המעין

עוד על היתר נשיאת כפיים כאשר קיימת כתובת קעקע על זרוע הכהן

הרב יעקב אפשטיין, שומריה; ר' צבי רייזמן, לוס אנג'לס 

הרב רייזמן במאמרו ב'המעין' (גיליון 217 ניסן תשע"ו) רצה להוכיח על פי ה'משך חכמה' שכהן עם כתובת קעקע פסול לעבודה ולנשיאות כפיים. אך לענ"ד הוא השווה בטעות בין איסור שרטת (=גדידה) לאיסור קעקע, והם שני איסורים שונים, כפי שיוסבר להלן.

א. בפרק א ממאמרו הביא מויקרא (יט, כח): "ושרט לנפש לא תתנו בבשרכם וכתבת קעקע לא תתנו בכם אני ה' ". פסוק זה נאמר לא רק לכהנים אלא לכל ישראל. הפסוק הזה כולל בתוכו שני איסורים: 1. שרטת. 2. כתובת קעקע. ואלו שני איסורים שונים ומלקויות שונות.

הרמב"ם מביא בסוף הלכות עבודה זרה (פי"ב הי"א) איסור כתובת קעקע (וציטט זאת הרב רייזמן). ובהלכות יב-יג כתב את הלכות איסור שריטה (=גדידה), וז"ל: "השורט שריטה אחת על המת לוקה שנאמר ושרט לנפש לא תתנו בבשרכם, אחד כהן ואחד ישראל, שרט שריטה אחת על חמש מתים או חמש שריטות על מת אחד לוקה חמש, והוא שהתרו בו על כל אחת ואחת. גדידה ושריטה אחת היא, וכשם שהיו הגוים שורטים בבשרם על מתיהם מפני הצער כך היו חובלין בעצמם לעבודה זרה, שנאמר ויתגודדו כמשפטם, גם זה אסרה תורה שנאמר לא תתגודדו, אלא שעל מת בין שרט בידו בין שרט בכלי לוקה, לעבודת כוכבים בכלי חייב מלקות בידו פטור". והרמב"ם לא חיבר כלל בין האיסורים.

ב. לגבי איסורים שנכפלו בכהנים נאמר בויקרא (כא, ה) "לא יקרחו קרחה בראשם ופאת זקנם לא יגלחו, ובבשרם לא ישרטו שרטת". שלושה איסורים: קרחה, השחתת פאת זקן, שרטת. אבל אין איסור מיוחד מן התורה לכהנים בכתובת קעקע! וא"כ ודאי שללא ציווי מיוחד כתובת קעקע בכהנים אינה פוסלת עבודה. וכן בפרשת ראה (דברים יד, א) נאמר: "בנים אתם לה' אלהיכם לא תתגדדו ולא תשימו קרחה בין עיניכם למת". היינו איסור גדידה (=שריטה) וקרחה, ואף ציווי זה מופנה לכל ישראל.

ג. הרמב"ם בהל' ע"ז הדגיש שבאיסורים אלו (גדידה, קרחה) גם כהנים לוקים כישראל ולא לוקים פעמיים[1], בשריטה ("אחד כהן ואחד ישראל, שרט שריטה" – הלכה יא) ובקריחה ("אחד ישראל ואחד כהן שקרח על המת אינו לוקה אלא אחת" – הלכה טו). אבל לא הזכיר באיסור כתובת קעקע כהנים – כי אין איסור מיוחד לכהנים בכתובת קעקע. ממילא אין בסיס לטענת הרב רייזמן לפסול כהן מעבודה כשיש עליו כתובת קעקע, ואין זה משנה אם הוא עשה לעצמו על גופו וע"כ הוא לוקה, או אחר עשה על גופו ולא סייע ואינו לוקה (רמב"ם הל' ע"ז פי"ב הי"א), הוא מותר לעבוד במקדש (וההיקש שלמד מהמשך חכמה בין שרטת וקרחה לקעקע יידון להלן).

בפועל לגבי נשיאות כפיים לבעל כתובת קעקע הבעיה היא חיצונית שהעם לא יסתכלו בו, ואם ידיו מכוסות בטלית כפי המנהג אין שום בעיה בכך, וכך גם כתב בילקוט יוסף או"ח סי' קכח סעי' עב.

