המעין

על ספרים וסופריהם

הרב יהושע ענבל

מבט חדש על הגולם מפראג

מעשה הגולם מפראג מוכר לכל, רובנו מן הסתם קראנוהו בילדות בשקיקה, שכן הוא מייצג גם את 'גיבור העל' בעל הכוחות המיוחדים המביס את כוחות הרשע, וגם את ההגנה וההצלה פורתא שזכו בהן היהודים בעזרתו מול כל העלילות והגזרות של אירופה הנוצרית. אולם בשלב מסוים נחשפו רבים מאיתנו לידיעה המאכזבת כי הספר 'נפלאות מהר"ל', שממנו עובדו סיפורי הילדים שקראנו, הינו יצירה בדיונית של ר' יודל רוזנברג מוורשה. הספר התפרסם בשנת תרס"ט (1909), ומתיימר להיות חיבור של חתן המהר"ל, ר' חיים כץ, שנמצא בכתב יד. אלא שהבדיה מוכחת מתוכו[1], וכבר באותה שנה בה נדפס 'נפלאות מהר"ל' פרסם ר"מ אקשטיין מסיגט חוברת בשם 'ספר יצירה' ובו הוא מוכיח את בדאות יצירתו של רוזנברג[2]. ר"מ אקשטיין האמין במתואר בדברי חז"ל על היכולת לברוא 'גברא', או לברוא בהמה ע"י עיסוק בספר יצירה, אלא שכדברי הרשב"א (שו"ת ח"א סי' ט) העובדה שאתונו של בלעם דיברה אינה מוכיחה דבר לגבי אתון אחרת. גם אם המהר"ל יכול היה לברוא גולם, השאלה היא האם קיימת עדות היסטורית שאכן כך אירע[3]. מכיוון שהעדות המרכזית התפרסמה 300 שנה אחרי פטירת המהר"ל, והיא התגלתה כעדות שקר, עדיין ממתינים אנו לעדות מהימנה. יתירה מכך, ישנם בידינו כמה ספרים של קורות המהר"ל ותלמידיו שנכתבו ע"י בני הדור, ובאף אחד מהם לא מוזכר עניין מופלא כל כך של בריאת גולם, שאין ספק שהוא נס נשגב שראוי לציון ולאזכור.

כל הדברים האמורים עד כאן ידועים, אך לא רבים יודעים שהסיפור על הגולם של המהר"ל מופיע הרבה קודם לכן, וברור שלא רוזנברג המציא אותו. מה שמפליא הוא שהמקורות הראשונים המזכירים אותו הם מקורות נוכריים, גרמנים וצ'כים. בחיבורו הלועזי של גולדשמידט (Arnold L. Goldsmith, The Golem Remembered: 1909-1980, Detroit: Wayne State University, 1981, p. 172 ) מובאים ומנותחים מקורות רבים ושונים כאלו, ומהם למדים אנו שכבר באיזור שנת ת"ץ (1730), 180 שנה לפני 'נפלאות מהר"ל', וקצת יותר ממאה שנה אחרי זמנו של המהר"ל, הסיפור מוזכר במקורות נוכריים שונים[4]. עובדות אלו רק מגדילות את התמיהה מדוע שותקים בעניין זה המקורות היהודיים, ובהם כתבים של תלמידיו של המהר"ל שתיארו את קורות הימים, ודווקא הנוכרים יודעים על אותה אגדה?

