המעין

הארז במקרא

"מיני ארזים"

מדרשי חז"ל: הארז הכשר למצווה הוא ארז הלבנון

הספרא: הארז במצורע - "של ברות"

שיטת הרמב"ם: ארז אחד בלבד כשר

זיהויו של הרמב"ם

סיכום ומסקנות

הארז במקרא

הארז שקבעה התורה למצוות פרה אדומה וטהרת המצורע: האם זהו מין מסוים, או שמא זהו שמה של קבוצת עצים? ואם מין מסוים הוא, איזה הוא?

הארז מתואר בתנ"ך כעץ גבוה במיוחד: "ועל כל ארזי הלבנון הרמים והנישאים" (ישעיהו ב, יג). "הנה אשור ארז בלבנון, יפה ענף וחורש מצל וגבה קומה... על כן גבהא קומתו מכל עצי השדה..." (יחזקאל לא, ג-ה). "אשר כגובה ארזים גבהו" (עמוס ב, ט). מכאן הניגוד הקיצוני בינו לבין האזוב: "וידבר על העצים מן הארז אשר בלבנון ועד האזוב אשר יוצא בקיר" (מל"א ה, יג).

קורות הארז נחשבו מעולות לבניה, ככתוב: "קורות בתינו ארזים, רהיטנו ברותים" (שיר השירים א, יז), "לבנים נפלו וגזית נבנה, שקמים גודעו וארזים נחליף" (ישעיה ט, ט), והבית המשובח הוא "בית ארזים" (שמ"ב ז, ב). מהם גם נבנה בית המקדש הראשון (מל"א ה, כ) והשני (עזרא ג, ז).

התיאור מתאים בכל פרטיו לארז הידוע כיום כארז הלבנון (Cedrus libani) שצורתו מתנוססת על דגל מדינת לבנון, וגובהו עשוי להגיע ל-40 מטר ואף יותר. לארז הלבנון ישנה מסורת זיהוי רציפה, הודות להשתמרות השם בשפות השמיות עד ימינו. עץ זה היה ידוע בעולם העתיק כעץ בנייה מעולה, ושרידים ממנו התגלו באתרי בנייה חשובים בארץ ישראל ומצרים, ואף בהר הבית בשרידים מימי בית שני[1].

יחד עם זה, הארז משמש בתנ"ך לעיתים ככינוי כללי לעצי סרק משובחים[2], כגון בתהלים (קמח, ט): "עץ פרי וכל ארזים". הניגוד בין "ארזים" ל"עץ פרי" מורה שזהו כינוי לקבוצת עצי הסרק, כלשון המלבי"ם: "ר"ל עץ פרי ואילני סרק"[3]. ועוד בתהלים (כט, ה): "קול ה' שובר ארזים וישבר ה' את ארזי הלבנון", ומשמע שארז הלבנון הוא סוג מיוחד, ויש ארזים מלבדו[4].

הדבר מעלה את השאלה: מהו ה"ארז" שנאמר במצוות התורה, בפרה אדומה ובמצורע? האם הכוונה לעץ מסוים, ארז הלבנון, או לקבוצת עצים?

"מיני ארזים"

בגמרא בראש השנה (כג, א) נאמר: "אמר רב יהודה: ארבעה מיני ארזים הן[5]: ארז, קתרום (גרסה נפוצה אחרת: קתרוס), עץ שמן, וברוש[6]. קתרום, אמר רב: אדרא. דבי רבי שילא אמרי: מבליגא, ואמרי לה: זו גולמיש. ופליגא דרבה בר רב הונא, דאמר רבה בר רב הונא: אמרי בי רב: עשרה מיני ארזים הם, שנאמר 'אתן במדבר ארז שטה והדס ועץ שמן, אשים בערבה ברוש תדהר ותאשור יחדיו'. ארז - ארזא, שטה - תורניתא, הדס - אסא, עץ שמן - אפרסמא, ברוש - ברתא, תדהר - שאגא, תאשור - שוריבנא. הני שבעה הוו! - כי אתא רב דימי אמר: הוסיפו עליהם אלונים, אלמונים, אלמוגין; אלונים - בוטמי, אלמונים - בלוטי, אלמוגין - כסיתא. איכא דאמרי: ארונים, ערמונים, אלמוגין; ארונים - ערי, ערמונים - דולבי, אלמוגין - כסיתא".

