המעין

ד"ר יהושפט נבו

הפיוט "אלוהים ממכון שבתך"

הקדמה

הפיוט "אלוהים ממכון שבתך" מיוחס לר' יוסף בכור שור (להלן ריב"ש), שנודע כפרשן התורה[1]. איננו יודעים בוודאות מתי חי, אולם הסברה המקובלת היא שנולד בתחילת המאה האחרונה של האלף החמישי[2]. גם קורות חייו אינם ידועים. השם "בכור שור" ניתן לו, ככל הנראה, לפי הפסוק "בכור שורו הדר לו" (דברים לג, יז)[3]. אף על פי שהיה, ככל הנראה, תלמידו של רבנו תם[4], אין ריב"ש מזכירו כלל בפירושו לתורה[5]; ואולם אחת משאלותיו לרבנו תם פותחת במילים: "הנני הקטן ממשמשיו ותלמידיו מחלה פני מורי הרב"[6]. ריב"ש היה גם אחד מבעלי התוספות החשובים, ונקרא על שם מקומו ר"י מאורליאנ"ש[7].

בסוף האלף החמישי התפתח בצרפת חקר הפיוטים הקדומים וחיפוש המקורות המדרשיים והאגדות שהפייטנים שיקעו בפיוטיהם אם בגלוי אם ברמז ואם באסוציאציה[8]. מבין הפרשנים של פיוטי הקדמונים היו שכתבו פיוטים בעצמם, ובהם גם ריב"ש. על פיוטיו כותב א"מ הברמן:

מפיוטיו של ר' יוסף בר יצחק מאורליאנש נודעים לנו חמישה, וכולם סליחות. בארבעה מהם הוא חותם גם בשם אביו ובאחד רק בשמו... הפיוט החמישי – עקדה.[9] שפתו נאה ומצטיינת בפשטותה, והצרות שעברו עליו ועל דורו מצאו להן הד נאמן בפיוטיו המלאים רגשי נקמה[10].

במאמר הזה אנחנו מבקשים להציג את הפיוט "אלוהים ממכון שבתך" המיוחס לריב"ש בזיקתו למדרשי חז"ל. יש בהידרשות אל התשתית המדרשית כדי להרחיב את היריעה הרעיונית ודרכי ביטוייה, וגם להעמיד על מקומו של הפיוט בנטיעת הביטחון שבקשותיו תתגשמנה[11].

הרעיון המרכזי של הפיוט הוא מצוקת ישראל ונאקתו, ובעקבות כך ציפייה לישועת ה'. הפייטן – הוא קולו של העם – פותח בגוף ראשון רבים בפנייה ובבקשה לה' שיביט אל עמו ויראה בסבלו, ובמהלך הפיוט עובר הפייטן לגוף ראשון יחיד. במעבר בלתי שיטתי זה יש ביטוי לזהות המושלמת שחש הפייטן עם העם.

כפי הידוע לנו, ריב"ש שחי בצפון צרפת לא סבל בעצמו ממסעי הצלב. להוציא את השמדת היהודים בעיר רואן במסע הצלב הראשון בשנת תתנ"ו (1096), ופרט לכמה אירועים, כגון ההתקפה על רבנו תם במסע הצלב השני, לא נפגעו כמעט יהודי צפון צרפת ממסעי הצלב אשר הביאו כיליון על יהודי עמק הריין וגרמניה. ריב"ש כאב את כאב חורבן יהדות גרמניה והרס מרכזי התורה מגנצא וורמייזא בדור שלפניו, ומזדהה עם עמו[12].

נראה לנו, שתוכנו  ואווירתו של הפיוט תואמים את תקופת ריב"ש. חורבנם של המרכזים בגרמניה, הרס הקהילות ורציחת יהודיהן, השאירו חלל ריק הן בעולם התורה, והן בלבם של לומדיה בכל רחבי אשכנז. הפיוט דנן מבטא את תחושת הריקנות הזו ואת תחושת הבדידות והחרדה באותה העת. המדרשים המתקשרים להיגדי הפיוט מבטאים נאמנה את התחושה של הכותב.