ד. אף בדברי המשך חכמה (ויקרא כא, ה) הדברים מדויקים שאין איסור קעקע פוסל עבודה, שכן לא הזכיר קעקע בכלל הפוסלים עבודה אלא: "כתב זה להורות שהמגולח זקן ומקורח ראש וכו' אינו ראוי שישמש על גבי מזבח, ומחלל עבודה לפי זה. ואין זה סותר לדברי הגמרא בזבחים יז דאמר דאינו מחלל עבודה, דאיסורים דקרחה וגלוח זקן ושרט הוי דינו כמטמא למתים וכנושא נשים פסולות, דכל זמן שהם עמו מחלל עבודה [לדעת קצת (פסוק ח לקמן)] ואינו עובד על גבי המזבח". ולא הביא כתובת קעקע כי אין זה איסור מיוחד לכהנים. ויש להוסיף שהאיסורים שמנה הרב מאיר שמחה הכהן הם איסורים הניתנים לתיקון וריפוי בעוד שקעקע אינו ניתן להעברה אלא בהשתלת עור וכד'.

ה. אף שהמשך חכמה לא הזכיר זאת, פירושו עצמו נמצא במחלוקת בין הראשונים (ואף הם אינם כוללים כתובת קעקע כפוסלת עבודה).

כתב הרמב"ן (דברים יד, א): "ויתכן שהיתה המצוה הראשונה (=בחומש ויקרא) בכהנים לאמר שאם היה הכהן מקורח ומגודד איננו ראוי לעבודה, כמו שאמר (שם פסוק ו) ולא יחללו שם אלהיהם, והנה עבודתם מחוללת, וכאן ביאר כי המצוה גם לישראל, והוצרכו לשתיהם".

ודעתו שהאיסור הנכפל בכהנים של גדידה ושריטה אינו מכפיל את המלקות אבל פוסל עבודה. אולם הרמב"ם לא הזכיר שאיסורים אלו בכהנים פוסלים עבודה, ולא באר מה הם מוסיפים בכהנים, פרט לאיסור מיוחד[2].

וברשימות שיעורים לגרי"ד סולובייצ'יק (יבמות ה, א) הביא ראיה לשיטת הרמב"ם: "ועיין בגמ' זבחים (יז, א) ר' סימאי אומר רמז לטבול יום שאם עבד חילל מנין ת"ל קדושים יהיו ולא יחללו, אם אינו עניין לטמא דנפיק מוינזרו, תנהו ענין לטבול יום, אימא תנהו ענין לקורח קרחה ולמשחית פאת זקן, טבול יום דאם עבד במיתה מנלן, דגמר חילול חילול מתרומה, דפסול בתרומה מחיל עבודה, דלא פסול בתרומה לא מחיל עבודה. עכ"ל, ומפורש שכהן הקורח קרחה או שמשחית פאת זקנו אינו מחלל עבודה - ודלא כרמב"ן".

ו. לסיכום, איני רואה סיבה לספֵקו של הרב רייזמן, ולא מצאתי מי שאסר עבודה במקדש לכהן בעל כתובת קעקע.

                                                                                                יעקב אפשטיין, שומריה

* * *

תשובה לידידי הרב יעקב אפשטיין שליט"א.

על התמיהה בסוף דברי הרב אפשטיין ש"לא מצאתי מי שאסר עבודה במקדש לכהן בעל כתובת קעקע" - אשיב שאיני יודע מנין הוציא הרב אפשטיין מדבריי משהו הנוגע לעבודה במקדש. אין שום איזכור במאמרי שכהן עם כתובת קעקע יפסל אלא לנשיאת כפים, ולא לעבודה במקדש. לא באתי אלא לחדש ולדמות, שאם נאמר שגדר איסור כתובת קעקע הוא במעשה ולא בתוצאה, וכהוכחת הגר "ח קנייבסקי, אזי נוכל להשוות פסול זה לחידושו של ה"אור שמח" שפסול כהן לעבודה אם עבר על איסור קרחה או גילוח או שריטה הוא פסול הגוף, וכמו כן כתובת קעקע תיחשב פסול הגוף, וממילא היא תפסול את הכהן מלישא כפיו.