המקורות היהודיים שנחשפו לסיפורי הגולם, חלקם קבלום, וחלקם דחאום. ידועים דברי החכם שי"ר: "איך שאבו ממקור אכזב המגידים בעלטה את השמועה המתפשטת בין אוהבי גוזמאות כי עשה רבינו ז"ל גולם על פי צירוף שם אשר חיבר לו"[5]! לפי האגדה אותה דוחה שי"ר, יש קשר בין מנהג יהודי פראג לומר פעמיים מזמור שיר ליום השבת לאחת האפיזודות הקשורות לגולם. ואילו נח לוין מקוברין, המדפיס מחדש של הספר 'מגילת יוחסין' (לר' מאיר פערליש) ורשא תרכ"ד (1864) כותב: "ומעתה אם שימש [=המהר"ל] ברוח הקודש, עוד לא יפלא בעינינו על מעשה הגולם שעשה המפורסם לכל, ולא כמו שכתב החכם הג' ראפפארט, רב ראשון דקהילה קדישה פראג, בהקדמתו לספר הגלעד, שאין הגולם יציר כפיו של הגאון הנ"ל". לוין מזכיר שם שהגאון ר' יוסף שאול הלוי נתנזון האב"ד דלמברג שמע מהשמש הזקן, שרבינו בעל הנודע ביהודה עלה לעליית הגג של ביהכנ"ס הידוע בפראג לראות את שרידי הגולם. אך אין הוא מסביר איך יתכן שבמגילת יוחסין עצמה של ר"מ פערליש אין זכר לדבר נפלא זה. ובכן, הוויכוח עתיק יומין הוא, ואינו קשור דווקא לרוזנברג.

למרות זאת, היחס המחקרי לנושא הינו פסקני בהחלט. יש שרצו לקבוע שהשמש הנ"ל הוא-הוא מפיץ הסיפור בחברה היהודית ע"י ההמצאה של המעשייה הקשורה בנו"ב[6], יש שטענו כי המקור הראשון הוא הספר 'שפינוזה' של ברטולד אוארבך שנדפס בגרמניה ב-1837, הוא זה שבדה את הסיפור מהחל ועד כלה[7]. אלא שטענה זו אינה עומדת בפני הביקורת: הסיפור נזכר במקורות שונים ומגוונים קודם לכן[8], ולא סביר שסיפור שהוא רומן דמיוני יתקבל כעובדה במקומות מרוחקים זה מזה ובקהילות יהודיות שונות באותו הזמן ממש[9]. המחזיקים בדעה זו נאלצים לסרס כל מקור המעיד על ההיפך[10], ובצורה מאוד לא משכנעת[11].

במבט מרחוק ניתן אולי לצייר את יהדות אירופה כחברה שיצרה מאות סיפורי נסים ומופתים, ולכן אין להבדיל בין סיפור לסיפור, שהרי כל מעשה נס ומופת שובה את דמיון ההמונים. אבל המציאות שונה לחלוטין. סיפורי נסים ומופתים אינם המצאות ספרותיות-דמיוניות-מסחריות, אלא האופן שבו ראו בני קהילות שונות את דמויות רבותיהם. סיפורים לא הומצאו באופן שרירותי ע"י סופרים מאוחרים בסגנון של "רב פלוני לפני 200 שנה ריחף מעל הנהר", "רב אלמוני לפני 400 שנה הפך את הכומר לצפרדע", אלא סופרו בהתאם לצורה בה נתפסו והובנו מעשי הצדיקים והחסידים שבכל מקום ומקום. לכן לא סביר שבקהילת פראג יקבלו כמובנת מאליה אגדה שהמהר"ל יצר גולם והשתמש בו במשך שנים רבות, בעוד שהדבר אינו תואם שום דבר ממה שמסופר עליו. ככלל לא סופרו סיפורי ניסים ומופתים על מהר"ל ולא על שום רב אחר בפראג או באזור, ואין שום הסבר הגיוני לכך שדבר כה מופלא כמו יצירת גולם שכאילו פעל בקהילה שנים רבות יתקבל בקלות כה רבה כמעשה שהיה. באותו זמן נוצרו הרבה יצירות ע"י גויים גרמנים וצ'כים העוסקות בגולם של המהר"ל, ואף אחד לא מצא הסבר לכך שהמצאה יהודית מקומית תתפוס מקום כה נרחב בתרבות הגויית הכללית; האם הכל בגלל שהאמינו לסופר אחד שכתב רומן דמיוני, והפכו את זה בקונספירציה כלל אירופאית לאגדה עממית? אף אחד מסיפורי הצדיקים והחסידים, המתוארים הרבה יותר קרוב לזמן המאורעות, לא זכה לביטוי בתרבות הנכרית, ואילו פסלו של הגולם מפראג ניצב בכיכר העיר בפראג, אות לכך שהמעשה רווח בקרב האוכלוסייה במשך שנים רבות. הלא דבר הוא?