אֱלֹהִים מִמְּכוֹן שִׁבְתֶּךָ

הַבֵּט צֹאן מַרְעִיתֶךָ

רְצֵנוּ כַמְּשָׁרְתִים בְּחַצְרוֹתֶיךָ

בְּשִׁבְתָּם בְּבֵיתֶךָ

 

5      בְּבֵיתְךָ לְשַׁחֶרְךָ קִדָּמְנוּ

וְאֵלֶיךָ נָשָׂאנוּ עֵינֵינוּ

וְאִם כָּשַׁלְנוּ בַעֲוֹנֵינוּ

אַתָּה יְיָ גּוֹאֲלֵנוּ

 

גּוֹאֲלֵנוּ עַמְּךָ מְיַחֲלִים

10      חַתִּים מֵרוֹעַ מַעֲלָלִים

כִּי מִמְּךָ אֵין לְהַעֲלִים

יוֹדֵעַ דִּין דַּלִּים                             

          

דַּלִּים נָסִים לְךָ לְעֶזְרָה

כִּי צַר רוֹדֶה בָם בְּעֶבְרָה               

15      וְאֵשׁ חֲמָתוֹ בָּם בָּעֲרָה

 שַׁלֵּם יְשַׁלֵּם הַמַּבְעִר אֶת-הַבְּעֵרָה

 

הַבְּעֵרָה לְשָׁרֵשׁ שָׁרוֹשׁ

אוֹתִי עַל גַּבִּי חָרוֹשׁ

הִרְוַנִי לַעֲנָה וָרוֹשׁ

20      יֵרֶא יְיָ וְיִדְרֹשׁ

 

וְיִדְרֹשׁ דַּם עַמּוֹ מִצַּר מְבַקְשָׁם לְהֻומָּם

וְלָשִׁית כַּגְּלָלִים לְחֻומָּם

וְלִשְׁפּוֹך כַּמַּיִם דָּמָם

וְעָשִׂיתָ כַּאֲשֶׁר זָמָם

 

25      זָמָם בָּחֳרִי-אַף לְכַלּוֹתֵינוּ

חָשַׁב כִּי יְיָ עֲזָבָנוּ

יָדַעְנוּ יְיָ רִשְׁעֵנוּ

אֲשֶׁר[13] נוֹאַלְנוּ וַאֲשֶׁר חָטָאנוּ

 

חָטָאנוּ וְאַשְׁמָתֵ(י)נוּ רַבָּה               

30      וְעֵדֶר יְיָ נִשׁבָּה

עַל-זֹאת נַפְשִׁי דָאֲבָה

נָשִׁיתִי טוֹבָה

         

טוֹבָה רָחֲקָה וּמֵעַי הָמוּ

הָלַךְ לִבִּי וְעֵינַי קָמוּ

35      חוֹזַי וּמְלִיצַי נֶאֱלָמוּ

יֵשְׁבוּ לָאָרֶץ יִדְּמוּ

 

יִדְּמוּ זְקֵנַי וּמָטָה יָדִי

וְיִדַּל מְאֹד כְּבוֹדִי

וְעַל-עָנְיִי וּמְרוּדִי

40      נִשְׁפַּךְ לָאָרֶץ כְּבֵדִי

 

כְּבֵדִי נִשְׁפַּךְ וּכְבוֹדִי גָלָה

זְכוֹר אָב צִוִּיתוֹ שׁוֹכֵן מָעְלָה

קַח-נָא אֶת-בִּנְךָ כְּצֹאן מִמִּכְלָה

וְהַעֲלֵהוּ שָׁם לְעֹלָה.

 

45      לְעֹלָה הֱבִיאוֹ לְאֵל מִתְנַשֵּׂא

וּבֵן אָמַר מִנִּי אַל תְּכַסֶּה

אָבִי אֵיךְ קָרְבָּן מִנִּי תַעֲשֶׂה

אִם יִמְעַט הַבַּיִת מִהְיוֹת מִשֶּׂה

 

מִשֶּׂה נִבְחַר לְאֵל רָם וְנִשָּׂא

50      וּבְזֹאת פַּעַם לָנוּ יִשָּׂא

עֵינוֹ עַל בְּנוֹ לא חָסָה

וְהָאֱלֹהִים נִסָּה

 

נִסָּה וּפִיו לא הִמְרָה

וְנָתַן אַיִל תְּמוּרָה

55      וְקוֹל מִשָּׁמַיִם קָרָא

יְהִי עֲלֵיכֶם סִתְרָה

 

סִתְרָה הֱיֵה-לִי מַשְׁעֵנִי

וּסְלַח וּמְחַל עֲוֹנִי

וַחֲמוֹל עָלַי כִּי אֲנִי

60      הַגֶּבֶר רָאָה עֳנִי

עֳנִי עַמְּךָ רְאֵה וּבְךָ יִוַּשַׁע

וְאֶל-צַעֲקוֹתֵינוּ תִישַׁע

וּמְחַל-לָנוּ חֵטְא וָרֶשַׁע

עַל-כָּל-דְּבַר-פֶּשַׁע

65      פֶּשַׁע נַקֵּה וְאַשְׁמָתִי

כִּי בְךָ-יְיֳ חָסִיתִי

וְעַל-עֲוֹנִי הוֹדֵיתִי

כִּי-כֵן צֻוֵּיתִי

 

צֻוֵּיתִי מֵאֵת מְחוֹלֲלִי

70      וְהוּא יְרַפֵּא מֵחֳולִי

וְיִשְׁמַע אֵל בְּפִלּוּלִי

מֵהֵיכָלוֹ קוֹלִי.