ומעניין לעניין באותו עניין, העירוני שבדורות שלנו כתובת מספר על זרוע של ניצולי השואה היא לא בגדר "דש בעירו", ודלא כמו שהבאתי מספר "קנין תורה". היום מציאות זו כבר לא נפוצה כלל, וממילא נשתנו הדורות בעניין זה, כאשר בימינו דבר כזה בהחלט יעורר סקרנות והתרגשות ויגרום לציבור להסתכל על ידיו של הכהן [אם לא יכסה את ידיו].

בברכה ובידידות,

צבי רייזמן, לוס אנג 'לס

* * *

לכבוד הרב צבי רייזמן שלום וברכה!

כבודו משווה בין עבודה לנשיאות כפים – שהרי אחרת כל הראיה מה"אור שמח" נופלת, שהרי הוא לא דיבר בנשיאות כפים אלא בעבודה במקדש.

הרמב"ם כותב את הלכות נשיאות כפים בהלכות תפילה ונשיאת כפיים פרקים יד-טו. הוא מזכיר את אותן הלכות לנשיאת כפיים שבמקדש ושבגבולין, ואינו מחלק בין פסוליהם. הרמב"ם מזכיר בספר עבודה (הלכות תמידין ומוספין ו, ה) את ברכת הכהנים: 'ואחר שמעלין את האיברים, מתחילין אלו שעל מעלות האולם ומברכין ברכת כהנים ברכה אחת בשם המפורש כמו שביארנו במקומה', ו'במקומה' הוא בהלכות תפילה ונשיאות כפים פרקים יד-טו. ועולה שאין הבדל בין מקדש לגבולין בדברים הפוסלים לברכת כהנים (אלא שלמקדש לא נכנסים האסורים בכניסה). ולפי הרמב"ם ברכת כהנים אינה עבודה, והמומים הפוסלים אינם מומים הפוסלים עבודה, אלא מומים החיצוניים שהעם מסתכל בהם. הרמב"ם מונה שם ששה דברים הפוסלים נשיאות כפים ביניהם מומים ועבירה. מומים הפוסלים הם החיצוניים בלבד, עבירות הפוסלות הן: שהרג את הנפש שהמיר או עבד ע"ז. ואלו בלבד!

בירושלמי תענית פ"ד ה"א יש הו"א לפסול בעל מום לשירות במקדש גם לנשיאות כפים, אולם כבר בירושלמי פסקו שאין זה פוסל (ואותה מחלוקת הובאה בתענית כו, ב בבבלי). ולכן המג"א (סי' קכח ס"ק נד) כתב שערל כהן נושא את כפיו ואפילו לא מל במזיד, שאע"ג שמחלל את העבודה אבל נשיאות כפים אינה תלויה בזה, שהרי בעל מום מחלל עבודה ולומדים בתענית (כו, ב) שנושא את כפיו, וא"כ ה"ה לעניין ערל כן. ואמנם הב"ח והפר"ח סוברים שפסול לנשיאות כפים, אולם זה רק בערלות ולא בשאר דיני נשיאות כפים, ולכן כל הלימוד מעבודה לנשיאות כפים אינו במקומו.

וא"כ ממה נפשך, אם באת לפסול מצד מומים - אין ללמוד לגבי כתובת קעקע אלא מצד שמסתכלים בה, ואין לכל הדיון מקום. ואם באת לפסול מצד עבירה ג"כ אין קעקע עבירה הפוסלת נשיאת כפיים. וא"כ במה נשאר לרב הסתפק?

בכבוד רב, יעקב אפשטיין

* * *

כבוד ידידי הרב יעקב אפשטיין שליט " א

אחדשה " ט. שוב קיבלתי מכתבכם על מאמרי שפורסם בקובץ 'המעין' בעניין כתובת קעקע בזרועו של כהן לעניין נשיאת כפים .