כמדומה שניתן מכל זה להניח באופן ברור שמדובר במסורת עממית שרווחה באזור מלכות הבסבורג, שהפכה בהמשך לקיסרות האוסטרית (ובהמשך לאוסטרו-הונגרית). המסורת הייתה ידועה במידה מסוימת ליהודים, אבל הרבה יותר לנוצרים ולחובבי האלכימיה, כשפים, ושאר דברי בערות שרווחו מאד בחוגי ה'מלומדים' בקיסרות הנ"ל. הידיעה הזו הוזכרה כדבר מפורסם ברחבי בוהמיה וגרמניה. אמנם נכון שמהמאה ה-17 עצמה, שבה נפטר המהר"ל, אין בידינו אזכורים לאגדה (אמנם ראה הערה 11), אבל מכיוון שככל שאנו מתקדמים לאחור קיימים פחות ופחות עיתונים ופרסומים, וגם המעט שהיה – לא תמיד שרד, קשה להסיק מן ההיעדר מסקנות חד משמעיות.

ובכן, אחרי שברור לנו שאגדות-עם בנוגע לגולם של המהר"ל היו קיימות שנים רבות קודם לפרסום ספרו של ר"י רוזנברג, יש לבחון מחדש את דבריו. רוזנברג מתאר בהקדמתו: "הכל היו יודעים ומספרים-אומר כי מקובל בידם כי המהר"ל הפליא לעשות בבוראו גולם חי מטיט וחומר. אולם ברבות הימים נתרופף הדבר, עד שכבר נמצאו אנשים משכילים שרצו להכחיש ולעקור את הכל, באמרם כי אך משל היא זאת בפי האנשים". נראה מדבריו כי גם האנשים שפקפקו בסיפור לא פטרו אותו כהמצאה מאוחרת, אלא התייחסו אליו כאל משל ומליצה. כך מביא רוזנברג את הפתגם המקובל בפראג בזמנו "אתה מסוגל לתקן שעונים כמו שיוסלה גולם מסוגל לשאוב מים".

בר אילן כותב: "על פי הודעת רוזנברג נכתב הספר 'נפלאות מהר"ל' בכתב ידו של ר' יצחק בן שמשון כ"ץ חתן המהר"ל. בפתיחת הספר, ובהקדמה מיוחדת, מסביר רוזנברג כיצד הגיע אליו כתב-היד של הספר: אדם בשם חיים שארפשטיין היושב במיץ (צרפת), רכש כתבי-יד מן הספרייה אחר שחרבה 'עוד לפני מאה שנה שנשדדה במלחמה'. את כתב-היד הוא מכר לרוזנברג, ובפתיחת הספר אף מוצג שטר המכר של כתב-היד. הקדמה זו, כמו גם הסיום שם כי שארפשטיין מחזיק בכתב-יד נוסף של המהר"ל, מקנים אמינות לדבריו של רוזנברג". בהמשך מתאר בר אילן כתבים שונים ומשונים של רוזנברג בעלי אופי אגדי וחשוד, כדוגמת 'סיפורי שלמה המלך' - קיבוץ של כל מיני סיפורים שונים בתוספת נופך, סיפורים על הסבא משפולי שפרופ' יוסף דן קבע כי אינם נכונים, עיבוד של סיפור בלשי של הסופר האנגלי קונאן דויל כסיפור על המהר"ל ואבני החושן. כל הממצאים האלו מציגים את רוזנברג כפלגיאטור, וכמפיץ של קטעים אגדיים ודמיוניים באדרת של כתבי יד ישנים - אבל לא כיוצר של ספרים שלמים. גולדשמידט (בחיבורו הלועזי הנ"ל, עמ' 40) כותב כי יתכן שלעולם לא ייוודע אם 'נפלאות מהר"ל' לרוזנברג הינו זיוף[12], ובר אילן מביא את הדברים בתוספת שלוש נקודות, שהרי ברור לו לחלוטין שמדובר בזיוף מוחלט. הוא מסיים בנוגע לתרגום ספר הזהר, חיבור אחר של רוזנברג: "קרוב בעיניי כי בעקבות השוואה שיטתית של התרגום עם המקור יתגלו קטעי 'זוהר' שרוזנברג עצמו חיבר"... נראה כי בר אילן חושב את ר"י רוזנברג למעין ר' משה די ליאון של דורו.