 

קוֹלִי אֶקְרָא וְעֵינַי מְבַכּוֹת

וְטֻוחוֹתַי לְךָ מְחַכּוֹת

75       וְעַמְּךָ מְקוֹם מְנָחוֹת רְבוּכוֹת 

יְדַבֵּר אֵלֶיךָ רַכּוֹת

 

רַכּוֹת יְדַבֵּר וְתַחֲנוּנִים

לְךָ אֲדֹנֵי הָאֲדֹנִים

וְאַתָּה שַׁכֵּר חִיצֵּיךָ מִדַּם מְעַנִּים

80      חִצֵּי גִּבּוֹר שְׁנוּנִים

 

שְׁנוּנִים עֲלֵי כָל-צָר

... ... ... ... צר

וַאֲנִי קָרָאתִי מִמֵּצַר

הֲיַד יְיָ תִּקְצָר

 

85      תִּקְצָר רוּחִי בְּיַד מְשַׁסֵּף

נִמְכַּרְתִּי חִנָּם וְלֹא בְכָסֶף

וּפִזְרַנִי וְאֵין מְאַסֵּף

לְכָל-בֵּית יוֹסֵף

          

י'וֹ'סֵ'ף' יָדוֹ שֵׁנִית כִּכְבָר

90      לִקְנוֹת שְׁאֵרִית עַם נָבָר

וּבְאֶרֶץ עֲרָבָה וּמִדְבָּר

יְהִי פִסַּת-בָּר

 

בַּ'ר'-לֵבָב סְלַח-נָא

תִּקְרַב הַיּוֹם ........

95       .......................

 .................... [בִּי?]

 

בִּ'י' שׁוֹכֵן שְׁמֵי שַׁחַק

עֲנֵה לְקוֹרְאֶיךָ בְדוֹחַק

וְאַתָּה יְיָ אַל-תִּרְחָק

100         אֱלַהֵי אַבְרָהָם (וְ)יִצְחָק

 

יִ'צְ'חַ'ק' אֵל וְיִלְעַג לְקָמִים

וְיָחוֹן עַל-מְעוּטֵי עַמִּים

שורה 1 "ממכון שבתך": "זה אחד מן הדברים שכסא של מטה מכוון כנגד כסא של מעלה. וכן הוא אומר, ה' בהיכל קדשו ה' בשמים כסאו (תה' יא, ד) ואומר בנה בניתי בית זבול לך מכון לשבתך עולמים (מל"א ח, יג)" (מכילתא בשלח – מסכתא דשירה פרשה י, הורביץ-רבין עמ' 150). "בנה בניתי בית זבול לך מכון לשבתך (מל"א ח, יג). זה אחד מן הדברים שכסא של מטן מכוון כנגד כסא של מעלן. וכן הוא אומר תביאמו ותטעמו בהר נחלתך מכן לשבתך (שמות טו, יז)" (ילק"ש למל"א קפט). הרעיון שעולה מהמדרש הוא, שהקב"ה השוכן בעולמות עליונים יש לו דירה גם בעולמות תחתונים, בתנאי, כלשון המדרש: "אם תקיימו מצוותי מניח אני את העליונים וארד ואשכון ביניכם, שנאמר ושכנתי בתוך בני ישראל (שמ' כט, מה)... ואם יעשו רצוני אין שכינתי זזה מביניהן. למה? אמר רבי אמי: נתאוה הקב"ה כשם שיש לו דירה למעלה שיהא לו כך דירה למטה" (תנחומא בחוקותי ג). הקב"ה משרה שכינתו בעולם שעה שישראל שומרים את מצוותיו, ואם לאו – השכינה מסתלקת, כנאמר ביחזקאל ט, ג; יא, כב–כג, שהשכינה הסתלקה מבית המקדש בעקבות חטאי ישראל. במילה "הבט" הפותחת את הפיוט הפייטן מכוון לרעיון ההשגחה, כפי שנאמר: "משמים הביט ה' ראה את כל בני אדם. ממכן שבתו השגיח אל כל יושבי הארץ" (תה' לג, יב–יג). הפייטן מבטא את ביטחונו בהשגחה האלוהית על ישראל. גם אם השכינה הסתלקה ונמצאת בהסתר, היא קיימת וההשגחה קיימת.