בירושלמי בכתובות פ"ז ה"ט מצינו: "ארבעה ועשרים מיני ארזים הן, ומכולן לא פירש הכתוב אלא שבע בלבד, הדא הוא דכתיב: 'אתן במדבר ארז שיטה והדס ועץ שמן, אשים בערבה ברוש תדהר ותאשור יחדיו'. ברוש - ברתא, תדהר - אדרא, ותאשור - פיקסינה. הוסיפו עליהן אלונים, ערמונים, אלמוגים; אלונים - בלוטים, ערמונים - דולבי, אלמוגים - אלוים". מאמר מקביל נמצא בשמות רבה (פרשה לה, א): "אמר ר' שמואל בר נחמן בשם ר' יונתן: כ"ד מיני ארזים הם ואין לך משובח מכולן אלא שבעה, שנאמר: 'אתן במדבר ארז שטה והדס ועץ שמן וגו''.

אמנם לא ברור כיצד לומדת הגמרא מהפסוק "אתן במדבר" וכו' שכל אלו הם מיני ארזים. המהרש"א (בבא בתרא פ, ב) מפרש שידוע היה לרבה בר רב הונא שקיימים כמה מיני ארזים, ומהפסוק רק למד שאלו הם. אך יש מקום לפרש אחרת, שמהעדר ו' החיבור ב"ארז שטה" למדו שהכוונה לארז שהוא שיטה, וכן ארז הדס וכו'[7]. וכך ניתן להבין מטעמי המקרא, ש"ארז שטה" מוטעם במונח-זקף-קטון[8]. בערוך לנר (סוכה לז, א) סובר שרבה בר רב הונא אינו לומד דבר מהפסוק עצמו, ובא רק לומר שהעצים שנקראו בפסוק זה בשמות שונים נקראים כולם בלשון בני אדם בשם "ארזים".

מה הנפקא מינה בהגדרה שכל אלו הם ארזים? המהרש"א (ב"ב שם) כותב שהנפקא מינה היא למקח וממכר, שהמוכר לחברו "ארז" יכול לתת לקונה מאחד המינים הללו. כיוצא בזה כתבו כבר תוספות (ר"ה כג, א ד"ה ארבעה), אך דבריהם צריכים תלמוד: "ושמא הכא לעניין מקח וממכר פליגי, אבל כולהו מודו דעשרה מיני ארזין הן, ובירושלמי חשיב עשרים וארבעה". כלומר, המחלוקת על מספר מיני הארזים, ארבעה או עשרה, נוגעת ללשון בני אדם במקח וממכר, אבל הכל מודים שניתן להגדיר את כל העשרה כמיני ארזים[9]. אלא שלא כתבו לאיזה עניין נאמרה הגדרה מרחיבה זו, וראה להלן אודות דברי הר"ש בנגעים.

רבי יעקב עמדין בהגהותיו לר"ה (כג, א) כתב: "אית בהו תו נפ"מ לענין עצי מערכה דשריפת הפרה". זהו הנוסח במהדורת וילנא, ועל כך הוער בסוגריים: "עיין פ"ג דפרה מ"ח וצ"ע". נראה שכוונת המעיר[10] להקשות על היעב"ץ, שלעניין עצי המערכה לשריפת הפרה אין צורך בארז דווקא, שהרי הוזכרו במשנה גם תאנים[11]. אולם בתלמוד מהדורת נהרדעא תוקנו דברי ר' יעקב עמדין על פי כתב ידו: "ואית בהו תו נפקותא לענין אש המערכה דשרפת הפרה", ואין כוונתו לעצים המרכיבים את המערכה אלא לארז המושלך אליה.