* * *

ברצוני להטיל ספק בהנחה כי בהכרח שרוזנברג בדה את כל מעשיות הגולם. אין ספק שחתנו של המהר"ל לא חיבר את הספר, ושהוא משולב ומעורבב בדמיונות רבים (ראה לעיל הע' 1), אבל יתכן בהחלט שרוזנברג שילב בספרו אגדות וסיפורים עממיים על המהר"ל שהגיעו אליו והוא לא המציאם, והוא הפך את המקורות המקוטעים לספר גדול מלא בסיפורים מקסימים. הסיבה שמביאה אותי להרהר באפשרות זו היא שילוב של הסקת מסקנות מהנתונים שהובאו לעיל, עם קריאה מחודשת בספרו של רוזנברג.

נחזור לתחילת דברינו: חלק מטענותיו של אקשטיין נגד רוזנברג הוא העובדה שהסיפור שזור בכמה וכמה סתירות פנימיות. אך כשנעיין בדבר, הרי המסקנה צריכה להיות הפוכה! כשמחבר בודה מלבו סיפור הוא מצייר אותו לפי הקו שעלה במחשבתו, ואין סיבה שתהיה בו סתירה; מה שאין כן כשאדם מלקט אגדות שונות ומעשיות ממקורות שונים לא תמיד הוא שם לב לסתירות, וגם אם הוא שם לב לעתים הוא מניח שאכן הסיפור היה כפי שסופר, ואולי ישנו ישוב לסתירה שאינו ידוע לו. חשבתי לעצמי שאם נמצא פרשנות חדשה לתיאורים שבספר נוכל לפתור גם את החידה עתיקת היומין, וגם להבין איך מתיישבות יחדיו שתי המגמות שעמדנו עליהם לעיל: איך תיתכן היעדר התייחסות היסטורית ותורנית של תלמידי המהר"ל וכותבי קורותיו לדבר מופלא שכזה, ומאידך מה יכול לגרום דווקא לנוכרים מאיזור בוהמיה ומורביה להעביר מסורת כזו בנוגע לרב יהודי מסוים שחי במאה ה-16?

באין מקור הנחשב בעינינו מוסמך הקובע כי המהר"ל ברא גולם שהתקיים במחיצתו במשך שנים, אינני רואה סיבה להאמין לדבר נפלא שכזה. למרות שצדיקים ואנשי מעשה בדורות מאוחרים קבלו את הסיפור כנכון עובדתית, הרי אין דבריהם בגדר עדות, שכן לא נודע להם הדבר מרבותיהם שהעידו כך דור אחר דור - אלא מתוך האגדות שהתפרסמו בעיקר במאה הי"ח, כאשר דווקא לתלמידי המהר"ל, ולמקורות ההיסטוריים הראשונים במעלה בדורותיו של המהר"ל, לא ידוע דבר בנוגע לכך[13]. ומכאן יש לומר שגם אם יש בסיס עובדתי לאגדה זו, מדובר בתופעה שבעיני מי שהכירה באמת היא לא הייתה ראויה לציון, ויהודים כמו ר' יו"ט ליפמן הלר בעל התויו"ט, ר' דוד גאנז בעל צמח דוד, ר' נתנאל וייל בעל הקרבן נתנאל ודומיהם לא ראו צורך לספר עליה, עד שאפילו החיד"א שליקט את כל מה שמצא על תולדות החכמים ב'שם הגדולים' לא מצא אותה בשום מקור מוסמך. בניגוד לכך הנוצרים בני הזמן, שאצלם התפרש כל מעשה מעין זה ככישוף וכמעשה שטן, קבלו את האגדה הזו בהתלהבות, ובמשך הזמן היא התפשטה גם אל דלת-העם מבני ישראל.