שורה 4 "בשבתם בביתך": "אמר רבי ברכיה: משל למלך ששלח שלוחין שלו למדינה, ועמדו בני המדינה ושמשו לפניהם באימה וביראה וברתת ובזיע. כך אמר להם הקב"ה לישראל: שלחתי לכם שלושה שלוחין, משה אהרון ומרים. שמא אכלו מכם? שמא שתו מכם? שמא הטריחו עליכם? כלום לא מזכותן אתם מתפרנסין? המן בזכות משה. הבאר בזכות מרים. ענני הכבוד בזכות אהרון. א"ר יצחק משל למלך ששלח פרוזדוגמא [מכתב] שלו למדינה. מה עשו בני המדינה, עמדו על רגליהם ופרעו את ראשיהם וקראוה באימה וביראה ברתת ובזיע. כך אמר הקב"ה לישראל: הדא הוא פרוזדוגמא דידי. לא הטרחתי עליכם. לא אמרתי אליכם שתהא קורין קריאת שמע לא עומדין על רגליכם, ולא פורעין את ראשיכם, אלא בשבתך בביתך ובלכתך בדרך ובשכבך ובקומך" (דב' ו, ז) (ויקרא רבה אמור כז, ו). במדרש לעיל מוטעם שהשראת השכינה מותנית בקיום המצוות, כהשלמה לכך מטעים המדרש דנן שאין קיום המצוות נחשב עול כבד שאי אפשר לעמוד בו. למדרש מסר כפול: המסר הראשון עניינו זכות אבות. כיוון שהפיוט הוא מסוג הסליחה יש חשיבות להזכרת זכות אבות. כשם שעמדה לישראל גאולת מצרים (שמ' ג, טו) בזמנים אחרים "ויחן ה' אותם וירחמם ויפן אליהם למען בריתו את אברהם יצחק ויעקב, ולא אבה השחיתם ולא השליכם מעל פניו עד עתה" (מל"ב יג, כג), היא עומדת לישראל בכל הדורות. העניין של זכות אבות תופס, כאמור, מקום נכבד בפיוט, ראה גם להלן. לקח אחר העולה מהמדרש הוא, שאין הקב"ה מכביד את דרישותיו על ישראל.

שורה 16 "שלם ישלם המבעיר את הבערה": "כי תצא אש (שמות כב, ה) – מעצְמה. שלם ישלם המבעיר את הבעירה" (שם ה), אמר הקב"ה: אני הצתי אש בציון, שנאמר ויצת אש בציון (איכה ד, יא), ואני עתיד לבנותה באש, שנאמר ואני אהיה לה נאם ה' חומת אש סביב (זכריה ב, יט)" (ב"ק ס, ב). יש כאן חידוש שהגאולה אינה תלויה אך ורק בהתנהגותו של עם ישראל, כפי שמקובל לחשוב, אלא זוהי 'חובתו' של הקב"ה שגרם לחורבן. רעיון זה משתלב גם בנימוקו הראשון של הפייטן לגאולה. הוא רואה בכך את אחד מתפקידי ה' כלפי העם ובעיקר אם הודו בחטאם.

שורה 18 "על גבי חרוש": "בשכר נשים צדקניות שהיו באותו הדור, נגאלו ישראל ממצרים. בשעה שהולכות לשאוב מים, הקב"ה מזמן להן דגים קטנים בכדיהן, ושואבות מחצה מים ומחצה דגים... ומוליכות אצל בעליהן לשדה, ומרחיצות אותן וסכות אותן ומאכילות אותן ומשקות אותן, ונזקקות להן... וכיון שמתעברות באות לבתיהם. וכיון שמגיע זמן מולדיהן, הולכות ויולדות בשדה תחת התפוח... והקב"ה שולח משמי מרום מים שמנקיר ומשפיר אותן... ומלקט להן שני עיגולים אחד של שמן ואחד של דבש... וכיון שמכירין בהן מצרים באין להורגן ונעשה להן נס ונבלעין בקרקע, ומביאים שוורים וחורשים על גבם שנאמר 'על גבי חרשו חורשים' (תה' קכט, ג), ולאחר שהולכין היו מבצבצין ויוצאין כעשב השדה" (סוטה יא יב; שמות רבה א, יב). המדרש הוא מדרש גאולה, המטעים את הרעיון שדווקא בגלות, בתנאי שיעבוד קשים, אין עם ישראל מתמעט. המדרש מציג את השיתוף שבין ההשתדלות של נשות ישראל ובין סייעתא דשמיא שניתנה להן. ההיגד משולב בפיוט בקטע המתאר את ידם הקשה של אויבי ישראל, והוא משתלב יפה בפסוק הנזכר מתהלים קכט, ג. ואולם המדרש מפיח תקווה במילים הקשות והופך אותן למלות נחמה. מן השימוש הזה שעושה הפייטן בפסוק ניתן להסיק, שכמו בגלות מצרים, כך בגלויות האחרות לא ייתן ה' לעם ישראל להתמעט.