בכמה מקומות הגמרא משתמשת במימרא זו ש"עשרה מיני ארזים הם" כדי לבאר את השימוש שמצינו כמה פעמים בדברי חז"ל בשם "ארז" לגבי עצים אחרים[12].

מדרשי חז"ל: הארז הכשר למצווה הוא ארז הלבנון

למרות שאין הדבר ברור מתוך התלמודים, ממדרשי חז"ל ברור שהארז הכשר למצורע ולפרה אדומה הוא ארז הלבנון, הבולט בגובהו. כך נאמר בשמות רבה (פרשה יז, ב): "יש דברים שהן נראין שפלים וציוה הקדוש ברוך הוא לעשות מהן כמה מצוות: האזוב נראה לאדם שאינו כלום, וכוחו גדול לפני האלהים, שמשל אותו לארז בכמה מקומות, בטהרת מצורע, בשריפת הפרה, ובמצרים ציוה לעשות מצוה באזוב שנאמר 'ולקחתם אגודת אזוב', וכן בשלמה אומר (מל"א ה) 'וידבר על העצים מן הארז אשר בלבנון ועד האזוב אשר יוצא בקיר', ללמדך שהקטן וגדול שוין לפני הקדוש ברוך הוא". המדרש מבאר שדברי שלמה על "הארז אשר בלבנון" והאזוב עוסקים בבירור מצוותיהם, ומכאן שדעתו היא שארז הלבנון הוא הנדרש למצורע ולפרה. בקהלת רבה (פרשה ז, ג, ובמקבילות בפסיקתא דרב כהנא פיסקא ד ועוד): "וידבר על העצים [מן הארז אשר בלבנון וכו']. וכי אפשר לאדם לדבר על העצים? אלא אמר שלמה: מפני מה מצורע זה מטהר בגבוה שבגבוהים ובנמוך שבנמוכין, בעץ ארז ואזוב? אלא ע"י שאדם מגביה את עצמו כארז הוא לוקה בצרעת, וכשהוא ממעט את עצמו ומשפילו כאזוב שהוא נמוך סופו להתרפאות"[13]. אין להוכיח ממדרשים אלו שרק ארז הלבנון כשר למצווה, אלא שעל כל פנים ארז זה כשר למצוה ומיועד לה מפני גובהו וחשיבותו, אם כי אפשר שיחד עמו הוכשרו עצים נוספים שגם הם מקבוצת הארזים כמוהו.

הספרא: הארז במצורע - "של ברות"

בתורת כהנים (מצורע פרשתא א, יג, ומקבילות בתוספתא בנגעים פ"ח ה"ב ובירושלמי בסוטה פ"ב ה"ב) מסופר: "אמר רבי יהודה: שבָּתי הייתה, והלכתי אחר רבי טרפון לביתו, אמר לי: יהודה בני, תן לי סנדלי, ונתתי לו. פשט ידו לחלון ונתן לי ממנה מקל, אמר לי: יהודה, בזו טיהרתי שלושה מצורעים. ולמדתי בה שבע הלכות: שהיא של ברות[14]; ובראשה טרף; ואורכה אמה; ועובייה כרביע כרע המטה, אחד לשנים ושנים לארבעה; ומזים ושונים ומשלשים; ומטהרים בפני הבית ושלא בפני הבית; ומטהרים בגבולים".

הר"ש (נגעים פי"ד מ"א) מביא את התוספתא ומפרש: "אברות - ברוש, מין ארז, כדאמרינן בפרק המוכר את הספינה (בבא בתרא פ, ב) דעשרה מיני ארזים הן, ברוש - ברתא", וכן ברבנו הלל על הספרא: "דהיינו עץ ברות היינו ארז דברוש, 'ברושים' תרגם ברתין"[15], וכן בקרבן אהרן (ספרא מצורע שם) ובזית רענן על הילק"ש (רמז תקנט) ובפירוש מרן החפץ חיים על הספרא.