והנה, כאשר קראתי מחדש את 'נפלאות מהר"ל' של רוזנברג ראיתי כי התיאור של הגולם מוכר לי, הוא מתאר משהו מן המציאות שפגשתי בה בהזדמנויות שונות. מתוך היכרות עם התחום נראה לי שהתיאור של הגולם מפראג, מראשיתו ועד סופו, מתאר צורת חיים אפשרית של אוטיסט בוגר.

האוטיזם היא הפרעה נוירולוגית נרחבת, המתבטאת בעיקר בהפרעה בתקשורת. יש מכילה מגוון רחב מאוד של הופעות, מקלות יחסית ועד חמורות מאוד. יש אוטיסטים שמצליחים להשתלב במידה מסוימת בחברה ואף לבנות משפחות, ואחרים שהם מנותקים לחלוטים וחיים כל חייהם במוסדות. חלק גדול מהאוטיסטים אינם מדברים, ואף אינם מתקשרים בצורות אחרות, והם חיים בתוך 'בועה' משלהם. הפעילות שלהם היא 'רובוטית' במידה מסוימת, הם מסוגלים להבין ולמלא פקודות, אבל בצורה מאוד מכנית וקבועה, לא אינטליגנטית. האוטיסט מתמקד במטרה אותה הוא רוצה להשיג, וללא כל רגישות הוא עלול להפעיל כח רב כדי להשיגה, גם בלי שיש לו רצון להזיק. מכיוון שאינו מבין את החוויה האנושית של האחר, הוא מסוגל להיכנס לחנות ולקחת לעצמו דבר מאכל שבו הוא חפץ ולהדוף בכח רב כל התנגדות. אוטיסטים סובלים גם מתת-תחושה פיזית, ולכן הם מסוגלים לרוץ על אבנים חדות מבלי להרגיש שגופם נפצע. לעיתים הם נושכים את עצמם בכח עד כדי פציעה, כדי לאזן את תת-התחושה ממנה הם סובלים.

אחת מתופעות הלוואי של אוטיזם הוא היעדר ויסות חושי. מצב זה מביא את האוטיסט לתזזיתיות, חוסר יכולת לשבת במקום אחד, ואי-רגיעה פנימית. כתוצאה מכך אוטיסטים מתקשים להירדם בלילה, מהיעדר הרגשת העייפות והרוגע המביא להירדמות אצל רוב בני האדם. פעילות היתר של גופם מתבטאת בין השאר בדחף לרוץ ולגמוע מרחקים[14]. עוד מאפיין בולט של אוטיזם הוא היעדר קשר עין; גם כאשר האוטיסט עובר ליד אדם, או אפילו יוצר מגע פיזי עמו, הוא עושה זאת במה שנראה כעיניים מזוגגות.

נוכל לתאר לעצמנו שאם אדם כזה פעל בתפקיד שַׁמָּשׁ בקרבת המהר"ל הוא היה אכן עשוי להיות מאוד יעיל במילוי פקודות, בגמיעת מרחקים ארוכים בריצה וכד', אבל היעדר יכולת הדיבור, והמאפיינים האחרים שתוארו סביב דמותו, היו יכולים להיות סיבה מספקת לכינוי החיבה שזכה לו על פי האגדה 'יוסלה גוילם', כפי שמכנים את מי שמתקיימים בו הדברים שעליהם נאמר במשנה "וחילופיהן בגולם". גם אם אנשי פראג הבינו בדיוק את משמעות הכינוי, הרי ייתכן שדלת העם בדור שלאחר מכן, וגם הנוצרים חובבי הבדיות והאלכימיה, פירשו את הדברים בצורה אחרת, עד שבשלב מסוים הפכו העובדות ל'אגדת הגולם מפראג'. ייתכן גם שכמה שוטים חשבו עוד בחייו שמדובר על יצור מעולם אחר, כמו עוד אגדות ומעשיות כאלו שמן הסתם היו קיימות בזמנם, אך העניין לא היה בראש מעיינם של חכמי העיר, ובוודאי שלא תועד. מסתמא אף אם שאל מישהו את מהר"ל על מהותו של הגולם והוא צחק בביטול, הרי שהדברים התפרשו על דרך הענווה...