שורה 21. "וידרש דם עמו": "כי דורש דמים אותם זכר (תה' ט, יג). כשיבוא הקב"ה לתבוע דמו של ר' עקיבא, הוא תובע דמו של בן קופיא. מהו לא שכח צעקת ענוים? איני שוכח דמם של ישראל מן הגוים ולא דם צדיקים שנהרגו בימי גזירה כגון ר' עקיבא וחבריו"... המדרש עוסק בנקמת ה' באויבי ישראל ובמציקיו, ומתמקד בנקמת דם ר' עקיבא וחבריו, שהיו מעשרה הרוגי מלכות.

שורה 26 "כי ה' עזבנו": "כי ה' עזבנו: ותאמר ציון עזבני ה' וה' שכחני (יש' מט, יד). עזובה היינו שכוחה! אמר ריש לקיש: אמרה כנסת ישראל לפני הקב"ה: 'ריבונו של עולם, אדם נושא אשה על אשתו הראשונה, זוכר מעשה הראשונה. אתה עזבתני ושכחתני'. אמר לה הקב"ה: 'בתי, י"ב מזלות בראתי ברקיע, ועל כל מזל ומזל בראתי לו שלושים חיל... וכולן לא בראתי אלא בשבילך, ואת אמרת עזבתני ושכחתני? התשכח אשה עולה? אמר הקב"ה: כלום אשכח עולות אילים ופטרי רחמים שהקרבת לפני במדבר? אמרה לפניו: ריבונו של עולם, הואיל ואין שכחה לפני כסא כבודך, שמא לא תשכח לי מעשה העגל? אמר לה: גם אלה תשכחנה. אמרה לפניו: הואיל ויש שכחה לפני כסא כבודך, שמא תשכח לי מעשה סיני? אמר לה: ואנכי לא אשכחך" (ברכות לב, ב). גם במדרש זה כבקודמו נשזר חוט של תקווה, שאי אפשר שתהיה נטישה מוחלטת של ה' את עמו, הרי ה' זוכר גם את המעשים הראויים של העם.

שורה 43 "קח נא את בנך": "'ויאמר קח נא את בנך' (בר' כב, ב). אמר ר' שמעון בר אבא: אין נא אלא לשון בקשה. משל למלך בשר ודם שעמדו עליו מלחמות הרבה, והיה לו גבור אחד ונצחן. לימים עמדה עליו מלחמה חזקה. אמר לו, בבקשה ממך עמוד לי במלחמה זו, שלא יאמרו ראשונות אין בהן ממש. אף הקב"ה אמר לאברהם, ניסיתיך בכמה נסיונות ועמדת בכולן. עכשיו עמוד לי בניסיון, שלא יאמרו אין ממש בראשונים" (סנהדרין פט, ב). נושא העקדה מחזיק בפיוט ארבעה בתים. הוא מתאר את פרטי העקדה בלבד, אולם ברקע הדברים עומד הרעיון, שאנו מבקשים מהקב"ה שייענה לתפילתנו ולבקשתנו בזכות מסירות הנפש שגילה אברהם בעקדת יצחק. ויתרה מזאת, המדרש בא ללמדנו שאפילו ניסיון קשה זה שהיה בגדר בקשה מאת ה' ולא תביעה, אברהם עמד בו. "קח נא את בנך": "עד שלא בא אברהם אבינו לעולם, כביכול לא היה הקב"ה מלך אלא על השמים בלבד, שנאמר: 'ה' אלוהי השמים אשר לקחני' (בר כד, ז). אבל משבא אברהם אבינו לעולם, המליכו על השמים ועל הארץ, כענין שנאמר 'ואשביעך בה' אלוהי השמים ואלוהי הארץ' (שם). אפילו ביקש המקום מאבינו אברהם גלגל עינו היה נותן לו. ולא גלגל עינו בלבד נותן לו, אלא אף נפשו היה נותן לו, שחביבה עליו מן הכל, שנאמר: 'קח נא את בנך את יחידך אשר אהבת את יצחק' (בר' כב, ב)" (ספרי האזינו שיג). כקודמו גם מדרש זה מדבר על מסירות נפשו של אברהם בפרשת העקדה. זכות אבות היא נימוק מרכזי בנימוקיו של הפייטן לבקשת הצלה.