יש מקום להבין לפי פירוש זה לספרא, שמכל מיני הארז דווקא הברוש כשר למצווה זו. וכך התקבלה מסורת ש"ארז" האמור בתורה בעניין זה הוא הברוש דווקא[16]. מחד, הדבר מתאים לשאר פרטי ההלכה בברייתא, כגון מידות הארז שהן בדווקא ולא רק "מעשה שהיה"[17]. מאידך, קיים דוחק רב בהנחה שהברוש הוא מין הארז היחיד הכשר למצוה, שהרי בוודאי הברוש אינו הארז הסתמי[18], וגם אינו "הגבוה שבגבוהים" המוזכר במדרשים דלעיל. לפיכך מסתבר שהברוש הוא דוגמה בלבד, וכל מיני הארזים כשרים, ומעשה שהיה - כך היה. כך פשט דברי הר"ש על "עשרה מיני ארזים", וראיה לדבר גם מהשוואת דבריו לתוספות בראש השנה כג, א הנ"ל, הכותבים שהכל מודים שיש עשרה מיני ארזים, ושיש לכך משמעות מלבד מקח וממכר; בעל התוס' בר"ה הוא הר"ש משאנץ עצמו[19], ומצירוף דבריו בתוספות לפירושו בנגעים מתברר שלדעתו כל עשרת מיני הארזים כשרים למצוה[20]. כך גם משמע במפרשים אחרים, כגון החפץ חיים[21].

כאמור, נראה שזוהי דעת היעב"ץ, וכך נקט במפורש הגראי"ל שטיינמן שליט"א ('אילת השחר', ויקרא, עמ' ק): "ומסתבר שאין דין לקחת דוקא ארז של מין ברות, אלא כך היה המעשה שטיהר בארז זה". אלא שהיעב"ץ כנראה תולה שאלה זו במחלוקת שבין הדעה שהיו "ארבעה מיני ארזים" לבין "עשרה", והכשרת הברוש למצורע איננה הכרעה בין שתי קבוצות אלה, מפני שהוא מופיע בשתיהן, מפני דמיונו לארז.

ראיה נוספת להכשרת קבוצת הארזים נמצאת בתרגום יונתן (במדבר יט, ו), המתרגם את הארז: "קיסא דגולמיש"[22]. ה"גולמיש" מוזכר בראש השנה כג, א כמילה חלופית ל"קתרום" שמנה רב עם ארבעת מיני הארז. יתכן, אפוא, שהמיוחס ליונתן הזכיר דוגמה שהייתה יותר מצויה ומוכרת לו מבין הארזים, ולמעשה הוא מכשיר כמה מינים[23].

שיטת הרמב"ם: ארז אחד בלבד כשר

הרמב"ם בפירוש המשנה (פרה פ"ג מ"ט) עומד על דברי המשנה (משנה י בחלוקת המהדורות הרגילות): "נטל עץ ארז ואזוב ושני תולעת, אמר להן: עץ ארז זה? עץ ארז זה? אזוב זה? אזוב זה? שני תולעת זה? שני תולעת זה? שלוש פעמים על כל דבר ודבר, והם אומרים לו: הין, והין, שלוש פעמים על כל דבר ודבר". "ומה שכופל עץ ארז שלוש פעמים, וכך האזוב והתולעת, כדי לציין בוודאי שאלה הם אשר אמר ה', לפי שמיני הארז שבעה[24] כמו שאמרו, ואמר ה' 'ארז', לפיכך מכריז שזה הוא המין האמור, והוא המין המפורסם בארץ המערב שמשתמשין בו בכל בניניהם, ונקראו אצל כל ההמון "אלשפין", ואני לא ראיתי מין זה אשר ראיתי שם לא בארץ ישראל ולא בארץ מצרים כלל עד הזמן הזה".

ובהל' פרה אדומה ג, ב: "...ואחר כך נוטל עץ ארז ואזוב... ואומר לעומדין שם: עץ ארז זה? עץ ארז זה? עץ ארז זה?... וכל כך למה? לפי שמיני ארזים שבעה הן, ומיני אזוב ארבעה... לפיכך מודיע לכל ומגלה להן שאלו הן המינים האמורין בתורה".