אם כנים אנחנו, נראה שהסבר זה יכול לבאר את הסתירות שבסיפורי רוזנברג. הוא מתאר את הגולם ש'גם כי ילך במו אש לא ייכווה', ומאידך מתוארת בהרחבה פציעתו מחמת נפילה. כמו הרבה אוטיסטים יתכן מאוד שהוא סבל מתת-תחושה שיכלה לגרום לו להתעלם מחום של אש וכד', אבל לא הייתה לו באמת חסינות מפגיעה. מחד הוא מתאר את הגולם כיצור הבנוי עפר מן האדמה, ומאידך הוא מספר לפי תומו על אדם שהתנפל על הגולם ופצע אותו והמהר"ל סידר לו תיקון תשובה וכו'. והרי אין שום איסור לפצוע גולם שאינו אדם, ורב זירא אמר לו "שוב לעפרך" (סנהדרין סה, ב), וכך גם עשה המהר"ל עצמו בסופו של דבר לפי הסיפור של רוזנברג; אז מדוע היה צורך לעשות תשובה על כך? רוזנברג מתאר שחלק מאנשי פראג כינו אותו 'יוסלה האילם', והרי אם מדובר בגולם מן האדמה אין טעם לכנותו 'אילם', שהרי אינו אדם כלל, ומדוע ידבר? לפעמים הגולם מתואר כפיקח גדול שמצליח למצוא ולאתר אשה שבורחת במרחק רב וכד', ולעתים כטיפש גמור שאינו מבין שאין לשאוב מים בלי סוף, או שאין לשפוך חזרה לנהר את הדגים שהוא כבר דג. אוטיסט מתקשה להבין מה מבקשים ממנו, אבל הוא ניחן לפעמים בזיכרון מיוחד ובחושים חדים יותר משל אדם רגיל.

הגולם היה "הולך בלילה ברחובות קריה" – שוטטות היא אחת התכונות הבולטות של האוטיסטים, בפרט בלילה. הוא היה "מתלבש בבגדי גויים", פשוט משום שלא התנהג לפי הקודים החברתיים המקובלים, ואולי הגיע מרקע כפרי פשוט ולבש מה שלבשו הכפריים. מצד אחד מסופר שהגולם שמר שבת וזו הוכחה שהוא נברא, ומצד שני מסופר שפעם חילל שבת, ולכן המהר"ל היה צריך להוריד ממנו כל ערב שבת את הקמע והוא היה חוזר לעפרו עד מוצ"ש. למעשה יתכן שהוא לא הבין בדיוק את איסורי השבת, וכדי שלא תתרחשנה מהומות כשהוא מחלל שבת בפרהסיא היו מרתקים אותו לחדרו במשך כל השבת.

ומה עומד בבסיס הרעיון לטמון את גויית הגולם בעליית הגג של אלטניישול? אחד הסיפורים מתאר את השתוללותו של הגולם ואיבוד העשתונות שלו, כשרק המהר"ל יכול היה להרגיעו. אבל ייתכן שבהזדמנות מסוימת אפילו המהר"ל לא היה יכול לו. אוטיסט כאמור עלול להיתקל בדבר שמערער את שיווי משקלו התחושתי, ואז לרוץ למרחקים עצומים. ואכן חלק מהאוטיסטים מסיימים את חייהם בתאונות, לאחר שהם מגיעים באפיסת כוחות למקום שאינו מוכר להם. ייתכן אפוא שהתפרצות אחת של יוסלה נגמרה בצורה טראגית, ויוסלה נעלם, ומישהו חשב שדבר כזה הוא הרה אסון בסביבה הנוצרית בה חיו, בה היעלמות של אדם יכולה להביא להאשמת רצח, כשפים, מאגיה וכו'. לכן הוחלט לפתור את העניין מול המון העם בכך שהגולם 'חזר לעפרו', ובכדי לחזק את העניין וגם להרחיק את האנשים מבירור העניין הצביעו על הגניזה שבעליית הגג של בית הכנסת העתיק כמקום משכנו הסופי, ואסרו באיסור חמור על הכניסה אליה.