שורה 52 "והאלוהים נסה": "'ויהי אחר הדברים האלה והאלוהים נסה את אברהם' (בר' כב, א). א"ר יוחנן משום ר' יוסי בן זמרה: אחר דבריו של שטן [...] אמר שטן לפני הקב"ה: ריבונו של עולם, זקן זה חננתו למאה שנה פרי בטן. מכל סעודה שעשה לא היה לו תור אחד או גוזל אחד להקריב לפניך? אמר לו: כלום עשה בשביל בנו. אם אני אומר לו זבח את בנך לפני מיד זובחו. מיד – והאלוהים נסה את אברהם" (סנהדרין פט, ב). במדרש זה כמו בקודמו עומדת במרכז מסירות הנפש של אברהם. אלא שכאן נוסף רעיון – הקטרוג. קטרוג מקורו בקנאה. בקבלה ובחסידות פיתחו את הרעיון שזה לעומת זה עשה האלוהים. כשם שיש כוחות קדושה בעולם, יש גם כוחות טומאה. לכוחות הטומאה אין מקורות מחיה משלהם, והם ניזונים מכוחות הקדושה, והם מנסים להכשיל אותם כדי לינוק את לשדם. השטן מסמל במדרש גם את אומות העולם המקנאות בעם ישראל על מעלתו הרוחנית-המוסרית, ומנסות להכשילו ולהפילו. העמידה של אברהם בניסיון טופחת על פניהם ומותירה אותם ריקנים. הקטרוג הנזכר במדרש זה משתלב יפה עם הנימוק השלישי של הפייטן לבקשת גאולה – דברי הגויים. כלומר, זכות אבות בכוחם בעמידה בניסיון מקנה לפייטן כלי להקהות שיני המקטרגים ולהראות להם שרמתו המוסרית של עם ישראל תושיעם. "והאלוהים נסה": כתיב "ה' צדיק יבחן ורשע ואוהב חמס שנאה נפשו" (תה' יא, ה). א"ר יונתן: היוצר הזה אינו בודק בקנקנים מרועעים, שאינו מספיק לקוש עליהם אחת עד שהוא שוברם. ומי הוא בודק, בקנקנים יפים, אפילו מקיש עליהם כמה פעמים אין נשברים. כך אין הקב"ה מנסה את הרשעים אלא את הצדיקים, שנאמר ה' צדיק יבחן, וכתיב והאלוהים נסה את אברהם" (בראשית רבה לב, ג.). מדרש זה מוסיף ממד חדש: זכותו של אברהם אינה מצטמצמת רק לעצם העמידה בניסיון, אלא שגם לפני הניסיון הוא כבר נחשב לסלע איתן – לצדיק, וראוי להעמידו בניסיון. כיוון שמעשה אבות סימן לבנים, גם ישראל ראויים להעמדה זו.

שורה 61 "עני עמך ראה": "כשהיו בני ישראל במצרים, ראה הקב"ה מה שעתידין לעשות. הדא הוא דכתיב ויאמר ה' ראה ראיתי (שמ' ג, ז). ראיתי לא נאמר, אלא ראה ראיתי. א"ל הקב"ה: משה, אתה רואה ראיה אחת ואני רואה שתי ראיות. אתה רואה אותן באין לסיני ומקבלין תורתי, ואני רואה אותן מקבלין תורתי, זהו 'ראה'. 'ראיתי' – זו ראיית מעשה העגל, שנאמר 'ראיתי את העם הזה' (שמ' לב, ט). כשאבוא לסיני ליתן להם את התורה, אני יורד בטטראמולי שלי שהן מתבוננים בי ושומטים אחד מהן ומכעיסים אותי בו. אף על פי כן איני דנם לפי המעשים העתידים לעשות, אלא לפי הענין דהשתא" (שמות רבה ג, ב). המדרש מתמודד עם שאלה קשה. כשם שה' רואה את זכויותיהם של עם ישראל, כך הוא רואה את חובותיהם. תשובת המדרש היא, שאין ראייתו של הקב"ה את מעשי בני ישראל ראיה היסטורית, אלא עניינית. הקב"ה דן את עם ישראל כפי מעשיו באותה שעה. על הפסוק "כי שמע אלוהים אל קול הנער באשר הוא שם" (בר' כא, יז) אומר המדרש: "א"ר יצחק: אין דנין את האדם אלא לפי מעשיו של אותה שעה, שנאמר כי שמע אלוהים אל קול הנער באשר הוא שם" (ראש השנה טז, ב). אין הקב"ה דן את ישמעאל לפי מעשיו הרעים בעתיד, אלא לפי מצבו בהווה. בניתוח לעיל הרחבנו על השדה הסמנטי של השורש רא"ה. והנה בא המדרש וגם הוא עושה שימוש נפלא בשורש ומחזק את כוונת הפייטן המחפש נימוקים להיתלות בהם.