נראה בבירור מדברי הרמב"ם שמכיוון שקיימים שבעה מיני ארזים יש לברר ולפרסם איזה מהם הוא המין האמור בתורה, והשאר פסולים, וכך גם באזוב ובתולעת. בשיטה זו הולך גם בעל תפארת ישראל (פרה פ"ג מ"י ובועז אות יג; פי"א מ"ז, בועז אות יט); הוא כותב במפורש שרק מין אחד של ארז ואזוב ושני תולעת כשרים, ומה שנאמר "עשרה מיני ארזים הן" היינו שיש בהם דמיון מסוים לארזים, אבל אינם ארז. מבחינת שייכותם לארז הם גרועים אפילו מ"ארז שיש לו שם לווי" (כמו "אזוב שיש לו שם לווי" שהוזכר בפי"א שם), מפני שלכל אחד מהעצים הללו יש שם פרטי בפני עצמו. אף כתב שעניין זה היה נושא לפולמוס עם הצדוקים, שהכשירו את כל מיני הארזים הללו, כדלקמן.

השאלות הנשאלות בשריפת הפרה "ארז זה" וכו' מקבילות לתיאור על קצירת העומר, שגם בה נשאלו במהלך העשייה שאלות כגון "בא השמש", "מגל זו", "קופה זו", "אקצור" וכו' (מנחות פ"י מ"ג). והטעם לכך ככתוב במשנה שם: "כל כך למה? מפני הביתוסים שהיו אומרים אין קצירת העומר במוצאי יום טוב". מכאן עולה קושיה לכאורה על פירוש הרמב"ם לשאלות "ארז זה" וכו' בפרה: הרי בעומר אין כל ספק בזיהוי, ולמה נשאלו שאלות אלה? ומכאן שאי אפשר להוכיח מהשאלות האלו שרק מין ארז אחד כשר. אולם התפארת ישראל מיישב כאמור, שהמשותף לעומר ולפרה הוא הפולמוס עם כיתות הכופרים שבתורה שבעל פה: הצדוקים, שלא קיבלו את מסורת התורה שבעל פה, הכשירו את כל מיני הארז והאזוב למצוה, ולפי ההלכה רק מין אחד כשר.

אך הרא"ש בפירושו בפ"ג מ"י מסביר אחרת מהרמב"ם את השאלות "עץ ארז זה" וכו': "ליטול רשות אם ישליך לתוך השריפה, וכן שונה בתוספתא (פ"ג הי"ב): אשליך, אשליך, והן אומרין הן הן". לפי דבריו מטרת השאלות איננה לברר ולפרסם את הזיהוי אלא לקבל רשות, והוא מוכיח זאת מהתוספתא המוסיפה שאלה "אשליך", שאלה שאיננה קשורה לזיהוי. אלא שבתוספתא אלו דברי ר' אלעזר בר' צדוק, ואפשר שתנא קמא חלוק בעניין זה[25].

כיצד יסביר הרמב"ם את מעשה דרבי טרפון, שהשתמש בארז "של ברות"? הרמב"ם בפירושו לנגעים פי"ד מי"ג מביא את המעשה, וגורס: "שהיא של בירות". יתכן שהכוונה לעיר בֵּירוּת בלבנון[26], כלומר, זהו ארז הלבנון ולא הברוש. אפשרות קריאה אחרת: "בִּירוֹת", דהיינו ארמונות, ריבוי של "בירה", והכוונה לעץ המשמש לבניין, בהתאם לדבריו בפירוש המשנה על שימושו של הארז[27].