הדברים בעצם כתובים במפורש בדברי רוזנברג (כאילו מפי הרב כ"ץ), ולא סביר בעיניי שהוא היה ממציא זאת: "בבוקר יצא מאיתנו הקול שהשמש יוסלה גולם נעשה ברוגז, ונמלט בלילה ולא נודע לאן ברח. אצל ההמון של אנשי פראג נשאר כך בבירור, ורק איזה אנשים גדולים בעלי מדרגות ידעו האמת. בשבוע השני אחרי שנעדר הגולם ציוה המהר"ל להכריז על איסור לבל יהין כל איש ואשה לעלות על עליית בית הכנסת, טעמו היה בגלוי כי יש לחשוש פן לא יהיו נזהרים שם עם אש ובנקל תוכל לפרוץ שריפה, אבל האנשים אשר באו בסוד המהר"ל הבינו הטעם האמיתי שהוא למען בל יתפרסם הדבר שיוסלה גולם מונח שם"[15]. נכון שרוזנברג הופך את היוצרות, ל'אנשים גדולים בעלי מדרגות' הוא מייחס את ההבנה שהגולם חזר לעפרו, ול'המון של אנשי פראג' הוא מייחס את האמת, שיוסלה גולם 'נעשה ברוגז' וברח. המשפט "בשבוע השני אחרי שנעדר הגולם" מסגיר את העובדה שהגולם נעדר זמן רב יחסית עד שהגיעו למסקנה שלא יחזור. גם בהסבר שלאיסור לעליית הגג יש טעם 'אמיתי' וטעם 'לא אמיתי' ניכרים דברי אמת. הגולם פשוט נעלם, וזה חיזק אצל כל מיני 'יחידי סגולה' את הפן העל טבעי שבסיפור שלו.

יתר על כן, הסתירה הפנימית שבחלק זה של הסיפור מוכיחה את ההשערה שלא מלבו של רוזנברג נבדו פרטים אלו. איך ייתכן שגולם ייעודי, שנברא לשרת את המהר"ל, יעשה עמו 'ברוגז'? במקום אחר מצטט רוזנברג את המהר"ל שהגולם "אין לו יצר טוב ולא יצר הרע וכל מה שהוא עושה הוא כמו מכונה". אז 'ברוגז' זה מהיכן הופיע?

ייתכן שגם הופעת יוסלה לראשונה בפראג הייתה פתאומית, מה שחיזק את התימה מי הוא ומאין בא, ולאחר מספר שנים בהם שימש את המהר"ל שוב יצא במסע תזזיתי שבו אבדו עקבותיו. יוסלה גולם לא היה מעולם בראש מעייניהם של יהודי העיר, אולם הוא היווה תופעה מוזרה ומעניינת שמסתמא הזכירו אותה ודיברו עליה לעיתים קרובות. היה חסר ניצוץ שיהפוך את ההרגשה המוזרה התלויה סביב דמותו לעניין מיסטי ורוחני. בשלב מסוים הפרשנות הזו שמדובר ב'גולם' הסבירה הכל. הרי כל זקני פראג זכרו וידעו לתאר לנכדיהם את התנהגותו המופלאה, ואת העובדה שיום אחד הופיע ויום אחר נעלם, ובמקביל טבעי הדבר שבספרות ההיסטורית ה'רצינית' המעטה שנותרה מאותם ימים אין זכר לסיפור זה.

בהנחה שניתוחנו אמת, יהיו הדברים לזכרה של נפש יהודיה אומללה, יוסלה שמשו של מהר"ל, שנולד כלוא בגוף מוגבל, ומקום קבורתו לא נודע. ואף שלא זכה לְדעת שלֵמה, זכה לשמש את רבן של ישראל, לחיות כמה שנים בביתו הקדוש[16], וכנראה אף לסייע לו מדי פעם בטיפול בענייני העיר ובהצלת נפשות מישראל. גם 'יוסלה גולם' נברא כנראה בצלם אלהים; לא סתם עפר מן האדמה היה - אלא בן אובד של הקב"ה, שזכה כנראה להשלים את תיקונו בעולם הזה עד שעלה לגן עדן.