שורה 66. "כי בך ה' חסיתי": "לדוד בך ה' חסיתי אל אבושה לעולם (תה' לא, ב). אתה מוצא שכל מי שבוטח בהקב"ה הוא מצילו, שנאמר יבטח בה' וישען באלוהיו (יש' נ, י). תדע לך שכן הוא, חנניה מישאל ועזריה שבטחו בו הציל אותם. וכן אתה מוצא בדניאל שהצילו מן הבור. אמר דוד: הואיל וכן הוא שכל מי שבוטח בך אתה מצילו, בך ה' חסיתי" (ילק"ש לתהלים רמז תשי"ד). המדרש מסתמך על תקדימים של אנשים שהיו בצרה, והקב"ה הצילם. דוגמאות אלו מעודדות כל מי שמבקש את ישועת ה', והפייטן של הפיוט דנן בכללם.

שורה 79 "שכֵר חיציך מדם מענים": "אשכיר חיצי מדם וחרבי תאכל בשר (דב' לב, מא). וכי היאך אפשר לחיצים שישתכרו בדם? אלא הריני משכר לאחרים ממה שחיצי עושים. וחרבי תאכל בשר: וכי היאך אפשר לחרב שתאכל בשר? אלא הריני מאכיל אחרים ממה שחרבי עושה... ואומר: חרב לה' מלאה דם הודשנה מחלב. למה? כי זבח לה' בבצרה וטבח גדול בארץ אדום" (ספרי דברים, האזינו שלב). המדרש עניינו נקמת ה' באויבי ישראל. שני המדרשים עוסקים בנקמה ובשניהם עומדת המילה "דם" כמילה מנחה. באחד הנקמה היא נקמת הרוגי מלכות, ובאחרת מתואר גודל הפגיעה.

 

חקר ועיון

הפיוט "אלוקים ממכון שבתך" מבטא מציאות של גלות. הוא כולל פניה לה' לקבלנו גם אם כשלנו בעווננו. יש בו בקשת סליחה ומחילה על חטא ואשמה, שבעקבותיה תבוא גאולה וישועה. בולטת ביותר פנייה לה' שידרוש דם עבדיו מידי מעניהם וינקום את נקמתם.  ארבעה בתים מוקדשים לעקידת יצחק, וברקעם בקשה לזכור זכות אבות. יצוין, שהביטויים בהם משתמש הפייטן להבעת בקשותיו ולתיאור רגשותיו הם מינוריים ומתונים. עקידת יצחק מתוארת בהרחבה, אולם ללא הדרמטיות האמורה להתלוות אליה. בקשת המחילה לישראל בזכותה, מובלעת כבדרך אגב ובלשון כמעט סתומה. לעומת זה, בקשת נקמה מהאויבים, הגם שנזכרת רק בשני בתים, מובעת בלשון קשה וביטוייה עזים. הרעיון שצדיקים ומליצי יושר אבדו, נעלמו וחלפו, נושא המפותח בפיוט אחר של המחבר בהרחבה, בפיוט דנן נזכר במשפט קצר אחד בלבד. לעומת זה, בקשת סליחה ומחילה, הגנה וישועה, עוברים לאורך כל בתי הפיוט, כשהם משולבים בתיאור תלאות הגלות. תוכנו ואווירתו של הפיוט תואמים את תקופת ר' יוסף בכור שור.

המדרשים הנלווים להיגדי הפיוט עוסקים במגוון נושאים, אולם נראה שניתן למצוא ביניהם "מכנה משותף": הרעיון בית המקדש של מעלה מכוון לבית המקדש של מטה מתייחס למחשבה שהקב"ה משרה את שכינתו בעולמנו, והיא זו שמחייה ומקיימת אותו. השכינה נמצאת בעולמנו, אולם היא איננה ניכרת בעולם החומרי הפועל על פי סיבתיות וחוקיות הטבע. נוכחות אלוקית נסתרת זו אמורה להתגלות לעיני עולם ומלואו, ויעודו של עם ישראל לגלותה. השכינה השורה בעולם היא גם זו שמגינה על עם ישראל בגלותו, דבר שאליו שואף הפייטן ומייחל לו. כיון שקיום המצוות הוא תנאי הדרוש לישועה ולגאולה העומדים במרכז תיאורי הפיוט, מודגש במדרש שאין הקב"ה דורש מעם ישראל דרישות קשות מדי בתחום קיום המצוות, אלא כאלה שניתן להתמודד אתן. המדרש עוסק בנושא התשובה, ומטעים, שגם אם כשלנו בעוונותינו, אנו מייחלים לישועת ה'. יתר על כן, מובא אף מדרש לפיו הקב"ה כביכול חייב לגאול את עם ישראל, שכן הוא כעין בעל חוב לעמו ישראל. עם ישראל בגלות עומד תמיד בסכנת כליה, וכנגד זה מובא מדרש המתאר את ההתרבות הגדולה של בני ישראל במצרים בתנאי שעבוד קשים, ועניינו לעודד את עם ישראל שבגלות לדורותיה בדבר יכולתו של ה' לדאוג לקיומם ולהתרבותם גם בתלאות הגלות הנוכחית.

