון שם אסור[27].