ממהלך המשניות בפרה ניתן לשמוע כשיטת הרמב"ם, שהברוש אינו כשר לשריפת הפרה. בפ"ג מ"ח נאמר: "ועצים היו מסודרים שם, עצי ארזים וארנים וברושים ועצי תאנה חלקה", הרי שברוש אינו נקרא כאן "ארז" אע"פ שהוא מ"מיני הארזים", כפי שציין הרמב"ם על אתר לגבי האורן והברוש. ובמשנה י: "נטל עץ ארז ואזוב ושני תולעת, אמר להן עץ ארז זה עץ ארז זה". לדברי הר"ש נצטרך לומר שהמושג "ארז" במשנה י הוא במובן הרחב, ולא כמשמעו המצומצם במשנה הסמוכה.

זיהויו של הרמב"ם

כאמור, הרמב"ם בפירוש המשנה כותב שהארז הכשר למצווה הוא "המין המפורסם בארץ המערב שמשתמשין בו בכל בניניהם, ונקראו אצל כל ההמון אלשפין". ה"שפין" זוהה על ידי פרופ' זהר עמר ('הצומח והחי במשנת הרמב"ם', עמ' 50) עם הערער הספרדי (Juniperus thurifera, ובספרדית: Sabina)[28]. הרמב"ם מוסיף, כנראה מתוך פקפוק בזיהוי (ר"י קאפח): "ואני לא ראיתי מין זה אשר ראיתי שם לא בארץ ישראל ולא בארץ מצרים כלל עד הזמן הזה", כלומר, לא מסתבר שהתורה דורשת עץ שאיננו מצוי בארץ ישראל וסביבתה. אולי הדגש על מצרים קשור לעשיית הפרה הראשונה במדבר סיני, מן הסתם מעץ ארז שהיה עמהם ממצרים. נראה שמטעם זה הרמב"ם בהל' פרה אדומה לא פירט על טיבו של הארז, בניגוד לאריכות דבריו שם על האזוב ושני התולעת.

מה מקור הזיהוי של הרמב"ם? יתכן שהסיק ממקורות המקרא וחז"ל שהארז הוא עץ מובחר לבנייה (ראה לעיל), ולכן זיהה את הארז עם עץ הבנייה המובחר שהכיר בימיו. מכל מקום, אין ספק שסתם ארז הוא ארז הלבנון, ומאידך זיהויו של הרמב"ם, הערער הספרדי, אינו מצוי בלבנון כלל[29]. לפיכך, קשה לקבל את זיהויו, זיהוי שהוא עצמו פקפק בו כאמור.

סיכום ומסקנות

הארז במקרא ובדברי חז"ל משמש ככינוי לעץ מסוים וחשוב המצוי בלבנון, אך לעתים גם לקבוצת עצי סרק משובחים. לאור זאת נחלקו הדעות מהו הארז שעליו צווינו למצוות פרה אדומה וטהרת המצורע: יש שהכשירו את כל עצי הסרק שהוגדרו בעבר באופן כוללני כארזים (הר"ש, על פי הספרא המכשירה ברוש לטהרת מצורע; ר' יעקב עמדין; הגראי"ל שטיינמן); ואפשר שבין הסוברים כך יש מחלוקת על היקף הקבוצה, האם כלולים בה ארבעה מינים בלבד של עצים מחטניים כדוגמת הארז, או עשרה מינים. ויש שהכשירו רק מין מסוים שהוא הארז הסתמי (רמב"ם; תפארת ישראל). הרמב"ם נטה לזהות את הארז עם העץ הנקרא כיום "ערער ספרדי", שהיה מוכר לו בימיו כשימושי לבנייה. ככל הנראה זיהוי זה אינו מסתמך על מסורת, והרמב"ם עצמו לא קבע בזה מסמרות. כיום ידוע בבירור ש"ארז הלבנון" המוכר בימינו הוא הארז הגבוה והמובחר ששימש לבנייה יוקרתית בארץ ומתקיימים בו הסימנים שמופיעים במקרא ובחז"ל על הארז. לפיכך ברור שעץ זה, לפחות, כשר לפרה אדומה. לפיכך, מחמת הספק שמא לא כל ה"ארזים" כשרים למצווה, יש להשתמש למצוות התורה בארז הלבנון[30].