שני מדרשים תובעים את נקמת ה' באויבי ישראל. האחד מתייחס לעשרה הרוגי מלכות, וכשם שהקב"ה תבע את דמו של ר' עקיבא כן יתבע גם את דמם של הנהרגים על קידוש השם במרוצת הדורות, ובוודאי בתקופתו של הפייטן. היגדי מדרש זה מתונים, כיון שהוא עוטף את בקשת הנקמה בהסתכלות היסטורית. אולם מדרש אחר המובא, איננו בוחל בבקשה ישירה מאת אל נקמות ה', שחרבו תכה בבשר האויבים ותשתכר מדמם, ממש כפי שבא לידי ביטוי גם בפיוט. שני מדרשים נדרשים לשאלה בדבר דרכי ההשגחה העליונה בתחום השכר והעונש. אם הקב"ה זוכר את הליכת בני ישראל אחריו במדבר, אולי יזכור להם גם את מעשה העגל? תשובתו המרגיעה של המדרש היא שה' זוכר לעמו ישראל רק את מעשיו הטובים. תשובה מדרשית אחרת היא, שהקב"ה דן את  האדם לפי מעשיו בהווה ולא בעבר או בעתיד.

במרכזו של סיפור העקידה עומד הניסיון של אברהם. לנושא זה מקדיש הפייטן ארבעה בתים. ללא ספק ברקע הדברים עומד זכרונו של הפייטן מעקידת עם ישראל על קידוש השם בדור שלפניו. לצד בתי פיוט אלו מובאים מדרשים תואמים, שגם בהם מוטעמת העמידה בניסיון. גישת המדרשים לניסיון – מגוונת. מוטעם שאברהם אבינו היה מוכן למסור את נפשו ואת כל אשר לו למען ה'. לצדו מצוי מדרש המתמודד עם סיבת הניסיון שהועמד בו אברהם, בקטרוגו של השטן. לפי גישה זו, אין הניסיון נחוץ לאברהם אבינו עצמו, אלא להוכיח לשטן וליתר המשטינים שלא לחינם בחר בו ה'. להיבט זה מתקשר גם המדרש הדורש את הביטוי "קח נא", בבקשה ממך עמוד לי בניסיון זה, כדי שלא יאמרו הראשונות לא היה בהם ממש. היינו, הניסיון נועד להוכיח לאחרים שבחירת אברהם ראויה. אולם למדרש יש גם הסתכלות נוספת, המתייחסת לאברהם לא רק כמי שנבחן בניסיון ועמד בו, אלא רואה את אברהם כמי שהקב"ה יודע בו מלכתחילה שהוא כצוק איתן שיעמוד בכל הניסיונות. היינו, אין הקב"ה מעמיד בניסיון, אלא את מי שהוא בטוח בו שיעמוד בו. כיון שהפיוט עוסק בהצלת ישראל ובישועתו, מתלווה אליו מדרש המסתמך על תקדימים מקראיים היסטוריים, בהם ה' נענה לתפילותיהם של אישי מקרא שונים והצילם בעת קוראם אליו, דבר המתאים כל כך לעם ישראל בגלותם, האומרים: "מי שענה לכל הצדיקים והחסידים – הוא יעננו".

יושם לב לכך, שהמדרשים הנלווים להיגדי הפיוט, רובם ככולם משתלבים במסכת רעיונותיו. הם מלמדים שהשכינה השורה בעולמנו מגינה על עם ישראל בגלותו. שהקב"ה כביכול מחויב לגאול את עם ישראל, והוא ידאג אף להתרבותם למרות תלאות הגלות. הם מבטאים בקשה לנקמת ה' באויבי ישראל. הם מתייחסים לעקידת יצחק ועמידה בניסיון של אברהם כאל זכות אבות העומדת לישראל בצרות הגלות. נושאים ורעיונות אלו הנלווים לפיוט מרחיבים את יריעתו ואת היקפו, והופכים אותו עם מדרשיו ליצירה רבתי, המביעה את רעיונותיה והגיגיה בדרכי הבעה ספרותית מגוונת. המחבר לא גילה לנו את מקורותיו במדרשים הללו, והשאיר לנו בקעה להתגדר בה בחיפושם ובגילויים. בכך עשה אותנו המחבר שותפים ליצירתו.

---