ראשית אדגיש שכל דברי נכתבו בדרך אפשר ולא כהכרעה ברורה, וכפי שבסוף דברי לגבי כהן שקעקע בחברו נקטתי במפורש בלשון ' אפשר ' ו'יתכן '.

ולגופן של דברים :

א. במכתבכם הראשון אלי הובא [אמנם במאמר מוסגר] שיש חילוק אף בסברא בין שרטת לכתובת קעקע. וז " ל שם : ויש להוסיף שהאיסורים שמנה הרב מאיר שמחה הכהן הם איסורים הניתנים לתיקון וריפוי, בעוד שקעקע אינו ניתן להעברה אלא בהשתלת עור וכד'. ע " כ דבריך . אולם צריך לדעת שחילוק זה נכון היה בעבר, ובימינו ההתקדמות הטכנולוגית מאפשרת להסיר קעקועים בלי צורך בהשתלת עור, במיוחד בעזרת מכשיר לייזר . ומכל מקום, בסברה זו שהבאתם ובהשתנותה בימינו נוכל לדחות הראיות מחד, ולהבין את ההשוואה מאידך .

מה שהבאתם באות א להוכיח ממה שהרמב " ם בהלכות עבודה זרה פרק יב הביא את ההלכות של שרטת וכתובת קעקע כהלכות נפרדות, ומכאן מוכח שהם שני איסורים שונים, אין זה ראיה, כי יתכן שבזמנו היה ביניהם חילוק במציאות, וכך חילק הרמב " ם את ההלכות . ועל דרך זה אין לדייק מזה שהרמב " ן שהבאת באות ה לגבי פסול עבודה, וה ' משך חכמה' שהבאת באות ד, לא כללו בדבריהם אלא קרחה ושרטת ולא הזכירו קעקוע בנשימה אחת, מאחר וחלוקים הם כנ " ל אין לכוללם יחד . אמנם בימינו נעשו שרטת וקעקוע דומים זה לזה, ושניהם ניתנים לתיקון וריפוי בהסרה . וסבורני לומר בדרך ' אפשר' שהפוסל בשרטת משום פסול הגוף יפסול גם בקעקוע משום פסול הגוף .

ב. מה שבאתם להוכיח באות ג מדברי הרמב " ם בהלכות ע " ז שנקט לגבי קרחה ושרטת שאין איסור נוסף לכוהנים ולא הזכיר כן לגבי קעקוע, וא " כ מוכח שאין פסול מיוחד בכהן. עיין בכסף משנה לגבי קרחה הל' טו וז " ל: דלא תימא כהן לילקי תרי משום לא יקרחו ומשום לא תשימו קרחה בין עיניכם למת, וטעמא משום דבסוף פ " ק דקידושין דף לו יליף בג " ש כמה דברים מלא יקרחו קרחה ולא תשימו קרחה, וא " כ לאו לטפויי לאו לכהן אתא לא יקרחו, אלא לגלות על לא תשימו קרחה כנ " ל . ועל דרך זה בעבודת המלך לגבי שריטה סע' יב כתב וז " ל: עי' כס " מ מ " ש אחד כהן וכו' בפ " ק בקידושין יליף לה בג " ש. ע " כ. ואינו מובן, דהתם יליף ג " ש לעניין קרחה ולא לעניין שריטה .

אבל באמת נמצאת ג " ש זו בתורת כהנים פרשת אמור, אין לי אלא כהנים שריבה הכתוב בהם מצוות יתירות, ישראל מנין, ת " ל שרטת, נאמר כאן שרטת ונאמר להלן ושרט לנפש, מה כאן חייב על כל שריטה ושריטה וכו'... עיי " ש המשך דבריו באריכות .

ומ " מ מתבאר שהרמב " ם טעמו המיוחד עמו מדוע היה צריך להזכיר כהן לעניין קרחה ושרטת, ואין להוכיח ממה שלא נקט כן לעניין קעקוע שאין איסור מיוחד לכהן בכתובת קעקע, שלא נקט כן משום שלא היה צריך לזה .

ואסיים בברכה שתזכו להגדיל תורה ולהאדירה,

בברכה ובידידות ,

צבי רייזמן